יום שישי, 29 במרץ 2024

צו - פרה תשפ"ד

 בס"ד


לִהְיוֹת אֵשׁ!
לֶהָבָה נִרְאֵית, בּוֹהֶקֶת.

אִם לֹא - 

אֶרֶז, אוֹ אַלּוֹן

לָתֵת לָהּ -

לִבְעֹר.

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, לְעוֹלָם!

לֹא!

אֻכַּל!


סְנֶה.

מִדְבָּר.

חָרוּךְ קְצָת,

בַּקְּצָווֹת.

קְחִי מִמֶּנִּי - אֵשׁ

עַד זֶרֶד אַחֲרוֹן,

עַד אֵפֶר,

יַצְמִיחַ.


מדי פעם אני עושה בינג' של סרטוני 'שבעה באוקטובר'. אלו המבוקרים יותר. על אובדן, על גבורה. על אנשים שנתנו הכל והופיעו במלוא זוהרם אל מול עיניינו המשתאות, אל מול הלב היוצא אליהם. מדי פעם אני חוזר אל היום הזה, אל האנשים (כל פעם מתגלים עוד ועוד גיבורים חדשים לי), לתדלק את אש הזיכרון, לא לשכוח לרגע. ולהזכיר למנהיגים, לנבחרים כולם, לעצמנו, בדיבור ובמעשה, לאילו סטנדרטים הם צריכים לשאוף.


ואל המחשבות פנימה, אל התפקיד, אל המשימה. הקבוצתית, האישית. אם אנחנו לא בחזית האש, הרי שבטח אנחנו בחזית ה'עצים'. לייצר את התשתית הרוחנית, המוסרית, הרעיונית והארגונית כדי לתת לאש הרוח וגם לאש הפיזית, לא להפסיק לבעור בלבבות של העם ולא להפסיק לבעור גם בתוככי עזה, יהודה ושומרון, ובארצות אחרות (על פי מקורות זרים כמובן).


'וביער עליה העצים בבוקר, בבוקר". עצים מלשון עצות [עיינו ב'שפת אמת' הראשון שמובא בהמשך]. יום יום, רחוק מהזרקורים, בהקפדה על כל עץ שיהיה נקי, על כל עצה, דיבור ומחשבה - האם הם מקדמים, תומכים, מבררים אמת, מאחדים, או להיפך. האם אני מוכן להביא את האש מעצמי, עם הסיכון להכוות, או רק לחכות שהיא תרד מהשמיים. שמישהו אחר יעשה, כי אני עסוק / טרוד / שורד, או שאני פותח עיניים, מחפש את מי שצריך ממני עצה, יד מקרבת. 


משימת ה'עצים' שוחקת, לא פחות ממשימת ה'אש'. הכוויות נסתרות יותר, כמו גם תחושות השלמוּת והסיפוק. לעזור, ולו במעט, להצמיח משהו חדש מתוך האפר ולוּ זה יהיה שכרנו.


שבת שלום,

איתן.


וביער עליה הכהן עצים כו'. פירשו בספרים הקדושים לחפש בכל יום עצות שונות האיך לברר האמת אצלו. וזה עצים בבוקר בבוקר. כי ביקור הוא בירור כנ"ל. וכתב רש"י אע"פ שאש יורד משמים מצוה להביא מהדיוט. כי באמת נמצא בלב איש ישראל נקודה אש מצד חלק התורה שיש לכל נפש מישראל. אך להתפשט זאת הנקודה בכל האדם צריך עצות וג"כ להיות הרצון באמת לבטל כל הרצונות והמחשבות רק לעשות רצונו ית'... [שפת אמת, צו, תרל"ז]:


