בס"ד

פרשת ניצבים תשע"ו

מילים רבות נכתבו ובוודאי עוד ייכתבו על נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס ז"ל שהלך השבוע לעולמו. אהבו אותו ושנאו אותו, לחמו לצדו ולחמו נגדו, קיבל פרס נובל וקיבל קללות. אחת מהקללות הייתה "חתרן בלתי נלאה". המקלל כיוון כמובן, לקלל, אבל נראה לי שיצא גם מברך. ופה אולי תהיה נקודת האחדות סביב דמות של פרס – בלתי נלאה, אומר ועושה. אז כן, לא אהבנו את כל האמירות ולא אהבנו את כל המעשים, אבל אי אפשר לקחת ממנו, עם כל הביקורת, את הרצון לתקן. יש כאלו שקיבלו מעמד כזה או אחר עקב פעולתם, "אנשי רוח", סופרים, אנשי אקדמיה, אנשי תעשייה ואנשי ניהול, אנשים היושבים ב"מגדל השן" שלהם ומטיפים לממשלה ולציבור מה צריך לעשות, בעוד הם עצמם מסתפקים ב"לעשות לביתם" ולא "ללכלך את ידיהם" בעשייה היום יומית למען הציבור. על שמעון פרס אפשר לומר הרבה דברים לכאן או לכאן, כולם יסכימו שעד יומו האחרון, הוא לא יצא לפנסיה, הוא יצא לעשות.

הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָֹ֤נוֹּ וֹּלְֹבָֹנֵֹ֨יֹנֹוּ֨ עַד־עוֹלָ֔ם לַֽעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:

פרשיות ספר דברים בכלל ופרשה זו בפרט הם סיכום שעושה משה לבני ישראל טרם מותו. אני חושב שהפסוק הזה הוא, אולי, התמצית שבתמצית של הסיכום הזה והתורה בכלל. הקב"ה ברא את עולמו מורכב מנסתר ומנגלה, שני צדדים של עולם אחד, עולם אחדותי, יש אלוהים אחד וממנו הכל, הטוב, הרע, הנסתר והנגלה. הקדושה הנמצאת בעולם - נסתרת, עולם הטבע – גלוי ותפקידכם בני ישראל אומר משה הוא לעשות! מה לעשות? את כל דברי התורה הזאת, משמע, אומר ה"שפת אמת", "לברר מציאותו יתברך בעולם הזה הנגלה". אז קודם כל "לעשות" [הטעם המופיע על המילה "לעשות" הוא טעם מפסיק, בקריאת התורה זה ממש יישמע – לעשות! ורק אחר כך "את כל.."], זאת אומרת העולם הזה ניתן לכם, בני ישראל, לעשות בו, לפעול בו, לעבוד, לפתח ולשכלל, ללמוד על עולם הטבע ולרתום אותו לטובת האדם והעולם, כאשר המטרה היא להוציא את הנסתר להיות גלוי, לזה קוראים "קדושה" וזוהי מטרתה העיקרית של התורה [המטרה של המוסר היא מטרה משנית, על זה בהרחבה ב"ה בזמן אחר].

טוב, נשמע דבר תורה חזק, כן, לעשות, יופי, קדושה... אבל איך? סך הכל היום יום שלנו בנוי מסוג של שגרה כזאת או אחרת מה בין היום יום שלנו לבין קדושה? אולי נכון יותר לומר כי דווקא השבתות והחגים הם הם הזמן לקדושה, בעוד ימי החול הם נועדו בשביל לשרוד כדי להגיע אל השבתות והחגים? זו לא סתם שאלה, זו תפיסת עולם שלמה הקיימת היום ורוצה לומר כי היהדות היא דת של מצוות וחוקים שניתן לקיים אותם מחוץ למסגרת המלאה של החיים הכוללת את כל התחומים כולל את התחום הפוליטיקה, של השלטון, הצבא והמדינה.

ממשיך משה ומלמד את בני ישראל את מצוות התשובה [עיינו בפרק ל' פסוקים א' – ט"ז].

וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ וְשָֽׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: ושָׁ֨ב יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבֽוּתְךָ֖ וְרִֽחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה:

כאשר תשובו, בני ישראל בתשובה, ישוב גם הקב"ה ויקבץ גלויות ויביא אתכם אל הארץ, יקבץ גלויות, יילחם את מלחמותיכם ו: והוֹתִֽירְךָ֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בְּכֹ֣ל | מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָֽתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה כִּ֣י | יָשׁ֣וּב יְהֹוָ֗ה לָשׂ֤וּשׂ עָלֶ֨יךָ֙ לְט֔וֹב כַּֽאֲשֶׁר־שָׂ֖שׂ עַל־אֲבֹתֶֽיךָ:

וייתן לך את הטוב הגשמי. שימו לב היטב למילים בשני הפסוקים הראשונים "ושבת" – "ושב", הנאמרים הן על בני ישראל והן על הקב"ה. "כי הנה עיקר התשובה אינו על העבירה דווקא, אך שצריך האדם לשוב ולהתדבק בשורשו" [שפת אמת], נִלמד על התשובה של בני ישראל מהתשובה של הקב"ה; לא נכתב כי אם תשובו בתשובה הקב"ה ייתן לכם מצוות, נבואה, זמן לעסוק בתורה וכד', אלא, גאולה, קיבוץ גלויות, מדינה ופריון, כך שההקבלה אל תשובתם של בני ישראל היא לעסוק בדיוק באותם הדברים ולגלות בהם את השורש, את המקור, את דרכיו של הקב"ה בעולם.

לפי זה מסביר ה"שפת אמת" את הביטוי "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין עומדים צדיקים גמורים" – העולם הזה והמשיכה אליו [=יצר הרע, כפי שכבר דיברנו] הוא מצד אחד הגורם לחטא אם נמשכים אליו יותר מדי ומצד שני הוא הדרך של האדם לפתח את העולם ולהגיע אל הקדושה. בדילמה זאת מחליט הצדיק הגמור להתנתק מהעולם הזה ועל כן הוא צדיק בהגדרה של עושה טוב ולא עושה רע שזו כמובן מעלה גדולה מאוד, אך אם ייפגש בעולם הזה הוא עלול להתרסק, לעומתו, בעלי התשובה שנפגשו בעולם הזה ואפילו חטאו, כשהם חוזרים בתשובה כמו שהסברנו מקודם, הם כבר בעמדה שהם מסוגלים לחיות בעולם הזה מבלי להיפגע ואף להשתמש בו למדרגה העליונה של ההגעה לקדושה.

אני יכול לדמיין שמישהו מהקהל צעק למשה, משהו בסגנון שיכול לעבור לנו בראש למקרא הדברים האלה: משה! זה מאוד קשה!! ממשיך משה ואומר בשמו של הקב"ה:

כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹֽא־רְחֹקָ֖ה הִֽוא:

ל֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַֽעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֨יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה:

וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַֽעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה:

כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִלְבָֽבְךָ֖ לַֽעֲשׂתֽוֹ:

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "כי תבוא" תשע"ו

"...רק מספר נקודות אדומות בחושך העידו שיש עוד חיות במדורה. ועם הרצון לחום ולקשר של ביחד הוספו העלים, הזרדים והענפים – ותחי האש ותגדל - ונקבצו אליה האנשים ונפתחו הלבבות. וכמו שגדלה האש וכמו שרבּו האנשים, כך גם להטו המילים, מילים נוקבות, שואלות, מתווכחות וגם מפייסות, מסבירות, צוחקות..." (לואי שארפ, "אגדות").

נדמה כאילו לואי שארפ היה גם הוא השבוע בהשבעה (אמור – השפעה..) של האולפנה וישב אתנו מסביב למדורה, אחרי טיול מגבש, פעילויות מחברות ובעיקר ה"ביחד" של בנות השמינית והחמישית. הבנות שתוך כמה חודשים יסיימו את התיכון ויעברו לשלב נוסף בחיים והבנות אשר עושות את צעדיהן הראשונים בעולם של "בגרות" תרתי משמע.. יש משהו חזק בהתחלה, בראשית, שאמנם אתה מגיע עם מטען מהעבר וכמובן עם האישיות, אך ההזדמנות להתחיל מחדש, לשנות כיוון, לגדול יכולה להביא לפחדים גדולים, אך גם להתרגשות ולציפייה גדולה. ומן העבר השני, להיות הגדול, האחראי, המנוסה שנדרש לקחת את ההובלה, גם המקום הזה הוא חידוש וגם הוא צופן בחובו את החששות והסיכויים הגדולים כאחד והחיבור הזה של הראשית עם האחרית, מעיד על אחדות, על מקור ומטרה משותפים. היה לי העונג להיות אתכן בהתחלות האלו השבוע ובכלל בהתחלה גם של השישית והשביעית, הבוגרות, הצוות, המשפחה ואני מאחל לנו להמשיך ולשבת עוד הרבה סביב ל"מדורה" כזאת ואחרת ולקיים קשר של דיבור, גם אם שואל ונוקב וכמובן גם קשר של עשייה.

וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: {ב} וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:

שונה מצוות הביכורים משאר מתנות הכהונה ומתנות עניים שהאדם מפריש מתוך רכושו; בעוד בשאר המתנות אני מפריש ממה שיש לי, אני מחשב את האחוזים מכלל מה שהשגתי ומתוכם נותן גם לקב"ה, לכוהנים, ללווים ולעניים, בביכורים, האדם נדרש לתת ממה שעוד אין לו, הפירות הראשונים שיוצאים מובאים לבית המקדש, החקלאי עוד אינו יודע כמה יבול יהיה בסוף העונה, האם ירוויח או יפסיד, עוד אין בידיו שום דבר וכבר הוא נדרש להפריש לגבוה.

זהו אידאל עליון האומר – העיקר הוא הזולת, אני משני בסיפור הזה, לכן אני קודם כל נותן, אחר כך כבר נראה מה אקבל. האידיאל הזה נדרש עם הכניסה לארץ. ארץ ישראל היא לא רק"מפלט בטוח" ליהודי, היא ארץ התובעת אידאלים. אם גישת החיים שלך היא "קודם אני ואחר כך הזולת", זה בגולה, לא בארץ ישראל, לכן כאשר מגיע האדם עם הביכורים לבית המקדש הוא מספר:

ועָנִ֨יתָ וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: {ו} וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה:{ז} וַנִּצְעַ֕ק אֶל-יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ אֶת-קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת-עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת-עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת-לַֽחֲצֵֽנוּ: {ח} וַיּֽוֹצִאֵ֤נוּ יְהֹוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹֽפְתִֽים: {ט} וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן-לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ:

יש תכנית, יש כיוון; התחלנו בארם, ירדנו מצרימה, הקב"ה הוציא אותנו משם והביא אותנו לארץ. אני לא מגדל את הפירות רק לשם קיומי, אני חלק מתכנית שלמה. רק מי שמכיר בכך ומתנהג כך – בשבילו ניתנה הארץ ולא רק הארץ – גם התורה ומעיד על כך חג שבועות – חג מתן תורה שהוא גם חג הביכורים.

בהמשך הפרשה אנחנו קוראים על ציווי על מתן תורה נוסף. בעצם, לאחר היציאה ממצרים בני ישראל היו אמורים להיכנס ישר לארץ, אלא, בגלל החשש מפחד הפלישתים (עיינו פסוקים ראשונים של פרשת "בשלח") נסעו דרך ים סוף וקיבלו את התורה במדבר. אם כך יש איזה בדיעבד בקבלת התורה במדבר, קבלת תורה המאופיינת בכפייה ("כפה עליהם הר כגיגית") ובקול ה' המגיע מלמעלה בעוד העם למטה (דמיינו משולש שקודקודו למעלה ובסיסו למטה), לעומת טקס קבלת התורה בארץ, בני ישראל עומדים למעלה על צלעות הרי גריזים ועיבל והתורה נשמעת בקולם של הלוויים, קול האדם, מלמטה למעלה (דמיינו משולש שקודקודו למטה ובסיסו למטה. עכשיו דמיינו את שני המשולשים יחד...), ללמדנו שהתורה אינה נגד כוחם של החיים, דריסת האדם על ידי כוח עליון, אלא, מטרתה שקולה של התורה ייצא לעולם דרך האדם.

