קרח תשע"ט

בס"ד

עם כל ההכנות לשנה הבאה, תכניות גדולות, הרבה פרטים, הרבה מחשבות, לעלות עוד קומה, מה היה טוב, מה פחות, אני מוצא גם את הזמן לחשבון נפש. להסתכלות על מי אני. מה עשיתי. עם גדילתה של האולפנה במספר התלמידות ובאיכות וגיוון ההוראה אני מבין שאני לא יכול לעשות את כל מה שעשיתי עד עכשיו. בשנים הראשונות של ההקמה עסקתי כמעט בכל דבר ולאט לאט הדברים נהייו מקצועיים ומדוייקים יותר. תפקידים עברו לידי מזכירות המשרד שעושות את העבודה באופן מקצועי ומדויק יותר ובשנה הבאה אני מעביר מאחריותי גם את הריכוז הפדגוגי ואת ההתעסקות עם התקשוב ולוקח על עצמי יותר שעות הוראה.

אחד הדברים שהיה לי קשה איתם עם כל ריבוי התפקידים והמשימות היה לראות כל אחד ואחת מהצוות והתלמידות ולתת להם יחס מספיק. להכיר יותר, לשמוע יותר, ללמוד יותר. ככל שלקחתי על עצמי תפקיד "גבוה" יותר הבנתי יותר עד כמה ערכו של הפרט חשוב. עד כמה חשוב שיינתן לכל אחד ואחת את מה שדרוש להם כדי לגדול. הבנתי כי תהליכים גדולים, ויהיו חשובים ופורצי דרך בחינוך ככל שיהיו, לא שווים את הנייר עליהם נכתבו אם הם לא מרימים את הפרט. אם לא ניתנת לכל אחד האפשרות למצוא את מקומו, עם כל המגבלות ועם כל הבעיות. אני חושב על זה בלי סוף. חושב על רעיונות, ונפגש עם אנשים כדי לקדם תכניות כאלה שעוד ועוד תלמידות ימצאו מקום להתפתחות. ולהכשיר את הקרקע כדי שלכל תלמידה ולכל איש צוות יהיה מישהו שיסתכל להם בעיניים.

אני קורא מכתבים והודעות של סוף שנה. תלמידות מכל הכיתות, לא רק מכיתה י"ב שנפרדו. וחשיבות העיקרון הזה של ראיית הנפש (ואם מצליחים אז גם הנשמה) של כל אחת ואחת מתעצמת אצלי יותר ויותר. וכן, גם מתרגש...

על פי פשוטו יש ללמוד דרך איש הישר בעבודת הבורא כל שעולה מדריגה יותר. יודע חשיבות כל דבר קטן. שהרי מרע"ה שהי' כמה מדריגות למעלה מהם הבין חביבות בחי' הלוי' שניתן להם מהשי"ת. והם התנשאו. והי' זה להראות להם על אשר אמרו ומדוע תתנשאו כו' הראה להם כי אעפ"י שזכה לכל אלה המדריגות חביב בעיניו כל דבר קטן וגדול בעבודת הבורא ולכן זכה לכל זה. לאפוקי הם שמיד זלזלו בשירות שלהם וביקשו יותר [שפת אמת, קרח, תרל"ו]:

כבר העיד הקב"ה על משה כי הוא העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. ענווה מדויקת, לא מזויפת. משה רבנו מכיר בגודלו. מבין שהוא האדם הכי גדול מאז אדם הראשון. על ידו ניתנה תורה. אספקלריה מאירה. וחוץ מענווה אמיתית, אומר ה'שפת אמת', משה רבנו מלמד אותנו גם גדלות ותכונות הנהגה מה הן. 

להבדיל מקרח ועדתו, לויים שקיבלו גדולה והסתכלו מי האדם שמעליהם וְקָבְלוּ מדוע הם לא שם למעלה, משה רבנו שקיבל גדולה מסתכל כלפי מטה. משה רבנו הבין עד כמה חשובים וחביבים הלויים עוד יותר מהלויים עצמם ולכן משה הוא המנהיג האולטימטיבי שיכול לתת לכל אחד את מה שהוא צריך. 

