בס"ד
מָרוֹר זֶה,
שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים,
עוֹד פַּעַם וְעוֹד פַּעַם.
שֶׁמֵּרְרוּ, אֵלּוּ, הֵם - אֶת חַיֵּינוּ,
שֶׁנָּגַסְנוּ בּוֹ בִּבְחִירָה וּקְצָת בְּתַאֲוָה -
עַל שׁוּם מָה?
עַל מָה הַפַּעַם?
עַל שׁוּם,
שֶׁזֶּה הַגִּיל, שֶׁהַבַּיִת, הַמִּסְגֶּרֶת, קְצָת חוֹנְקִים, שֶׁגָּדַלְנוּ מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁהָעוֹר יָכוֹל לְהָכִיל,
שֶׁצָּרִיךְ לְהַשִּׁיל,
אֶת שִׁכְבַת הַיַּלְדוּת הָרַכָּה, לְאַבֵּד אֶת הַתֹּם, אוּלַי גַּם קְצָת חֹם. וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ, קְצָת יוֹתֵר,
לְבַד.
[אוֹ, בְּכָל גִּיל אַחֵר, שֶׁיֵּשׁ קְלִפָּה, לְקַלֵּף מִמֶּנָּה גֶּלֶד כּוֹאֵב].
עַל שׁוּם,
שֶׁחָשַׁבְנוּ עָדִיף, לִטְעֹם מָרוֹר, וְלֹא לְוַתֵּר,
הָעִקָּר שֶׁהוּא, הָאַחֵר, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, כַּף,
גְּדוֹלָה יוֹתֵר.
עַל שׁוּם,
שֶׁיֵּשׁ אוֹיֵב, בְּכָל דּוֹר,
שֶׁקִּבַּלְנוּ תַּפְקִיד, לְהַכִּיר בּוֹ,
לִמְחוֹת,
אֶל מוּל הָעוֹלָם,
לִמְחוֹת עַד עָפָר וָאֵפֶר.
עַל שׁוּם,
שֶׁהוּא גַּם מַתָּנָה.
עֲקִיצָה כָּזֹאת בַּבִּיס, שֶׁל חֲרֹסֶת מְתוּקָה,
בְּטִיט הַזֶּה, שֶׁעָלוּל לְהַטְבִּיעַ מֵעֹדֶף מָה שֶׁנִּדְמֶה כְּטוֹב,
מְעַנֶּנֶת עֲרָפֶל מַרְדִּימָה.
אָז,
הַמַּתְכּוֹן,
לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדָּה,
כַּמָּה טִפּוּת בָּאֹכֶל שֶׁל הַיֶּלֶד, בַּשִּׁעוּר לְתַלְמִיד.
לָחוּשׁ עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן אֶת הַטַּעַם.
לִהְיוֹת בְּנֵי חוֹרִין,
וְלִשְׁאֹל,
עַל שׁוּם מָה?
עַל שׁוּם מָה?
שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,
איתן.
כב. וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃
כג. וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃
כד. וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃
כה. וַיִּצְעַ֣ק אֶל־ ה' וַיּוֹרֵ֤הוּ ה' עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃
כו. וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כׇּל־חֻקָּ֑יו כׇּֽל־הַמַּחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' רֹפְאֶֽךָ׃
בני ישראל יוצאים ממצרים, מבית עבדים. נולדו כעבדים. מנטליות של עבדים. רוצים רק לחזור לארץ המובטחת, להתחיל ללמוד איך חיים כבני אדם חופשיים. הנפש העבדית עוד תלווה אותם שנים במדבר, היא זאת, שכנראה, תגרום להם, בסופו של דבר, לבכות על החופש, למות במדבר.
ובתהליך הזה של יציאה מעבדות לחרות, זאת הפנימית, הקב"ה נותן להם לטעום מים מרים. העבד, ישפיל עיניו מטה ויקבל מאדונו כל מה שהוא, בטובו, ייתן לו, ישתה לרוויה מים מרים. בן החורין יתמרד. בן החורין יזעק, יתלונן, יריב. יעשה כל שביכולתו, להמתיק את המים.
זה היה הניסיון של מרה. בני ישראל עמדו בניסיון, דווקא בתלונות, דווקא בצעקות על משה. לכן זכו לחוק ולמשפט, לאחריות שיש לבני אדם חופשיים על מעשיהם.
חמי ז"ל היה מדגיש את "כל המחלה" כריבוי המחלות והמכות הרבות אותם החכמים בהגדה "מפילים" על מצרים. ואני רוצה להוסיף, כי מתוך כל אותם מחלות רבות שנפלו על מצרים ובכלל, שירדו לעולם, אני חושב שכל אחד צריך לחפש את ה-מחלה [לא זאת שעדות מסוימות קוראות לה כך מפני שאין לומר את שמה].
ה-מחלה שהוא מתמודד איתה. בתוכו, מול מי שמולו. ה-מחלה שבני ישראל התמודדו מולה היא ה-מחלה המצרית. העבדות. מצרים בית עבדים, אפילו השרים ופרעה עבדים, לא יכולים להשתנות מהתפקיד שנולדו אליו.
בכל דור ודור, צריך אדם לשאול את עצמו מה ה-מחלה. שלי, של הדור, ובעזרת ה' רופאינו, להתמודד איתה, לגדול ממנה.
