ראה תשע"ט

בס"ד

יום שישי אחרון לחופש וכמו כמעט מידי כל בוקר בחופש הזה, אני במרפסת מול הספרים והמחשב, יש רוח נעימה ומרגיעה ועידו ומירי (החתולה שאמצה אותנו) מסתובבים סביבי (ועלי...). כן, זה בהחלט יחסר לי במהלך השנה, אבל "לכל זמן ועת לכל חפץ". והחפץ שלי במימוש העשייה שאני מתכנן, החפץ שלי במפגש עם הנשמות שהופקדתי לחנך, לא פָּחוּת בעוצמתו מהחפץ שלי במנוחה ובשקט.

אתגר גדול הוא לממש את הכוונות, התוכניות והחלומות. אלו נראים כל כך יפים בתוך הראש, הרצון הוא כל כך אמיתי, אבל זה לא מספיק להשאר בעולם החלומות, יש לעשות הכל כדי לממשם. אחד ההבדלים בין התכנון למציאות הוא כאשר התכנון פוגש אנשים אחרים. אני יכול לתכנן שיעור, יכול לתכנן מפגש או כל אינטראקציה אחרת עם האחר, אבל עצם העובדה שעומד מולי מישהו אחר, על אישיותו ורצונותיו, יכול לשנות לחלוטין את התוצאה כפי שאני חזיתי אותה. זו אחת הסיבות שלפעמים אותו שיעור ייראה שונה בין קבוצות שונות.

והשוני הזה שמתקיים בעצם המפגש עם האחר עלול להוביל למתחים ותסכולים שונים. אפילו לכעסים. ברגעים האלה צריך לזכור שהאחר שמולי מורכב, כמוני, מכמה רבדים. ישנו הרובד המוחלט. זה הילד שלי נקודה. זו התלמידה שלי, זה המורה שלי או כל שותף אחר בחיים. זו נקודה שכרגע לא משתנה, זה קשר כמעט עצמותי. זה הבסיס. כל השאר תפאורה. ולכן מעצם הדבר יש חיבור, יש קשר, יש אהבה. רק אז, על הרובד זה, מגיע הרובד הבחירי. אני קודם כל מכיר בזה שלאחר יש בחירה, שהוא שונה ממני ושהוא זה שצריך לשאת בתוצאות של הבחירות שהוא עושה, אחר כך השאלה היא איך אני בוחר להתמודד עם אותה הבחירה של האחר.

אני חושב שאם אני זוכר את שתי הבחינות האלה, את הבחינה הראשונה של הקשר המחייב, שלא תלוי במעשה של האחר, שמתקיים בכל מצב ולכן אני גם מחויב אליו בכל מצב ואת זה שהוא בעל בחירה, אז, גם אם האחר בחר בחירה שקשה לי, שאני צריך להגיב עליה בהחלטיות, זה בהכרח ייעשה מתוך מה שנראה לי כטובתו ולא רק מתוך הצורך שלי למחות, להוציא כעס ותסכולים וכד'. אני מאמין שעושים את הדברים ככה, הם נקלטים. אותו מעשה המציג כעס ייראה אחרת לגמרי כשהאחר מבין שהוא נעשה מתוך אותו רובד ראשוני של קשר.

בפסוק בנים אתם כו' עם קדוש אתה כו' ובך בחר. והם ג' בחי' כי האדם כולל כל העולמות. והנשמות נקראות בנים אבל נשתלחו בעולמות התחתונים ונתלבשו במלבושים שונים. ועם קדוש אתה היא מדרגה למטה מבחי' בנים. ואעפ"כ היא בחי' עליונה שאין שם מגע נכרי והם קדושים ומובדלים. אבל בך בחר ה' היא עולם שלמטה שאנחנו בין האומות ולכן צריכין בחירה ע"ז כמ"ש בחרתנו מכל העמים. ואמר לא תתגודדו דרשו חז"ל לא תעשו אגודות אגודות. כי כשמתאחדין כאחד זוכין לבחי' בנים ולכן בש"ק דמתאחדין בי' זוכין לבחי' נשמה יתירה ונק' בנים [שפת אמת, ראה, תרנ"ו]:

