כי תבוא תשע"ח

בס"ד

כי תבוא תשע"ח

חשבתי שתהיה התנגדות. הלך הרוח היה ברור לי מראש. אבל לא שיערתי עד כמה. עד כמה נערות בנות 15 יתנגדו לשינוי. יתנגדו למשהו חדש. מילא, אנחנו המורים, "מאותגרי הגיל" חוששים משינוי הרגלי החשיבה והעבודה, אבל הן?

אבל קודם סקירה קצרה. טענות על שעמום וחוסר עניין בלימודים בתיכון הוא לא דבר חדש. תחושות המחנק, האחידות, חוסר הקשר של הלימוד לעולם האישי, חוסר ההתאמה של כולם, אלו תחושות שמלוות את מערכות החינוך בעשרות, אם לא במאות השנים האחרונות. תחושות שהתעצמו עם השינויים בשאר תחומי החיים המקדמים את דרכו האישית של הפרט ומצריכים מיומנויות של חשיבה ויצירתיות ויצרו פער בין עולם התיכון המיושן לבין העולמות להן חשוף הנוער במקביל לשהותו בבית הספר ובשנים שלאחריו.

כמו בתי ספר רבים בארץ ובעולם החלטנו להוביל "פדגוגיה מתחדשת" באולפנה. פדגוגיה המקדמת את הבחירה, את המגוון, את היצירתיות ובעיקר לשים את התלמידה במרכז העשייה. תלמידה פעילה. הפדגוגיה הזאת לא חדשה. בית המדרש המסורתי שלנו, שוליה הלומד מאומן וילדים בשבטים של ציידים - לקטים שלומדים כמויות אדירות של "חומר" מהתבוננות, חקר והתנסות עצמית כבר מגיל אפס, כל אלו כבר קיימים אלפי שנים. איפה שהוא בהיסטוריה עם התפתחות העולם התעשייתי המודרני החינוך עבר לייצר המוני בני אדם מחונכים בצורה אחידה שאותם מוביל איש אחד בעל ידע. וכך זה כבר כ- 250 שנה. אופס…

וכשאני מנסה לחשוב מה הכי מפחיד אותן בשינוי הזה (מעבר לכל שינוי שמפחיד בהתחלה), אני שם את האצבע על הלמידה הפעילה והאחריות הנובעת מכך. המורים ילכו ויפחיתו את השיעורים הפרונטליים בהם המורה עומד ומרצה, זורק את החומר הלימודי והתלמידות צריכות לסכם / לעכל / לתרגל ולהבחן. השיעורים וגם ההערכה לבגרות (!) ילכו ויתבססו יותר על תהליכי חשיבה עצמאיים, חיפוש מקורות מידע, ניתוחם ויצירה עצמאית של תוצרים.

החומר הטבעי שמושך למטה וההרגל שאוחז בנו מאז שסיימנו את הגן מקשה עלינו (כן, גם עלי לפעמים) להביט קדימה ולעשות את השינוי שיביא אל הלימוד את הלב שלנו.

לתלמידות - לא לדאוג, אנחנו איתכן צעד צעד.

לבוגרים - זו גם דרך של התפתחות עצמית בשבילכם ודרך של חינוך הדור הבא.

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל על הפסוק ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו' עד היום הזה. כי כל הניסים ונפלאות שעשה עמהם השם יתברך. מכל מקום הואיל והיה שלא על פי הטבע היה רק לשעה. אבל אחר שגמר להם כל התורה ונעשה מכל ההתנהגות תורה נעשה מזה בנין קבוע לדורות עכ"ד ז"ל... רק שבנ"י זכו להלביש התורה שמכל מעשיהם נעשה לבוש לאור התורה בתורה ומצות שבתורה זו שלפנינו. והבן… (שפת אמת, כי תבוא, תרל"ה).

