יום שישי, 27 באוקטובר 2017

לך לך תשע"ח

בס"ד
פרשת לך לך תשע"ח
הלכנו והלכנו והלכנו. ובדרך כל כך היינו בהוויה של ללכת יחד, עד שכל תחושות האזהרה הושתקו ורק שיחת טלפון והשאלה "אתה בטוח שזה המסלול?" הביאה אותי לבדיקה והבנה שטעינו בדרך... כך טיילנו אתמול לזוויתן להתפלל על הגשם וכמעט (אם נגזים) שהגענו להתפלל בכנרת, אם כי למען האמת, מצב הכנרת מזמן תפילה.. גם שבוע הבא נלך יחד בטיול השנתי. טיול שבשבילי הוא אחד משיאי ההליכה המשותפת בעבודה. זה הזמן שבו הולכים, לא רצים, זה הזמן שהמטרה המרכזית היא ההליכה עצמה ולא ההגעה ליעד. הליכה – תהליך - בשבילי היא מצב של התבוננות המאפשרת גילוי. אני הולך מהמקום שלי, יוצא ממנו, ואם אפקח את העיניים ואעשה את המאמץ מצידי – יבואו גילויים חדשים, כי כדי לגלות ולהתקדם, חייבים לפתוח פתח למשהו שייכנס. ואם מדובר בהליכה שהיא משותפת הרי שהאפשרות גדולה יותר ואף כפולה מאחר ואני יכול להתבונן ולהשיג גילויים גם על מי שאני הולך איתו. גילויים שאם לא אלך איתו במשותף לא אוכל להכיר ואולי מתוך זה אתבונן ואכיר טוב יותר גם את עצמי. והליכה משותפת למען מטרה, למען אידאל, היא לדעתי ההליכה השלמה ביותר.
הליכה משותפת יכולה להתקיים במישורים רבים ומגוונים וכאשר המרחק גדול האפשרויות הטכנולוגיות הקיימות היום מאפשרות לגשר על הפער הזה ולו במעט. אני מזמין אתכם ללכת הליכות משמעותיות, להפוך את החיים להליכה. חפשו את אלו שאתם רוצים ללכת איתם . אל תירתעו ללכת עם מי שאתם פחות מכירים, תהיו פתוחים לגילויים – והם יגיעו.
"לך לך אל הארץ... ועל זה נאמר זכרתי לך חסד נעורייך ואם כי הפירוש על בני ישראל נוכל לפרשו גם על אברהם אבינו שהוא בעל החסד והוא התחלת שורש בני ישראל... והליכה זו בהתחלה קודם הראיה והשגה. זו מקובלת לפניו יותר מכל ההשגות שזכו בני ישראל אחר כך בקבלת תורה ומשכן..." (שפת אמת, לך לך, תר"מ).
"התהלך לפני והיה תמים...והוא בחינת הגוף והנשמה שמקודם צריכין לתקן הגוף להיות כלי לקבל אור הנשמה... והוא עיקר עבודת האדם שהנשמה תאיר בגוף..." (שפת אמת, לך לך תרס"א).
אברהם אבינו קיבל ציווי ללכת ואברהם אבינו גם התהלך מעצמו באופן יזום (חז"ל משווים אותו לנח שהיה זקוק לתמיכה כדי ללכת). אפשר לומר שעיסוקו הגדול של אברהם היה ללכת, מה שהוא גם עשה באופן מילולי. אברהם עוד מהיותו ילד הלך. התבונן. הסתקרן. לא פחד לצאת כנגד כולם. הוא הכין את עצמו לקבל. ואחרי שעשה עצמו כלי, התגלה אליו הקב"ה. ההליכה, ההתאמצות, ההכנה נתפשים לפעמים כאמצעי בלבד בעולם והעיקר המטרה – הצלחת או לא הצלחת. אבל השפת אמת מלמד אותנו שאחת הזכויות הגדולות עליהם מדבר הנביא הוא דווקא ההליכה במדבר. 40 שנה של סיבובים כשהיעד עוד רחוק. על עצם ההליכה הזאת הקב"ה אומר שהיא חסד. אברהם הלך גם אל הגויים לחפש שמה את הטוב, אברהם היה פתוח לקלוט כל טוב או אפילו פוטנציאל של טוב בכדי להפנים אליו ולהעלות אותו.
בעבודת החינוך, במיוחד בשלבי התיכון והבגרות, המתח בין המאמץ לבין ההישגים עולה. אני שמח שמערכת החינוך בכלל ואנחנו בפרט מעלים את ההליכה קומה אחת עקרונית כלפי מעלה ומחשיבים ומחשבים אותה באופן משמעותי יותר. גם ללמד את התלמידות ללכת וגם להעריך אותן על הדרך שהן יודעות לעשות.
יאללה אני הולך...
שבת שלום,
איתן