שלוש בחינות לעם ישראל. "בנים", "עם קדוש", "בך בחר". השתיים הראשונות הן עצמותיות. ברגע שהוגדרנו כ"בנים" הקשר עם הקב"ה הוא מוחלט, בלתי ניתן לשינוי, קודם לכל מעשה שנעשה. הבחינה השנייה היא שנטעה בנו היכולת להגיע לקדושה כעם ולא רק כיחידים, היכולת להגיע לקשר והתקשרות עם הבורא. הבחינה השלישית היא בבחינת "בחירה". עולם הבחירה כבר מתקיים בעולם שהוא ברוא, בעולם שבו הקב"ה צמצם את עצמו מדעתו ומבחירתו כדי לתת לאדם מקום לבחור. לבחור אם להתנהג כ"בנים", לבחור אם להתנהג כ"עם קדוש". 

קיבלנו את הבחירה מתוך אמונה ביכולת שלנו לעשות את זה. ההליכה והרצון לקראת ההתנהגות כבנים קדושים היא התנועה של התשובה. לאו דווקא על חטאים, אלא, לחזור אל אותה הנקודה בה אנחנו מחברים את נקודת הבחירה שלנו ומתאימים אותנו לטבע שבו נבראנו. יום יום. לא רק באלול, אבל זה הזמן שאנחנו מקבלים דחיפה לעניין…

שבת שלום וחודש טוב,

איתן.

בתמונה: בוקר חופש שגרתי.

עקב תשע"ט

בס"ד

שבוע אחרון של החופש. החופש בשבילי הוא בעל מימד גדול של הכנה. עצירה לשם התקדמות. ההתאווררות נחוצה להורדת משקעים והרגעתם. הזמן הזה, הרגוע יותר, נחוץ כדי לבחון מחדש את העשיה. במקרה שלי זו ההוראה [ואיך זכינו, אנחנו המורים, במסגרת עבודה שבה החופש מובנה], במקרה של תלמידים זו הלמידה וכל אחד אחר בתפקידו הוא. עצירה. חשיבה מחדש. שמעתי, אמרתי, עשיתי לאורך תקופה, עצירה, בחינה והפנמה. עשייה מעגלית ורוטינית לא מאפשרת הפנמה, לא מאפשרת תיקון, לא מאפשרת התקדמות אמיתית. זו חובה על כל אחד לדאוג לזמנים שלו, כיצד הוא מתכנן אותם כך שמתאפשרת לו שמיעה מחודשת, חשיבה מחודשת.

את שיעורי הרב שרקי אני לומד בסגנון "ובלכתך בדרך". שומע בזמן נסיעה ובזמן פעולות רוטיניות אחרות כגון "ובשוטפך את הרצפה..". אני לומד עכשיו את מסכת אבות ותפסה אותי המשנה בפרק ד': 

רבי ישמעאל [ בנו ] אומר, הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד.

והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

לכאורה איך יכול להיות מצב שאדם לומד על מנת ללמד בלי ללמד על מנת לעשות כמו שמופיע בחלקה הראשון של המשנה, הרי אם אני מלמד משהו בלי שאני עושה אותו בעצמי, עצם הלימוד הוא פגום! אלא, שהאדם המלמד צריך ללמד בצורה שתגרום לאחרים לעשות. אדם שמלמד, אפילו אם עושה בעצמו, אם הוא לא מכוון לכך שגם אחרים יעשו, לא מנסה לגרום לשינוי אמיתי אצל השומע זו הרצאה אקדמית בעלמא ואפילו יש בזה טעם לפגם. 

עם שני הדברים האלה אני מגיע לישורת האחרונה לפני שנת הלימודים [וברמה האישית לפני אלול, ימי הסליחות, הדין והרחמים]. משוב עצמי, התרעננות, וללמד לשם יצירת שינוי, לייצר את הבסיס והתנאים שאני ומי שסביבי נוכל לבחור להתפתח. לבחור ולעשות.