עד היום הזה, אומר להם משה, עד היום הזה, לא היה לכם לב לדעת. 40 שנה משה איתם. עושה ניסים, מלמד, מוביל מלחמות, משברים, עליות, משפטים וחוקים. ובכל הזמן הזה לבני ישראל עדיין אין לב לדעת. התורה לא נכנסה לליבם. לא הייתה שלהם. עוד לא היה באפשרותם של בני ישראל לעשות עם התורה את מה שצריך לעשות איתה - לחיות את חיי העולם הזה מכוחה ולגלות אותה בהם.

עד היום הזה. הכניסה לארץ ישראל. עם הכניסה לארץ ישראל, הניסים יפחתו וייעלמו. אם לא תחרשו, תזרעו ותקצרו את השדה, לא יהיה לכם מה לאכול. אם לא תתכננו נכון את המלחמה תפסידו. ובעיקר, אם לא תדעו לגלות את הנוכחות האלוהית בעולם בעצמכם, בלי נס ובלי איש אלוהים שיוביל אתכם יד ביד. שום דבר מזה לא יעזור. 

התורה עכשיו שלכם. הדעת והלב. אתם תצטרכו לגלות איך אתם, כל אחד ואחד, מגלה את הדרך שלו ובונה את העולם בדרך המתאימה לו, הדרך שבה הוא בחר.

שבת שלום,

איתן

כי תצא תשע"ח

בס"ד

כי תצא תשע"ח

"איך אתה יודע? למה נראה לך? הרי אני מרגיש את מה שעובר עלי בפנים ואני אומר לך שאין סיכוי. אני אומר לך שאני לא אצא מזה".

"אתה חושב שאתה יודע יותר טוב ממני? אני מכירה את עצמי. זה כבר לא ישתנה. אני הרוסה. משהו מקולקל אצלי".

איך אני באמת יודע? איך אני מעז לומר להם שיהיה טוב? שיהיה בסדר, שהם ייצאו מזה, שיגדלו, שיפרחו… מוכר אשליות? עובד עליהם בעיניים? מבקש לנחם במילים ללא כיסוי? איך אני באמת יכול לדעת יותר מהאדם שמכיר את עצמו?

נכון, שיש לי ניסיון ונקודת מבט יותר רחבה על החיים מזאת של בני הנוער או "המבוגרים הצעירים". ונכון שברוב המקרים באופן סטטיסטי המצוקות שהיו לך כנער עוברות. אבל איך באמת אפשר לדעת? איך אפשר להאמין באדם, שלא רק שהמצוקות והתחושות האלו יעברו, אלא, גם שהוא יגדל מהם? איך אני יכול לדעת שהוא לא פשוט יסחוב את הבעיות האלה הלאה והם יבואו לידי ביטוי רק קצת אחרת בהיותו מבוגר "לא אפוי" (בעיה לא פשוטה בכלל)?

אמונה היא לא דבר עיוור. אמונה מלשון אמון. יש לה בסיס במציאות. בסיס שכלי. והבסיס הוא הצעקה. צעקה שיוצאת החוצה בקול גדול. צעקה שנמצאת עמוק בפנים ורק כשמביטים אל תוך העיניים רואים אותה. צעקה ש - "לא טוב לי". "אני לא מוכן לסבול את זה יותר". נכון, אני עוד לא מסוגל להתמודד עם הקושי, עוד לא יכול להכיל אותו, עוד לא עשיתי אפילו צעד אחד קטן כדי להשתחרר ממנו. אבל אני מוחה נגדו. לא רוצה אותו. די!!!

כשאני שומע, כשאני רואה את הצעקה הזאת. את ההתמרדות הפנימית נגד המצוקות, נגד הרע שבתוכם, אני יודע. אני יודע שזה עניין של זמן. וכן, גם של עבודה. אבל אני יכול לדעת שיהיה טוב, שהם ייצאו לחירות, שהם יגדלו.

