בס"ד
ובמדבר -
(היבש, הנורא, הלכתי לבד.
קיבלתי)
מתנה.
שמעתי קול מדבר,
שתיתי מנחלי-אל,
(הצלחתי לטפס
במה אחר במה
או שבכלל הועפתי אל ה)
במות,
להשקיף
(בחזרה אחורה
חיוך של סיפוק, קצת נבוך,
מה, שם הייתי?)
אל (מדבר) הישימון.
[ע"פ במדבר כ"א, י"ז - כ']
מול המדבר לא נשארים אדישים. הוא מפחיד, הוא מאיים, הוא חופש ושחרור. הוא כלי קיבול להד הפנימי. ואולי זה מה שקובע את היחס שלנו אליו. במה אני יכול למלא את המרחבים הריקים האלה? איזה קול אפשר לשמוע, להשמיע, בדממה המעיקה? האם אני מעז להישיר מבט אל השקט הצלול, אל מה שכל הזמן בוער, או שלא אסתכן להתקרב, להסתכל, מדוע בוער אצלי הסנה? והשאלה הכי גדולה שהוא כל הזמן מעורר - האם אני הולך בו לבד?
המעבר בְּמִדְבַּר הוא חלק מההתפתחות של הפרט. צריך לחצות אותו. הוא מופיע בכל תקופת חיים בצורה קצת אחרת, בעוצמה קצת אחרת. תחושות של ריקנות, בדידות, דרך ארוכה ויבשה שיהיה כל כך קשה לעבור. שאלות של אמונה פנימית, בעולם, בעצמי המתעוררות בזמן בו נאלצים להתמודד עם השקט, כשקצת יורדות הסחות הדעת שאנחנו משתדלים למלא בהם את הזמן והראש. למדבר יש גם מתנות גדולות שהוא יכול לתת. יכולת למלא את הריק בהתפתחות עצמית המתגלה עם ההתמודדויות. יכולת למצוא את הדיבור שכל הזמן מדבר אלי, רק שעכשיו אני יכול גם לשים אליו לב. כי אם אפקח מעט את העיניים, אראה שיש לו מה להציע לי, שיש לי מה להציע לעולם. כי אם אפתח מעט את האוזניים, אשמע כמה מדברים אלי ואפילו, גם כמה רוצים לשמוע אותי.
בעזה"י במדבר במדרש צדקתך כהררי כו' משל צדיקים בדירתן כו'. פשוט כפי מה שהאדם רוצה להמשיך השגחת השי"ת על כל מעשיו ואינו רוצה חלילה להסתיר מעשיו רק להיות מעשיו כרצונו ית' שיוכל להשגיח עליהם כמו כן חל עליהם השגחתו ית'. כי זה תלוי בתחתונים. שכן מסר הקב"ה הבחירה לבני אדם [...].
וספר זה וידבר הוא על שם הסידור והתקון של כל הבריאה עפ"י התורה והוא חומש הפקודים. והוא ההפרש שבין עשרה מאמרות לעשרת הדברות. כי מאמר הוא כח הבריאה שנתן הקב"ה בעולם. אומר ועושה שנתהוה כל הבריאה במאמרו. ודיבור הוא השגחתו ית' על הבריאה כמו שהוא. אחר שכבר נבראו. כי לעולם לא יצא ח"ו שום דבר מהשגחתו ית'. וזה עיקר ההפרש בין בנ"י לאומות שכולם יודעים כי הקב"ה ברא הכל. אך בנ"י יודעין שהשי"ת משגיח ומחדש בכל יום תמיד בכל רגע מעשה בראשית. וזה בחי' דיבור [...]. [שפת אמת, במדבר, תרל"ה].
בפסקה הראשונה מגדיל ה'שפת אמת' מאוד את גבולות הבחירה החופשית. האדם קובע אפילו את גבולות ההשגחה הפרטית האלוהית עליו. הרצון של האדם להיות מושגח, לעמוד מול הקב"ה שיבחן את מעשיו, לקבל את מעשיו שלו כחלק מרצון גבוה יותר, שמים אותו באזור המושגח. באזור ש"אכפת" גם לקב"ה מה אתה עושה. אתה עלול לשלם על זה מחיר, אבל הכי גרוע להיות לבד במדבר.
בפסקה השנייה קורא ה'שפת אמת' לספר במדבר, ספר הפקודים בשם "ספר וידבר". אנחנו יודעים כי ספרי התורה ופרשותיה נקראים על שם המילה הראשונה שמופיעה בהם, אבל בדרך כלל מתייחסים למילה "משמעותית" יותר המספרת על תוכנו של הספר או תוכנה של הפרשה. אלא, שכמו בספר "ויקרא", גם כאן, מלמד אותנו ה'שפת אמת' כי צורת הקשר בה מתגלה הקב"ה מלמדת על תוכנו של הספר כולו.
דווקא דיבור. דווקא במדבר. דווקא במקום, בזמן, בנפש, שנדמה שאתה הכי לבד, דע, שאתה מקבל השגחה צמודה. לא ב"מאמר" שהוא אמנם דבר גדול בו נבראו שמיים וארץ, גדול כל כך שקשה לראות את הקשר עם הבורא, אלא, השגחה של דיבור, מה שהאוזן יכולה לשמוע, מה שהלב יכול לקבל. לא בריאה חד פעמית גדולה ככל שתהיה, אפילו שהיא עצם הקיום שלי, אלא, דיבור תמידי, משגיח, מכוון, בכל רגע. מחדש בכל יום מעשה בראשית. כי בלי דיבור, אין טעם למעשה בראשית…
שבת שלום,
איתן.