והי' אם שמוע תשמעו כו'. כי כתי' לשקוד על דלתותי שיש ב' פתחים. פי' בכל דבר שנפתח קצת השגה לאדם צריך אח"כ להיות פתח ב' לקבל ההשגה כראוי. כי הכפל הוא קיום הדבר. כמאמר שינה עליו הכתוב לעכב. וזה ענין אמרם ז"ל לקבל עליו עמ"ש תחילה ואח"כ עול מצות כי והיה אם שמוע היא השמיעה אחר שמע שהיא שמיעה ראשונה. והאמת כי כל השגה משמים היא. וצריך אח"כ האדם לקבל ההשגה הטוב וזה הוא עבודת האדם... [שפת אמת, עקב, תרל"ה]:

ב"שבוע שעבר" משה כבר ציווה את בני ישראל לשמוע. "שמע ישראל". ו"השבוע" בפרשת עקב הוא מצווה שוב "והיה אם שמוע תשמעו". מפרש ה'שפת אמת' ששמיעה צריכה להיות כפולה כדי להשיג את הדבר כראוי. שמיעה ראשונה שמגיעה מהחוץ, קבלת הדבר. אבל השמיעה השנייה היא עבודת האדם, ההפנמה, החיבור לעצמי שיביאו את האדם לקבל את ההשגה, את ההבנה כראוי. גם הביטוי המפורסם "נעשה ונשמע" שיש הטועים לחשוב שהעשייה היא לפני השמיעה בכלל, הגיע אחרי השמיעה הראשונה של עשרת הדיברות. לאחר מכן מגיעה עשייה שהיא בגלל הציווי ושמיעה שנייה לצורך ההבנה העמוקה, השגת הדברים באמת, שתביא גם לעשייה מושלמת יותר.

יש דברים שלא צריך לסכם, אלא, פשוט להביא אותם כהוויתם [מאמר של הרב שרקי, אב תשע"ד]:

"והיה עקב תשמעון את הדברים האלה ושמרתם ועשיתם אותם". מפרש היה הרב יהודא אשכנזי זצ"ל שהכוונה של הכתוב היא שצריך להשמיע דברי בתורה באופן ובסגנון כאלה שיגרמו לשומע לרצות לשמור ולעשות את דברי התורה: תשמעו את הדברים האלה באופן של 'ושמרתם ועשיתם אותם'. דוקא אז נהיית קבלת מצוות התורה ראויה ללשון "והיה", שהוא לשון שמחה. אך כאשר דברי תורה נאמרו ונשמעו, אבל לא גרמו לאהדתו של השומע, טוב יותר אילו לא נשמעו, שעל כל פנים יהיו השומעים שוגגים ולא מזידין. עבודה זו של הנעמת דברי התורה, ראויה לדור השבים לארץ, ש"תלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים נועם". דור של עקב - עקבות משיחא.

שבת שלום,

איתן

ואתחנן - נחמו - ט"ו באב תשע"ט

בס"ד

כמעט בכל שנה ט"ו באב בשבילי הוא חג הנטיעות (ולא, לא התבלבלתי עם ט"ו בשבט), לפחות עד כמה שהגינה שלי עוד תכיל עצים (יש הטוענים שזה כבר קרה מזמן…). השנה חידשתי את הגפנים שנהרסו בבניית הכביש החדש ליד הבית והוספתי דובדבן בשביל הצבע והטעם (קיווי בדרך). לטעת עץ בשבילי זו התרוממות רוח, זה מעשה שבעיניי מנקז אליו כל כך הרבה אידאלים, מחשבות וכוונות. הקביעות בארץ בכלל ובגולן בפרט, ההוכחה לכך שאנחנו כבר עמוק בתוך תהליך הגאולה הגלוי (על הפסוק ביחזקאל [ל"ו, ח'] - "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא…" נאמר בתלמוד "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה… [סנהדרין צ"ח.]) והחיבור העמוק והשורשי בין הקודש ובין מה שמכונה חול. בין הלכות נטיעה, עורלה ומעשרות ובין עצם הנוי והיופי של הארץ וכל הביולוגיה הקשורה למעשה הנטיעה וגידול צמחים. וחיבור הרי הוא האהבה השלמה במימושה. 