ה"שפת אמת" כותב כי מצוות הביכורים היא הכנה לראש השנה. המצווה מתחילה בשבועות ורוב קיומה מגיע עם הבשלת רובם של הפירות בקיץ, סוף השנה, ללמד, כי אנו נדרשים להחזיר, משמע, לחבר ולקשר את סופה של השנה עם תחילתה, לחבר את החיים שנבטו, צמחו והוציאו פירות (פירות האדמה, הילדים, ההישגים, ההצלחות..) עם מקורם, עם הראשית, לומר, אנחנו לא מתבלבלים כשאנו רואים את מה שהשגנו, אנו יודעים היטב מה המקור לברכות. זוהי בעצם, ממשיך ה"שפת אמת", מהות כל התשובה, לדעת מהו המקור של הכל, לפעול, לעשות... ולהשיב הכל למקורו.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "כי תצא" תשע"ו

עוד בוקר מתחיל בצומת של רמת מגשימים בואכה קצרינה. אני מושיט את היד ומנסה ללמד זכות על אלה שלא עוצרים לי... לא, צומת דליות לא טוב, אבל תודה שעצרת!... בדרך כלל הרכבים נעצרים לידי או אפילו כמה מטרים אחרי, הפעם, רכב קטן, נעצר באיטיות כמה מטרים לפני ומבט הנהג שקוע בנייד שלו.. עצר לי? לא עצר לי? יוצא מתוך נקודת הנחה שכן, פותח את הדלת, "קצרין?", "כן", מתיישב ליד הנהג, גבר מזוקן עם מגבעת. אני מוציא את הנייד, מרטיט אותו ומצפה לעשרים דקות של שקט, מיילים, יומן וכל אותם דברים שהטלפון הנייד מאפשר לך כדי לשקוע בעבודה במקום בשקט ובמחשבות... "אז מי הוא יהודי????" שואל / זועק אלי הנהג... טוב, מעבר לזה שממש לא ציפיתי לזעקה שתופנה אלי, או בכלל לשיחה, השאלה עצמה טובה וצריך לדעת את התשובה גם בלי להכין מראש... אל תדאגו, לא נכשלתי במבחן, לא כי עניתי נכון, זו פשוט הייתה שאלה רטורית שלאחריה הגיע מונולוג של רבע שעה, אפילו מעניין..

אז כן, אומר לי הרב, היותנו יהודים הוא קודם כל משהו ביולוגי, כדי להגדיר אותי כיהודי מספיק שאמי תהיה יהודייה, אבל מה עושה אותה יהודייה? אמא שלה.... עד אחת מארבע האמהות. ואיך אפשר להוכיח את רצף הדורות הזה? כאן נכנסת המסורת, העברת העדות מדור לדור, עדות המבוססת על הכתובה שנותן האיש לאישה ביום חתונתם, לכן, לדוגמה, אסור לאדם לשהות עם אשה ללא כתובה. הלכה לאיבוד? חייבים לכתוב חדשה וכן עוד הלכות מעין אלה. [העדות על היהדות – על התורה, גם היא מבוססת עדות של מסורת עד למעמד הר סיני שם התרחשה התגלות כללית, כפי שכבר דובר כאן בשבועות הקודמים]. ומי שאין לה כתובה? שאלות מעין אלו עלו בעשורים האחרונים עם העלייה הגדולה מרוסיה, כאשר רמזים ליהדותם של העולות היו למשל זיכרונה של הסבתא מילים משפת היידיש או קבורתה בבית קברות יהודי. כך החכים אותי אותו רב אשר גם קיים בי ללמוד "ובלכתך בדרך" וגם, כך אפשר לומר, קיים מצווה מתוך הפרשה: לֹֽא-תִרְאֶה֩ אֶת-חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹֽפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ: אז אני לא יודע אם התורה התכוונה בזה לעצירה לטרמפיסטים, אבל כך ההרגשה...

[ומה עם הגרים? מאיפה באה להם היהדות? בשביל גרים יש "בנק" של נשמות אותה מחליף הגר עם עלייתו מהמקווה.. שימו  לב לאזהרות הרבות שיש בפרשה על היחס לגר. הרחבה למעוניינים: מה היחס לגרים שונים / אומות שונות המוזכרות בפרשה].

