בשלח תשע"ח

בס"ד

פרשת בשלח תשע"ח

אי אפשר. פשוט אי אפשר לתפוס את זה. רגע אחד משפחה אחת שלמה ושמחה. ואחרי כמה דקות שבר נוראי שסופו עוד רחוק רחוק. ילדים הרוגים, ילדים פצועים ואמא שאפילו עוד לא יודעת מה עלה בגורל ילדיה, אמא שלא השתתפה בהלוויה שלהם. אי אפשר להישאר אדיש לזה. וכשאתה הורה… וחושב על… זה נורא. 

פילוסוף יווני לו היה נשאל בדבר הסבר לדבר כזה היה מתאר את מהירות הנסיעה בכביש, טיב הכביש, כוחות פיזיקליים שפעלו ואת המרת אנרגיית התנועה לגרמה להרס הרב. אבל אנחנו מבקשים הסבר מוסרי. אנחנו לא יכולים להישאר עם ההסברים הפיזיקליים בלבד. ושאלת השאלות שלאורך השנים מופנית שוב ושוב כלפי מעלה - "למה??".

ויש תשובות. אפילו טובות. אבל כולן מתרסקות אל מול תמונה בעיתון של ילד כבר לא איתנו ובוודאי מול תמונות של שואה. מותר לשאול את השאלות, צריך להתעמק בתשובות וצריך לקבל את מה שאי אפשר להבין. בעצם השאלות האלה שאנחנו שואלים אנחנו מעמידים בפנינו את עובדת מציאות ה' שעלינו להכיר בשכלנו. אנחנו גם מעמידים את הדרישה כי העולם יתנהל בצורה מוסרית. העם היהודי לא מקבל התנהלות דטרמיניסטית של העולם, התנהלות בה אין לשום דבר אין ערך בפני עצמו, אלא, כל דבר הוא פשוט התגלגלות טבעית של הדבר שקדם לו. אנחנו אכן חיים בעולם חסר, עולם ללא נבואה, בעולם כזה, יש אכן חוסר מוסרי גדול ואנחנו צריכים להמשיך ולדרוש ולקדם את הנבואה, את דבר ה' שיתגלה אלינו. איך עושים את זה? אומרת הגמרא (בבא קמא ל.) "אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר: מילי דאבות, ואמרי לה: מילי דברכות". צריך להבין מה עומד מאחורי המחלוקת, אך הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות מביא רק את הדעה "לקיים מילי דאבות". המשמעות של קיום מה שכתוב במסכת אבות הוא להיות מוסרי. לשלוט בכוחות הנפש שלנו ולהביא את הטוב לעצמי, לאחר ולעולם בכלל. הרמח"ל בנה את ספרו "מסילת ישרים" על המשנה (סוטה ט', ט"ו): "רבי פנחס בן יאיר אומר, זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדשה, וקדשה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש".

הקב"ה הוא "מישהו" ולא "משהו" עלינו לעשות ככל יכולתנו כדי להכין את עצמנו לדיבור איתו - התנהגות מוסרית ולהתפלל להתגלות הישירה שתחזור ברצונו. עד אז עלינו לפעול בעולם על פי הבנת שכלנו, המוסר האנושי וכמובן על פי התורה מאותה התגלות המבססת את אמונתנו.

"בפסוק ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אליהם הוא הלחם וכו' פירוש זה עצמו שלא ידעו מה הוא - הוא הלחם אשר צוה ה'. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך היה כל תהלוכות בני ישראל במדבר… ועל זה אמרו.. אדם ובהמה תושיע ה' דרשו חז"ל ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה" (שפת אמת, בשלח, תרס"ב)

