יום שישי, 27 בינואר 2023

בא תשפ"ג

 בס"ד


קנאה היא תוצר לוואי של עשייה. משהו תמיד יפריע למישהו. אלא, אם לא תעשה. אז, זה לא יפריע לאף אחד. אולי להורים שלך. לעצמך. לקיומך. הקנאה לא מגיעה רק בעקבות מחלוקת עקרונית על מה שעשית, ריבוי דיעות זה אפילו מבורך. ריבוי דעות, ויכוח, אפילו לוהט, מכריחים אותך להתחדד, לדייק, לשאול שאלות קשות גם את עצמך ולהעמיד את הדעות והרעיונות שלך בביקורת חיצונית ופנימית.


קנאה (קנאה ב… ולא קנאה ל…).

קנאה היא רגש המתעורר אצל אדם… בשל הצלחתו של פרט אחר ובשל תחושת נחיתות יחסית לפרט זה. זהו רגש המתעורר באדם כאשר לזולתו יש דבר מה שהמקנא סבור שמגיע לו או נלקח ממנו (ויקיפדיה).

קנאה היא אחד הרגשות הקשים לנשיאה  ולטענתו של הפסיכולוג דניאל גולדמן- מבוססת על רגשות בסיסיים יותר של פחד, כעס ועצב. מידה מסוימת של קנאה באחרים עשויה לדרבן אותנו להתקדמות ולעשייה, אך צידה השני הוא רגשות מכאיבים כתסכול, רגשי נחיתות ועוינות, והתנהגויות אשר עשויות לפגוע בנו או באחרים (מובא באתר 'בטיפולנט').

קנאה היא רגש חברתי מורכב, שמטרתו המרכזית היא שמירה על הישרדותנו. הקנאה, על ידי יצירת רגשות שליליים חזקים, עוזרת לנו להגן על מה שאנו מרגישים ששייך לנו ולעבוד קשה יותר עבור התקדמות אישית. עם זאת, דווקא בגלל שהקנאה היא רגש כה משמעותי עבורנו, היא עלולה גם לצאת משליטה ואף לפגוע בנו… (אתר 'חיבורים' להתמודדות עם חרדה).

אם כך, הקנאה, היא לא שכלית, אלא, רגש פרימיטיבי, קדמון וחזק שנוצר באבולוצית השרדות של הפרט בקבוצה. וכדרכם של רגשות חזקים היא לא מבחינה בין טוב לרע. זה לא שאין לה סיבה, אותה תחושה שזה היה שלי, שזה מגיע לי והנה נלקח ממני, ועוד על ידי מי, אותו צעיר / מושחת / שתלטן / הוסיפו תארים נוספים, או בקיצור, מישהו שהוא לא אני, או לא מקבוצת ההשתייכות שלי.


איך אפשר להתמודד עם קנאה? עם רגש כל כך חזק וקדמון? בקישור האחרון שהבאתי למעלה מוצעות כמה דרכים להתמודדות של המקנא עם הקנאה שבו, כאשר המשותף לדרכים אלו היא ההכרה בקנאה וגיוסה לכיוונים חיוביים. אבל, איך יכול מי שמקנאים בו להתמודד איתה? איך אתה יכול להסביר את עצמך מול מי שמלא קנאה המביאה אותו לידי פחד, שנאה ושטנה כלפייך? 


אז קודם כל להמשיך לעשות. במחויבות. באחריות. בצניעות. אי אפשר להפסיק עשייה שאתה מאמין בה, רק בגלל שמקנאים בך. ומעבר לזה, אני חושב, שאין דרך אחרת מלבד להסביר, לחנך, לגייס, לשתף. אם הבסיס לקנאה, היא התחושה של אדם שהוא נמצא מחוץ למעגל, צריך לראות איך מכניסים אותו פנימה, מאפשרים לו שייכות ומקום, ומכאן, זו כבר הבחירה שלו…


במעגל הלאומי אנו חווים בימים אלה, קנאה וקנאות עזה סביב מה שמכונה 'המהפיכה המשפטית'. עצם הביטוי הזה, מעיד על קנאה של אנשים שחושבים שנלקח מהם משהו, בעוד, שהאמת ההיסטורית היא שמה שמנסים לעשות עכשיו הוא תיקון הנעשה על ידי 64 חברי כנסת נבחרים למהפיכה שעשה אדם אחד שגייס כמה חברים קרובים. כל השאלות החכמות (איך ישפיע על כלכלה? על הכרה בעולם?...) של אנשי התקשורת המופנים לאותם 64 המייצגים מיליונים, לא נשאלו ולו פעם אחת, כלפי אהרון ברק וחבריו. אבל, רגע, כבר אמרנו שזה לא שכלי. נלקח מהם משהו. על זה הרעש. נלקחה ההגמוניה. השליטה המוחלטת. בזה צריך קודם כל להכיר. על זה ההפגנות.


ועכשיו לאיך להיות חכמים ולשמור על כל ישראל אחים. המשימה היא איך, מצד אחד, ממשיכים להביא לשיפור המדינה כפי שרוב העם רוצה, ומצד שני משתפים, עד כמה שניתן, את מי שבאמת רוצה להיות חלק. אני מקווה שנדע להתעלות מעל פוליטיקת הזהויות. שנדע לקבל החלטות מושכלות. השינוי יגיע מלמטה, הפוליטיקאים מסתכלים עלינו.


עולמו של הפרט. שעושה. שלא מחפש לנוח. שיש לו מטרה. שמוכן גם להפגע בדרך. מטעויות שבוודאי יעשה. מרגע אחד של טעות בשיקול הדעת. לוקח אחריות. ומולו, קנאה. על שהלך בדרך שהמקנא פוחד ללכת, אך רואה בה את דרכו שלו. לא להפסיק ללכת בה. להסיר מהלב את פצעי מבטי הקנאה. לנסות ולקרב גם את המקנא - החלק הקשה שבדרך.


וכסה כו' עין הארץ ולא יוכל לראות. כ' רש"י לא יוכל הרואה לראות כו'. אבל יש לפרש כי המכה כסה עין הארציות והגשמיות שלא יוכל זה העין הרע להשגיח על פנימיות הארץ. וע"ז חרה לבלק ובלעם דכ' עם יצא ממצרים כו' כסה כו' עין הארץ כו' [שפת אמת, בא, תרל"ה]:


'ולא יוכל לראות את הארץ'. מי לא יוכל לראות? רש"י מסביר את פשוטו של מקרא ומדגים בכמה מקומות איך התורה מדלגת על מילים ברורות. מי לא יוכל לראות? הרואה. אדם שיסתכל לשמיים לא יוכל לראות אותם בגלל מכת הארבה. 


ה'שפת אמת' מציע דרש. 'לא יוכל לראות' במובן של לא יאפשר לראות. הנושא של הפסוק הוא הארבה ולא האדם. הארבה, אותה מכה אלוהית של ריבוי, לא מאפשרת לראות את הארץ. ודווקא מאפשרת ראייה פנימית יותר. היא מסתירה את המכשול לראות את האמת במציאות, מכשול הגשמיות, חיים של כורח ההשרדות בלבד. שים רגע את הארציות בצד, תנוח מהם ותראה עולם רוחני ופנימי עשיר.


מכת הארבה היא עוד דרך של הקב"ה להראות את הייחוד של עם ישראל, במטרה לשכנע את פרעה לשחרר את העם, זו לא שבירה באלימות (לפירוט שלבי השכנוע - אתר הרב שרקי). המטרה של המכות היא 'יציאת מצרים'. הצטרפות של מצרים לאותו שינוי רוחני. נכון, יש כאן חילופי שלטון והגמוניה. לא עוד שליטה של האמפריה המצרית ושליטה - אלוהיה בעולם הרוחני, אלא, היא עוברת לעם ישראל. 