גלות, גרות, המפגש הזה עם הגויים, מה יש בו? אומרת התורה: כִּֽי-תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל-אֹֽיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽו. יא} וְרָאִ֨יתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת-תֹּ֑אַר וְחָֽשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָֽקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה"

מה פירוש "ושבית שביו"? שביו של מי? לפי הפשט – שביו של האויב, אבל אם כך היה צריך לכתוב, ושבית ממנו שבי, או שבית את השבוי שלך? מסביר ה"שפת אמת", את השבי של הקב"ה (תקראו עכשיו שוב את הפסוק ותראו איך זה מסתדר תחבירית), מאחר והקב"ה הוא המקור של הכל, יש בכל דבר במציאות משהו טמון שהמציאות "לקחה בשבי" וזה כמובן בניין אב לכל המציאות, לא רק באומות, יש בכל דבר בעשייה שלנו נקודה פנימית המגיעה מהקב"ה, איך מגלים אותה? "כי תצא למלחמה", הדבר הזה דורש מאמץ, דורש עשייה, כאשר הכלל הוא שיש יחס ישיר בין המאמץ לבין הגילוי. היום כבר יודעים וגם יש מאמרים מחקריים על העובדה כי עידוד האדם למאמץ ומתן מחמאות על מאמץ מביא להישגים ויכולות גבוהים יותר, מאשר אם נעודד אותו רק הישגים טובים.

יכול שתאמרו, אם בכל דבר יש נקודה פנימית מהקב"ה אפשר להכניס את הכל לעולם שלי? ממשיכה התורה ואומרת "וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה ובכתה... ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והייתה לך לאשה", תהליך ה"גיור" של כל דבר, הוא תהליך של קילוף הקליפות החיצוניות שיכולות להזיק ורק לאחר מכן אפשר להשתמש בו.

ואם הדברים אמורים בכלל המציאות, קל וחומר, לאדם שמולי ואני חושב שזה השורש של היכולת לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" אם הנקודה הפנימית שלו ושלי ממקור אחד הרי בעצם העניין שנינו אחד (יש בנו אחדות, למרות שאין בנו אחידות..).

עוד משימה – לאור הפירוש הנפלא הזה של ה"שפת אמת", תנסו לקרוא אחרת מצוות רבות וביניהם בפרשה – השבת אבידה [מה בעצם אבד לאדם? רדו לעומק – לא חפץ], לעזור בהקמת חמורו של אדם [מה נפל אצלו?] ועוד ועוד...

המשימה האמתית, המלחמה האמתית – לראות את זה ביום יום, בכל דבר במציאות בכלל ובסובבים אותנו בפרט. ננצל את הימים הללו בהם "המלך בשדה" יוצא לפנינו לעזור במלחמת המצווה הזאת..

שבת שלום,

איתן

אשמח לשמוע מכם תגובות – באופן כללי וגם לנסות ולפרש את המצוות השונות בפרשה בצורה קצת אחרת מהפשט..

בס"ד

פרשת "שופטים" תשע"ו

החיים שלנו מורכבים מאינסוף של דילמות. מעבר לדילמות הקיומיות של מה לאכול ומה ללבוש, אנחנו, במיוחד אם נשים לב היטב במהלכו של כל יום, נמצאים כל הזמן במצב של קבלת החלטות בין שתיים או יותר אפשרויות. יש אפילו מקצועות שהקושי שלהם נמדד בכמות ההחלטות שהם צריכים לקבל בדקה (טייס קרב, מאמן כדורסל) או בחשיבות של תוצאות ההחלטה (לא דומה החלטתו של ראש הממשלה מה לאכול בבוקר או האם להפציץ את אירן..), אבל גם האדם ה"פשוט" מוצא את עצמו מקבל החלטות כל הזמן, כאשר הרבה מהן הן החלטות שהבסיס שלהם הוא ערכי מוסרי, במיוחד לאלו הנמצאים בקרבתם של אנשים אחרים.

מה לאכול? להיות צמחוני? להתחלק באוכל? לבקש אוכל מחבר? איך אני מדבר? אילו פנים אני מפנה לחבר? ועוד שאלות ולבטים רבים, כאשר אם אתה גם מחזיק בתפקיד מסוים אתה מעלה את רמת וכמות השאלות האלו העוברות לך בראש כל היום.

אז מה? נשלח כל היום שו"ת SMS? נלך להתייעץ על כל דבר? זה כמובן גם לא אפשרי טכנית וגם מוציא מהאדם את האישיות שלו ואת הבחירה.