בעזה"י פ' צו ופ' פרה זאת תורת העולה כו' מצות תרומת הדשן. וקשה למה נקרא זאת תורת העולה שהיא מצוה אחרונה אחר כל קרבנות היום. ומשמע שכל הקרבן תלוי בהרמת הדשן. כי הנה עולה באה על הרהור הלב כמאמרם ז"ל היא העולה מחשבה רעה דאתוקדא על גבי מדבחא. והוא שריפת החטאת. אך אחר ביעור השאור צריכין להרים הדשן כי כל ירידה הוא צורך עלי'. והרי הכל בכלל בריאת השי"ת. כמאמר בורא חושך. והוא לבוא על ידי שריפת הרע אל הטוב. ואז נגמר המכוון. נמצא כי הרמת הדשן עיקר הקרבן. וכן מצינו באפר פרה שע"י שריפת החטאת בא מזה כל הטהרה כמאמר מטמא טהורים ומטהר טמאים… [שפת אמת, צו - פרה, תרל"ה]:


קרבן עולה, הנדבה המושלמת. הפעולה האולטימטיבית לקרבה לקב"ה. אין למקריב שום חלק בקורבן, הכל נשרף. אפשר לתאר את הפעולה הזאת, כאיזו אקסטזה דתית ומחיקת האישיות אל מול הבורא.

ודווקא כשהתורה מתחילה בפירוט דרכי הקרבת העולה, היא מחזירה אותנו אל הפעולה הראשונית, המקדימה את ההקרבה. הוצאת הדשן. האפר. הפסולת. להוצאה זו התורה משתמשת במילה 'הרמה'. אין ייאוש. אין מקום רחוק שאי אפשר לחזור ממנו. גם כשרואים שורת מכוניות שרופות עד אפר, המשימה היא להרים. רק מתוך זה אפשר לגשת אל אש העולה.


הפרה היא בעל החיים שסימן את עוצמת החיים הגדולה ביותר בעת העתיקה. התורה מצווה לשרוף את פרת החטאת עד אפר. להוסיף תולעת ואזוב. מאפר שריפת חטאנו, מלדעת להיות קצת תולעת, קצת אזוב, מאנשים שיודעים להוסיף מים חיים, נטהר.


יום שישי, 22 במרץ 2024

ויקרא - זכור תשפ"ד

 בס"ד


אז מה, לשנוא??

אפשר להלחם בלי לשנוא?

אם נשנא את האויב, נהיה כמוהו?


שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון. השנאה קשורה לעיתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות כלפי מושא השנאה, אשר מעוררת רצון להתרחק ממנו או להרע לו. אנשים שחשים שנאה כלפי אדם אחר לא מאמינים שאפשר לשנות את היחסים איתו, או את האדם בעצמו, ולכן היא מכילה בתוכה רצון לפגוע ואף להעלים את האדם השנוא [ויקיפדיה - שנאה].


אחד הרגשות החזקים ביותר. אולי הרגש שגרם להרג של הכי הרבה אנשים בהיסטוריה. מילים קשות. סלידה. עוינות. להתרחק. להרע. אי אפשר לשנות. רצון לפגוע. רצון להעלים, כמה יהודים "נעלמו" בגלל שנאה…


לצורך כתיבת הבלוג קראתי מאמר של ד"ר רינה לזר, או ליתר דיוק, "שוחחתי" עם תוכנת chatpdf שהתאמצה לקרוא את המאמר במקומי [מיומנות שצריך ללמוד]… 

שאלתי את התוכנה על ההשלכות של השנאה. כאן אין הרבה חידוש. לא סתם אנחנו מחנכים לא לשנוא. מנסים להתרחק מהרגש הזה ככל יכולתנו. יותר מזה, אנחנו מתפעלים מאנשים שיצאו ממצבים קשים של עוול כשהם לא שונאים. נדמה כי אם רק הרגש הזה ייעלם - "וגר זאב עם כבש". רק שלא ישנאו אותנו [או שלפחות רק יגידו את זה], זה המינימום שאנחנו מצפים מהאויבים שלנו [ועלולים להאמין להם], גם הרעים ביותר, כדי לכונן איתם הסכם שלום כלשהו… 


התרבות המערבית, המשקפת, לרוב, את המוסר הנוצרי, אותו אנחנו בולעים מגיל צעיר, לא מאפשרת לשנוא. הגיבור יהרוג או יפגע ברשע, רק כאשר המצב יהיה לחיים או למוות. אומה מערבית המכבדת את עצמה, תצא למלחמה רק להגן על חלשים [במידה ויש להם נפט], לא בגלל החובה להלחם ברע. 