תחילת פרשת בשלח - נס קריעת ים סוף ואיבוד סופי של מצרים. פרשת יתרו הבאה אחריה - מעמד הר סיני ומתן תורה. ובאמצע מדברים על…. אוכל??? מדוע להפריד בדבר שנראה יחסית שולי בין שני המעמדות הגדולים האלה. אלא, נראה כי עניין המן הוא כמין מבחן לפני קבלת התורה, ישנו איזה תהליך שבני ישראל עוברים המקנה להם את הזכות לתורה. מראה את השייכות שלהם לתורה. חוסר הידיעה הוא עניין בפני עצמו. היכולת להמשיך להאמין, היכולת להמשיך לחיות גם במצבים של חוסר ידיעה הוא הלחם של עם ישראל. לא אמונת פתאים אמונתנו ואין הכוונה לא להשתמש בשכל. מדגישים חז"ל בדרשתם ומשייכים למן את הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה' " ערומים בדעת כאדם - עלייך לחקור, ללמוד, לבסס את האמונה על השכל, כדי להיות נאמן. רק אחרי הגילויים הגדולים האמין העם "בה' ובמשה עבדו", רק אחרי שראו על הים מה שלא ראו הנביאים! אבל, כשצריך, כשהשכל מגיע אל הגבול שלו, בני ישראל שמין את עצמן כבהמה חסרת שכל. כעדר שהולך אחרי הרועה - פשוט כי הוא הרועה.

שבת שלום,

איתן

בא תשע"ח

בס"ד

פרשת בא תשע"ח

"משיב הרוח ומוריד הגשם" (מתוך התפילה).

"מודים אנחנו לך ה' אלוהינו, על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו; ואילו פינו מלא שירה כים...-אין אנו מספיקין להודות לך ה' אלוהינו, ולברך את שמך מלכנו… מלפנים--ממצריים גאלתנו ה' אלוהינו… (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ברכות, פרק י', הלכה ה').

"נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי, כ"ה, י"ד).

הגשם לא יבוא ללא הרוח. אם לא תנשב בך הרוח, לא תוכל להביא ברכה. זו לא חייבת להיות רוח סער, אדם מבהל ברוחו את כל סביבותיו, זו לא חייבת להיות רוח עזה, מתפרצת, שוברת. רוח כזאת יכולה לייצר אכזבה גדולה, יש רוח, יש אפילו עננים, אבל איפה הגשם? איפה הברכה? אבל, חייבת להיות רוח פנימית. משהו שדוחף קדימה, קול פנימי שמדריך אותי קדימה, שאומר לי גדל! ועם רוח כזאת יבוא עלי גשם של ברכה ואז אף אני יכול להיות משיב רוח ומוריד גשם גם אצל אחרים.

אבל - אם לי את הרוח הזאת? אם אין לי חשק ואני מרגיש שבפנים לא קורה איתי כלום? ונראה לי שרק אני מרגיש ככה? אני קם בבוקר, עובר את היום יום. מתפקד איך שהוא. אבל בפנים שום דבר לא זז, רוח? רצון? אין על מה לדבר. נו, אז שתבוא עלי רוח מאיפה שהוא! שהקב"ה יזרוק עלי רוח ויגאל אותי כבר מהמצב הזה! כי אני לבד לא יכול! אני לבד - לא מסוגל וככה זה גם יישאר…

יש בטענות האלה משהו. לאדם סגור, לאדם שכלואה רוחו, קשה לצאת לבד. קשה לייצר את הרוח הראשונית שתניע בכנפיה את כל החיים. צריך עזרה. אז - אם לא תוכל להניע רוח - רק תפתח חלון. רק תפתח את הדלת כדי סדק. תן לה להיכנס. תאמין ותראה שיש אנשים שרק מחכים לסדק הזה, רק מחכים לעזור בדחיפה הראשונית, בסיבוב הראשון של הגלגל. ואחר כך תוכל גם אתה, טיפה אחר טיפה. להתקדם. תן למשיב הרוח הגדול להיכנס. הוא יעזור לך לבנות את מגדל הרוח שלך. ואז גם אתה תהיה - ברכה.

"... הגיד כי אחר גאולת מצרים נעשה מעשרה מאמרות עשרת הדברות באמצעות עשר המכות. וההפרש שבין מאמר לדיבור. כי דיבור לשון מלכות והנהגה אשר יהיה ניכר ומתגלה שכוח פנימי וחיות הכל רק מעשרה מאמרות אשר לא תוכל הטבע להסתיר כוחו יתברך… כי הבריאה אינו יגיעה לפניו. אבל בגאולת מצרים, כמה עצות היו כי לברר חיות השם יתברך תוך הטבע… כי ניתן הבחירה וכוח לסטרא אחרא… והעצה על ידי אמונה באמת לידע כי כוח כל מיצר גם כן רק מאיתו יתברך…" (שפת אמת, בא, תרל"ב).