כבר הזכרתי בעבר כי החיבור הזה בין קודש לחול נקרא קודש קודשים. מי שמסתכל לתוך המקום הגיאוגרפי קודש קודשים (ויש אפשרות כזאת לכל העם ביום הכיפורים) רואה דמויות של זכר ונקבה המביטים זה בזה. שיר השירים, שיר האהבה האולטמטיבי מכונה על ידי רבי עקיבא קודש קודשים. כל מה שקרה בעבר בט"ו באב קשור לחיבור, לחזרה לקשר, לאהבה. חיבור של שבטי ישראל בקשר של דם, דור המדבר פסקו מלמות ואפשר היה להכנס לארץ וביטול האיסור של שבטי הצפון להגיע לבית המקדש ולהתחבר שם לשבטי יהודה ולעבודת ה'. הפסיקו לכרות עצים למערכה, מעשה המעיד על כך ששיא הקיץ עבר, שיא היובש נשבר וכוח החיים מתחיל לעלות. לכן ט"ו באב הוא יום כללי של חיבור ופיוס של חלקי המציאות. 

אם כך, ט"ו באב הוא חג המסכם את תפקיד האדם במציאות. לעסוק בחיבורים, לעסוק בזיווג, לגלות את הקשר בין חלקי המציאות, בין אדם לאדם, להאיר את המחבר ובכך לתקן את תאריך שנאת החינם המפרידה של ט' באב וכך יהפוך כל החודש לחג הגאולה השלמה.

בפרשת ואתחנן נקרא את "שמע ישראל" והפרשיה הראשונה של קריאת שמע. הציווי הוא "ואהבת". איך? "בכל… בכל… ובכל" מבלי להכנס עכשיו לפירוש של המילים, אלא רק לשמוע את המנגינה. לאהוב באמת זה "בכל". או שעושים באהבה או שלא עושים בכלל…

שבת שלום וחג שמח!!

איתן

דברים - ט' באב תשע"ט

בס"ד

אז, לפי החלטת בית המשפט בקפריסין נכון לעכשיו, הם לא אנסו אותה. לא משפטית לפחות. אבל הפרשה הזאת לא עוברת הלאה, לא מניחה את הדעת בציבור ואפילו לא בתקשורת שנוטה לשכוח מהר את אירועי האתמול. אין מספיק, לדעתי, עיסוק בענייני מוסר בתקשורת ובמקרה הזה, שהיה עדיף שלא יקרה, התקשורת לא מסתפקת בדיווחי פלילים, אלא, עוסקת רבות בהיבט המוסרי של הפרשה וטוב שכך.

אני בטוח שהיו בחדר ההוא עוצמות גדולות. סמים ואלכוהול מעצימים הכל. ליצר המין כוח גדול וחזק ביותר והאווירה המשוחררת והחברים משלימים את התמונה. עוצמה גדולה הייתה שם, להמית או להחיות. ואף אחד שם לא בחר להחיות. כולם בחרו לפגוע. בנערה ובעצמם (הדיון אם היא הייתה חסידת אומות העולם או לא, לא קשורה בכלל לדיון הזה). ישנם הרבה מקומות ומצבים עם עוצמות גדולות. חברה, שמחה, סיפוק, אוכל, יין, מין… ובכל המקומות והמצבים האלה, עם כל עוצמתם, האדם נמצא בצומת של בחירה כיצד להשתמש באותם הכוחות. כוחות חזקים, אך לא כאלו שלא מאפשרים בחירה. עם כל עוצמתם אפשר להתנגד להם, או יותר טוב, להשתמש בהם להיטיב. על האדם לשאול את עצמו בכל סיטואציה, האם אני משפיע או מושפע? האם הכוחות שמסביבי סוחפים אותי כמו נהר, או שאני מנווט, אני קובע, גם כשצריך לשחות כנגד הזרם. אני חושב שזה חשבון הנפש העיקרי של האדם.

כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה'-אֱלֹהֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ. 

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר, מֵעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. 

וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה. 

וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: עֵץ וָאֶבֶן--אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. 