משה מצרף גם את הערב רב לישראל, על אף המורכבות שבדבר. רק הוא מכיר בחשיבות של צירוף מצרים (העולם) לגאולת ישראל. יודע מתי "להלחם" בקב"ה בכל תוקף כדי להציל את העם החוטא ושופט באהבה את כולם. מהבוקר עד הערב. משה הכיר בחשיבותו של כל טלה. משה רואה את חשיבותו של כל אחד מהעם, ולכן מוסר את נפשו עליהם. הוא פשוט לא יכול אחרת.

שבת שלום,

איתן.

שלח תשע"ט

בס"ד

חמש עשרה שנה עסקתי בהדרכה במסגרת בני עקיבא ומד"א לפני שהתחלתי לעסוק בהוראה. כשהחלטתי ללכת ללמוד הוראה (ועוד לא ממש האמנתי שאעשה זאת) אי שם במהלך איזו משמרת מלאת מחשבות, הרגשתי שזה נתיב טבעי בשבילי. הרי להדריך אני יודע, אז רק אלך ואעשה תעודה ונראה כבר מה יהיה. אגב, בקורס ההדרכה של מד"א כשרוצים להעיר לך שאתה מעביר את החומר בצורה משעממת, קוראים לך "המורה" במקום "המדריך". ככה שבאתי ללימודים מתוך תחושה של היכרות עמוקה עם המקצוע ומה שהיה נראה לי שנותר לי לעשות זה השלמות בתחום הביולוגיה (צמחים בעיקר) ובתחום החינוך.

היום, כ- 12 שנים אחרי אותה משמרת אני מתחיל להבין כמה רב ההבדל בין להיות מדריך לבין להיות מורה. כמדריך, אתה מגיע עם ידע מקצועי אותו אתה שופך אל החניכים. בצורה הכי מקצועית והכי מעניינת, אבל בסופו של דבר, אתם, החניכים, באתם אלי, אתם רוצים את התעודה, אתם רוצים את הידע, אתם רוצים להתנדב, אז אין תירוצים. תקשיבו ותעברו את המבחנים. ככה גם התחלתי את ההוראה. הגעתי עם הרבה מוטיבציה והרבה ידע כדי ללמד ביולוגיה בצורה הטובה ביותר ולחדד את מוחות הדור הצעיר. אחרי כמה זמן ובמיוחד כשהייתי צריך ללמד מחוץ לקבוצה קטנה שבוחרת במגמה (מדעים כללי ובמיוחד את כיתה ח' המיוחדת בבית הספר בחצור), הבנתי שהכלי המרכזי שצריך להפעיל כדי לעורר למידה הוא לא המוח. תלמידים לומדים קודם כל עם הנפש.

זה לא היה גילוי של רגע, איזו "אאוריקה". העולם הזה של הנפש, שהייתי עסוק בו במישורים אחרים, נפתח בפניי עוד ועוד. שנה הבאה אחנוך סטודנט. וכשאני חושב איך ללמד להיות מורה, אני יודע שאני צריך להתחיל בזה. אבל אני עוד חושב איך להמשיך. כי לעסוק בחינוך והוראה (ובתפיסה שלי אין נתק בין השניים), דורש אינסוף של ידע ומיומנויות. אחרי 12 שנה במקצוע, אני מרגיש חדש. שעוד יש לי כל כך הרבה ללמוד. רק זה שיש כאלו צעירים יותר נותן לי את הלגיטימציה ללמד את מה שאני יודע.

ואם זה כך, אני תוהה לפעמים, מהי אותה הנקודה שצריך להתחיל איתה כשאני בא לעסוק במשהו כל כך גדול. נתתי את הדוגמה של הוראה, אבל זה נכון, אני חושב, לכל כך הרבה דברים. הרגשתי שאני בשל להתחתן, לגדל ילדים. כמובן שלא ידעתי אז כמה ידע צריך, כמה כוחות נפש צריך לפתח, כמה שזאת עבודה יומיומית שלעולם אינה נגמרת (וטוב שכך…). ואז, יש באמת את אלה שאומרים "עד שלא אהיה… לא אוכל להתחתן / להוליד ילדים / לעסוק ב…". מה שכמובן יביא לאובדן העולם. אז נקודת הציר שאני חושב עליה, אותה נקודה שאיתה חייבים להתחיל, שכאשר יש אותה אפשר לעשות הכל, נקודה שצריכה להיות מושלמת כבר בהתחלה, נקודה שכל השאר יבוא אחריה, היא השליחות.