בפסוק צעקה הנערה [ואין מושיע לה] כו' מוכח שכל שיכול להינצל ע"י צעקה מיחשב רצון. והקב"ה שומע תפילת כל פה. ואף שנראה לפעמים שאין יכול לצעוק. מכל מקום, אם האדם מוכן לצעוק בכל לבו על זה נאמר טרם יקראו [ואני אענה] כו'. ואדרבא צעקה זו נשמעת יותר. וחז"ל אמרו שקול פרידת הנשמה מגוף הולכת מסוף העולם כו'. והטעם נראה כיוון שממאן בזה בכל כוחו ורוצה לצעוק ואינו יכול. על ידי זה הצעקה הולכת בכל מקום. כי כשיכול לצעוק הקול פוסק. אבל הצעקה שהוא בכח ולא נכנס בפועל. נשמעת בכל מקום. כי הרצון לצעוק בכל מקום. וכן כתוב אבן מקיר תזעק כו' אף שלא שייך צעקה מכל זה נשמע כי המיאון בדבר הוא נחשב לצעקה כנ"ל. 

בפשט הפסוקים מדובר על נערה הנאנסת במקום בו אין אפשרות לשמוע את צעקתה לעזרה. כי הצעקה היא המחאה הבסיסית נגד הרע. אי אפשר בכלל להתחיל להילחם ברע בלי הרצון לצעוק כנגדו. אבל אנחנו יודעים, לצערנו, כי פעמים רבות הנערה לא צועקת. אנחנו יודעים שבמקרים רבים היא אפילו לא מתלוננת אחר כך. ויצא המקרה הפרטי והאיום של אונס נערה (ושלל מכת המדינה של הטרדות נבזיות למיניהן) ללמד על הכלל כולו. על המצבים בהם יש רצון לצעוק, אבל זה לא יוצא החוצה. חסום. אני נתון בתחושה שמשהו גדול וחזק ממני לוחץ עלי ולא מאפשר לי אפילו את הדבר הבסיסי ביותר. לצעוק.

מחדש ה"שפת אמת" כי הקב"ה שומע את הצעקה גם כשהיא לא נשמעת. אם אדם בתוכו אפילו רק מוכן לצעוק בכל ליבו, אבל הוא חסום מכל מיני סיבות - זו הצעקה החזקה ביותר. הצעקה שלא מצליחה להשמע ממש במקום אחד, נשמעת לקב"ה כצעקה מסוף העולם ועד סופו. "ומה הוא רחום, אף אתה היה רחום.." תפקידנו אנשי החינוך, ההורים, המבוגרים וכן, גם החברים, להיות רגישים לצעקות האלה שלא נשמעות, להאחז בהן כדי להיות שם בשביל מי שצריך.

אם אין רצון לצעוק, אם ישנה השלמה עם המציאות הרעה, כשיש ייאוש - זה הבור הגדול ביותר. להוציא משם זה אפשרי אבל יותר קשה, אין כמעט במה "לתפוס".

במצבים הכי גרועים של האומה, כשלא היה לנו צבא ולא ידידים ועוזרים. כששועבדנו וכשהושמדנו, תמיד ידע העם היהודי לפחות לצעוק. למחות. זהו תפקידו של העם היהודי לצעוק בעולם נגד הרע. שום רע לא יכול להמשיך להתקיים לעד. גם לא המוות. "ברוך… מחיה המתים".

תפתחו עיניים לראות צעקות.

שבת שלום,

איתן.

שופטים תשע"ח

בס"ד 

שופטים תשע"ח

בשבוע שעבר דיברתי על הצורך של האדם לברר לעצמו את עקרונות המוסר של עצמו במגוון נושאים. במיוחד דיברתי על מוסר מלחמה. הלילה הייתי במשמרת במד"א והתפתחה שיחה בדיוק על העניין הזה. מלחמה. אויב. אלאור עזריה. ימין. שמאל. שעות הלילה המאוחרות והמקומות האלה (מד"א, מילואים, טיולים…) מזמנים דיבור שהוא קצת אחר מהשיח היום יומי, התקשורתי המהיר, החד, שאתה חייב להיות בו ממוקד ו"נאמן" למפלגה או לדרך. השיח אינסטנט הזה לא מאפשר לדבר על הבסיס. על המוסר. על ציונות… הכל נדמה פוליטיקה. ואז הכל מוקצן. ואז מודגש המפריד ולא המחבר.

