פרשת בחוקותי - ל"ג בעומר תשע"ו

בס"ד

ל"ג בעומר – פרשת בחוקותי תשע"ו

ימי ספירת העומר, או לפחות החלק הראשון שלהם, נחשבים כימים של אבל ופורענות. שבוע קשה עובר עלינו בקהילת רמת מגשימים, שבת שעברה, שבת מתוחה עם היוודע פציעתו הקשה של אחד מבני המשק ממש לפני כניסת השבת, אי הוודאות במהלכה והבשורה המרה שהגיע ימים לאחר מכן. תקופה קשה ברמה הלאומית, פרעות במשך הדורות, מות תלמידי רבי עקיבא ובהם  נקבע אף יום השואה. אל אלו מצטרפת פרשת "בחוקותי" על ברכותיה היפות מצד אחד ועל קללותיה הנוראות, אשר, לצערנו הרב, התקיימו במהלך השנים אחת לאחת.

אבל האם תמיד היו הימים האלו ימי אבל? על שום מה האבל? האם יישארו כך לתמיד?

על השאלות האלו ננסה לענות מתוך דמותו של ר' עקיבא ומות תלמידיו [השורות להלן הן בעיקר פרי לימוד מספרו של הרב שרקי "בעוד מועד"].

צריך לזכור כי ימי ספירת העומר מן התורה הן תקופה של חידוש ושמחה, הרמב"ן כותב כי אלו ימים של יציאה לחירות מטומאת מצרים עד לקבלת התורה, מעין חול המועד ארוך שבין פסח לשבועות. לאחר היציאה הפיזית לחירות מגיעה החירות הנפשית – מוסרית – אמונית וגם בימי שמחה אנחנו מוצאים מנהגים של איסור חתונות ואיסור גילוח מטעמים שמחים ולא של אבל [לא לערבב שמחה בשמחה ולהקפיד על גילוח לפני החג]. באופן מקרי, "נפלו" בימים אלו אירועים עצובים, אך בימינו אנו רואים חזרה של ימי שמחה בתקופה זו [יום העצמאות ויום ירושלים] המבטלים את האבלות לאותו יום והמגמה היא לבטל את האבלות לגמרי בתקופה זו עם ההצלחה להשתחרר מעול הגלות בהקמת המדינה.

תקופה של סיכון וגם סיכוי, בתש"ח זה הצליח, אך בימי ר' עקיבא הניסיון לצאת לחירות עם המרד הגדול – נכשל, היום רוצים לטעון כי זו הייתה טעות למרוד, אך אפילו מעבר לסיבות של ביטול מצוות הדת וגזירות השמד, עצם העובדה שגויים שולטים עלינו בארץ ישראל היא סיבה טובה למרד ואולי, ללא מרד זה היהדות הייתה נפגעת יותר עם התבוללות ברומאים, המרד נכשל, אך טבע בנו את אי הסבילות הזאת של שלטון גויים.

מה עשו תלמידי ר' עקיבא באותו זמן? האם ייתכן כי רבי עקיבא תומך באופן נחרץ בבר כוכבא ומכריז עליו כמשיח (ע"ע הפוסט יום הזיכרון – יום העצמאות) ואילו כוח של 24,000 בחורים יושב ולומד תורה בישיבה בנחת? זה כמו שהרב הראשי הצבאי, הרב רפי פרץ, יאמר לתלמידיו ב"עלי" לא להתגייס... מעבר להגיון בכך שתלמידי ר' עקיבא היו גם לוחמים יש לכך כמה הוכחות נוספות; "12 אלף זוגות של תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפתרס", מה הצורך באזכור המקום? אלו היו המקומות העיקריים של הקרבות באותם הימים. היום אנחנו יודעים להגיד שהם מתו ב"מגיפה", אך המינוח המדויק הוא "מיתה רעה" הרומזת בתלמוד למיתת הרג – בחרב וגם הפירוש בגמרא ל"מיתה רעה" כמחלת האסכרה (מחלה מדבקת של הגרון הגורמת לחנק ומכאן המקור למגיפה) היא מאוחרת יותר וכן בערבית "אסכרה" פירושה צבא. בנוסף ישנן ידיעות היסטוריות בכתבי הגאונים שהיה על תלמידי ר' עקיבא "שמד", מילה המשמשת לתיאור המרד הגדול. מסופר על ההספדים שנעשו לבניו של ר' עקיבא ור' ישמעאל ובהם רמזים לכך שהם מתו במלחמה ומה הקשר בין  "שלא נהגו כבוד זה בזה" לבין מוות במלחמה? כל חייל קרבי יודע שבלי כבוד לחבר ושמירה עליו בקרב היכולת להילחם נפגעת ואנחנו מכירים את כל אותם סיפורי גבורה בעת החדשה על הקרבת החיים לשם הצלת חברים ואף גופות של חברים, הרוח שאיתה מנצחים מלחמות.

רוב רובה של התורה שבעל פה המוכרת לנו כיום, מקורה בבית המדרש של ר' עקיבא, אבל עם מה מתוך כל ים התורה הזה מקושר לנו בראש כשאומרים לנו ר' עקיבא? "אמר ר' עקיבא 'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה", עם כל המלחמות והמוות שהוא חווה, מוות של לוחמים, של תלמידים ובנים שנפלו בקרב, המסר של ר' עקיבא הוא אהבה, לר' עקיבא סיפור של אהבת גדולה לאשה, אהבה לאומה עד כדי מסירת הנפש ואהבה לקב"ה – הן בקריאה לשיר השירים, שיר האהבה בין הקב"ה לעם "קודש קודשים" והן בקריאת "שמע" האחרונה שלו והשמחה לקיים את "ואהבת... בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך.

אם כן, ימי הספירה הם ימים של החלמת עם ישראל ממחלת הגלות, חולה בהחלמה נמצא במצב מסוכן, כל התדרדרות בימים אלו היא קריטית וכל התקדמות היא צעד גדול להחלמה, ימים של סיכון וסיכוי, של ברכה וקללה והסיכוי הכי גדול נמצא באהבה.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "בהר" תשע"ו

הימים האלו של אחרי פסח במערכת החינוך הם ימים של חשבון נפש ובחירות, מורים שואלים את עצמם איך הגעתי לסוף השנה, אילו תהליכים הנעתי, איך הובלתי ולאן הובלתי את התלמידים ומתוך כך גם מה אני רוצה לעשות שנה הבאה? להשאר באותו תפקיד? לפרוץ לתפקידים אחרים או אולי דווקא לקחת "צעד לאחור" ולהתמקד במקצוע שלי או אפילו בבית, העבודה הזו מתאימה לי? וכדומה. תלמידים שואלים את עצמם "מה לעשות שנה הבאה?", כאשר, אני רוצה לקוות, לא מדובר רק במסיימי השמינית הצריכים להחליט על דרכם בשנה הבאה, החלטה שבעיניי יש לה השפעה רבה על החיים, האם ללמוד לפני השירות או לא ואיזה סוג של שרות לעשות הן מבחינת המסגרת והן מבחינת התפקיד, אלא, גם מסיימי כיתות נמוכות יותר, אולי שואלים את עצמם האם אני במקום הנכון – במוסד הנכון? בכיתה / קבוצה נכונה? ובכלל....

ואולי, אני "חי בסרט" ובכלל רוב רובם של המורים והתלמידים (כמשל לכלל האנשים) לא עסוקים בכלל במחשבות האלו, אולי אנחנו בעצם רוב רובו של הזמן זורמים לאן שהחלטות של אנשים אחרים מוליכים אותנו, או אפילו החלטות שלנו שכבר אנחנו לא חושבים לצאת מהם, אלא, ממשיכים להתנהל באותו מסלול מוכר, גם אם חשים תחושה של חוסר נוחות. עד כמה אנחנו בכלל במודעות של בחירה? או שאנחנו עבדים של הורינו / מורינו / חברנו / תפיסות מגזריות, מגדריות וכד'???