פרעה, בסופו של דבר, אחרי מכת בכורות, השתכנע ושילח את העם. אם היה בוחר גם לגייס את מצרים למהלך ומשתתף בגאולה היה מביא לסיום ההסטוריה ולתקופת משיח, אך הוא בחר, בכוחות אחרונים, לגייס את הקנאה למעשה שאולי נראה חזקים מול חלשים, אבל אחרי לקח המכות, מדובר בעצם בהתאבדות הנובעת מקנאה, רק לא להיות חלק.


בעקבותיו ממשיכים בלק ובלעם, קוסם ונביא, לקנא בישראל. באותה התכונה שהתגלתה במכת הארבה, הסרת הכיסוי מעל הגשמיות של העולם ויציקה של תוכן פנימי. מכה המסמנת את סיום ההגמוניה, השליטה שלהם בעולם הרוחני - אלילי. גם הם בוחרים לא להצטרף לשינוי ולגייס את כוחותיהם לקנאה שורפת שפגעה בעם ישראל ופגעה, בסופו של דבר, גם בהם.


3,000 שנה אנחנו נאבקים בקנאה הזאת המהווה את הבסיס של האנטישמיות (אל תחפשו סיבות של הגיון). ועַם הנצח, לצערנו הרב, לא מפחד מדרך ארוכה וממשיך לפעול גם אל מול הקנאה השורפת, עם המשמעויות הנוראות ביותר של המילה הזאת. בדור הגאולה, בדור שקמה מדינה חזקה, חייבים להתייחס גם אל שורשיה של הקנאה, להמשיך בדרך, עם הרצון והמחשבה לסיים את מעגל הקנאה ולמצוא את הדרך לגייס שותפים.


גם אתה, זה שעושה, נכון, מקנאים בך. תמשיך. תשתדל גם לפייס.


שבת שלום,

איתן. 

יום שישי, 20 בינואר 2023

וארא תשפ"ג

 בס"ד


מזל טוב! מוניתם בשעה טובה להיות שופטי בג"ץ!! 

ברכות על המינוי, קדימה לעבודה. משימה ראשונה שלכם היא למצוא חמישה דברים שלא סבירים בעיניכם בהתנהלות המדינה (או המועצה / בית הספר / סניף…). כתבו פסקת טיעון קצרה מדוע דברים אלו לא סבירים בעיניכם ולכן יש לבטל אותם ונסו לשכנע את כל הכיתה / שכבה / סניף.

משימה שנייה, בחרו את שלושת חבריכם הטובים ביותר ונסו לשכנע אותם.

להגשה:

  1. פסקאות הטיעון.

  2. בחצי עמוד - מה היה ההבדל בין הניסיון לשכנע את כל הכיתה לבין הניסיון לשכנע את חבריכם הקרובים? 


מורי אזרחות, קיבלתם מערך שיעור בחינם…

קוראים יקרים, לא התכוונתי לתת כאן שיעורי בית, אבל מוזמנים לעשות את זה רק כתרגיל מחשבתי (אבל אם תשתפו בתגובות למטה על מה חשבתם - אשמח מאוד).


אני חושב שיש לתרגיל הזה מסר ברור. אבל גם מורכב. כי יש דברים שצריך לשנות. כי יש דברים שהם באמת לא סבירים. שהנפש נקרעת עד כמה שהם לא סבירים. בתחום הלאומי (לא סביר שבמקום הכי קדוש ליהודים אין בית כנסת, התנהלות בכל מה שקשור לאדמות מדינה ועוד..), בתחום החברתי (עונשים מקילים לעבריינים, חלוקת משאבים בין שכבות בחברה…) ובכל כך הרבה תחומים נוספים. אז למה הם לא מתבטלים הדברים הבלתי סבירים האלה? מה, רק אני רואה את זה?


אולי כן. אולי זה רק אני, או החברה שבה אני חי, או התנועה הפוליטית שאני מזדהה איתה, או רק החברים שלי. אולי אלו אפילו הרבה אנשים שרואים את זה, אבל אנחנו, בדרך כלל, לא בתפקיד הקובע (שגם פה יש הרבה דברים לא סבירים). מוטלת עלינו החובה להסביר. לשכנע. לפעול בכל דרך חוקית אפשרית ואפילו, כשיש דגל שחור שמתנופף מעל החלטה, כשנשברים ערכי מוסר בסיסיים ביותר, אפילו בדרך לא חוקית (כי זה החוק…).


והמפתח הוא העם. הריבון הוא העם. ולפעמים הוא אדיש. ולפעמים הוא מרגיז. והרבה פעמים הוא ממש לא חושב כמוני (שזה בעצמו דבר לא סביר…). אבל השינויים חייבים לעבור דרכו. דרך חינוך, דרך הסברה ודרך הפוליטיקה. מציירים לנו את הפוליטיקה כמלוכלכת ואת הפוליטיקאים כאנשים נלעגים במקרה הטוב, סוציומטים ומרושעים, במקרה הפחות טוב. כולנו חוטאים בזה. אבל 'הכל עובר עלינו'. הם זה אנחנו. הם הבחירה שלנו, הם המייצגים שלנו. לא טוב לנו? לא נצביע להם. או, נתכבד ונלך להחליף אותם. שמעתי את הרב שרקי מספר שכאשר אחד הרבנים הראשיים אמר בשיעור בישיבת מרכז הרב, 'פוליטיקה מלוכלכת', קם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל וזעק 'זו הפוליטיקה המלוכלכת של הקדוש ברוך הוא'...


שופטי בג"ץ אנשים חכמים. אבל הם אנשים. אנשים שקיבלו מינוי (לא פעם מחבריהם הקרובים בדעת) לתפקיד מסוים. לשפוט. המהפכה השיפוטית שהוביל אהרון ברק הביאה לחריגה קיצונית מתפקידם. נבחרי עצמם משליטים את דעתם על נבחרי העם. זה לא דמוקרטי בעליל. אבל ברק הוא גאון. אי אפשר לקחת את זה ממנו. הוא גייס את חוכמתו, את אנשיו, את הרוח של התקופה ובִיצֶר את דעתו, כך שמתנגדיו ייחשבו כפועלים כנגד הדמוקרטיה. הדבר הביא לעיוותים רבים, לנזקים אין ספור (למשל, צפו בזה) ולדבר הכי גרוע, מה שקורה עכשיו, מריבת אחים גדולה…


אני באמת מאמין שהם אנשים טובים. אני בטוח שאהרון ברק התכוון רק לטובתה של המדינה. שהוא חושב שטובת המדינה, היא מה שהוא חושב. טוב, האמת שגם אני חושב שטובת המדינה היא מה שאני חושב, השאלה היא כיצד אני מקדם את דעתי. האם אני שואל את העם (זה שלא ממש מבין, כן?), או דורס אותו. וכאן הייתה ועודנה, טעותו הגדולה.


הארכתי היום, אבל לא יכול בלי משהו ברמת הפרט. הרמב"ם, בהקדמותיו לפירוש המשנה, כותב איך כל אדם הוא בעצם שופט. קודם כל את עצמו. אחר כך את זולתו. כל פגם מוסרי שיש בשופט גורם לנזק רב. כולנו שופטים. יום יום. מוטלת עלינו החובה לשפוט, אסור להתחמק ממנה. אנחנו אחראים על עצמנו ועל הסביבה שלנו. מוטלת עלינו גם החובה לשמוע, ללמוד, לחנך, ובעיקר, לנהוג באופן סביר….


הן בני ישראל לא שמעו אלי. מקשים, כי בני ישראל לא שמעו מרוב עבודה. אבל נראה כי לא היה יכול פרעה הרשע לקבל דבורו של משה אם לא על ידי וכיון שבנ"י לא שמעו איך ישמעני פרעה. ולכן צירף עמו אהרן [שפת אמת, וארא, תרל"ה]:


כשמדובר על בירור האמת, משה, כמי שיהיה השופט הגדול של העם, לא מהסס להתווכח גם עם הקב"ה. במסגרת הדיון טוען משה בקל וחומר כלפי הקב"ה. אם בני ישראל שיש להם אינטרס לצאת ממצרים לא שומעים לי, איך פרעה, שהאינטרס שלו הפוך, יקשיב לי?? 

אל מול מה שנראה כפשט הפסוק מקשה ה'שפת אמת', לא ייתכן שמדובר בקל וחומר, הרי הפסוק בעצמו כותב שבני ישראל לא שומעים מסיבה של 'רוב עבודה' ולא בגלל חוסר רצון! פרעה, לא עובד, אז הוא יכול, לכאורה, לשמוע!


אם כך, ממשיך ה'שפת אמת' כנראה שעומק הפשט הוא אחר. אי אפשר, אומר משה לקב"ה, לצאת למהלך גדול ומשנה היסטוריה הקשור בעם היהודי, מבלי לקבל את הסכמת העם! נכון, העם חלש, העם עסוק בעבודה סיזיפית שלא מאפשר לו לחשוב וזה בהחלט לא סביר שהוא לא שומע לי, אני, משה, הנביא והשופט הגדול ביותר שעמד ויעמוד לעם היהודי. ולמרות עילת הסבירות הזאת, אני לא מוכן ללכת בלי העם שלא בחר אותי. אתה, הקב"ה, בחרת אותי, לא העם.


הקב"ה מסכים עם הטענה הזאת ומקבל אותה. הוא מצרף למשה את המנהיג המקומי של העם. זה שגדל איתם בשעבוד, זה שהוסמך על ידם לדבר בשמם, אהרון אחיו. עכשיו משה מסכים. לא בגלל הגמגום ולא בגלל עצלות, אלא, כדי שהעם יהיה שותף ביציאתו ממצרים. 


במשך שנות שיפוטו משה עומד שוב ושוב מול הדילמה הזאת. לעשות את מה שנכון וסביר, או ללכת עִם העָם. בחטא העגל, במרגלים, במתאוננים, אפילו בקבלת הערב רב על כל אתגריו. או שאתה, הקב"ה סולח לעם, או 'מחני נא מספרך אשר כתבת'. בלי עם, אין שופט. 


וגם אהרון (כל אהרון…), צריך ללכת עם משה…


שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 13 בינואר 2023

שמות תשפ"ג

 בס"ד


ברש"י נמשלו ככוכבים כו'. ולמי מודיע הכתוב חיבתם. ודאי לבנ"י עצמם. לידע כל אחד כי הוא בכלל צבאי ה'. וכמו כוכבים המאירים בלילה כן נשתלחו בנ"י במצרים שימצאו ההארה גם שמה. וידוע כי מלאך שמו על שם השליחות. ובנ"י יש להם גם כן שמות לכל אחד על שם השליחות. אך כי זה ההפרש ששליחות איש ישראל להיות כמו שנשתלח בלי שינוי. וזה עצמו רצונו ית'. ולמעלה נזכרו שמותם ועתה נכתב שמותם כי גם במצרים היו בשמות הללו ולא נשתנו [שפת אמת, שמות, תרל"ב]:


קראתי, למדתי, את ה'שפת אמת' הזה. שוב ושוב. 'נפל' עלי בדיוק. חשבתי, הפעם, אין לי מה להקדים לו. 


מחצית. כותב תעודות. משתדל. להודיע חיבתן, כוחן, השתדלותן, תיקונן - לעצמן. שתדע כל אחת כי היא כוכב מאיר, גם  בלילה שלה, שתדע כי שליחות מיוחדת מחכה לה. שתפתח את העיניים, שתאמין, כי יש לה שֶם, ל'שם' מה לחיות, מטרה ודרך, שנועדו רק בשבילה.


ושתדע שלפעמים, אין ברירה, צריך לעבור בְּמִצְרַים. לעבור בָּמֵיצָרִים. למצוא שם את האור דווקא מתוך החושך, מתוך ערפל מבלבל, להוולד מחדש, ובשביל זה צריך להוריד קליפות ישנות (זה כואב), לגלות, שוב ושוב, מה אנחנו עושים פה, לשם מה. ובעיקר להאמין בזה שיש לנו שֶם. שמגיע לנו לצעוד בנתיב משלנו. כל גיל והערפל שלו, כל גיל והלידה שלו. 


כל יום. כותב תעודות. משתדל. לעצמי. למי שסביבי. זה לא למחצית או לסוף שנה. זה מצב תודעתי. לחפש 'מה לכתוב' על כל אחת ואחד. מה אפשר לראות. להיות כל הזמן עם עיניים פקוחות. ו'לכתוב' משוב מקדם. עצם הראייה הפנימית, של עצמי, ו'לראות כל אחד מעלת חברו', גם את נקודות הקושי, גם קצת את חסרונם, יכולה לאפשר לתמוך ולסייע ולו במעט.


עם כל התהפוכות, עם כל השינויים, עם כל הלבושים השונים, השם שלנו, כך מלמד ה'שפת אמת' נשאר קבוע, יציב. אנחנו גדלים, משתנים, מתפתחים, עולים, יורדים ושוב עולים, אבל יש איזה ציר קבוע שהוא אנחנו, כל אחד ומה שהוא, כמו שם פרטי, קצת סודי שמלווה אותנו כל החיים. אותה שליחות שאנחנו צריכים להמשיך ולחפש כל הזמן. 


הקב"ה מגלה את השמות לבני ישראל, של כל אחד, של כל שבט, עוד לפני השעבוד, כדי שלא ישכחו, כדי שלא יתייאשו, כדי שיבינו שמצרים היא חלק התפתחותי דרכו השם שלהם צריך לעבור, גם בשלב הזה של חייהם ב'ערי המסכנות' יש לשליחות שלהם מקום. מהשעבוד הם ייצאו אחרים, הם יהפכו לעם, אבל עם אותם השמות. ובבקשה מכם, כך הוא כותב להם בתעודה, תנצלו את הפוטנציאל שלכם…


ושיהיה להם, לכן ולכם, בהצלחה ב'מחצית' ב'.

שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 6 בינואר 2023

ויחי תשפ"ג

 בס"ד


בית בטבריה. מהמקומות שאתה מגיע אליהם רק עם אמבולנס. שעת ערב. שאריות ארוחת הצהריים יבשות על שולחן האוכל. בסלון פזורים משחקים, כריות ובגדים. כאשר אתה אורח קרוא לעת חירום, אתה רואה גם את החדרים הפנימיים… והמולת ילדים קטנים, כנראה ממשפחות שונות ואשה אחת על כל אלה וברגע כזה של אירוע רפואי, מצטרפת שכנה / חברה שבאה לעזור (יש גבר בסיפור? לא יודע. בשעת ערב מוקדמת, הוא עוד לא היה). את רובה של האנמנזה (התשאול הרפואי) נותן לי (די במדויק) ילד כבן 12, שכבר מבין דבר או שניים על ההבדל בין פרכוס אמיתי למשחק תשומת לב של אחותו האפילפטית. 


אסיפת הורים. אחת האמהות, שמזהה שלא באתי רק להעביר 'חומר' לבגרות, ספק שואלת אותי, ספק אומרת לי (או, לפחות זה מה שאני שמעתי ממנה), עד כמה בטח קשה או מורכב להתמודד יום יום עם המציאות בה אתה צריך לעמוד כל יום מול נערות שמביאות אל תוך השיעור, גם אל ההפסקות, מורכבויות וקשיים שהן הרבה מעבר ל'כן או לא מבינה את החומר הלימודי'. הן כבר לא חונקות את הקשיים כבעבר, פחות מדחיקות, אלא, מנכיחות את הקשיים באלה באופן גלוי יותר או פחות מולנו. תתמודדו. (תעזרו!).


בית בטבריה. ומה על האם? נראית ידועת התמודדות, אבל, כשאני מוריד שיפוטיות של אורח חיים אחר, נראית לי שמחה, גם בהווה הזה, שלי, אולי, נראה קשה או עצוב. נראית לי שמחה בילדים.בחיים. נראה לי שהילדים רואים בה דמות אמהית גדולה, מקום שהם יכולים לגדול בו. נראה שיש שם משהו מלוכד, גם, אם, לפעמים, את צריכה לעשות את עצמך מפרכסת כדי לקבל יותר תשומת לב…


אסיפת הורים. הרימה לי להנחתה. גיליתי לה את הסוד. משלמים לי לעשות את מה שמתאים לי. את מה שמגדל גם אותי. זה דורש לא מעט. בתוך השיעור והרבה מחוצה לו. זמן, מחשבה ויצירה. יצירה של מרחב מכיל. סביבה שאפשר לחיות בה, סביבה שאין בה מחנק, סביבה שאפשר להגיע אליה עם המחנק, ולנשום. סביבה שאפשר לגדול בה. זה כולל אינסוף פעולות קטנות, יום יומיות המכוונות לאותו המקום. איפה אתה יושב בהפסקה, האם אתה מישיר מבט, האם אתה רואה, האם אתה מוכן לשמוע. אתה מנסה כל הזמן לכסות, לעטוף ולאפשר. באורח פלא, אתה מוצא את עצמך, עטוף לא פחות. מקבל בעצמי ברכה.


יברך את יוסף כו' המלאך כו' יברך כו' הנערים. ומקשין מה הברכה ליוסף. אבל הפי' הוא שנתן ברכה להתפשטות כוחו של יוסף. והנערים הוא התעוררות החיות שבעולם. והכלל כי שורש החיות בא מיוסף אבל כשבא השפע בעולמות שלמטה צריך שמירה כי לכן בגלות ע"י שליטת הסט"א א"א להתגלות הקדושה. כאשר חכמים הגידו בשנת רעבון אסור הזיווג. אך העצה בגלות ע"י התורה כמ"ש וידגו לרוב פרש"י כמו הדגים שהים מכסה עליהם שאין שולט בהם עה"ר כו'. כמו כן ע"י התורה שנמשלה למים יכול אדם להתכסות מסט"א. ואיתא במדרש כמו דגים שמצפים לטיפה מים כו' כן בנ"י מצפים לתורה. וכפי רוב השתוקקות. התורה מגין עליהם….[שפת אמת, ויחי, תרל"ז]:


מה מברך יעקב את יוסף? את ברכת הנערים עצמה, עונה ה'שפת אמת'. "המלאך הגואל אותי יברך הנערים" היא גם ברכה לאביהם. הברכה, ההמשכיות לעתיד, אבל לא פחות, גם בהווה עצמו, היא דו - כיוונית. מההורה לנוער ובחזרה. אתה יוסף המשביר, המחלק, הדואג, הנותן. אבל את המקום שלך בעם ישראל, בשבטים, את ההמשכיות, אתה תקבל מהבנים שלך.


אתה, ההורה, המורה, החבר, תכין את הים. את הסביבה שבה אפשר לגדול. לפעמים זה ים שצריך לכסות, להגן, להרחיק, להסתיר. בוודאי שצריך שיהיה בו אור ותנאי מחיה נאותים. את החיים, את ההתעוררות ייתנו הדגים. הנערים. הילדים. מי שנתת לו. הים שלך, יתמלא בחיים שלהם.


הם מצפים לזה, כותב ה'שפת אמת'. הם משתוקקים. לכל טיפה. אתה רק צריך לראות את זה מבעד למסכים. היום, למילה 'מסכים' יש משמעות כפולה של הסתרה וכיסוי, וגם פה עלינו המחנכים למצוא את הדרך להגיע אליהם (גם) דרכם. גם ההשתוקקות עצמה היא מנוע דו - כיווני. אם תגלה אותה, אם תאפשר אותה, המרחב שלך להם, ים המרחב שלך עצמך, יתמלא חיים, תגלה את ההשתוקקות שלך. 


שבת שלום,

איתן.

אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...