בן שיחי היה אדם המגדיר את עצמו שמאלני ציוני. אדם שתרם לביטחון המדינה לא מעט. וכשרואים את המחבר, אפשר לנהל דיונים נוקבים מאוד גם על המפריד. ואז גם מתוך המפריד רואים את המשותף. הוא התלונן כי כאשר הוא אומר שהוא טוען במתן אפשרות לפונדקאות לזוג הומואים ישר מתייגים אותו כעוכר ישראל. כאשר הוא מציג עמדות שמאלניות הוא מתוייג כמשתף פעולה עם הקרן החדשה להרס המדינה. ואז אני משקף לו שכאשר אני מדבר נגד הפונדקאות אז אני מתויג כאדם חשוך וגזעני. כאשר אני מציג עמדות ימניות אני נחשב קיצוני מטורף. כך גילינו את המחבר. כך ניסינו להבין מדוע נראה כי העם שלנו הוא מחלוקת אחת גדולה. והאם זה רק בתקשורת או שיש הפרדה והקצנה?

ומה עם הנוער? האם הדור הולך ופוחת או דווקא הולך ועולה? מה המשמעות של ריבוי ההבל שהנוער וגם עולם המבוגרים עסוק איתו? האם באמת, כמו שטען החבר, אנחנו בחברה הדתית - לאומית חיים במין בועה של עולם שכולו טוב, בעוד כל השאר מתמוטט? או שאולי התמונה הזאת מעוותת לשני הצדדים?

וישבנו וחקרנו ודרשנו היטב. לא הגענו לכל התשובות. בוודאי שלא הגענו בהכל להסכמות. והלילה התקצר ולסיומו נקראנו לפנות חולה פסיכיאטרית שצועקת בלי סוף "תביאו לי את רבי נחמן רבנו!!".

ואולי היא צודקת? ואולי אנחנו המשוגעים? 😝

ושפטו את העם משפט צדק על פי מה שכתוב בספר נועם אלימלך פירוש "עם הארץ" מלשון גחלים עוממות כו' ע"ש. כן יש לומר כאן ["ושפטו את העם"] שעיקר המשפט והשגחה על הגשמיות שאין ניכר ונגלה הארה הקדושה שנגנז בה. וכן מ"ש צדק צדק תרדוף מקום שצריך רדיפה למצוא הצדק. הוא בענייני עוה"ז. שנקרא עלמא דשיקרא. על כל זה צריך האדם להאמין שיש בכל דבר הארה גנוזה כנ"ל. וע"י הרדיפה למצוא הצדק. מתגלה לו בכל מקום. והוא בתנאי שלא להתדבק בגשמיות... 

(שפת אמת, שופטים, תרל"ב).

המשפט בא לברר כאשר הדברים לא ברורים. כאשר הגחלים עוממות. לא כבויות מצד אחד ומצד שני אין שלהבת. במקומות האלה התורה מדגישה שוב ושוב את החיוב לחפש את הצדק. לדרוש ולחקור היטב. לרדוף אחרי הצדק. לחפש את הנקודות הפנימיות של האמת שיש בכל דבר. בכל דיעה. בכל אדם. ומתוך כך להוציא את הצדק השלם. בלי לקחת שוחד. בלי מס שפתיים כדי שאראה טוב יותר, כדי שאשמע נאור. צדק. 

כדי להגיע לזה צריך גם להאמין שיש בכל דבר ובכל אדם טוב וגם לא לפול לגשמיות. לשיקולים הזרים. לשוחד האורות המסנוורים, של "מה יגידו?". לשוחד של הפחדים.