הימים האלו של ספירת העומר, ההתעסקות הזאת בספירה (כן / לא ספרתי? שכחתי? עם או בלי ברכה?) עושה איזו תחושה של מין טבלת יאוש, המדגישה איך עובר יום ועוד יום  ועוד יום... בפרשת "בהר" אותה נקרא השבת מוזכרות ספירות נוספות; ספירת שנות השמיטה וספירת השנים ליובל: "שבע שנים, שבע פעמים..." נשמע כמו ספירה מונוטונית עוד שנה ועוד שנה...שמיטה.. עוד שמיטה ועוד שמיטה... יובל.. נחזור לספירת העומר, אותו עיקרון יום אחד... שבוע... שבוע ויומיים... שבועיים..., אך ברמז כבר ניתן לראות שיש משהו משתנה בין הימים חוץ מהמספר, ההדפסה בסידורים של אותן "ספירות": חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ומלכות, רמז לכך שיום אחד אינו דומה למשנהו והמקום שבו הייתי בשבוע הקודם, אינו המקום בו אני נמצא בשבוע זה (מבלי שאני באמת מבין את ההבדל בין אותן ספירות).

אם כן, ספירת העומר, השבוע, השמיטה והיובל, באים ללמד אותו ראייה כללית על החיים, לוח השנה נראה מאוד מעגלי וחוזר על עצמו, אך אני צריך להיות במקום אחר בפסח הזה מהמקום בו הייתי בשנה שעברה ולא רק בחגים, גם ימות החול הם שונים, אנחנו לא סופרים רק בכפולות של 7, אלא, לכל יום בשבוע יש שם ומשמעות, לכל שנה בשנות השמיטה יש מעמד בפני עצמה ואנחנו מצווים, אם כן, לספור גם את הימים, ימי החול, שכבר נראים לנו אותו דבר, חסרי ייחוד, אבל זהו – שלא. האדם שהייתי אתמול הוא לא ממש האדם שאני היום ואהיה מחר ונראה לי שיש כאן גם משהו בסיסי ביכולת לחזור בתשובה.

אבל, כמובן, שאותם "ימי קצה" של הספירה, להם ישנה משמעות מיוחדת ולכן הם נבדלים בשמם ואינם נספרים עם הימים שלפניהם: "ששת ימים תעבוד... וביום השביעי..", "שש שנים תזמור כרמך...ובשביעית...", "וספרתם לכם.. שבע שבתות תמימות.. חמישים יום..", "שבע שנים שבע פעמים... יובל הוא.." מעבר למספר 7 החוזר בכולם, בכל אחד מימים אלו יש מוטיב של יציאה מעבדות לחרות, את הקשר שבת – יציאת מצרים ננסה אולי להבין לקראת שבועות, השמיטה – חופש מעבודת האדמה והיובל – היא השנה של יציאת כל העבדים לחירות וחזרת כל השדות לבעליהן.

לאחר כל הצהרת החירות בפרשה מופיעה בסיומה הסיבה:

כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

עם ישראל הוא עבד ה', אבל מהי המשמעות לכך? ומדוע לחזור על זה פעמיים ולחזק את דימוי העבד? מהי משמעות המשפט הידוע משירו של ר' יהודה הלוי : עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי" ?

היכולת בכלל לדבר על הקב"ה איננה מובנת מאליה, הרי איך אפשר לדבר על מה שאי אפשר לדבר? שאי אפשר לתפוס? אלא, שיש לנו איזה חלק שם, באנו משם והקשר הזה הוא עצמי ומוחלט, כמו עבד, שאין לו כלום משל עצמו, עבד לא יכול לקנות רכוש, זה אוטומטית עובר לאדון, עבד לא יכול להתחתן, לכן אם כך, להיות עבד ה' זה בעצם לפעול כאותו חלק בן חורין של המציאות, בחינת בן של הקב"ה ("אם כבנים אם כעבדים").

אני מרגיש שהתשובה עוד לא מלאה, אם כי אולי ברגש כן, ואיך זה מסתדר עם הבחירה החופשית? אך, מאחר וכבר הארכתי אעצור כאן ואשמח אם תביאו אמירות / דיעות משלכם להמשך פיתוח הנושא.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

יום הזיכרון – ערב יום העצמאות תשע"ו

השעות האחרונות של יום הזיכרון, אני עוד לא רוצה להרפות מהיום הקדוש הזה, עוד לא קראתי ושמעתי מספיק על הלוחמים, עוד לא שמעתי מספיק שירים, התחושה שמגיע להם עוד, שאפשר לחכות עם החגיגות עוד קצת, היום הזה נוגע לי במקומות שלא חשופים לעיתים קרובות..

אחת מתלמידות האולפנה כתבה בדף שלה בפייסבוק (לא קיבלתי את רשותה, אז אני לא מביא את שמה):

 כל שנה זה צורם לי.
לשירת התקווה הקהל מתבקש לעמוד.
תם הטקס.

עדיין חסר לי.. חסר לי אני מאמין.

התחושות שלי למקרא השורות האלו היו מצד אחד הזדהות טבעית, מצד שני הביא אותי להרהור למה התכוונה התלמידה?

לפני שאני כותב מה ההרהורים שעלו לי בעקבות זה ומה הקשר ליום הזיכרון – עצמאות, תעצרו ותשאלו את עצמכם: מה אתם מדמיינים כשאתם שרים "אני מאמין בביאת המשיח.."?

ועוד קצת הקדמה ברשותכם, מי זה המשיח? מתי הוא אמור להגיע? האם הוא קשור לתחיית המתים ולעולם הבא?

אז כן, קודם כל, לדעת הרמב"ם אחד מיסודות האמונה הוא לחכות למשיח:

ב  וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו--לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו:  שהרי תורה העידה עליו, שנאמר "ושב ה' אלוהיך את שבותך, וריחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים . . . אם יהיה נידחך, בקצה השמיים--משם, יקבצך ה' אלוהיך, ומשם, ייקחך.  והביאך ה' אלוהיך . . ." (דברים ל,ג-ה).  ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י"א, ב')

מיהו המשיח? – נראה הלכה אחת קודם (ההדגשות הן שלי):

א  המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל.  וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם:  מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה.

קודם כל המשיח הוא מלך, משמע בעל תפקיד פוליטי – שלטוני ויש לו כמה משימות:

1.      בניית המקדש.

2.      קיבוץ נדחי ישראל

3.      החזרת משפטי התורה.

איך דמיינתם אותו קודם? רב גדול? נביא? ממשיך הרמב"ם בהלכה ו':

ו  [ג] אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח, צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים; אין הדבר כן--שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח.  ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים, לא אות ולא מופת.

רבי עקיבא, גדול התנאים (שעל דמותו נדבר ב"ה לקראת ל"ג בעומר), היה אומר על בר כוכבא (בן כוזיבא) כי הוא המלך המשיח, אותו בר כוכבא שהיה דמות מורכבת; מצד אחד, לפני כל קרב היה פונה לקב"ה ומבקש "אל תעזור ואל תפריע" ורצה לבחון לוחמים על ידי כריתת אגודל ומצד שני כפה את צבאו לקיים מצוות כמו ארבעת המינים ותפילין (נמצאו שלדים של צבאו עם שרידי תפילין), אולי לא הדמות שאנחנו מדמיינים מילדות לגבי המשיח, אז מה מצא בו רבי עקיבא?

רבי עקיבא ראה בו מלך הנלחם ברומאים לעצמאות מדינית של עם ישראל, זה התנאי הבסיסי להיות משיח פוטנציאלי ועכשיו צריך לחכות ולראות אם כל שאר המשימות יתקיימו כפי שמובא בהלכות ח'-ט':

ח  [ד] ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'--הרי זה בחזקת שהוא משיח:  אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל--הרי זה משיח בוודאי.

ט  ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו.  ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ:  כי עוד, למועד" 

אם כך, בן גוריון ושאר ראשי הממשלות שאחריו שנלחמו את מלחמות ישראל היו משיחים בפוטנציה, בסוף ראינו שהם לא, אבל זה קודם מלמד אותנו שיעור חשוב על היחס למלכות, גם אם נראה לנו שהיא לא בכיוון הרצוי לנו...

נחזור את תפקידי המשיח: עצמאות מדינית, בית המקדש, קיבוץ הגלויות, משפט תורה. משנת 1948 התקדמנו באופן גלוי בשני נושאים; העצמאות וקיבוץ הגלויות (עם עוד תיקונים שיש לעשות...), נשאר להתקדם עם בית המקדש ומשפט התורה.

אז מה אנחנו צריכים לעשות בזמן שאנחנו מחכים למשיח? לא לבנות מדינה ולקבץ גלויות? לחכות לו? מה זה אומר להיות משיחיסט (במובן החיובי של המילה)?

שמעתי מהרב שרקי: המשיח לא ייעלב אם נתחיל במשימות שלו, גם אם תהיה עצמאות מלאה על כל ארץ ישראל, כל הגלויות ישובו, כולם יחזרו בתשובה והמדינה תתנהל על פי חוקי התורה ורק יהיה חסר אדם מבית דוד שימלוך, זה בסדר גמור, גם למלוך זה לא פשוט..

לכן, כדי להביא את המשיח יש לפעול בכיוון זה: להתגייס לצבא / שירות, מילואים, להצביע לכנסת, לפעול למען עולים (כלל קיום שאר המצוות הוא ברור מאליו, אך אלו מעשים נקודתיים למטרה זו) וכד' ומה בעניין בית המקדש ומשפט התורה? כדי שהדרג המדיני ירצה לבנות את בית המקדש, צריך שהעם ירצה, לכן עבודה של הכשרה וקירוב לבבות עם ישראל היא הדרך להביא לכך (מהתנהגות יום יומית של קידוש ה' ועד לעיסוק בחינוך), בנוסף להתעסק בעצמנו עם אותן "מצוות נשכחות" של בית המקדש, בניינו ועבודתו ושאר חוקי התורה ולהחיות אותם לעולמנו.

אני חוזר לתפר בין היום העצמאות לזיכרון (היום בני, בכיתה ב', תהה בתמימות של ילד על המעבר החד הזה, ממש הציק לו) ואני רואה בשני הימים האלו את "אני מאמין בביאת המשיח.." לא בלשון עתיד, משהו שיקרה מתי שהוא, שתבוא איזו דמות אגדתית ותשנה סדרי בראשית, אלא, בלשון הווה – אני מאמין בביאת המשיח שאני רואה מול העיניים , תקופה משיחית שהסמל הגדול שלה היא מדינת ישראל הקיימת בזכות רבים ובמיוחד בזכות "מגש הכסף" אותם לוחמים ולוחמות שמסרו את נפשם על קדושת ה', העם והארץ.

ואדייק – אני מאמין בהבאת המשיח ואף על פי שיש עיכובים ואף על פי שישנם מכשולים, אני מאמין בתרומה למדינה ובחינוך ולזה אני מחכה ומשתדל לעשות בכל יום.

חג שמח,

איתן

בס"ד

פרשת קדושים תשע"ו

פרשת קדושים השנה יוצאת בימים המכונים "עשרת ימי תשועה" הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הממשיכים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ומסתיימים ביום הקדוש - יום העצמאות.