בכדורסל אומרים שיכול להיות שתפסת יום חלש בהתקפה. אתה זורק והכדורים פשוט לא נכנסים. קורה. אבל אין דבר כזה יום חלש בהגנה. הגנה בנויה על זה שאתה נותן את כל מה שיש לך. כך גם תחושת השליחות. תחושה של עשייה לשם עשייה, לשם תיקון. העשייה עצמה אולי לא תצא הכי טוב בשלב ראשון, אבל הנפש שלך צריכה להיות עמוק וחזק בעניין. אני בא לשפר, לתקן ולעשות. הכי טוב שאני יכול.

במדרש שליחי מצוה שנותנין נפשם בשליחותם. אא"ז מו"ר זצלה"ה רגיל לומר כי גם אדם המקיים מצות בוראו שנשתלח בעוה"ז כדי לעשות רצונו ית' נקרא שליחי מצוה בודאי. דקשה להמדרש מה ציווי השליחות מאחר שלא הוטב בעיני ה'. רק כי הי' עצה להנצל ע"י שהשי"ת עשה מזה מצוה והי' להם לילך בתורת מצוה. אף כי הי' רצונם מעצמם לשלוח מרגלים מ"מ עתה שהי' להם ציווי מהשי"ת היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת וממילא היו ניצולים. ובאופן זה הי' טוב השליחות. וז"ש לאמר שידעו שהוא ציווי השי"ת כנ"ל. וכן בכל מצוה אם האדם מבטל באמת כל רצונו אף לא לזכות למדריגות רק כדי לעשות רצון ה' בלבד. נקרא שנותן נפשו בהשליחות. כי אם מצרף חפצו אינו שליח… [שפת אמת, שלח, תרל"ז].

אביו של ה'שפת אמת' היה רגיל לומר על השליחות. אני לא מכיר את הדמות, אבל הביטוי "רגיל" מלמד על רעיון מרכזי, על חלק מרכזי באישיות. כמו "הוא היה אומר.." במסכת אבות. התנא היה אומר את מה שהוא.

הקב"ה ברא את העולם בלי לשאול אף אחד. עצם הבריאה מהאינסוף מולידה עולם בעייתי ולא מושלם. הקב"ה כפה עלינו הר כגיגית ונתן לנו את התורה בכוח. עוד בעיה במציאות. הקב"ה החליט להיות זקוק לנו ונתן לנו משימה. לתקן את העולם מהבעיות האלה. "אשר ברא אלוהים - לעשות". העשייה בעולם היא שליחותנו. ישנן משימות כלליות - המצוות. 7 לבני נוח, 613 לעם ישראל. ויש את הדרך של כל אדם לעשות כדי לתקן את העולם.

מצד אחד ניתן להבין מהשפת אמת כי השליח צריך לבטל עצמו לחלוטין כלפי המשלח. יש לעשות את המצוות, אך ורק כי קיבלנו ציווי. אם בני ישראל היו שולחים מרגלים רק בגלל פרשת "שלח" בה מגיע הציווי לשליחת המרגלים מאת הקב"ה לא היו חוטאים, אבל הם שלחו את המרגלים כמו בפרשת "דברים". מצד הרצון של עצמם לשלוח מרגלים.

אבל יש כאן גם מילה נוספת שמוסיפה עוד משמעות. נפשם בשליחותם. על כל אחד להביא את נפשו הוא על כל חלקיה, גם החלקים הנמוכים יותר המחוברים לגוף וגם אלו העליונים יותר, אל השליחות. הנפש שלי אינה הנפש שלך וכל אחד ימלא את השליחות אחרת. לכאורה יש כאן פרדוקס. איך אפשר להיות שליח נאמן כשאני מכניס את נפשי לעשייה?

יש לומר שזוהי השליחות עצמה. וזו המשימה. הבסיס הוא לעשות את מה שצריך כאילו אין לי רצונות משל עצמי, רק כי צריך, רק כי אין גלגל. אבל לצקת לעשייה הזאת את נפשי, את הכוחות שמלכתחילה נתנו לי לשם כך. למסור את נפשי על העשייה. יום. יום.

