יום שישי, 26 באפריל 2024

שבת חוה"מ פסח תשפ"ד

 בס"ד


מָרוֹר זֶה,

שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, 

עוֹד פַּעַם וְעוֹד פַּעַם.

שֶׁמֵּרְרוּ, אֵלּוּ, הֵם - אֶת חַיֵּינוּ,

שֶׁנָּגַסְנוּ בּוֹ בִּבְחִירָה וּקְצָת בְּתַאֲוָה - 

עַל שׁוּם מָה?

עַל מָה הַפַּעַם?


עַל שׁוּם,

שֶׁזֶּה הַגִּיל, שֶׁהַבַּיִת, הַמִּסְגֶּרֶת, קְצָת חוֹנְקִים, שֶׁגָּדַלְנוּ מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁהָעוֹר יָכוֹל לְהָכִיל, 

שֶׁצָּרִיךְ לְהַשִּׁיל,

אֶת שִׁכְבַת הַיַּלְדוּת הָרַכָּה, לְאַבֵּד אֶת הַתֹּם, אוּלַי גַּם קְצָת חֹם. וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ, קְצָת יוֹתֵר,

לְבַד.

[אוֹ, בְּכָל גִּיל אַחֵר,  שֶׁיֵּשׁ קְלִפָּה, לְקַלֵּף מִמֶּנָּה גֶּלֶד כּוֹאֵב].


עַל שׁוּם,

שֶׁחָשַׁבְנוּ עָדִיף, לִטְעֹם מָרוֹר, וְלֹא לְוַתֵּר,

הָעִקָּר שֶׁהוּא, הָאַחֵר, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, כַּף,

גְּדוֹלָה יוֹתֵר.


עַל שׁוּם,

שֶׁיֵּשׁ אוֹיֵב, בְּכָל דּוֹר,

שֶׁקִּבַּלְנוּ תַּפְקִיד, לְהַכִּיר בּוֹ,

לִמְחוֹת, 

אֶל מוּל הָעוֹלָם,

לִמְחוֹת עַד עָפָר וָאֵפֶר.


עַל שׁוּם,

שֶׁהוּא גַּם מַתָּנָה.

עֲקִיצָה כָּזֹאת בַּבִּיס, שֶׁל חֲרֹסֶת מְתוּקָה,

בְּטִיט הַזֶּה, שֶׁעָלוּל לְהַטְבִּיעַ מֵעֹדֶף מָה שֶׁנִּדְמֶה כְּטוֹב,

מְעַנֶּנֶת עֲרָפֶל מַרְדִּימָה.


אָז,

הַמַּתְכּוֹן,

לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדָּה,

כַּמָּה טִפּוּת בָּאֹכֶל שֶׁל הַיֶּלֶד, בַּשִּׁעוּר לְתַלְמִיד.

לָחוּשׁ עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן אֶת הַטַּעַם.

לִהְיוֹת בְּנֵי חוֹרִין,

וְלִשְׁאֹל,

עַל שׁוּם מָה?

עַל שׁוּם מָה?


שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,

איתן.



כב. וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃ 

כג. וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃ 

כד. וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃ 

כה. וַיִּצְעַ֣ק אֶל־ ה' וַיּוֹרֵ֤הוּ ה' עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃ 

כו. וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כׇּל־חֻקָּ֑יו כׇּֽל־הַמַּחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' רֹפְאֶֽךָ׃


בני ישראל יוצאים ממצרים, מבית עבדים. נולדו כעבדים. מנטליות של עבדים. רוצים רק לחזור לארץ המובטחת, להתחיל ללמוד איך חיים כבני אדם חופשיים. הנפש העבדית עוד תלווה אותם שנים במדבר, היא זאת, שכנראה, תגרום להם, בסופו של דבר, לבכות על החופש, למות במדבר.


ובתהליך הזה של יציאה מעבדות לחרות, זאת הפנימית, הקב"ה נותן להם לטעום מים מרים. העבד, ישפיל עיניו מטה ויקבל מאדונו כל מה שהוא, בטובו, ייתן לו, ישתה לרוויה מים מרים. בן החורין יתמרד. בן החורין יזעק, יתלונן, יריב. יעשה כל שביכולתו, להמתיק את המים.


זה היה הניסיון של מרה. בני ישראל עמדו בניסיון, דווקא בתלונות, דווקא בצעקות על משה. לכן זכו לחוק ולמשפט, לאחריות שיש לבני אדם חופשיים על מעשיהם.

חמי ז"ל היה מדגיש את "כל המחלה" כריבוי המחלות והמכות הרבות אותם החכמים בהגדה "מפילים" על מצרים. ואני רוצה להוסיף, כי מתוך כל אותם מחלות רבות שנפלו על מצרים ובכלל, שירדו לעולם, אני חושב שכל אחד צריך לחפש את ה-מחלה [לא זאת שעדות מסוימות קוראות לה כך מפני שאין לומר את שמה].