החסידות כדרכה לוקחת את הדברים לאדם הפרטי. השופט של עצמו. בירור עצמי נוקב של המעשים והמחשבות. נראה לי, במיוחד בדור שלנו, שצריך לקחת את זה גם למשפחה, לקהילה, לעם. לקחת אחריות על הצדק. לעשות בירור אמיתי. ולא להשאב לשיח הפשטני. אלא, עוד שיחה. עוד מפגש. עוד אנשים טובים שילכו להנהיג ושידעו לדבר ערכים ואמת. חינוך ולא פופוליטיקה.

שבת שלום,

איתן

ראה תשע"ח

בס"ד

ראה תשע"ח

עד לרגע כתיבת שורות אלה עוד לא קיבלתי צו 8. אבל הריח שלו כבר באוויר. עוד מערכה בעזה, עוד מערכה בעורף הישראלי. הריטואל כבר נראה קבוע, אפילו דור הפרשנים עוד לא הספיק להתחלף ואולפני הטלוויזיה הארעיים נבנים באשקלון ושדרות כדי לשדר לנו "מהשטח".

וכל פעם מחדש עולה הדרישה להכרעה. אחת ולתמיד. הפעם צריך להגיב באופן כזה שירי מעזה לא יחזור. אבל מי באמת מאמין לזה? אני שומע אתמול סוג של "מחירון שקט", איזו פעולה צבאית תתן את השקט לכמה שיותר שנים. נו, ומה יקרה בשנים האלה? עוד בניית מנהרות ועוד התעצמות של הכוח הצבאי של החמאס/ג'יהאד/נערי אללה או כל שם אחד שקיים או שיקום. אז איך אפשר לייצר הכרעה? ניתן בכלל לדרוש את זה מהממשלה או מצה"ל?

כדי להגיע להכרעה מול עם אחד, כדי לבוא בדרישות מוסריות להנהגה, אני חושב שקודם כל ההכרעה צריכה לבוא אצל כל אחד בפנים. באמונה שלו. במצפן המוסרי שלו. ללבן את אמות המוסר ולהבין מה באמת צריך בשביל להכריע.

אתן דוגמה. אחת הטענות העולות מהעולם ומהארץ וגם מציקה ברמה כזאת או אחרת לכל אחד בפנים. "פגיעה בחפים מפשע". החמאס יורה מתוך אוכלוסיה אזרחית כולל מתוך בתי חולים, צה"ל יורה לכיוון החמאס ופוגע גם במבוגרים, נשים וילדים. מקובלני מרבותיי ומתוך מחשבה פנימית, לדייק לעצמי את הביטוי  הזה - "חפים מפשע". פושע הוא אדם שעשה פשע. המוסר דורש להביא את הפושעים לפני בית המשפט ושם לגזור את דינם. אם ההגדרה היא לפגוע בפושעים בלבד, הרי שאסור להרוג גם לוחמים, אלא, לתפוס אותם, להביאם בפני שופט ולגזור את דינם. כל מי שלא הובא בפני שופט הרי הוא בגדר חף מפשע עד שתוכח אשמתו. ברור שלא ניתן לנהל כך מלחמה.

מלחמה לא עורכים מול פושעים, אנחנו לא יכולים ואין בידינו לברר מי פושע ומי לא. מלחמה עורכים מול האויב. והאויב הוא העם שמולך. כולו. מבוגרים, זקנים, נשים וילדים. וכדי להכריע מלחמה צריך לפגוע באויב בצורה כזאת שתגרום לו להפסיק להלחם ולפגוע בנו (וגם בעם שלו, אבל זה כבר באחריותם). 

אז מה, נרד לרמה שלהם? כן! כדי לטפל במישהו צריך לרדת לרמה שלו ומשם להעלות אותו (ע"ע סיפור האינדיק לרבי נחמן). אין זה אומר שצריך לחפש להרוג ילדים חס וחלילה, אבל כדי להכריע ולהציל חיי אדם קודם כל של העם שלך וגם של האויב צריך להכריע. להבין מהן הפעולות שיגרמו לאויב להפסיק להלחם ואותן לבצע (הלוואי ומה שהיה גורם לאויב להפסיק להלחם היו שיחות שלום…).

הדברים אולי נשמעים קיצוניים, אבל אני משמיע אותם דווקא כי אני מאמין במוסריות שלהם. כשמתבלבלים בין "לא מעורבים" ל"חפים מפשע" ולא מגדירים מי האויב האמיתי, עולם הערכים והמוסר מתבלבלים ואז אתה בשיתוק של עשייה, כי לא ביררת לעצמך את אותו הסולם הערכי / מוסרי המאפשר לך לפעול.

וגם אם נראה שלא יקשיבו. שיחשבו שאתה קיצוני. צריך להשמיע את הדברים בקול. צריך שיהיה חלק אחד בציבור, בקהילה, בעם שישמיע את מה שצריך, תוך ניסיון לחבר את העם כולו לרעיון. זה נכון בהקשר של מלחמה ונכון בכל אמירה מוסרית אחרת, גם אם היא לא בדיוק מה שמגדירים מוסר בתקשורת…

בפרשה של המסית צריך כל אדם להכין עצמו למצוה זו כי הוא ענין נכבד להיות מתפעל האדם להתהפך כרגע לשונא ממש ע"י ההסתה לקיים לא תחמול ולא תכסה. ומכ"ש שזה קאי על היצה"ר וסט"א שהוא המסית ומדיח. ואם נעשה האדם שונא ממש ע"י הסתה. יוכל להרוג אותו. כמ"ש אח"כ כי הרוג תהרגנו ע"י השנאה כנ"ל…. ועוד ידך תהיה כו' ויד כל העם באחרונה. פי' כמ"ש כל ישראל ערבים זה בזה. אם כן, מכל שכן שמה שגובר אחד והורג היצה"ר שבו מזכה לכל ישראל שלא יהיה עוד כח להיצה"ר באותו דבר כמו מקודם. וזה עצמו צריך להוסיף כח לכל עובד ה' במה שיודע שע"י תגבורת שלו יחליש כח היצה"ר נגד כל ישראל כפי הכח של הנסיון: (שפת אמת, ראה, תרמ"א).

ישנם מסיתים רבים מבחוץ. אבל המסית הראשוני שיש לטפל בו הוא זה הפנימי. איתו הכי קשה להתמודד. הוא זה שעוצר אותך, זה שנותן מלא תרוצים למה לא לעשות טוב, למה לא עכשיו, למה לעשות את מה שהשכל יכול לדחות…

הכלי העיקרי של המסית, של היצר הרע הוא הטלת הספק. הטלת ספק בסולם הערכים, הטלת ספק ביכולת הפנימית שלך, הטלת ספק ועוד ספק.. והספק - משתק.

נגד המסית הזה הדרך היחידה היא לשנוא אותו. להעמיד סולם ערכים ברור מולו. היד שלך היא זאת שצריכה להיות בראשונה להמיתו וזו פעולה שחייבים לעשותה ללא פשרות. להיות כל הזמן במצב של שנאה לכניעה אליו, לחשוד בו כל הזמן ולמצוא את הכוחות להתנגד לו דרך הדחייה ממנו.

הדבר נכון גם בהתמודדות ברמת הפרט, האישי, הפנימי. ומתוך כך, מלמד השפת אמת, גם אפשר אחר כך להיות אדם שמעמיד סולם ערכים לסביבה הקרובה ולעם ישראל בכלל. העמדת סולם הערכים היא זו שתתן כח לסביבה שלך, לציבור ולעם בכלל את הכוח להתמודד גם הם.

שבת שלום,

איתן

עקב תשע"ח

בס"ד

עקב תשע"ח

לפעמים אני מרגיש שחסר לי משהו. מיד אני מתקן את עצמי כדי לא לפול לתלונות שווא והרי סך הכל יש לי הכל וכו'. אבל תחושה כזאת לא נוטה להיעלם מעצמה, או מהדחקה. משהו חסר. לא תמיד אני מצליח להגדיר לי בדיוק מהו אותו משהו שחסר, אבל בדיעבד כשאני מוצא אותו והנפש מרגישה יותר שלמה, יותר בנחת, אני קצת מתפלא. הרי זה משהו כל כך קטן. רק רציתי מילה. רק רציתי הצלחה קטנה. רק רציתי דקה של שקט. ולפתע הכל נראה יותר שלם, יותר רגוע.