שבת שלום,

איתן

בהעלותך תשע"ט

בס"ד

אצל אחינו המורים זהו זמן סיכום שנה. מבחינת רוב העולם מדובר בסתם יום של יוני, אבל אצלנו בבועה זה סוף שנה. זמן לסיכום, לחשבון נפש מקצועי וגם לעשות חשבון אחר. חשבון התעודה, או "למעלה מזה" חשבון הציון השנתי (מעאגען בלע"ז). דרכו של החשבון להיות נוקדני. עוד מספר ועוד מספר, לחבר, לחסר, לתת משקל ללמידה, לשים על המאזניים תהליכים. אנחנו, אמנם, משתדלים לעטוף את המספרים האלה במילים, לכמת אותם בדיבור, אבל על אף האמונה בנתיב שלנו העובר בין דרישות העולם לבין עולם חינוכי ללא מספרים, אי אפשר להמלט מהתחושות שאנחנו סופרים. לפעמים קשה לתלמידות להרגיש איך בתוך זה שאנחנו סופרים אותן, אנחנו "סופרים" אותן…

כמו שאני רואה את זה, הציונים האלה, המספרים היבשים שכתובים ליד השמות שהם עולם ומלואו, הם רק כלים להעביר מסר. כל העבודות, המבחנים ושלל המשימות שלפעמים מעיקות, הם תבנית לחינוך, תבנית לגדילה. גם לתהליכי התפתחות קוגנטיביים - פדגוגיים חשובים, אבל לא פחות מכך הם תבנית לתהליכים חינוכיים ואפילו רוחניים. לא פחות. שנזכה, כבני אדם, לראות את המשימות היום יומיות שלנו ככאלה, שנזכה כמורים / הורים / מובילים בכל דרך ותחום לדייק את המשימות, המטלות, גם הכי קטנות ויבשות להיות כלים שיכילו בתוכם את הרוח. כי בלי כלי היא תשאר באוויר, ריקה מתוכן, מנותקת מהמציאות.

מפ' בהעלותך בקיצור במדרש ה' חפץ כו' וכן היא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל [לפיכך] הרבה להם תורה ומצות. והענין דכתי' נר מצוה. היינו כמו הנר הוא כלי איך להעלות אורה. כן המצות הם כלים לקבל אור התורה. וכמ"ש עושי דברו לשמוע היינו שע"י עשיות המצות יכולין לשמוע ולקבל דברי תורה… [*וע"י] התרי"ג מצות נתקן האדם ונעשה כלי מוכן לתורה. ונפשות בנ"י המה נשתלחו לעוה"ז שהם כלים לגלות אור תורה על ידם שרצה הקב"ה לזכות אותנו שיהי' הארת התורה על ידינו...: [שפת אמת, בהעלותך, תרמ"ו].

היהדות, גם היא, כך נראה, מורכבת משני האלמנטים האלה. מצוות. ערימות של מצוות. וגדרים. וסייגים. ספרים שלמים מלאים בדקדוק של כל מצב אפשרי כמעט שיכול לעלות על הדעת. מצד שני אמונה, רוח, תפילה. והתחושה שלפעמים המצוות מכבות את הרוח. מדקדקים איתך על הנקודה. סופרים לך מה עשית כל השנה. אפילו איך קשרת את השרוכים בנעליים.

יש מחלוקת בין רבי חנניה בין עקשיא לבין פאולוס, מייסד הנצרות. בעוד ביהדות, טוען רבי חנניה, ריבוי המצוות הוא לזכות את ישראל, קבע פאולוס כי ריבוי המצוות בא דווקא לחייב את ישראל [הרי אי אפשר בלי לחטוא. יותר מצוות = יותר סיכוי לחטוא] ולכן בסופו של דיון בוטלו המצוות המעשיות בנצרות ונשארה רק הרוח. איזו אהבה שמיימית לאלוה, לעולם.

אני חושב שנקודת המחלוקת היא לגבי העולם הזה. תפקידו של האדם היהודי הוא להעלות את המציאות בעולם הזה. להביא אליה [או, לגלות בה] מאור האינסוף. לנסות להאיר בלי נר זה בלתי אפשרי. הנצרות רוצה להאיר בלי לגייס את כלי העולם הזה, את פעולת האדם לטובת העניין, פשוט "תהיה טוב", "תאהב"... אנחנו מבינים שזה בלתי אפשרי, זה לא מחזיק. לכן החיים של הנוצרי דואליים כמעט לגמרי בין היום יום שלו לבין יום ראשון בכנסייה.

המצוות ביהדות הן כלי. ולא רק שבת וחגים. התורה מלמדת איך לקשור את השרוכים וגם, במחילה, איך להתנהג בשירותים. איך להתנהג עם החברה, איך להנהיג חברה. דרך הכלים האלה אפשר יהיה להדליק אור. להאיר את המציאות, תוך התייחסות לכל פרט קטן שבה. [ שתי נקודות המחלוקת הן האפשרות לחזור בתשובה והייחוד, אבל על כך אולי בפעם אחרת…]. הדקדוקים האלה, במבט מהצד נראים, אולי, בלתי אפשריים, אבל כשחיים אותם הם הופכים לחלק מאיתנו ומאפשרים לנו לתקן את המציאות בכל נקודה שלה.

שנזכה גם לחיות את זה.

שבת שלום,

איתן

נשא - שבועות תשע"ט

בס"ד

במד"א ישנה תופעה ידועה המכונה "חוק הזוגות". לפחות שני מקרים במשמרת אחת יהיו דומים. כאבים בחזה, קוצר נשימה, תאונת דרכים וכד'. כמובן שאין בסיס מחקרי לדבר ובטח שזה לא מובהק באופן סטטיסטי, אבל לאגדות יש את הדרכים שלהן להתבסס… באחת המשמרות האחרונות חוויתי את חוק הזוגות. שני אנשים עם התקף של אותה המחלה.

שניהם סבלו מאותם התסמינים וקיבלו את אותו הטיפול בדיוק. אלא, שאחת המטופלות הגיע משולי החברה. עשרות שנים היא חיה בשוליים. סמים, אלכוהול, משפחה מתנכרת והיא תסיים את חייה, כנראה, כערירית בבית מט לנפול בטבריה. המטופל השני, לעומת זאת, הוא אדם מפורסם ומוערך, קיבל פרסים רבים והוא מוקף במשפחה וחברים תומכים. המחלה לא מבדילה בין אנשים. החברה כן. אני מודה, מאתגר להתייחס באופן שווה לשני טיפוסים כאלה. לתת את אותם החלקים בטיפול שאינם תרופות או פרוצדורות רפואיות אחרות. לגייס את אותה האמפטיה, את מאור הפנים, את ההקשבה. האלמנטים האלה בטיפול אולי לא יצילו חיים, אבל הם משמעותיים ביותר בטיפול. אני משתדל ומקווה שאני אכן עומד בזה.

בשנים האחרונות מדברים יותר על ה"אנשים השקופים". אותם אנשים שלא רואים אותם. הם נמצאים ברקע, מטושטשים, ללא אישיות. שומר בקניון, מנקים ואנשי שירות אחרים. יש כאלו שהם אפילו לא שקופים, הם כאילו לא קיימים. נוח להתעלם מהם. נכים, זקנים, עריריים וכל אותם האנשים שנדחקו לשולי החברה. מצד שני, גם התופעה של עודף הנִראוּת גדולה יותר. ישנם אנשים שכולם מכירים את פרצופיהם והם הופכים, מסיבה כזאת או אחרת, לחלק בלתי נפרד מהנוף שלנו. הפערים האלה, ההולכים וגדלים הם, בעיני, בלתי נסבלים.

מה שנכון לחברה הכללית בארץ, נכון, כמובן, גם לחברה הקרובה לנו. כן, אנחנו מצווים לטפל בנכים, בקשישים ובמסכנים, אבל לא פחות מכך בשקופים שסביבנו, בחברים שהגיעו היום קצת עצובים, באלו שאולי יש להם הכל אבל אין להם מי שיראה אותם. ויחייך אליהם באמת.