יום שישי, 20 באוקטובר 2017

נח תשע"ח

בס"ד
פרשת נח תשע"ח
מאוד היה לי לא נוח, וממש ביקשתי שלא בשבת נח, אבל בגלל שלאחרים לא היה נוח, אז הם כן קבעו לפרשת נח. טוב, עד כאן משחקי המילים עם המילה נוח, כדי שלא יעורר בקוראים אי נחת (אופס). אז לא אוכל להיות בשבת אולפנה ובמקום זה אהיה עם משפחתי המורחבת לחגוג יום הולדת 90 (!) לסבתא שלי שלכבודה אקדיש את הבלוג השבוע, כי הבלוג מנסה לדבר על מה שבנפש וגם קצת ללמוד ושני הדברים האלה נמצאים אצלה עמוק.
סבתא שלי נולדה לבית שיכול להיות מכונה היום חרדי, אם כי אז כמובן שכולם עבדו, אבל את התכונות של אשה חזקה ומובילה היא הראתה כבר בגיל צעיר. לאחר מכן היא הצליחה "לבקר" פעמיים באושוויץ ולצאת ממנו בחיים מלווה רק באחות אחת. בניסיון העלייה הראשון שלה לארץ, האנייה שלה נתפסה והיא הועברה למחנה המעצר בקפריסין שם פגשה את סבי ז"ל ושם הם התחתנו (הפרחים היו עשויים מנייר טישיו…). כדי לקיים בית עם ארבעה ילדים (משפחה מרובת ילדים במונחים של אז) היא עבדה בכארבע עבודות במקביל תוך כדי שמירה על בית מאורגן למופת. השואה כמעט לא הוזכרה בבית, אבל גם לא הוחבאה, זה לא היה סוד נורא ותמיד תמיד הייתה שמחה. רק כשדודים דיברו בשמחות ובימים של הזכרת נשמות, הצלחנו לשמוע משהו ממה שהיה, אבל תמיד עם תקווה, תמיד עם שמחה. ועבודה ועבודה - עבודה בחוץ, עבודה בבית, עזרה לילדים ולנכדים. רק מחלת הדמנציה שהיא נמצאת בה עכשיו גרמה לכך שבגיל 88 היא כבר לא יכלה להמשיך לעבוד…
אם לתמצת במשפט אחד, סבתא שלי ביחד עם סבא שלי (כ-60 שנות זוגיות!), יצאה מתוך עולם שבור, מתוך עולם שרוף והצמיחה עולם חדש וטוב. עולם של נחמה, עולם של חן. ואם תרשו לי בכל זאת לדבר שוב בנוח, סבתא שלי הייתה רואה דרך החורים ברכבת ובמחנות את הגרמנים ימ"ש יושבים להם בכיסא נוח ובשבילה אחד הניצחונות עליהם, היה להגיע אלינו הביתה ולשבת מתחת לעץ בכיסא נוח…

"יקרא שמו נח - זה ינחמנו… וזה הנחמה שיצא ללמד על הכלל כולו… ולכן נח מצא חן בעיני ה' שעל הצורה הפנימית חל החן…" (שפת אמת, נח, תרס"ב).