בעשרה מאמרות נברא העולם. מיד לאחר שנאמר המאמר הוא התקיים במציאות. "ויאמר אלוהים - ויהי…" בריאת העולם היא לכאורה ההתגלות הגדולה ביותר של אלוהים בעולם, אלא, שבריאת חוקי הטבע דווקא גרמו להסתרתו של אלוהים. האדם יכול להסביר את כל מה שקורה סביבו דרך חוקים טבעיים וברורים. האנושות התקדמה. תובנות מוסריות. חוקים. תרבות. הגיע הזמן להתגלות. וכאן אין מאמר בסגנון של "ויאמר אלוהים ייצאו בני ישראל - ויצאו בני ישראל".. כשהקב"ה מתגלה בעולם הוא עומד מול כוח גדול של האדם - כוח הבחירה. את פרעה היה צריך לשכנע להוציא את בני ישראל. את בני ישראל היה צריך לשכנע לצאת. מי שלא רצה - לא יצא. 

אבל קשה. עם עבדים. איך ייצא? מאיפה יהיו לו הכוחות? מאיפה תבוא הרוח? 

תפתחו לי פתח בני ישראל. בשלב הזה אני רק מבקש מכם לפתוח את הדלת ולמרוח בדם את המשקוף והמזוזות. ותהיו מוכנים לצאת. השאר, אומר הקב"ה, עלי. בינתיים. בעוד חמישים יום, המאמרות שהסתירו אותי, דרך המכות בהם התגליתי למצרים, יהפכו לעשרת הדיברות. אחרי שהפחתי בכם רוח, יגיעו הזמן בו תעמדו ברשות עצמכם ותקבלו עליכם את התפקיד להיות משיבי הרוח של האנושות כולה. אתם תהיו אלה שמגלים אותי לכל העולם.

רק תפתחו פתח.

שבת שלום,

איתן.

וארא תשע"ח

בס"ד

פרשת וארא תשע"ח

ביות הוא תהליך של התערבות מכוונת בידי האדם, במטרה לשנות תכונות פיזיולוגיות והתנהגויות טבעיות של בעל חיים פרא, או צמח בר, כדי להתאימם לצרכים, או מאוויים אנושיים….במקרים רבים הופכים הזנים המבויתים תלויים באדם עד כדי חוסר יכולת לשרוד בסביבה הטבעית ממנה הגיעו (ויקיפדיה, ערך ביות).

החקלאות המודרנית מבוססת על ביות של מינים שונים של בעלי חיים וצמחים. איך בדיוק השתנו התכונות של בעלי חיים או צמחים אלו, זה עדיין נתון למחלוקת בין המדענים, אבל המשותף לכולם הוא שאותם מינים מבויתים הם בעלי תכונות גנטיות שהן יותר לטובת האדם ופחות לטובת אותו בעל חיים או צמח מבחינת היכולת שלו לשרוד בתנאים של טבע. כלוב של זהב. הכלוב כל כך נוח, כל כך מובן מאליו, עד שלא צריך סוגר ובריח כדי למנוע בריחה. אם יש גדר זה רק למנוע הליכה לא מכוונת למקומות אחרים, לא כדי למנוע בריחה, מספיק איזה חבל דק כדי שהחיה לא תעבור אותו, על אף כוחה הגדול לפרוץ את המחסום. 

כלוב של זהב. עבודה ששכר גבוה בצידה. תנאים טובים. אבל מצמצמת את החופש, מצמצמת את הבחירה בדרך החיים. ויש גם כלובי זהב של מחשבה. כל כך התרגלנו שיש אדון על המחשבות, שיש קו ברור, עד שקשה להשתחרר ממנו ולחשוב קצת אחרת. לחיות קצת אחרת. אז מהו כלוב הזהב שלכם? אמונה נוחה מבלי בירור ולימוד כי ככה אמרו לי וככה גדלתי? או אולי דווקא בריחה ממנה למקום נוח שלא יצריך אותי להתמודד? תחושת החברות והקשר שנותנים לי האפליקציות החברתיות השונות? היבטים לאומיים כמו הפחד ממה יגיד העולם?

כדי להיות חופשי באמת יש קודם כל להכיר את אותם חבלים דקים שעוטפים אותנו, שסובבים אותנו. לא באמת קשה לקרוע אותם. מה שקשה הוא להשתחרר מהתלות של יצרני החבלים. היציאה מהאזור הנוח שהם מספקים לנו. משתיקים אותנו במין תחושת ביטחון. תישאר - אל תצא, קר שם בחוץ. כאן באזור הנוח, החם, שאתה רגיל אליו, כאן יהיה לך טוב, רק תעשה מה שאומרים לך.

תקופת הגאולה מזמנת גל של רעידות אדמה בתחומים שונים. הגל הזה מלווה בתחושות מציקות בבטן, משהו לא נוח. זו הזדמנות. הזדמנות לבחון היטב את המקום שבו אתה נמצא, לבחור ולשנות. אני באופן אישי שובר כל הזמן את הראש איך לעצב מחדש את דרך ההוראה והחינוך שלי (וגם את החיים, אבל זה כבר נושא אחר). אני מקדיש לזה מחשבה רבה, השתלמויות וחיפוש כלים. אני רוצה לצאת מהמקום הנוח של "אני דיברתי את כל החומר ונתתי מבחן ובזה עשיתי את שלי", אל מקום שמזמן יצירה והתפתחות גם בשבילי וגם בשביל הילדים הפרטיים שלי, התלמידות ומי שסביבי.

"בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם. ביאור העניין שני חלוקות הללו. סבלות פירש רש"י טורח משא מצרים. כי הנה ידוע שכל עסק עשיות האדם בשום דבר גשמי נדבק בנפשו קצת הרגש ממעשים אלו.... ועל זה הושיע להם הבורא בראשונה...ואחר כך ניצולו מגוף העבודה… ויש לומר כי הכל אחד. שבוודאי אם לא היה להם שום רצון במעשה מצרים ממילא לא היה נדבק בנפשותם מעבודתם כלל.." (שפת אמת, וארא, תרל"ח).

מעולם לא ברח עבד ממצרים. מצרים ארץ גדולה. אין גדרות ומעולם לא ברח משם עבד. עבדים לא רצו לברוח, העבדים אפילו לא חשבו לברוח. השיטה המצרית (ולאחריה השיטה הקומוניסטית ברוסיה) הביאה לכך שהעבד חש שזה מה שהוא. עבד. ומאחר והוא עבד, הרי שהוא נמצא במקום טוב, בארץ שהיא שיא התרבות של אותם הימים ולכן מדוע שיבקש משהו אחר?

במדרש מתואר כיצד התחיל השעבוד במצרים. פרעה עצמו מוביל את העבודה ומזמין את בני ישראל להשתתף. ואחרי המעשים נמשכים הלבבות ולפתע מוצאים את עצמם בני ישראל בתחתית הפירמידה במצרים - עבדים. טוב, סובלים. בלשון המקרא, כפי שכבר ראינו, סבל פירושו העבודה שלי, המשימות שלי. ובמשך 210 שנים בני ישראל חשים כי הבנייה של פיתום ורעמסס זה הסבל שלהם, זה התפקיד והראש נשאר למטה. 

עד שמגיע עת הגאולה. משהו מתערער בסדר הקבוע. וגם אם בהתחלה נראה כי התהליך הזה רק מביא עוד רע והנה העבודה יותר קשה כי צריך לאסוף קש, הרי שבני ישראל מתחילים להרים את הראש, המצב הקיים כבר נראה להם לא טוב, הם כבר "לא סובלים" את מצרים. וזה התנאי של הגאולה. כדי להיגאל, כדי לצאת מהמצרים שלך, מהמיצרים שלך, אתה צריך קודם כל לא לסבול את המצב הקיים, לראות את הגבולות של הכלוב, גם אם הוא עשוי מזהב. רק אחרי שתראה איך מישהו אחר מפעיל אותך ואת המחשבות שלך בתוך הכלוב (ואת זה יודעים לעשות גם במשטר קומוניסטי, אבל גם במשטר שהוא לכאורה חופשי רק בדרכים אחרות), רק אז תוכל להתחיל לעבוד כדי להשתחרר. זה יהיה קשה בהתחלה, אבל תוכל בסוף לבחור "לצאת ביד רמה".