בענין סמיכות ברכת כהנים לפרשת נזירות להודיע כי גם הפרטים המתעלין מבני דורם. נזיר קודש לה'. אעפ"כ צריכין לבטל מעשיהם הטובים אל הציבור ולידע כי יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו. וכמו כן הכהנים שנבחרו מבנ"י להיות מיוחדים לעבודת המקדש אעפ"כ הכל הי' בעבור הכלל שימשיכו הברכה לכלל ישראל. ואהרן הכהן זכה למצוה זו בכח זה הביטול כדכתיב וישא אהרן כו' ידיו אל העם ויברכם וכ' חז"ל שזכה מכאן לב"כ. שהכניס כל כחו לכלל ישראל. וזהו ידיו אל העם. והבין כי מאתם הוא כח עבודתו… [שפת אמת, נשא, תרמ"ה].

כהן ונזיר. שניים שאי אפשר לפספס. דמויות מופת החיות בסוג של אולימפוס משלהם. לא פשוט אפילו לשבת איתם לארוחת צהריים. דמויות של קודש. הדמיון ביניהן בא לידי ביטוי גם בסמיכות הפרשיות בין הנזיר לפרשת ברכת כהנים. מבאר ה'שפת אמת' כי הדמיון בין הנזיר לכהן בא ללמד כי היציאה מכלל ישראל היא לטובת הכלל. אנשי המופת שבחברה הישראל צריכים לזכור כי היכולת שלהם להתקדש מגיעה מהכלל. באופן מעשי הם זכו לכך, אבל הם מלמדים על הכלל כולו כי זה אפשרי בכל אחד מאנשי הכלל. כל העדה כולם קדושים. הם, אמנם זכו, אבל הם צריכים לזכור שעליהם להחזיר לכלל עבור הטובה שקיבלו. להחזיר אותה אל הכלל ממנו יצאו. לברך את העם. ברכה היא קשר. בכוחות שניתנו להם, עליהם לברך את העם. אבל לא מתוך התנשאות, מאחר שכל הכבוד של הכהן והנזיר נובעים מהכלל.

בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויל"ד דהל"ל ראו את הקולות…. ויש לומר דעל ידי זה עצמו נתרחקו בנ"י ע"י שראו זאת והבינו מה שנאמר בפסוק וכל העם רואים פי' גם על דורות אחרונים. לכן נתרחקו שאין דורות השפלים יכולין לקבל יותר. ויש רמז לזה במדרשות שדרשו שיצאה נשמתן של ישראל דכתיב נפשי יצאה בדברו. ויש לתמוה כי זאת נאמר בדורות אחרונים דודי חמק עבר נעשי יצאה כו'. אכן לדברינו ניחא כי ע"י שפלות דורות אחרונים לכן הי' מזה הרגשה לאבותינו שעמדו על הר סיני ולכן נתרחקו. ולכן צריכין אנחנו לשוב ולתקן את כל זה: [שפת אמת, שבועות, תר"מ].

במעמד הר סיני, עם ישראל מגיע למדרגה הגבוהה ביותר. כולם, מנער ועד זקן, כולל העבדים, כולם נביאים. וממש לפני תחילת "השידור" משהו גורם להם לסגת לאחור. הפועל "רואים" הוא בלשון הווה, למה לא נכתב "ראו"? מכאן המקור לכך שכל נשמות ישראל, גם אלו שבדורות האחרונים נכחו במעמד הר סיני. דור המדבר שחי בניסים והגיע למדרגה עליונה לא היה מסוגל לקבל את העובדה שגם הדורות האחרונים השפלים ממנו יהיו באותו המעמד של הדיבור העליון ולכן נתרחקו, כאילו מאסו במשותף עם אותם הדורות האחרונים. אבל התורה היא תורה של חסד, במיוחד עם אותם האנשים שנראים לנו דחויים ורחוקים. חסד של אמת הרואה את אותם האנשים כחלק מהכלל שמאפשר לנו לצמוח. גם הדין שבתורה תפקידו לשרת את החסד. לכן קוראים בשבועות את מגילת החסד. ודרך החסד נתקן את אותו עיוות של התרחקות. התרחקות מאדם שהביאה להתרחקות מהדיבור של הבורא. זה קשור בזה.

שבת שלום וחג שמח,

איתן