ה-מחלה שהוא מתמודד איתה. בתוכו, מול מי שמולו. ה-מחלה שבני ישראל התמודדו מולה היא ה-מחלה המצרית. העבדות. מצרים בית עבדים, אפילו השרים ופרעה עבדים, לא יכולים להשתנות מהתפקיד שנולדו אליו. 


בכל דור ודור, צריך אדם לשאול את עצמו מה ה-מחלה. שלי, של הדור, ובעזרת ה' רופאינו, להתמודד איתה, לגדול ממנה. 


יום שישי, 19 באפריל 2024

מצורע - שבת הגדול - פסח תשפ"ד

 בס"ד

כמה קושיות על חמישה ילדים, על חמש תלמידות

עוֹמֵד עַל כִּסֵּא,

כִּצְעִיר הַבָּנִים,

שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי.

כִּי לֹא נִשְׁתַּנָּה,

הַלַּיְלָה הַזֶּה.

בְּרֹאשִׁי,

כָּל הַזְּמַן, 

קֻשְׁיוֹת.

 

רשע – מה הוא אומר לי? האם אני יודע איך לא להוציא אותה החוצה? כי זה הכי קל, להתייאש. האם אני מאמין שהיא חלק מהכיתה? האם אני מסוגל, לתת לו יחס לימודי – טיפולי מתאים ונכון? מה היא מפעילה בי? האם מִפָּנֶיהָ רק משתקף, בעצם, הָרֶשַׁע שלי?

חכם – אני מסוגל לקדם אותו? האם אני מסוגל קצת לתסכל, קצת לדחוף אל מעל הגבול שלו? האם היא לא צפה בכיתה? האם אני לא פשוט מסמן עליה V ועובר הלאה, כאילו הפינה הזאת כבר סגורה?

תם – האם אני משכיל לראות בשאלותיו התמימות גם עומק? מסוגל להבין את המקום האמתי ממנו הן מגיעות? האם בתמימותה היא נדחקת אחרונה בתור בישיבה הפדגוגית שלי עם עצמי?

שאינו יודע לשאול – האם אני יודע לפתוח לו? לאפשר לו לפתוח את הפה? להעז בכלל? האם אני משקיע מספיק לתת לה כלים לשאול ולהתקדם? או, שאני נופל בשקט שלה, נותן לה לבעור רק מבפנים?

וגם,

הבן החמישי – זה שלא מגיע לסדר. מסתובבת בחוץ, במסדרונות, ברחובות. מה הוא כבר עשה לי שמבחינתי הוא אוויר? האם אהיה מוכן להכניס אותה לכיתה באמת? האם אני מוכן לפתוח לה את הדלת, או שהיא תחכה עד שאליהו ידפוק על הדלת, תתחבא מאחורי גבו, ארגיש, רק אז, מבויש?

שבת שלום, חג שמח ובשורת טובות,

איתן.

כנגד ארבעה בנים כו'. נראה שהוא נגד הארבע לשונות של גאולה. שהגאולה הי' מכל הד' גליות. ושאלות הללו יש בכל איש ישראל. מצד חקירות השכל [החכם] שעי"ז היצה"ר [שעל ידי זה היצר הרע] מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה. וזה אין מפטירין כו'. שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממטעמים. והרשע פורק עול ממש. מה העבודה. ואומרו לכם פי' מה כוחו של בו"ד [בשר ודם] לעבוד להשי"ת. ועי"ז מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה. בעבור זה. פי' ע"י שהוא בו"ד ואין לו שכל כראוי חשוב לפניו ית' עבודתינו יותר ממלאכי עליון. ושאלת התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה בחוזק יד כו' בלי זכיות האדם. ושאינו יודע לשאול הוא בגלות המר שא"י כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר את פתח לו. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים הי' בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחי' אלו בכל אחד מישראל. ונק' בנים שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם [שפת אמת, פסח, תרל"ד]:


השאלות של הבנים מהדהדות "בכל איש ישראל", על חוסר ההגיון, על קושי עבודת ה', על גאווה וזלזול ועל ההתרחקות שהביאה לאוטם הלב. 

ויש ארבע תשובות, ארבע לשונות של גאולה מתוך כל גלות כזאת. כנגד חוסר ההבנה - תחושת הטעם, טעם עשיית רצון ה', להתגייס לפעולה אידאלית, גם כשלא כל כך מובן "מה יוצא לי מזה". כנגד תחושת חוסר הטעם במעשים, מעמידה אותנו התורה במקום גבוה ממלאכים, דווקא העבודה שלנו היא הרצויה לפני הקב"ה, תעשה! כנגד הגאווה - החקירה וההכרה בניסים היום יומיים (וגם החד פעמיים המופלאים) המקיימים אותנו ואת ילדינו ואין להם שיעור אל מול זכויותינו. והמשימה הגדולה, שבדרך כלל צריכה את החבורה של הסדר, את החברה שסביבי, שמישהו יפתח לי פתח קטן, יעורר את הלב.

