בס"ד
שנתיים אני שובר את הראש. מרגיש שאני מְחַדֵּשׁ. משקיע דווקא בהן את מירב המאמצים, את מירב היצירתיות. וגם חושב שעשיתי משהו. ששיניתי. משהו בעצמי, משהו בהן. לימדתי. חיזקתי. יצרתי. והן, "משעמם". "לא למדנו כלום". "מה עשינו פה?". אני יכול לספר לעצמי ש"הן עדיין קטנות", "בחינוך רואים פירות רק בטווח הרחוק" ואת זה "שאני רואה יותר טוב מהן את מה שהן עברו". אלו אפילו, באמת, משפטים נכונים. אבל, רגע לפני שאני אומר אותם, רגע לפני שאני עובר הלאה, לחופש, להכנות לקראת הקבוצה הבאה שתבוא, אני עוצר ושואל, מה היה חסר?
ה-משימה היא מוטיבציה פנימית. ללחוץ על הכפתור הנכון, ניצוץ קטן וזה נדלק. רק לך תמצא את הכפתור הזה. נמצא אצל כל אחד ואחת במקום אחר. וצריך כל הזמן לחפש ולכן המשימה לא נגמרת. לייצר פלטפורמה שבה אפשר קודם כל להכיר, לייצר מרחב בטוח ומגוון. להיות בעצמך פתוח לשינוי, להתחדשות, ליחסים של השפעה הדדית.
מנסה להיות יותר ברור וגם "לצאת מהכיתה". על קצה המזלג אומר כי עם ההתקדמות הטכנולוגית שמתיימרת לחבר בין בני אדם רחוקים (עם הצלחות לא מבוטלות בתחומים שונים), עם הזמינות אין קץ לכולם ועם השיתופים הרבים (מדי), קשר אנושי איכותי, פנים אל פנים, לב אל לב, הופך להיות מצרך עוד יותר חשוב ממה שהיה תמיד. ההסתרות והכיסויים שבני אדם שמים על עצמם הולכים ומתעבים עם הטכנולוגיה ומוקדם יותר בגיל. עדויות על ההשפעות של הכיסויים האלה על מערכות יחסים בין אנשים ובין קבוצות כבר הולכות ומצטברות ומי יודע אילו השפעות עוד נראה.
אז עם הטכנולוגיה עולה האינטראקציה בין בני אדם. אני מסוגל להיות במקביל בכמה עולמות המיוצגות בכמה קבוצות וואצאפ ובשלל רשתות חברתיות. אנחנו עדיין מלמדים תלמידים וחיים עם הילדים והחברים שלנו עשרות שעות בשבוע, ועדיין אין לנו זמן, כמעט, לשיח אישי, למפגש. אנחנו יודעים עד כמה זה חשוב לשמוע ולהשמיע את הפרט באופן בלתי אמצעי, אבל החיים, הזמן, ההספקים ה….
וזה מה שניסיתי לעשות. וכשהמרחק מצטמצם גם עולה רמת החיכוך. כולנו קצת זזנו ממקום נוח ופשוט, אל מה שהצריך מאיתנו שינוי והסתגלות. אז שמעתי את ה'משעמם', אבל גם שמעתי דברים אחרים. וגם כששמעתי את ה'משעמם', ניסיתי לשמוע אתכן. מה 'משעמם לי' שגונז בתוכו את מה שמעניין אותי, את מה שאני רוצה לקבל ולשמוע. ואני מאמין, שבסופו של דבר, כולנו רוצים. רק שלא תמיד, אפילו אנחנו, מוצאים את הכפתור של עצמנו…
ברש"י שתהי' שלהבת עולה מאלי' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת רק שהכל תלוי בעבודת האדם לעורר התלהבות להטות הכל להשי"ת. כי כפי רצון וחשק האדם מעורר רצון בכל הדברים שכפוים ת"י [תחת ידו] והם ברשותו… [שפת אמת, בהעלותך, תרל"ג]
בכל דבר, בכל אדם, יש 'נקודת חיות', יש כפתור. אהרון, ראש שבט המחנכים, מתבקש ללמד את בניו ואת העם את דרך העבודה. אני רק מביא לכם להבה קטנה, ניצוץ. אתם צריכים לעבוד, עד ששלהבת העבודה הפנימית והמעשית שלכם תהיה עולה מאליה.
ובאבות עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. קשה מאי כרצונו. וי"ל בהקדים מ"ש רש"י ז"ל ויעש כן אהרן שלא שינה. ונראה הפי' שלא נשתנה אהרן ע"י המצוה הדלקת נרות. שהובחר אהרן להיות מאיר לכל בנ"י ולכל העולם ע"י הדלקת הנרות. ועכ"ז לא הי' נשתנה כי אם הי' בו שינוי הי' שינוי גם בהמצוה. כי השי"ת צוהו כמו שהי' אז. לכן צריך האדם להיות בו בחי' ההשתוות…[שפת אמת, בהעלותך, תרל"ד]:
הכתוב משבח את אהרון שלא שינה, מפרש ה'שפת אמת' כי הוא גם לא השתנה עם עשיית המצווה. זה נכון לאהרון במעמד מול מצוות הבורא, לא הכניס מאישיותו כלום כדי לקשר בין העם לה'. אבל, כך נראה לי, שאפילו במעמד של מחנך - חניך ובטח בקשרים אחרים בין אנשים, כש'ההדלקה' היא הדדית, כולם צריכים להשתנות. לפחות להיות גמישים לקבל שינוי. אם אני מצפה את זה מאחרים, אני צריך לצפות את זה מעצמי. להראות את זה. להיות קשוב.
וב'מקרה' נעמה הראתה לי היום שיר. הרגשתי שמדייק לי את מה שניסיתי לומר.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה