בס"ד
לִהְיוֹת אֵשׁ!
לֶהָבָה נִרְאֵית, בּוֹהֶקֶת.
אִם לֹא -
אֶרֶז, אוֹ אַלּוֹן
לָתֵת לָהּ -
לִבְעֹר.
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, לְעוֹלָם!
לֹא!
אֻכַּל!
סְנֶה.
מִדְבָּר.
חָרוּךְ קְצָת,
בַּקְּצָווֹת.
קְחִי מִמֶּנִּי - אֵשׁ
עַד זֶרֶד אַחֲרוֹן,
עַד אֵפֶר,
יַצְמִיחַ.
מדי פעם אני עושה בינג' של סרטוני 'שבעה באוקטובר'. אלו המבוקרים יותר. על אובדן, על גבורה. על אנשים שנתנו הכל והופיעו במלוא זוהרם אל מול עיניינו המשתאות, אל מול הלב היוצא אליהם. מדי פעם אני חוזר אל היום הזה, אל האנשים (כל פעם מתגלים עוד ועוד גיבורים חדשים לי), לתדלק את אש הזיכרון, לא לשכוח לרגע. ולהזכיר למנהיגים, לנבחרים כולם, לעצמנו, בדיבור ובמעשה, לאילו סטנדרטים הם צריכים לשאוף.
ואל המחשבות פנימה, אל התפקיד, אל המשימה. הקבוצתית, האישית. אם אנחנו לא בחזית האש, הרי שבטח אנחנו בחזית ה'עצים'. לייצר את התשתית הרוחנית, המוסרית, הרעיונית והארגונית כדי לתת לאש הרוח וגם לאש הפיזית, לא להפסיק לבעור בלבבות של העם ולא להפסיק לבעור גם בתוככי עזה, יהודה ושומרון, ובארצות אחרות (על פי מקורות זרים כמובן).
'וביער עליה העצים בבוקר, בבוקר". עצים מלשון עצות [עיינו ב'שפת אמת' הראשון שמובא בהמשך]. יום יום, רחוק מהזרקורים, בהקפדה על כל עץ שיהיה נקי, על כל עצה, דיבור ומחשבה - האם הם מקדמים, תומכים, מבררים אמת, מאחדים, או להיפך. האם אני מוכן להביא את האש מעצמי, עם הסיכון להכוות, או רק לחכות שהיא תרד מהשמיים. שמישהו אחר יעשה, כי אני עסוק / טרוד / שורד, או שאני פותח עיניים, מחפש את מי שצריך ממני עצה, יד מקרבת.
משימת ה'עצים' שוחקת, לא פחות ממשימת ה'אש'. הכוויות נסתרות יותר, כמו גם תחושות השלמוּת והסיפוק. לעזור, ולו במעט, להצמיח משהו חדש מתוך האפר ולוּ זה יהיה שכרנו.
שבת שלום,
איתן.
וביער עליה הכהן עצים כו'. פירשו בספרים הקדושים לחפש בכל יום עצות שונות האיך לברר האמת אצלו. וזה עצים בבוקר בבוקר. כי ביקור הוא בירור כנ"ל. וכתב רש"י אע"פ שאש יורד משמים מצוה להביא מהדיוט. כי באמת נמצא בלב איש ישראל נקודה אש מצד חלק התורה שיש לכל נפש מישראל. אך להתפשט זאת הנקודה בכל האדם צריך עצות וג"כ להיות הרצון באמת לבטל כל הרצונות והמחשבות רק לעשות רצונו ית'... [שפת אמת, צו, תרל"ז]:
בעזה"י פ' צו ופ' פרה זאת תורת העולה כו' מצות תרומת הדשן. וקשה למה נקרא זאת תורת העולה שהיא מצוה אחרונה אחר כל קרבנות היום. ומשמע שכל הקרבן תלוי בהרמת הדשן. כי הנה עולה באה על הרהור הלב כמאמרם ז"ל היא העולה מחשבה רעה דאתוקדא על גבי מדבחא. והוא שריפת החטאת. אך אחר ביעור השאור צריכין להרים הדשן כי כל ירידה הוא צורך עלי'. והרי הכל בכלל בריאת השי"ת. כמאמר בורא חושך. והוא לבוא על ידי שריפת הרע אל הטוב. ואז נגמר המכוון. נמצא כי הרמת הדשן עיקר הקרבן. וכן מצינו באפר פרה שע"י שריפת החטאת בא מזה כל הטהרה כמאמר מטמא טהורים ומטהר טמאים… [שפת אמת, צו - פרה, תרל"ה]:
קרבן עולה, הנדבה המושלמת. הפעולה האולטימטיבית לקרבה לקב"ה. אין למקריב שום חלק בקורבן, הכל נשרף. אפשר לתאר את הפעולה הזאת, כאיזו אקסטזה דתית ומחיקת האישיות אל מול הבורא.
ודווקא כשהתורה מתחילה בפירוט דרכי הקרבת העולה, היא מחזירה אותנו אל הפעולה הראשונית, המקדימה את ההקרבה. הוצאת הדשן. האפר. הפסולת. להוצאה זו התורה משתמשת במילה 'הרמה'. אין ייאוש. אין מקום רחוק שאי אפשר לחזור ממנו. גם כשרואים שורת מכוניות שרופות עד אפר, המשימה היא להרים. רק מתוך זה אפשר לגשת אל אש העולה.
הפרה היא בעל החיים שסימן את עוצמת החיים הגדולה ביותר בעת העתיקה. התורה מצווה לשרוף את פרת החטאת עד אפר. להוסיף תולעת ואזוב. מאפר שריפת חטאנו, מלדעת להיות קצת תולעת, קצת אזוב, מאנשים שיודעים להוסיף מים חיים, נטהר.