המאמר מלמד איך אפשר לנסות ולהתמודד עם השנאה, בעיקר עבודה עצמית המקבלת את הרגש, נותנת לו מקום ומתוך זה לנסות ולטפל בו, ובסופו של דבר, להעלים אותו. ללכת לפסיכולוג אם לא נעלמת השנאה. שאלתי, האם שנאה יכולה להיות דבר טוב? "... במקרים מסוימים, שנאה עשויה להיות טובה ולשמש כדרך להגן על ערכים חברתיים ולקדם שינוי חיובי בחברה" ענתה לי. הנמצאה במאמר זה הלגיטימציה לשנאת האחים? האם כש"הדמוקרטיה בסכנה" או, לחלופין "התורה בסכנה", יש את הזכות, או אפילו החובה, לשנוא?


"המוסר לא יעמוד ללא מקורו" כתב הרב קוק, להבדיל אותנו מדעתו של הפילוסוף עמנואל קאנט הגרמני שכתב כי המוסר מגיע השכל וההתפתחות ובוודאי הגרמנים יובילו את ההתפתחות הזאת בעולם… התורה מלמדת אותנו "לא תשנא את אחיך בלבבך". את האח אסור לשנוא. נקודה. עם האח תתמודד, תריב, תצעק, אבל שנאה, כמו שראינו, היא נזק כמעט בלתי הפיך, לכן, היא אסורה. הפסוק שאחרי "לא תשנא" הוא הפסוק הידוע "ואהבת לרעך כמוך", התורה מעמידה סולם ערכים וציווים ברורים בעניין הזה.


את אחיך לא תשנא. גם לא את הגר והתושב בארץ, אשר הוא לא אחיך. את הרע ואת נושאיו צריך לשנוא. לחזור ולזכור ולא לשכוח (ולכן אני לא אוהב את הביטוי הזה על הגירוש מגוש קטיף עם כל תוצאותיו הכואבות…). ולהזכיר לנו כל שנה, את מה אנחנו שונאים, את מה לא נוכל לקבל בשום פנים ואופן, איפה כן צריך לפחד מדרך ארוכה. את מה כן מותר, וחובה, להשמיד. נעמוד ב"זכור", נעמוד ב"יזכור", נתמלא שנאה ממוקדת, המביאה לידי מעשה. לא לשכוח. הקיץ מתקרב, את השנאה, כמו הנקמה, אמנם צריך לחמם טוב טוב בלב, אבל, להגיש קרה.


שבת שלום,

איתן.


המשך פ' זכור אחר שקלים. דהנה המצוה לזכור איבת עמלק שעיקר מחיית עמלק ימ"ש תליא בשנאת בנ"י עליו. וכשיהי' השנאה בשלימות יתמחה לגמרי. וזה הי' החטא בשאול המלך. וחלילה שיעבור בזדון על דבר השי"ת. רק כי לא הי' להם האכזריות כראוי לאותו רשע כמ"ש ויחמול. וממילא לא הי' בכחם לאבדו לגמרי. ויתכן עוד לומר כי שאול בעצמו הי' בו השנאה בשלימות. שהקב"ה צוה אותו לאבדו. אך העם לא היו בתכלית השנאה. ועניוות שהי' בשאול גרם לו. שחשב מאחר שאין בנ"י בתכלית השנאה. לא עלה על דעתו ששנאה שלו כדאי על הכלל. וע"ז הוכיחו שמואל אם קטן אתה בעיניך כו'. וקיום מצוה זו לשנוא אותו בתכלית השנאה תליא ברוב אהבה ודביקות בנ"י בעבודת הבורא ית'. כי כפי רוב התלהבות לסטרא דקדושה. כן שונאים לסט"א. ולכך אחר נדבות בנ"י למקדש ומתעורר אהבת בנ"י להקב"ה. אז בכחם לזכור איבת עמלק הרשע אשר הוא מעכב שלימות שמו יתברך ושלימות הכסא. כמאמר חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק. ולכן מלחמה כו' מדור דור. פי' שבכל דור יש הארות מיוחדים שהיו ראוין להתגלות לולי רשעת עמלק שמעכב הכל. וכל עובד ה' אשר חסר לו אותן ההארות. בוודאי נעשה לו שונא בתכלית [שפת אמת, זכור, תרמ"ו]:


לשנוא את הרע המוחלט זה מובן. אבל, תמיד עולה השאלה המציקה, מה זה יעשה לי בלב. האם את הרגש הזה לא אביא אלי הביתה? לעבודה? לחברה? האם לא אקבל שריטה בנפש?