זה דומה לתבלין. חסר מעט מלח, חסר מעט פלפל, וזה לא זה. ואז מוסיפים את התבלין וכל המאכל הגדול טעים פתאום. ההקבלה לתבלין אולי עושה את ההבנה של ההרגשה הזאת למשהו יותר ברור, אבל בעוד שהמלח או כל תבלין אחר, על אף כל הטעם שהם נותנים הם באמת לא עיקר המאכל, הרי שלפעמים אותם מעשים או דברים קטנים שהיו חסרים הם, בעצם, העיקר.

בתחום הזוגי זה מאוד בולט. המחוות הגדולות, ה"הפקות", הורדת "אבנים מהירח" או אפילו את הירח עצמו (תלוי מי הזמר) מוסיפים לזוגיות ברק וניצוצות ומעידים על השקעה רבה. אבל מה שעושה את הזוגיות ליציבה, הם דווקא המעשים הקטנים שלא דורשים הרבה השקעה או מחשבה. מילה. מגע קטן. קיפול כביסה…

גם בעבודה, גם בתחום הלאומי, החברתי, אפשר ורצוי לעשות מעשים גדולים והם חלק מהאתוס שלנו. הפקה של אירוע גדול בעבודה, יחידה מובחרת, קייטנה לילדים נכים... כל אלו דברים חשובים שעושים את העבודה, שעושים רושם על הנפש. אבל מה שמעיד יותר מכל על מקור המוטיבציה של האדם, על הרגש האמיתי שלו כלפי הזולת, הם דווקא אותם דברים שנעשים מבלי שיש עליהם שכר. מבלי שהם מגיעים לאור הזרקורים, אפילו מבלי שאומרים להם תודה. 

תפוס מישהו לשיחה קטנה ותראה לו כמה שאתה שם בשבילו. תחליף את החבר בשמירה חמש דקות קודם, תבקר ילד עם צרכים מיוחדים "רק" אחר הצהריים אחד בחודש. המעשים האלו מעידים עצם הקשר והערכים כי הם נקיים. כי ה"סתמיות" שעושים אותם מעידה על טבעיות ועל האמת שבהם הם נעשים.

ברש"י מצות קלות שאדם דש בעקבו כו' ובמד' תנחומא "בשמרם עקב רב מה רב טובך" כו' והטעם כי מצות קלות אין האדם עושה עבור השכר רק לעשות רצון השם יתברך ולזאת אף כי וודאי הכל במדה ויש שכר יותר על מצוה חמורה... ורק שצריך האדם להיות אצל האמת. וכפי מה שמקרב עצמו לדרך האמת ממילא זוכה לרב טוב: (שפת אמת, עקב, תרל"ג)

הרבה כתוב בפרשת "עקב", אפילו הפרשה השנייה של קריאת שמע, אבל המילה הזאת והמדרש עליה מצליחות לשבות אותי בכל שנה מחדש כי אני מאמין גדול במעשים "קטנים".

המצוות ה"קלות" שנעשים כי "ככה", מעידות יותר מכל על הקשר שבין האדם לקב"ה. זו לא תפילת יום כיפור, לא משלוח מנות מקושט ולא תרומה גדולה שנאמרת בקול על במת בית הכנסת. ברכת המזון. כמה שקלים לדופק בדלת, השבת אבידה [וכל אחד ישלים מה שאצלו מתאים לקטגוריה]... אני עושה כי נאמר לי, כי צוויתי, אפילו כי ככה אני פשוט מרגיש שנכון. אלו העדים הגדולים ביותר על מי אתה ולמה אתה מקיים מצוות ואיזה אדם אתה לבריות.

שבת שלום,

איתן