לנח היה חן. ולכן כבר שהוא נולד הייתה ציפייה בעולם שהיה מלא בקללה של הארץ שהתקשתה להוציא פירות לאדם ובקללת האדם שעסק בגזל ובפירוד, שיקרה עכשיו משהו אחר, שתגיע הנחמה. חן קשה לפעמים להגדיר. האדם הזה מוצא חן בעיניי. מה בדיוק מוצא חן בעיניי, קשה לומר, אבל אני מרגיש שזה אדם שאני רוצה להיות איתו בקשר. החן מגיע מבפנים. עבודה על המידות, התבוננות עם השכל על הדרך שבה אני פועל בעולם. וחן אמיתי, גם מקרין החוצה. הוא מקרין החוצה עם האישיות אפילו בלי להתכוון, אבל בלי תהליך מודע, בלי ניסיון לתקן את העולם, נשאר עם אדם חכם ונחמד, אבל שמוצא חן רק בעיני ה' ולא בעיני האדם.
לנח הייתה אשה - על פי המדרש נעמה שמה. אחות תובל קין. נעמה מגיעה ממשפחה עשירה, מהמשפחה שמביאה לעולם את האומנות, את הכלכלה ואת הטכנולוגיה ולאלו היא מוסיפה את הנעם. נח המגיע ממשפחת שת מביא איתו את האידאל של האדם החכם ומשניהם יוצאים "הגיבורים אנשי ה' " השילוב של חכם, עשיר וגיבור הוא השילוב של האדם עליו חלה הנבואה - הדיבור של הקב"ה עם האדם.
אם כן, נח ונעמה, יוצאים מתוך עולם שבור והרוס ומתקנים אותו בעזרת העשייה בכל תחומי החיים. עשייה שיש בה גם נעימות וגם חן.
ככה התחילו לתקן את העולם לפני שני דורות וכך עלינו להמשיך ולתקנו.
שנמצא חן בעיני ה' ובעיני האדם.

שבת שלום,
איתן.

יום שישי, 13 באוקטובר 2017

בראשית תשע"ח

בס"ד
פרשת בראשית תשע"ח

לקום בבוקר ולהתחיל מבראשית.
ימי האור והשמחה נגמרו. אמנם לוח השנה סידר לנו נפילה רכה, דרך שבת בראשית, אבל החורף כאן. הימים כבר מתקצרים, העולם חשוך יותר. ימים ארוכים של שגרה. העיסוק הרצוף בחיי העולם, אלו האישיים ואלו הקשורים לעבודה או עיסוקים אחרים, מבליט מאוד את הפגמים ואת הפשרות שאנחנו נאלצים לעשות. הייתי רוצה להיות עם המשפחה כמו שהייתי בחג, הייתי רוצה שבעבודה הכל יזרום, התכנונים ייצאו לפועל, השיעורים יהיו מושקעים ומוצלחים… אבל, כבר אני יודע שיהיו דברים שיימנעו ממני להוציא אל הפועל את המחשבות האלו בשלמות. טרדות החיים, נו, אתם יודעים… הזמן לא מספיק, צריך לעשות עוד דברים, רוצה להתעסק בנושאים שונים, רוצה להגיע לילדים, אבל עוד עיכוב כזה, עוד איזו נסיעה או ישיבה שפתאום צצה והלכו התכניות המקוריות ועכשיו אאלץ להתפשר…
גם בהסתכלות רחבה יותר על העולם, האומה והאדם, נראה כי המאפיינים את המהלכים הם הנפילות, הפשרות והכישלונות. עד שרואים התקדמות, איזו תקופה של שקט, איזו הצלחה, תמיד מגיעה אחריה הנפילה. הדברים, במקום לזרום בקו ישר להצלחה, תמיד עושים איזה עיקוף, תמיד יש איזה טעם רע, שאפשר היה לעשות את הדברים אחרת. אז מה זה אומר עלי? מה זה אומר על העולם, הכל פשרה אחת גדולה?
אני חושב, שהכל תלוי במשקפיים שהאדם מרכיב על עיניו. הכל תלוי בתנועת הנפש של האדם. האם אני מאלו השואפים לשלמות וכל דבר פחות מזה לא שווה לי? האם אני מאלה שמראש רואה את הכל כלא מושלם ולכן גם לא מתאמץ בכיוון? או אולי דווקא מאלה ששואפים לשלמות, למרות החוסר ועושים הכל לשם כך ומה שלאחר כל המאמצים לא הצלחתי להשלים - זה תלוי בעזרה מלמעלה.לדעתי זו ההגדרה של מצוינות. לשאוף תמיד לשלמות, כאשר תנועת הנפש כאשר שלמות זו לא מתמלאת היא תנועת נפש של לשים מבטחי בקב"ה ולהמשיך ולנסות ולעשות ולעשות. כי ביום השביעי כלתה מלאכת הבריאה "אשר ברא אלוהים - לעשות"!

