בס"ד
"החיים אחרי גיל 40, הייתכן שינוי?"
זו הייתה הכותרת הלא רשמית לדיון שהתקיים עם השמיניסטיות, אי שם בשעות הערב החשוכות בהן רק תלמידות מגמת 'רפואה' ואני עוד מסתובבים באולפנה (ואל תבקשו ממני לשחזר את הקשר לפרמקולוגיה, הנושא המקורי של השיעור…). הכיתה התחלקה לשתיים. אלו שמרגישות את השינוי לקראת סיום התיכון ושמחות בו, מתרגשות לקראת ההזדמנויות הגלומות בו, איך שכל הדלתות פתוחות, לעומת ה'זקן' שמולן, שכבר עבר את שלב הבחירה וכנראה ימשיך ויְלַמֵּד מתקופת הדינוזאורים ועד לָנֶצַח שנה אחרי שנה. באיזה שהוא שלב, הרגשתי אפילו מבט של רחמים על פני אחת מהן… והיה גם את הקול האחר. זה שמצד אחד, כנראה מסכים על גורלו של ה'זקן' שבחדר, אבל גם קצת, מקנא בתחושת היציבות והוודאות שהגיל מביא איתו, לכאורה, לעומת החשש מהיציאה לחיים העצמאיים.
אז כן, יש דלתות שנסגרות. עם הגנטיקה שנולדנו איתה, עם הגיל ועם הבחירות שעשינו בחיים. באופן כללי, אולי, ניתן לומר שאצל רוב האנשים, אכן ה'זווית' של השינויים שיכולים לקרות ככל שעולים עם הגיל, נהיית קטנה יותר. אני חושב, כך אמרתי להן, שאמנם הבחירה קצת הצטמצמה, אבל אופי של חיפוש, של שינוי ובטח של התקדמות, לא תלוי בגיל. כמעט. בגיל המבוגר, יחד עם האפשרות לשינוי ולהתחדשות, מגיעים גם ניסיון וחכמת חיים שיכולים לשלב עוצמה בתהליכים האלה. שתשוקה לחיים של חיפוש ומשמעות עוד עולה וגדלה.
גיל 18 חשוב מאוד, אמרתי להן. בחירות משמעותיות בהמשך לעיצוב של גיל הילדות והנערוּת. עוד שלב לחפש, לצאת דווקא לשירות שונה ממה שתרצי לעשות כשתהיי גדולה. וזה הזמן, גם, להתחיל להכיר ולעצב את 'קו החיים', את החוט המקשר שהוא הוא מה שעושה אותנו למי שאנחנו. ה'שם' שלנו. המטרה הכללית, התשוקה. שיתפתי, שהציר הבין אישי - טיפולי שלי הביא אותי לשינויים שעשיתי ולמי שאני. ואני ממשיך ומסתובב סביבו עם השינויים לכאן ולכאן. הם אולי נראים קטנים, אבל זה כי אני מכיר את הציר הזה, נשאר קרוב אליו, שלם איתו. אתן אלו שצריכות לקנא בי!
נו, ניסיון יפה. לא בטוח שקנו אותו. אז אם כבר הפכתן אותי לזקן - כשתגדלו, תבינו!!
שבת שלום,
איתן.
בפסוק שמעון ולוי אחים בסודם אל תבוא נפשי. פירש רש"י כשנתקבצו שבטו של שמעון ואמרו למרע"ה [משה רבנו עליו השלום] בת יתרו מי התיר לך כו'. ולמה הוצרך רש"י לפרסם דיבורם לגנות ח"ו. אבל מאחר שנק' סוד א"כ לא היו באים בעזות פנים כרשעים ח"ו. רק שהיו רוצים לקרב כוחות הסט"א להקדושה ורצו ג"כ לעשות כמעשה מרע"ה אבל לא כל הרוצה ליטול השם יבוא ויטול. ובאמת הי' לשבטים אלו כח גבורה והיו יכולין להעלות הכל להקדושה. [...] ובוודאי גם דברים אלו הי' ברכות כמ"ש ויברך אותם לכל השבטים וכ' איש אשר כברכתו שסידר להם כ"א הברכה כפי השייך לו. ולכן מסר כח שמעון ולוי לכלל ישראל כמ"ש [שפת אמת, ויחי, תרמ"ז]:
ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ. הקץ הועלם ממנו, אבל, בברכותיו נרמזו מאורעות ותהליכים שהתרחשו גם מאות שנים אחרי מותו. מאורעות של בנים ובני בנים, הקשורים, לכאורה, במעשים של 12 אנשים פרטיים בהווה. שמעון ולוי עשו מעשה שנחשב פסול בעיני יעקב, אבל, האם לא ייתכן שינוי אצל בניהם?
יעקב מזהה את נקודת הציר של כל אחד מבניו. הם אמנם אנשים פרטיים, אבל כל אחד מהם נקרא על ידי חז"ל 'שבט'. הממשק בין הפרט לכלל כבר מטושטש. וסביב הציר הזה נעים האחים. יעקב רואה את 'סודם' ואת 'קהלם' של שמעון ולוי, התכנסויות, טענות ומריבות מול משה בכבודו ובעצמו. כאילו לא היה שינוי. כאילו לא למדו כלום.
ה'שפת אמת' מפרש לנו מהו אותו ציר של שמעון ולוי. קריאה לשלמות, קריאה לצדק לא מתפשר, לאחדות בבריאה. 'הכזונה יעשה את אחותנו?!', 'כל ישראל כולם קדושים!!', 'בת יתרו מי התיר לך?? גם אנחנו יכולים לשלב עולמות ולהכניסם אל הקודש!'. ה'סודם' שנשמע בקריאת הפשט כקללה, הופכת אצל ה'שפת אמת' לתכונה עם פוטנציאל גבוה מאוד, אלא, שבזמן המדבר, עוד לא תוקן.
אבל, דווקא ב'זקנותם' במשך עשרות ומאות שנים של התפתחות השבטים האלה, מתחולל שינוי. לא שינוי במהות. הם עדיין רוצים את אותם הדברים. אבל איזה שינוי גדול. שני אחים שהרגו והשמידו עיר שלמה, שילדיהם רבו עם הגדול באדם, הופכים להיות שבטים של מורי הוראה המפוזרים בעם. דווקא הם, עם השינוי הנצרך, ההפצה וההתערות בעם, הם אלו שמלמדים אמת, צדק ואחדות.