וקיום מצוות השנאה תלויה באהבה, אומר ה'שפת אמת'. כדי לשנוא צריך לאהוב. כדי לזכור את עמלק, צריך לתת קודם את מחצית השקל. הדביקות בטוב, במוסר אמיתי, באהבת אדם באשר הוא אדם, תביא, כבר מעצמה, שנאה לרע, לחיות האדם. 


הכל כתוב במפורש בתנ"ך. אם אין אהבה, קשה לשנוא איפה שצריך. והתוצאות קשות.

הכל כתוב במפורש בדברי ימי מדינת ישראל. אם אין אהבה, קשה לשנוא איפה שצריך. והתוצאות קשות.


הדרך לתיקון ברורה.


יום שישי, 15 במרץ 2024

פקודי תשפ"ד

 בס"ד


"זה הגרוע מכל, אני חושב. כשהסוד נותר נעול בתוכך, לא משום שאין לך למי לגלות אותו, אלא, משום שאין לך אוזן קשבת." [סטיבן קינג, עונות מתחלפות]


אם מקשיבים, אפשר לשמוע. לשמוע, את החוסר השתייכות, המבקש, בעיניי, להשתייך מחדש. אם פותחים את הדלת, הם ייכנסו. אם שואלים, באמת, אפשר לקבל תשובות. הן לא תפחדנה לכתוב, אפילו בעבודה בשיעורי 'מחשבת ישראל' על חוסר ההשתייכות. שהן לא רואות עצמן חלק. חלק מהמגזר, חלק מהאמונה. איך הכל בשבילן כפייה אחת גדולה ולא הגיונית. כפייה ללמוד במוסד דתי. איך העולם הזה בכלל, כפוי עליהן. עליית הדורות. מוכנים לפתוח, מוכנים לדבר, חסרים, לפעמים את הכלים להנהל בעולם. חסרים את האוזן הקשבת. 


במפגש למורים עם הרב משה הרשקוביץ שמעתי את התיאוריה שלו על שינוי הדורות. מדור אידאולוגי שאפיין את המאה הקודמת שרוב עולם ה"מבוגרים" חלק ממנה, לבין הדור הדיאלוגי של המאה הנוכחית [לקריאת החוברת]. להבנתי, מרכז הטענה שלו, היא מהו הדחף, מהו המנוע הכללי של הנפש המביא לפעולה. הדור שלנו נדחף על ידי אידאולוגיות מגוונות, הפגנות, תיקון עולם כללי, מה שהקל עלינו גם להשתייך למשהו רחב וגדול מאיתנו. הדור הנוכחי לא פחות עמוק או אידאולוגי, אבל, הוא צריך שיקשיבו לו. צריך למצוא את מקומו שלו. המנהיג בשבילו, לא נמצא כנואם מרכזי בכיכרות, אלא, מי שמסתכל לו בעיניים. הוא צמא לפעולה ולעשייה, אבל הזרם שסוחף צריך לעבור דרכו, האדם מחפש משמעות, תמיד, הוא רוצה להרגיש אותה בתוכו, זו כרטיס הכניסה להשתייכות הכל כך חשובה לנפש האדם.


ואם מי שמקשיב זה רק החבר הקרוב, או הדמויות במסך הקטן, אם תחסר לו דמות בוגרת ואם הדמויות הבוגרות בחייו רק יסתכלו עליו בביקורת על כך שהוא לא אידאולוגי, לא רק שלא יווצר דיאלוג, יווצר קרע. כל צד ייקרע. ייסורים של נוער שמרגיש לא מובן, ייסורים של הורה החש אשמה על, לכאורה, אובדן הדרך של הדור הבא.