" ברש"י עלה במחשבה לבראות את העולם במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מידת הרחמים. וחס וחלילה שיהיה חזרה באחרונה. רק שבוודאי כך צריך להיות גם למטה כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא… ואם כי אינו יכול.. אחר כך שיתף מידת הרחמים… כי במידת הדין צריך האדם לעשות כל המוטל עליו בעצמו. רק אם הרצון כראוי, אז מסייעים אותו משמים וזה שיתף עמו מידת הרחמים" (שפת אמת, בראשית, תרל"ז).

הפרקים הראשונים של ספר בראשית בוודאי אינם כפשוטם, אלא,"מעשה בראשית", עולמות של סוד הידועים רק למתי מעט. אבל שכבות שכבות הם צופנים סודות שניתן לפענח, הנחיות ועקרונות לחיים אלוהיים ומוסריים.
העולם נברא בדין. את מה שעל האדם לעשות עליו לבצע בשלמות. "אין מרחמים בדין - ייקוב הדין את ההר", אין פשרות. על האדם לעשות בעצמו את המקסימום האפשרי כדי שתפקידו בעולם (המתבטא בכל רגע, בכל דבר קטן שהאדם עושה) ייעשה בשלמות. לפני חטא אדם הראשון זה היה אפשרי. אבל נשמת האדם שולחה מגן עדן ללבוש גוף (כתנות עור) ולהתמודד עם העולם. במצב זה אין לאדם סיכוי כמעט לבצע את תפקידו בשלמות. אבל חייב להיות רצון כזה. האדם חייב לרצות לעשות את הכל כמו שצריך, חייב להתאמץ. אחרי רצון כזה מגיעים הרחמים - רחמים, לשון רחם. ההבנה שיש תהליכים, שדברים לוקחים זמן, שלא ניתן להיות מושלם ביום אחד ושההצלחה בלגמור את התהליך ושיהיה מושלם תלוי בעזרה מלמעלה. "אקרא לאלוהים עליון לאל גומר עלי" אומר דוד בתהילים. אני קורא לאלוהים עליון, משמע , אני עושה, פועל הכל כלפי מעלה, כלפי הטוב ביותר שאני יכול, כלפי הקב"ה. ובוטח בו שהוא יעזור לי לסיים את המשימה.

מתחילים מבראשית. שנה חדשה. הזדמנויות חדשות בכל יום. כוונה ומאמץ בכל דבר. ויהיה אלוהים עמנו.

שבת שלום,
איתן.

הקדמה לשנה חדשה -
התורה נתנה לנו לפני אלפי שנים. היא ניתנה בעולם נבואי שאנחנו לא מכירים, עברנו גולה ארוכה בה השתלטה הנצרות על מושגי יסוד ועוד מחיצות המקשות עלינו את הבנת הפסוקים. כל דור ודור מחויב להסתכל בתורה ולראות כיצד היא משמעותית לחייו, כאן, עכשיו, בדור הזה. אני משתדל להסתכל בכל פרשה ולחבר אותה לאמת שלי, למה שעובר עלי ולמה שהנפש שלי רוצה להביע. התחלתי להעלות את הדברים בכתב כדי לתת להם ביטוי מוחשי יותר שיקל עלי להבין את הדברים שעוברים עלי ובמחשבתי. החלטתי לפרסם כדי לשלוח לכם ממני, כדי לשמור על הקשר החשוב לי גם אם עוברים ימים ושנים בין מפגשים או דיבור. אני אשמח לכל תגובה ולכל קשר.

מובילים אותי להסתכלות הזאת הרב אורי שרקי שמאז "גיליתי" אותו לפני כשנתיים, אני שותה את תורתו בצמא ומרגיש כרבי עקיבא ש(קרוב ל) גיל 40 לומד את התורה מחדש - רבים רבים מהרעיונות שאני כותב ומסב אותם למחשבות שלי לקוחות משיעוריו. הלימוד ב"שפת אמת" אותו התחלתי עם עצמי לפני מספר שנים גורם לי למצוא עומקים ולהעלות מחשבות לעצמי. קריאה ראשונה - ואני לא מבין כלום. קריאה שנייה, משפט משפט ופתאום התגלויות קטנות, הקשרים, הבנה - שמחה אמיתית. בשנה האחרונה אני לומד את השפת אמת בעזרת הספר "אל שפת האמת" של הרב אייל ורד שגם רבים מרעיונותיו ופירושיו לשפת אמת מופיעים לפניכם.

שבת שלום וחורף שמח וגשום.

יום שישי, 6 באוקטובר 2017

שבת חול המועד סוכות תשע"ח

בס"ד
שבת חול המועד סוכות תשע"ח


יש במעבר הזה שבין הימים הנוראים לחג הסוכות, משהו מאוד משחרר ופותח את הלב. איך, מתחילת חודש אלול, התכנסות עמוק פנימה לתוך עצמי, לנסות לעצור, לחשוב. להביט באומץ פנימה, להאיר את הפגמים, לכאוב אותם ולשוב בתשובה;. כך עשיתי, מתחרט, מקבל על עצמי שיותר לא. תוהה גם לפעמים אם אני מאמין לעצמי, אם הפעם זה אכן יהיה יותר טוב. עומדים בתפילה שעות, הרבה מאוד מילים, עמודים (עדיין לפעמים סופר אותם) של נורא, ומרום, וקדוש. וכשיוצא היום הקדוש -  לאכול, ולצאת החוצה וקרשים, סכך, ענפים ופירות ופתוח ורוח. כי עמדתי בדין והרגשתי כי קיבלתי חסד, לא בזכותי, אבל טוהרתי. ועכשיו - לעשות! להראות איך אני לוקח מעצמי, את עצמי והולך אל השנה להמשיך את החסד עלי ועל מעשיי בזכות.
ולהבדיל, כך גם בעולם החינוך. המשותף לכולם, כי חינוך הוא השפעה. על עצמי, סביבה, ילדים ותלמידים.  אני ממשיך ולומד איך לאפשֶר. איך לאפשר להיות סוכות - התקדמות של האדם הלומד דרך מעשיו הוא, למידה בכלים האישיים של הלומד, בחוזקות שלו שהם בעצם בעבודת ה' שלו. איך אני פותח את הדלת לסוכה הזאת, פה עוזר להחזיק פטיש, שם עוזר עם הסכך, אבל היצירה הפנימית של הלומד, מה שהוא עובר ומה שהוא מפיק כלפי חוץ היא של הלומד עצמו.


'"ולקחתם לכם.. פרי עץ הדר…' ובני ישראל מצד עצמם חפצים להתדבק בו ושיעשו מעשים טובים לפניו שלא יהיה מצד החסד בלבד וזהו 'ולקחתם' - לכם, מצדכם…. ולכן אומר ולקחתם לכם שנבחר לנו החיים… ולזאת נתן לנו השי"ת ...אחר ראש השנה ויום הכיפורים… וצריך כל אדם להאמין שנעשה טהור בימים אלו וודאי שיישאר הטהרה כל השנה תלוי בהכנת האדם לקבל הטהרה…" (שפת אמת לסוכות, תרל"ד).


האדם רוצה לקבל את הטוב לא כצדקה. לא מאת הקב"ה ולא מאת בשר ודם. אז לחיות ללא טובות אי אפשר, בטח לא מהקב"ה. אבל, להמשיך את הטוב, זה תלוי בעבודת האדם, בהכנה שלו, במאמץ שלו. כאן לא יועיל רק להגיד 'בעזרת ה'  ו'השם יעזור' ולחכות. כאן צריך האדם לעשות את המאמץ שלו, להשתמש בכוחות שניתנו בו ולהתפלל, אז, לעזרת ה'.
מחר ב"ה נקרא את מגילת קהלת. בתוך החג שנחשב לחג השמח ביותר נקראת המגילה שנשמעת הפסימית ביותר. 'הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל'. אכן, החכם מכל אדם התנסה (בפועל או באופן מחשבתי) עם כל דבר, עם כל אמירה, עם כל מחשבה, גם ההרסניות שבהן. לוקח את הבעיות עד לקצה, לא מוותר ומלמד אותנו, כי אם נמצא דבר אחד, הקטן ביותר שהוא בעל משמעות, הרי שלמפרע נלמד בכך שלכל הבריאה יש משמעות, אם יש "סוף דבר" - אז "הכל נשמע" וממילא "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור -כי זה כל האדם".
הרב אבינר מפסק אחרת ממה שמובן מהפשט את אחד הפסוקים הפסימיים ביותר בספר ומעניק לו את המשמעות האמיתית ואת הייעוד -


" מה יתרון לאדם (?) בכל עמלו שיעמול תחת השמש (!)"


שבת שלום ומועדים לשמחה,
איתן


אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...