אלו ימים המאחדים את כמעט כל היהודים במדינה ובעולם, ובשבילי הם הימים החזקים בשנה.

שיר המספרים של הדג - נחש מסתיים במילים:

"עדיין המספר הכי גדול עד היום

שמגלם את התקווה אבל ממחיש את האסון

הוא זה שכשאומרים אותו

כל אדם שפוי עובר לדום הוא...

ששה מיליון".

המשורר צור ארליך היטיב לדייק ולצמרר בשיר קצר:

בהפרש של שבוע

שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה,

לטובת החישוב הכללי,

כמה עולה לנו עם מדינה,

וכמה עולה לנו בלי

  

בימי הזיכרון הללו אנו עומדים ודוממים (תרתי משמע) מול תופעות בסדר גודל לא יאומן, של מספרים, של גבורה, של רוח, עומדים ומתקשים להכיל את העוצמות של התחושות והמילים: "שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ.." אז ככה הכל התחיל, אני חושב, בבחירת הקב"ה את עם ישראל והבטיח לו "קדושים תהיו" (וכבר דיברנו בעבר על ההבדל בין לשון ציווי "היו קדושים" לבין לשון הבטחה, מה שבעברית של היום – יום אנחנו לא שמים לב),  רש"י מדייק בלשון הפסוק כי "פרשה זו נאמרה בהקהל" הפיכה לעם קדוש צריכה מעמד של כולם, של איחוד והימים האלו נותנים לכך תוקף.

ומה הסיבה לקדושה? "כי קדוש אני ה'.." ומכאן מתחילה הפרשה למנות מצוות ואיסורים שכל אחד הוא עולם ומלואו, עם סיומת החוזרת על עצמה "אני ה'", התנהגו במוסריות, למה? – אני ה'! עשו מצוות, למה? – אני ה'! שלא יעלה על דעתך כי המוסר או החוקים, גם אם חלקם הגיוניים, יכולים לעמוד ללא הצו האלוהי, כך הרב קוק: "המוסר לא יעמוד ללא מקורו", משמע ללא הקבלה של המוסר ממקור נפרד לאדם (טרנדנצטי), הקב"ה, המוסר יכול להשתנות.

הפילוסוף הגרמני המפורסם עמנואל קאנט (1724-1804) בספרו "הצו הקטגורי של התבונה" כותב כי המוסר הוא תלוי תבונה, לכן העם הגרמני, בהיותו אז בעל ריכוז התבונה הגדול במערב הוא זה אשר יהיה מגדלור מוסרי לכל העולם (ונדמה לי ששלוש נקודות מספיקות כאן...).

המילה "קדושה" היא כל כך חזקה, שכאשר מגיעים לפרשה זו חייבים להתעכב עליה, למרות אינספור מה שניתן לכתוב על כל מה שכתוב בפרשה, אבל אני אעשה זאת גם.. אם כך, מהי קדושה? איך מתנהג איש קדוש – או, בעצם, על פי הפסוק בפרשה, איך צריך להתנהג כל איש ואשה מעם ישראל?

קדוש הוא משהו נפרד / נבדל, אך גם ייעוד כל שהוא, כסף המיועד לבית המקדש נקרא "הקדש", מאחר והוא מיועד לבית המקדש בלבד ואין להשתמש בו לצרכים אחרים, לכן ישנה נטייה לצייר את האדם הקדוש כנבדל, מתבודד, מרוחק מהבריות הן פיזית והן מנטלית, אך זהו בלבול שבין "פרישות" לבין "קדושה". הרמח"ל במסילת ישרים, מסדר את המסילה בה צריך לעבור האדם; ללמוד תורה המביא לידי זהירות שזו מביאה לידי זריזות – נקיות – פרישות – טהרה – חסידות – ענווה– יראת חטא – קדושה – רוח הקודש המביא לתחיית המתים.