כן, הם דור הטיק טוק, התנהגות רדודה ושריפת הזמן, כן, הם דור הקרבת הנפש. אין התנהגות אחת פוסלת את השנייה וגם לא מחפה עליה. יש בעיות עם ה'טיק טוק' למינהו. בעיות שצריך להתמודד איתן בנחרצוּת. להתחיל קודם להבין את השוני ולהקשיב. להקשיב באמת. להכיר. לאפשר תנועה גם מלמטה למעלה, לשנות אותנו לתנועה הדיאלוגית, כדי שאנחנו, ההורים והמורים, נקבל את ההקשבה שגם אנחנו רוצים, שגם אנחנו צריכים.


שבת שלום,

איתן.


בפסוק מאת אדנים למאת הככר. ולכאורה איפכא הול"ל [הווא ליה למימר = היה לו לומר] מאת הככר למאת אדנים. ונראה שכל הבנין למעלה הוא כפי הנדבה שנמצא בלבות בנ"י. ולפי שהי' מאת ככר לכך הי' המלאכה מאת אדנים. וכמו כן למטה נמצא כפי שהוא בשורש שזה ענין מחצית השקל כמ"ש במ"א. ולכן כתיב מאת אדנים כו' ואח"כ כתיב ככר לאדן [שפת אמת, פקודי, תרמ"ו]:


מקשה ה'שפת אמת', הכתוב הפוך. כאילו האדנים, אדני הנחושת עליהם בנויות דופנות חצר המשכן קונים את הכסף. כאילו הכסף הוא זה שחשוב. וכן, עונה ה'שפת אמת', הכסף, הכיסופים, הרצונות, הנדבה שבלב בני ישראל היא העיקר של האדנים, של היסודות לבניין שבו תתגלה השראת השכינה. אומר הקב"ה, אני קודם מקשיב ללב שלכם, לרצונות שלכם ואני רואה שם רצון לבנות בית להשראת השכינה, אני רואה כמה אתם רוצים קדושה. ו-"הופ" נהיו אדנים.


יום שישי, 8 במרץ 2024

ויקהל - שקלים תשפ"ד

 בס"ד


משנכנס אדר... אחד כבר נכנס. את השני נקדם השבת בברכה. כשיש לך ילד שנולד באדר א', יש ויכוח בבית איזה מהאדרים הוא ה"נכון / אמיתי", הראשון או השני :) שאלה הלכתית מעניינת, את הילדים מעניין, אין מה לעשות, רק השני. 

"איך נחגוג את פורים השנה?" היא שאלה ומיד נהייתה לי צמרמורת בכל גוף. השאלה זרק אותי לפורים אחר, בדיוק לפני 28 שנה, הייתי אז בְּגִילָהּ. 'הפיגוע בדיזינגוף סנטר'. תענית אסתר, יום תחפושות. תקראו, אל תחפשו תמונות (מוזמנים לקרוא גם את הריאיון המטלטל ברלוונטיות שלו המופיע בהערת שוליים 3 באותו קישור). כמה שעות אחר כך, נכנס פורים. את הבכי המעורב ביין ובזעקות כלפי מעלה של אחד החברים, אני לא שוכח.


איך נחגוג את פורים השנה?


להתעלם מהכאב והאובדן אי אפשר. להתעלם מהנס וההצלה הגדולה עם כל ההצלות הקטנות אסור. אֵי אז בשושן נמנעה שואה גדולה. לפני כ-80 שנה, לא היה מי שימנע, ולפני 5 חודשים היא התחילה. ונעצרה. זה היה יכול להיות אסון קיומי ממש לכל אזרחי המדינה, הלחימה הייתה יכולה להיות עוד ימים, שבועות וחודשים ארוכים בתוך היישובים. היא נעצרה, כי הייתה השגחה גדולה וכי היו שם אנשים שעצרו אותה בגופם. בגופם ממש. וגם, כי אחרי ובתוך רוח מחלוקת ופירוד התחילה מנשבת רוח אחרת.


איך נחגוג את פורים השנה?


הצעתי להן לשמוח. בכל זאת. הזמנה לשמחה אמיתית. להעביר מסר של שמחה למשפחות ולאנשים ששילמו את המחיר הכבד ביותר על ההצלה הפורימית הזאת. על מניעת השואה. להעביר להם את המסר שכן, אתם רואים אותנו חוגגים, אנחנו שמחים על החיים שלנו, שמחים בחיים האלה שלנו, שקיבלנו חזרה, בזכותם. בזכותכם. אני חושב, שזה יכול לשפוך טיפת נחמה לתוך ים העצב האישי, אני חושב שזה יכול לתת משמעות גדולה לשמחים עצמם. וגם, להביא את הרוח, להיות עסוקים בבירור על מה אנחנו שמחים, למה אנחנו חיים. לחייך! אנחנו חיים! איזו שמחה! אנחנו שמחים כי יש לנו את האפשרות לשמוח! משייכנס האדר הזה, נשתדל להרבות שמחה.


'התחילה מנשבת רוח אחרת' כתבתי למעלה. חי בסרט? מנותק? לא רואה חדשות? יכול להיות. משהו זז, כולם מרגישים את זה. לוחות טקטוניים זזים לאט לפני שהם גורמים לרעידת אדמה. והם זזים. עצם התזוזה גוררת גם התנגדות חזקה של הישן וזה מה שנראה כלפי חוץ, אבל אני מאמין שהחדש בדרך. אני מאמין שאנחנו צריכים לעזור להביא אותו. שזו המשימה. שזו ההצדקה לשמחת פורים. להתבונן, להיות מוכנים לזוז קצת מהמקום שלנו, מנקודת המבט הקבועה שלנו, להפגש עם מה שקשה לנו, כאדם, כציבור, להיות פתוחים דווקא מתוך עמדה פנימית מוצקה, גרעין פנימי יציב.


לכו לשמח אנשים, אמרתי לאלו שעושות את זה יותר טוב ממני. שרצות ממשימה למשימה ומהתנדבות להתנדבות. מקווה שנתתי את חלקי למבט פנימה. שהצלחתי להזיז במילימטר את הלוח הטקטוני שלי, שאולי ישפשף, יזיז, אפילו ירעיד, גם לוחות אחרים.


שבת שלום,

איתן.



ויקהל ופרשת שקלים במדרש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו'. שאנו רואין אחר כל החטא נתקנו בני ישראל על ידי הנדיבות. וכמ"ש [וכמו שכתב] מו"ז ז"ל כי יש נקודה בכל איש ישראל שאין שם מגע נכרי כלל [...] ולכן יכולין בכח זאת הנקודה לשוב בתשובה. וכן התעוררות השקלים באדר שהוא כמו אלול שנתקן לתשובה מאימת הדין. כן אדר מתוך האהבה. שימי ניסן ממשמשין ובאין. שהוא התחדשות שניתן לבני ישראל. שבחר (לו) השי"ת בנו להיות עמו וחלקו. והוציאנו ממצרים להיות לו לעם לכן חכמינו ז"ל בחכמתם הקדימו פרשיות אלו להיות התעוררות האהבה מלמטה מקודם. דכ' החדש הזה לכם. א"כ צריכין בנ"י לעורר ההתחדשות הזה כמ"ש במ"א בשם מורי ז"ל פי' הפסוק את קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו. שיהי' השפעה באה מכח העלאת ריח ניחוח מלמטה ע"ש. ועיקר המכוון שנדיבת בנ"י תעורר למעלה שיתגלה אהבת ה' על בני ישראל. וזה הרמז מחצית השקל שהעיקר החצי הב' הבאה מלמעלה. כי כל המצות הכל לעורר השורש למעלה [...]. והתחתונים מושלמים עם העליונים והשורש. חל ע"ז ברכה בחי' השבת ונשמה יתירה שהוא מעין עוה"ב שאין לו תכלית ולכן נק' יתירה שאין כח בכלי להכיל זאת וכמ"ש במ"א. וזה והותר וקצרתי ממיעוט פנאי [שפת אמת, ויקהל - שקלים, תרמ"א]:


שני צדדים למטבע, אומר הפתגם העתיק. אתה יכול, וצריך, אומר ה'שפת אמת', לתת את כל - החצי שלך. זו אהבה הכתובה בשיר השירים. זו אהבה אמיתית. לתת "רק" את כל הצד שלך, זה המקסימום שאתה יכול לעשות. זו הדרך של החזרה בתשובה, של ההתכוננות לגאולה. מהצד השני של המטבע נמצא אלול, המכין אותנו ליראת יום הדין, השקלים, הנתינה, האהבה, מכינים אותנו לגאולה, לחירות.