מצווה אותנו התורה "שופְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן-לְךָ֙ בְּכָל-שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָֽׁפְט֥וּ אֶת-הָעָ֖ם מִשְׁפַּט-צֶֽדֶק" שמו לב הפרשנים על המילה "לך", אתה כאדם שקיבלת מהקב"ה את היכולת להשתמש בשכל ואת מתנת הבחירה החופשית, עליך להיות השופט והשוטר של עצמך; מסביר ה"שפת אמת" – שופט, בחינת השכל, השגת הדעת, איך הכנת את עצמך לרגע הזה שבו אתה צריך לקבל החלטה? מה למדת? איך קידמת את עצמך מבחינה שכלית ומוסרית? שוטר – האם פיתחת כלים שאיתם אתה יכול גם להכריח את עצמך לכבד את מה שהשופט בך החליט? או שאתה מגיע למצב שבו "אני יודע שזה לא בסדר, אבל זה חזק ממני, קשה לי.."?

העלאת השאלות אל המודעות היא החלק הראשון, עבודה על "אוטומט של חיים" מביא אותך לקבל את ההחלטות בעיקר דרך אינסטינקטים שהם בדרך כלל האינסטינקטים של הגוף, של הטבע, שהוא, כפי שכבר הזכרנו בעבר החלק שהוא מחוץ למוסר "יצר הרע" שתפקידו החיובי הוא לדאוג לקיום, אבל ללא "...בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין לו", ללא ההכוונה שלו לכיוון הקודש, בהכרח תהיה התדרדרות מוסרית.

לאורך ההיסטוריה כולה, אפשר לראות כיצד כאשר אין מוסר שיש לו הכוונה אלוהית, גם אם הוא נראה טוב בהתחלה, סופו רע ומר [וכבר הזכרתי כאן את הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-18, עמנואל קאנט, אשר מתאר איך בעקבות התבונה של העם הגרמני בהכרח תבוא מוסריות שתהיה אור לכל העולם וכולנו יודעים מה קרה בשנים אחר כך בשתי מלחמות העולם...], הסוציאליזם שהתיימר לתת שוויון למדוכאים, הפך לאחד המשטרים שגבו את חייהם של מיליוני אנשים, תנועות ההתחברות לטבע שהפכו פאשיסטיות ועוד...

בסוף הפרשה שלנו ובתחילת הפרשה הבאה התורה מעמידה כללי מוסר והתנהגות של עם ישראל במלחמה. למה בכלל יש מלחמות זו שאלה שאולי נעסוק בה בפעם אחרת, אבל כשכבר יש מלחמה ברור הוא שמדינה, שעם, אינו יכול להיות ותרן כמו האדם הפרטי. אדם פרטי יכול לוותר בסכסוך שכנים, מדינה שתוותר, בהכרח תמחק בסופו של דבר מעל המפה, אבל זה עוד לא אומר שמותר לעשות הכל. הקריאה לשלום, איסור כריתת עצי הפרי, אשת יפת תואר וכד' הם בלמים שהתורה שמה על מנת שהמלחמה שכבר התחילה ויש בה צורך, תהיה מכוונת לצורך בלבד ולא ליצרים של האדם להשחית את האחר.

ובסוף הפרשה, לאחר ההתעסקות עם דיני המלחמה שבפרשה, אחרי שהאומה כבר ראתה הרבה גופות, מגיעה פרשת עגלה ערופה. אדם נמצא מת, אין את מי להאשים. טוב, לכאורה, לקבור ולעבור הלאה. אומרת התורה, לא. אפילו אם במלחמה אתמול מתו מיליונים, אתה לא יכול לקבל מוות בשוויון נפש. אדם מת! נרצח! לעצור הכל! להוציא את הדיינים והזקנים ולקיים טקס מזעזע של עריפת עגלה. יש דברים שאסור להתרגל אליהם! [ובאמת, אומרת המשנה בסוטה, כאשר רבו הרוצחים, כאשר זה כבר היה עניין של מה בכך, בטל הטקס של עגלה ערופה].