כך שהפרישות, מצב בו אני אוסר על עצמי דברים מותרים, הוא רק שלב בהגעה לידי המטרה של הקדושה, אם כך מהי אותה קדושה? מסביר הרמח"ל: "...כללו של דבר: עניין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלוהיו עד שבשום מעשה אשר יעשה לא ייפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים..." העניין הוא לא לדכא את העולם, אלא, להעלות אותו, כך הקדוש מתעסק בענייני העולם הזה מתוך דבקות ומתוך כך מגלה את הקשר בין העולם הגשמי לרוחני, משמע מראה שהכל אחד, מתי אנחנו אומרים שהיה מעשה שהוא "קידוש ה'", דווקא כאשר התנהגנו בצורה ראויה מול ציבור כללי, ולהיפך, "חילול ה'" הוא כאשר אדם מראה שהדת שלו נראית נפרדת מהעולם הזה, מההיגיון והמוסר שלו. "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" – תחשבו על המצבים השונים בהם אומרים פסוק זה וכיצד הוא מתחבר לקדושה, נזכיר רק אחד הקשור לימים אלו – קריאתו של רבי עקיבא (עליו נדבר ב"ה לקראת ל"ג בעומר) בזמן שיצאה נשמתו במלחמת העצמאות שלו ברומאים, המלחמה לא צלחה, אבל הקריאה שרבי עקיבא לימד אותנו מלווה עד היום את הלוחמים של צבא ההגנה לישראל וצריכה ללוות אותנו בחיי היום – יום, לעשות את מלאכת החול שלנו כמלאכת הקודש.

כן, זה קשה, אבל יש דרך (כפי שמביא הרמח"ל) וגם יש עזרה; ממש בתחילת הפרק על הקדושה כותב הרמח"ל: "..עניין הקדושה כפול הוא דהיינו תחילתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה.." משמע, האדם יעשה את המאמץ שלו ומן השמיים יסייעוהו, רמז לכך אנו מוצאים באחת המצוות בפרשה – הערלה, שלוש שנים קשות עוברות על החקלאי מבלי לראות פירות, בשנה הרביעית הפירות קדושים, הסמל למה שדובר קודם, ובשנה החמישית "להוסיף לכם תבואתה.." משמע, לאחר מאמץ עבודה האדם להגיע לקדושה, מסייעים מן השמיים להתקדמות.

אז ללמוד רמח"ל ורמב"ם זה חיוני, אבל אני חושב שאפשר לעשות צעד ענקי בכיוון מלהסתכל סביבנו על אנשים החיים כך, אנשים שיכולים לתת לנו דוגמה ומופת לקידוש ה' הן בחייהם והן במותם, על הדמויות המפורסמות אנחנו שומעים בימי הזיכרון השונים, אבל הם גם סביבנו.

היה לי שכן ברמת מגשימים כשהייתי נער, אקל'ה כינויו, בשבילי הוא היא אבא של חבר ועובד במנגו, עם השנים ועם הסיפורים אשר סופרו השבוע עם פטירתו, התבררה לי יותר גודל דמותו (ואני מבין שעוד לא שמעתי כלום), דמות אדם מאמין, לומד תורה, חלוץ, מוביל ומעורה בדעת עם הבריות, גם כאשר לקח לעצמו שנים של התכנסות ללמידה.

במשפחה שלנו, נעים בספירת העומר מיום הזיכרון לשואה עד לשבועות, החג שלמחרתו נהרגו קהילות שלמות של יהודי הונגריה ומשפחתם של סבי וסבתי ביניהם. סבי ז"ל, לא היה רב, אבל חי באותה פשטות של קדושה, של אין מחיצות בין החלקים השונים של החיים, בין בית הכנסת לבית ולעבודה.

אנחנו כבר מכירים הרבה קדושים – בואו נכיר ונוקיר את אלו שעוד בחיים.

שבת שלום,

איתן