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ: כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. [דברים, כ"ה, כ"ט]

הפסוקים הללו אמנם שייכים לפרשת השבוע הבא, ואתחנן, אך הם חלק מהקריאה של ט' באב שחל השבת. התורה מזהירה אותנו מפני מצב של "ונושנתם בארץ", מצב בו ישנה התרגלות, ישנו קיבעון מחשבתי ורוחני. המרגלים [הנושא העיקרי בפרשת דברים] כבר זיהו את התכונה הזאת של הארץ. "ארץ אוכלת יושביה". האדם הוא זה שאמור לאכול את הארץ. החל מהמובן הביולוגי של המילה, המינרלים באדמה עוברים לצמחים ומשם בהזנה לאדם ועד למובן הרוחני של האכילה, הפנה פנימה של התכנים. מהי המשמעות שהארץ אוכלת את האדם? 

לארץ ישראל, ארץ כנען של אותה התקופה, יש עוצמה רוחנית גדולה, יש אישיות. היא לא ממש דוממת. ומהעוצמות האלה אפשר להגיע לבניין בית המקדש ולהיות אור לגויים ואפשר להגיע לשחיתות המוסרית - ערכית הגדולה ביותר. עמי כנען היו מושחתים מאוד מהבחינות האלה הן במה שקשור לעבודה זרה בעבודת המולך והן בגילוי עריות ושפיכות דמים. המרגלים הבחינו בתכונה הזאת של הארץ והעדיפו להמנע מלהתמודד בגלל הסכנה של "ונושנתם", הארץ תשפיע כל כך, האדם לא יהיה מסוגל להתמודד ואחרי "ונושנתם" יגיע "השמד תשמדון".

אבל התורה מדגישה כי זהו החטא הגדול ביותר במדבר. החטא הזה והבכי של העם לאחריו כשרק קומץ אנשים עומד מול העוצמות האלה הוא הבכייה לדורות. כל המטרה של יציאת מצרים היא להכנס לארץ הזאת [ולא כפי שסוברים לקבל את התורה], לעוצמות החיים האלה, אמנם ישנה סכנה, אבל רק שם אפשר לחזות בשכינה ולתקן את העולם.

אבל בכל זאת, טענת המרגלים טובה וצריכה תשובה. התשובה היא "והפיץ ה' אתכם". הגלות. ממש קצת לפני הגעה לשחיתות מוחלטת, לאטימות הלב, תגיע הגלות, שסתום ביטחון. תצאו לגלות ותחזרו. אמנם היה עדיף להצליח להתגבר על המשיכה לחטאים על ידי "גלויות" קטנות יותר. השביתה בשבת שמזכירה מי ברא את הכל. שנת השמיטה שבה כולם שווים, שמבהירה למי באמת הכל שייך, אבל אם אלו לא עוזרות תבוא הגלות "ותאפס" אותנו.

ט' באב הוא אמנם יום אבל, אבל לטווח הארוך הוא זה שמציל את עם ישראל. עם ישראל, לצערנו הרב, לא מפחד מדרך ארוכה, הוא יודע שהוא נצחי. אבל אולי הגיע הזמן קצת לפחד מהדרך הארוכה הזאת, להכיר בתקופה הזאת כתקופת הגאולה שבה נדע לבחור לנצל נכון את העוצמות של הארץ, את העוצמות שבנו.

שבת שלום,

איתן

מסעי תשע"ט

בס"ד

פתאום קם אדם בבוקר ומקבל אירוע מוחי. בן 36. ככה באמצע החיים. באמצע חיים של תנופת עשייה במשפחה ובחברה. הלם. גיסי, אדם חזק, שלפתע מתקשה להזיז את היד ומתקשה לדבר ולזכור. אנחנו רק בתחילתה של הסיטואציה הזאת במשפחה שלנו וברוך ה' בימים האחרונים יש שיפור ניכר בתפקוד, אבל ברור שבשבילו החיים קיבלו איזה שינוי במסלול. 