הרבה דברים מסיטים את תשומת ליבנו, הרבה דברים מכסים את ליבנו ומורידים את רגישותו, לכן חובה עלינו להפעיל את השוטרים והשופטים שבנו, ללמוד, להרבות דעת ולפעול!.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "ראה" תשע"ו

לאחר ובתוך כל ההכנות, כל התכנונים וכל המחשבות שהתגשמו למעשים, פתחנו את השנה החדשה. וגם מי שלא חלק ממערכת החינוך, גם מי שלא הכניס השנה ילד לכיתה א' או כיתה ט' או כל התחלה אחרת שלא תהיה, יכול להתחבר לתחושה הזאת של ההתחלה המופיעה מספר פעמים בחיים שלנו. ובתחושה הזו של הראשוניות, יש את ההרגשה של הגעה לצומת דרכים, הרגשה של עוצמה – יש לי בידיים את הכוח לשנות, זהו יום מיוחד, תקופה מיוחדת שאני אוכל להשפיע על גורלי ועל גורל אחרים למשך שנים. הצד השני של המטבע הזו הוא הפחד, החשש, כמו שאני יכול לשנות לטובה, כך אני עלול לפול ולגרום נזק לעצמי ולאחרים.

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.

בני ישראל עומדים מול ההתחלה הכי גדולה שלהם, הכניסה לארץ ישראל ובניין בית המקדש במטרה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש ולתקן את כל העולם ומשה מעמיד בפניהם את הבסיס המלווה את התנ"ך מהסיפור הראשון של הבריאה, האדם הראשון, קין... – הבחירה.

בכוחה של הבחירה להוביל אתכם את הטוב, אך גם אל הרע. בחירה איננה רק בהתחלות כאלו או אחרות, אל תחשבו שאם אתם כבר באמצעו של תהליך, אם כבר עברתם משברים, אז זהו, כבר אין אפשרות לתקן. "היום" – הבחירה מתחדשת בכל יום, אין דבר כזה ביהדות "נולדתי בשכונת עוני ולכן..", "ההורים שלי..." אין "נסיבות מקלות" במשפט העברי (יש מזיד / שוגג / אנוס, אבל לא נסיבות מקלות), אם היית מודע למה שאתה עושה – אתה נושא באחריות המלאה וגם אם בחיים שלך עברת כך וכך, יכולת הבחירה בעינה עומדת (אלא אם כן היא ניטלת מהאדם כעונש כמו אצל פרעה [רמב"ם הלכות תשובה]).

אבל הקב"ה לא זורק את האדם בעולם והולך, לקב"ה יש קשר אל האדם והוא מנחה אותו מה לעשות באותו עולם שהוא נברא אליו (מבחירה, אגב), פעם הייתה הנבואה והקשר היה ישיר, היום נשארנו רק עם היכולת שלנו להבין את התורה ללא הנבואה. והתורה מדייקת במילים: "את הברכה – אשר תשמעו"! את הברכה יש לשמוע והקללה "אם לא תשמעו", אם – מילת תנאי, ההנחיה היא לשמוע, אבל אם לא תשמעו...

"ראה", חוש חדש מופיע כאן – הראיה. עד עכשיו התורה הייתה מלאה ב"שמע"; שמע ישראל, שמור ושמעת ועוד פעלי שמיעה רבים. אומר להם משה, עכשיו אתם מוכנים להעלות גם את הראיה, אחרי שחינכתי אתכם על שמירת העיניים, על צמצום של ההתערבות במרחב, עכשיו הגיע הזמן גם להעלות את השפע החומרי שהפרשה מלאה בו (בשר, קניין, עבדים), כי גם הוא חלק מהבריאה ובתוכנו הפנימי הוא קדוש בדיוק כמו כל השאר.

בדורנו אנו מתמודדים עם תופעת הבעייתיות של הראייה בצורה קיצונית מאוד, המדיה עשירה בכל דבר ומה שהעיניים רואות משפיע עמוק על מרחב התודעה והזיכרון, בלחיצת כפתור אחת (סליחה על הביטוי המיושן – בהנפת אצבע אחת יותר נכון) אפשר להגיע לכל תוכן שיעלה על הדעת והתורה מלמדת אותנו שיש סכנה, אבל שגם לזה יש תפקיד בעולם ועלינו למצוא אותו, עלינו לנצל כל כוח שנמצא במציאות כדי שיעזור לנו לגלות את כבוד ה' בעולם.

היכן אפשר לעשות זאת? בארץ ישראל. ארץ שהיא "זבת חלב ודבש", שני מאכלים לכאורה בעיתיים, החלב המופק מהבשר והדבש המופק משרץ העוף ובכל זאת, זוהי גדולתה של הארץ היודעת להוציא את הטוב והקדוש מכל דבר ובוודאי ובוודאי דור של גאולה הנמצא בארצו מסוגל לכך.

בחרו היום. בחרו טוב.

שבת שלום,

איתן