וזה מתחיל, אומר ה'שפת אמת' מלמטה, מהצד של המטבע שקרוב לאדמה, שקרוב לחומר, שקרוב לקשיים. ואז, אולי, אדר הוא לא החודש האחרון, הוא החודש שמביא את החודש הראשון. המהלך שך השנה הוא מעגלי. הוא רק נראה כאילו הוא מתחיל בניסן, בגאולה שבה בני ישראל כמעט ופאסיביים לגמרי, ש- "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון", אבל, בעומק הפנימי, מגילת אסתר מקדימה את יציאת מצרים. מגילה בה שם ה' לא כתוב במפורש, יותר מזה, הוא רמוז בשם של מלך בעל תאווה שכמעט ורצח את כל העם היהודי. מגילה של התמודדות ועבודה קשה מביאה את הגאולה שאחריה והיא גם תוצאה מעגלית של הגאולה שלפניה.


אז העיקר, באמת, הוא הצד השני של המטבע, הצד הגואל, הושטת היד האלוהית לקשר, הגאולה. אבל, שַֹם הקב"ה את עצמו במעין מגבלה 'מלך אסור ברהטים', מלך שקשר את עצמו, כדי לאפשר לברואיו להיות עצמאיים, לא לקבל נדבה, לעבוד קשה ולשלם בעצמם, חצי שקל של אהבה.


יום שישי, 1 במרץ 2024

כי תשא תשפ"ד

 בס"ד


איפה היינו היום, אם תורתו של גלילאו גליליי הייתה נשכחת באפילה של ימי הביניים, והשליטה הכנסייתית על תודעת האדם הייתה נמשכת עד ימינו אלה. "רק" 350 שנה מיום מותו של גלילאו, בשנת 1992(!), הכירה הכנסייה ב"טעות שבה פירשה את כתביו". גלילאו נחשב כאבי המדע המודרני. תצפיות, מדידות, נתונים ומסקנות. לכאורה, אמת צרופה. כך נתפס המדע בקרב אנשים רבים עד היום. כך, גם נתפסים אנשי המדע כאנשים רודפי אמת וחסרי פניות ודעתם, גם בתחומים בהם אין להם שום יתרון, נחשבת כתורה מסיני (ע"ע חתן פרס נובל דן שכטמן, ואמירותיו בנוגע לרפורמה המשפטית ולחברה בישראל).


עד שבא תומס קוהן. בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות", מציב קוהן תבנית של התפתחות המדע. נאספים ממצאים הנאגדים בחוקים ובתיאוריות הנחשבים ל"מדע תקני" ולאמת. עד שהמציאות כבר לא מסתדרת עם אותה 'אמת' מדעית, עם אותה פרדיגמה, תפיסה, מחשבה, של הקהילה המדעית, נוצרת מאסה קריטית של ממצאים ומחשבות המביאה איתה שינוי עמוק ועקרוני במדע - מהפכה.


מה שחשבנו לאמת, כבר לא נכון, יש אמת אחרת. או, אין באמת אמת. כי גם הפרדיגמה המדעית היא תוצר של השקפות עולם, של תחושות סובייקטיביות, של אידאולוגיות. גם המדע זקוק להנחות יסוד בלתי מוכחות. אותו דן שכטמן עצמו (שאני מעריך מאוד על נסיונו לשפר את החינוך במדינה), המציג פרדיגמה פוליטית, סבל ביקורת עמיתים קשר מעמיתיו שהיו בעלי פרדיגמה כימית - פיזיקלית ישנה כאשר הציג את ממצאי מחקריו (גביש קואזי, בטח שאני מבין.. 🙂). מדענים ו"אנשי רוח" לא מעטים שוכחים את עקרונות המדע, שוכחים לבחון דעות אחרות מחוץ לפרדיגמה, לתפיסה שלהם.


המילה - האחות לפרדיגמה שרצה חזק במחוזותינו, הלא היא הקונספציה והלך הרוח השבוי בה. בא הפוסט מודרניזם ו"פוסטים" אחרים לומר לנו שאין אמת. או שיש הרבה אמיתות (ביטוי מכובס לזה שאין אמת), שהכל נרטיבים, פרדיגמות וקונספציות. 

מעבר לאמונה שלי באמת שהיא מחוץ למציאות הטבעית, אני חושב, שהדרך לראות טוב יותר, להסיר מחסומים ובסופו של דבר לגדל אידאולוגיה ללכת לאורה, היא התמודדות עם המציאות על גווניה השונים. היא עיסוק מקביל בתוכן, במחשבה, ברוח, תוך עבודה במציאות. ללכת ולראות את המציאות בעיניים. להתמודד איתה ולהלחם כשצריך. אני חושב, שאנשים שבחרו לעצום עיניים, להשאר רק בתפיסה שלהם, מבלי להכיר את המציאות, מבלי לרצות בכלל להכיר אותה, שלא רצו להצביע ולומר "זה רע!" ומבלי להעז להתמודד איתו, מצאו אותו מול עיניהם הקרועות לרווחה. זה הזמן למהפכת תודעה.


פנימה. אלי. להעז. לבדוק. אצלי בבטן. מה יש שם? מה אני לא רוצה לראות? עם מה אני לא רוצה להתמודד? מה יכול, מי יכול, לעזור לי להכיר. לשנות פרדיגמה, לצאת למלחמה, לחיות, יותר, בשלום.


שבת שלום,

איתן.


וישמע יהושע כו' קול מלחמה במחנה. פרשנו כי יהושע שהיה הנלחם עם עמלק. הרגיש שמעמלק בא החטא. רק מקודם כתיב כל הנחשלים שפלטן הענן. אבל לא היה בו שליטה במחנה. ועל זה תמה קול מלחמה במחנה. שזה הצרעת נספח גם לתוך המחנה [שפת אמת, כי תשא, תרמ"ג]:


משה נמצא אי שם בהר סיני למעלה, מנותק מהעולם. העם (ולא משנה כרגע מי הוא אותו "עם") חוגג סביב עגל הזהב. יהושע נמצא בתווך. לא מש מתוך האוהל, מחכה לרבו. "קול מלחמה במחנה" הוא אומר למשה היורד מההר עם הלוחות. משה, כך על פי הפשט, דוחה את פירושו של יהושע לקול הרעש. אני לא שומע קולות ניצחון גיבורים ולא צעקת פצועים. אני שומע קול ענּות (עם נ' דגושה שלא כמו ב'ענות' הקודמים), עינוי הנפש, קול שקורע אותי מבפנים.


ה'שפת אמת' מצדיק את טענת יהושע. יש מלחמה במחנה. אני גם מזהה את האויב, אומר יהושע. כבר נלחמתי בו ממש. אתה, משה, נלחמת בו מלמעלה, מההר, שמרת על רוחנו עם ידיים פרושות לשמיים, אבל אני הייתי שם למטה. ראיתי את ה'לבן בעיניים' של עמלק. התמודדתי עם הרע הזה כשזינב בנו מחוץ למחנה, את הנחשלים, איך קרה, אני תוהה, שעכשיו הוא בפנים, בתוך המחנה ממש. 


זה נראה הפוך מהפשט, אבל נראה לי כי על פי ה'שפת אמת' כי מעשיו ההחלטיים והקיצוניים של משה מול עובדי העגל נבע מהניתוח הקרבי של יהושע. אם עמלק, או כל 'עמלק', חדר את המחנה, צריך לעקור אותו מהשורש, לחסל את הקונספציה של תחליף אלוהים, של העמלק גימטריה ספק, של בלבול היצרים ובלבול הדעת. 


ואז, אחרי פעולות המלחמה שתכליתן עקירה והשמדת הרע, כך על פי רש"י שאין מוקדם ומאוחר בתורה, זה הזמן לבנות משכן…


אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...