מספיק לראות פעם בשבוע חדשות כדי להכיר אנשים שמסלול החיים שלהם השתנה בשנייה. תאונות, פציעות, טביעות, מחלות… אנחנו גם מכירים, שומעים וקוראים על אנשים שמסלול חייהם השתנה לפני שנים ועל המקום החדש, השונה, הטוב יותר או הפחות טוב שהמסלול הזה הביא אותם אליו. משברים שהפכו להצלחות גדולות, שהוציאו מהאדם כוחות וכשרונות שבלי המשבר הוא אולי לא היה יכול לפתח, אבל גם כאלו שהמשבר ריסק אותם עד סוף חייהם. אם היינו שואלים אפילו את אלו שהמשבר הצמיח אותם, האם הם היו בוחרים לעבור את המשבר עם הצמיחה, ספק אם היו בוחרים בזה. כולנו יודעים לדקלם שמקשיים צומחים, משברים מחזקים, הפרפר שחייב לפתוח את הגולם לבד אחרת הכנפיים שלו לא יהיו מספיק חזקות ועוד ועוד… אבל האם בחיי היום יום שלנו אנחנו בוחרים בקשיים, בהתמודדויות, או דווקא מנסים להתחמק מהם ואם הקושי מגיע, נתמודד אז? האם אנחנו מכניסים את עצמנו לקושי מבוּקַר? לוקחים על עצמנו עוד במשפחה, בעבודה, בחברה, בגמילות חסדים, או הולכים את מקום הנוחות שלנו?

לא צריך "לחכות" לצרות כדי להתמודד ולגדול, היום יום מספק לנו את האפשרות לבחור לקחת על עצמנו עוד התמודדות, לא לברוח. לנסות לאתגר את עצמנו עוד קומה אחת למעלה [זו גם דרכי בחינוך]. כן, זה יגרור גם נפילות ואי נעימות וגם מהם צריך לדעת לגדול.

נאמין בכוח שלנו, נאמין בקב"ה שנתן לנו אותו ומאפשר לנו להתמודד גם כשאנחנו לא מבינים איך נעשה את זה. רפואה שלמה והצלחה לכל עם ישראל.

במדרש גדולי עולם ברחו ואני לא נתתי אתכם לברוח לכן אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות כו'. כי הדרך לברוח מן הסכנה. והקב"ה הביא את בנ"י באותן הדרכים המסוכנים כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר. ויצ"מ וכל המסעות הי' הכל דרך ולימוד לבנ"י לדורות להיות נושעים בתוך המצר עצמו שלא לברוח רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו… שכשבא עת צרה צריכין לזכור ביצי"מ ובאלה המסעות להיות נושע תוך המיצר. ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים דאיתא הקב"ה עונה בעת רצון ועונה בעת צרה… [שפת אמת, מסעי, תרס"ד]:

כי הדרך לברוח, אומר ה'שפת אמת'. ההרגל הוא להמנע מקושי ומצרות. 210 שנות שעבוד היה מספיק, עזבו אותנו מלהתמודד. אבל הקב"ה לא נתן לכם לברוח, מסכם משה בסוף ארבעים שנה כאשר הוא כותב את מסעות בני ישראל. כל מקום, כל חנייה, כל נסיעה ועצירה הן התמודדויות. לפעמים אפילו הקב"ה כיוון אותם ישירות אל הצרה. בתחילת המסעות, עם היציאה ממצרים, ההוראה הייתה לחזור אחורה. ההתמודדות עם המצריים עוד לא הסתיימה, צריך להתקל בהם עוד פעם אחת. ישנן מדרגות ["ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא"] שאי אפשר להגיע אליהם בלי התמודדות. המדבר הייתה סדנת התמודדות עם מֵיצַרים. עם עבדים חלש ומדוכא אמור תוך 11 יום להתמודד עם עוג מלך הבשן וכל מלכי כנען. 42 מסעות. 42 התמודדויות מכוונות מהקב"ה וכאלו שעם ישראל הוסיף על עצמו. סוד המיצר נלמד בסדנה הזאת. סוד האחדות של הנהגת הקב"ה בכל. הכל דוחף לגאולה ומשברים, אפילו נותנים דחיפה קדימה.

ובזמן הגאולה צריך להסתכל אחורה אל הצרות, להבין מה למדנו מהן, איך התחזקנו ומה עוד נשאר לחזק. ימי בין המצרים ותשעה באב מסמלים את הכאבים הקשים ביותר שלנו מהעת העתיקה ומהעת החדשה. ואולי, הגיע כבר הזמן "לחגוג" אותם בדרך אחרת. פחות עם מוטיב של אבל ויותר עם מוטיב של זיכרון העבר, השפעתו על ההווה ובעיקר, איך עם הכוחות האלה אנחנו פונים לעתיד.

שבת שלום,

איתן