שבת שלום,

איתן

וזה כמובן הזמן להקשיב שוב לשירו המופלא של ברי סחרוף "עבדים".

שמות תשע"ח - גיליון ה-100!

בס"ד

פרשת שמות תשע"ח

גיליון ה-100!!

גיליון ה-100! בשבילי זה מרגש מאוד. מרגש אותי לכתוב כל שבוע ומרגש שאתם קוראים. תודה!

אני כאזרח פשוט לא מבין הרבה בפוליטיקה. לא מקומית ובטח לא עולמית. גם בביטחון הידע שלי מוגבל ובטח שאני לא רב פוסק. אז איך בעצם אני יכול להכריע, אפילו בתוך עצמי, כשאני שומע רבנים, פוליטיקאים מנוסים, אנשי צבא מעוטרים ובלי סוף עיתונאים המדברים על נושאים שברומו של עולם? במיוחד בנושא כה רגיש כמו עונש מוות למחבלים??

זה יגרום להרתעה או דווקא יעורר טרור? ההצעה עלתה לדיון רק משיקולים פוליטיים של קולות מצביעים, או שבאמת יש בכנסת ובממשלה אנשים שמוכנים ללכת עם זה עד הסוף? הלכתית זה נכון ואפשרי? האדם ששומע את כל הממל הזה ואת כל האנשים המומחים יכול להיות בעל דעה נחרצת, אך  לא מבוססת או להיות נבוך מבלי יכולת להחליט.

אבל כן. יש מוצא. אמנם אי אפשר להיות מומחה בכל תחום. למעט תחום אחד. המוסר. המוסר הוא המצפן של הטוב והרע. וכל אדם חייב ללמוד אותו ולכוונן אותו והוא צריך להיות הבסיס שלו לקבלת ההחלטות. אחרי שקיבלת את ההחלטה המוסרית, רק אז צריכים להוסיף את השיקולים האחרים ולקבל את ההחלטה המעשית. לצערי, השיח הזה של המוסר קיים באופן מאוד קטן ומוגבל בשיח הציבורי, בטח זה שאנחנו צורכים מהתקשורת. עונש מוות למחבלים? החזרת שטחים? פיטורי עובדים? שביתה? קודם כל נקבל החלטה מוסרית בנושא ואחר כך החלטה מעשית. לדעתי, ההחלטה המוסרית תהיה בהסכמה רחבה מאוד ולכן הוויכוח הפרקטי שיבוא אחריה יהיה משני ופחות "עצבני". כל עוד לא מפרידים בין שני הדברים נראה כאילו השני לא מסכים איתי גם מבחינה מוסרית ולכן הוויכוח הלגיטימי הופך לעימות שיכול גם להוביל לשנאה.

האם למסור שטחים תמורת שלום? שאלת הוויכוח הקלאסית. אם קודם כל נצא מתוך בירור הסוגיה המוסרית של קיום מדינה יהודית בארץ ישראל, כל השאר יהיה ויכוח שבסיסו הוא אחר לגמרי. כך גם בסוגיית עונש המוות למחבלים. שכל אחד יברר קודם את העמדה המוסרית שלו בנושא ומתוך זה יחשוב, יתייעץ או יאמין לגורמי מקצוע מה כדאי לעשות באופן מעשי.

דעתי היא שכל מחבל המנסה לפגוע בישראלי (כל ישראלי) מתחייב בנפשו ויש לשאוף לפגוע בו תוך כדי ביצוע המעשה. במידה ונתפס רק לאחר מעשה או נוטרל לצורך בירור מודיעיני הרי שיש לגזור עליו עונש מוות בבית משפט. עם זאת, את עונש המוות לא לקיים בפועל. אם כך - למה עונש המוות? דבר ראשון כדי להדגיש את העמדה המוסרית והערכית שלנו (להבדיל, התורה גוזרת עונש מוות על מחלל שבת, למרות שאין כל כוונה שאכן הוא יומת בפועל). דבר שני, לקבוע כי מי שנדון לעונש מוות תנאי הכליאה שלו יהיו שונים מאוד לרעה משאר האסירים ולא יוכל להשתחרר לעולם, גם במסגרת חילופי שבויים. אני חושב שאין לבצע את עונש המוות מפני שאנחנו כעם עוד לא מוכנים לזה ואין לזה מספיק הסכמה רחבה. לא משיקולים של ביטחון או פוליטיקה בינלאומית. פשוט כי חשובה לי אחדות העם. ולכן, יש להתאחד כמה שיותר סביב הסכמה מוסרית ולאחרי לחשוב  גם על ההשלכה של ענישה קשה למחבלים אלה. אחר כך אפשר עוד להתווכח על שאר הפרטים.

{י} וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֨הוּ֙ לְבַת-פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי-לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן-הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ: {יא}   וַיְהִ֣י | בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל-אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ-עִבְרִ֖י מֵֽאֶחָֽיו: {יב} וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת-הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל: {יג} וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי-אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ:{יד} וַ֠יֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַֽלְהָרְגֵ֨נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת-הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר: {טו} וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַֽהֲרֹ֣ג אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ-מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַל-הַבְּאֵֽר

נסיך הכתר משה, המיועד למלוכה, יוצא יום אחד לראות את אחיו בסבלותם. בלשון המקרא סבל הוא מטלה שיש לעשות. ועל כן נשאלת השאלה מי הם אחיו של הנסיך שנולד לאם עבריה, אך גדל והתחנך במיטב המסורת המצרית? האם הוא יוצא לראות את אחיו שבונים פירמידות או דווקא לוודא שאכן המצרים מעבידים כמו שצריך את העברים בבנייה? נראה לכם פשוט שהתשובה היא העברים?

אכן כך מפרש הרמב"ן: "כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ"

לעומת זאת מפרש הראב"ע: "המצרים, כי בארמון המלך היה"

אם כך, מסביר הרב שרקי, משה הלך לברר מי הם אחיו. משה הלך לברר את זהותו הלא ברורה. מצרי? עברי? מהו הכלי שבעזרתו משה יוכל להחליט מי הוא?

והנה ביום הראשון הוא נתקל בתופעה של איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. אם כן, מחליט משה, העברים הם אחי. מדוע? כי המצרים אינם מתנהגים באופן מוסרי.

אבל, ביום השני, כאשר הוא רואה עוולה מוסרית נוספת, הוא בא להתערב, אך מגלה כי גם העברים לא מתנהגים באופן מוסרי. אם כן, גם הם לא אחי. אז מי אני שואל משה? ובלא תשובה הוא בורח למדין, עם מצאצאי אברהם אבינו כדי לנסות ולבנות את זהותו מחדש והו מתיישב על הבאר להקים עם חדש כמו יעקב אבינו שנים רבות קודם.

ומכאן מתחיל הבירור, במעמד הסנה ובעשרת המכות כדי לבחון מי אינו מוסרי באופן עצמותי ומי ההתנהגות שלו אמנם בעייתית, אך מטבעו, אינו כזה. אומר לו הקב"ה בעודו במדין "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים" העם שלי אינו מדין, אלא, עם ישראל. הם אכן נמצאים עכשיו בשפל אבל זה רק כי "וירעו אותנו המצרים ויענונו.." - מפרש הרב קוק על הגדה של פסח, כי "וירעו" משמעו שהמצרים עשו אותנו רעים.

אם כן, אנחנו מגלים כי מעבר לתכונות האבות שעברו לעם ישראל, הקריטריון הבסיסי להיות עם קודם הוא הקריטריון המוסרי, שאר הבירורים, כבר יגיעו אחר כך…

שבת שלום,

איתן