ובכל מקרה, מזכיר לנו ה'שפת אמת', בין כך ובין כך נקראים בנים…


יום שישי, 12 באפריל 2024

תזריע תשפ"ד

 בס"ד


"בצבא די הצלחתי… אבל גם שם הכל היה מתחיל ונגמר במילה [אחת]. כמו כל מי ששירת בצבא גיליתי דברים שלא הכרתי לפני כן, וכמאותגר קשב חוויתי את הכל ובהקצנה. אם משהו לא היה נראה לי, הייתי שובר את הכלים, עוזב הכל והולך…"

[אל תוותרו עלי, שמר ארזי, עמ' 45]


'אני לא יכולה'. 'אני צריכה ללכת'. או, שהיא פשוט לא באה. לעזוב באמצע, בלי לחשוב על ההשלכות, או, יותר מכך, להבין את ההשלכות ובכל זאת, לעזוב באמצע. להרים ידיים. התופעות האלה בקרב ילדים ונוער, הילדים והתלמידים שלנו, לא חדשות, אבל אולי המלחמה, אולי גם השילוב עם תקופת בגרויות הביאו אותי לשים לב שהיא התגברה. זמני לחץ רק מגבירים את מה שכבר קיים. וזה קורה שוב ושוב וקורה, להערכתי, יותר. ולא, שלא כמו שמר ארזי, הן (ברובן) לא סובלות מהפרעות קשב וריכוז חריפות. גם אם יש כאלו שמגדירים ככה את הדור כולו, בעיניי, יש בהגדרה הזאת גרעין של אמת, אבל גם התחמקות.


בהתחלה תפסתי את זה יותר כבעיית התארגנות. בואו נעשה יחד רשימות, סדר במשימות, חלוקת עומסים… אחר כך דיברתי על אחריות אישית, על כך שתירוצים, גם אם ממש טובים, לא מביאים פרנסה הביתה, לא מייצרים זוגיות והורות טובה. עכשיו, אחרי שכל האירועים הקטנים, בבית ובעבודה הולכים ומצטברים למאסה קריטית של תופעת הרמת הידיים, הוויתור וקבלת החלטות עם סדרי עדיפויות שנראים, לי לפחות, מבולבלים, אני קצת במצב של תהייה. בחלק מהמקרים, אני מודה, אפילו קצת כעסתי. כעס מהסוג הזה של 'אני משקיע בך ואת/ה פשוט עוזב/ת'!


הגיל קשה. הטריאדה הסוערת של גיל ההתבגרות, האצה מוחית, שטף הורמונים, אפס ניסיון [מדייק הפסיכולוג בילי טינסקי]. ההוויה קשה. המסגרת בה אתה, לכאורה, לא שולט על החיים שלך בבית ובבית הספר, נתון לחסדיהם ולחוקיהם של 'המבוגרים האלה'. ההווה קשה. מלחמה, פצועים, הרוגים, מתח, אזעקות ומה אני עושה, מה אני תורם בתוך הדבר הזה? 'רק' ממשיך ללמוד??


ואנחנו תומכים, מכילים, מכינים, עוזרים. האינסטינקט ההורי / מורי שלנו הוא להחזיק. לא מעט פעמים, גם במקומם ובפעם הזאת אשאיר את המחשבות על מה יושב האינסטינקט הזה (באותם בתים שהוא קיים…). ואז, כך אני חש על עצמי, קורה אחד מתוך שניים. או שאני משנס מתניים, לוקח במקומם עוד תפקידים, משקיע עוד מאמץ, מרים עוד קצת את הציון (גם המטאפורי), או, שהכעס גובר וגם אנחנו, המבוגרים, עלולים, לעזוב בכל מיני צורות.


…"אתה מבין, ילדי?", אמר הסבא, "כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שהוא מכה בהם שוב ושוב לעבר הקליפה. רק אז הוא מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו, זרזת ומנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים ולכן לא שרד" [משל הפרפר והגולם, מקור לא ידוע, אבל אם נגיד שזה משל סיני עתיק, זה יישמע אמין]

דרך האמת של הסבא הסיני העתיק והמפורסם, היא לא האמצע שבין תמיכת יתר לבין נטישה, היא היא התמיכה האמיתית. לתת להם כלים, מקום לגדול, מקום ליפול ולשדר בכל אמצעי התקשורת המילוליים והבלתי מילוליים - אנחנו מאמינים בכם, אנחנו מאמינים בכם, אנחנו רואים, כן, אנחנו רואים, כאן, ממש לידכם, גם כשאתם נופלים. גם כאשר אנחנו מקבלים לַפָּנִים את דפיקת את הכנפיים היפות שלכם. 


שבת שלום,

איתן



אדם כי יהי' בעור בשרו כו'. כי אחר חטא האדם [הראשון] כתיב ויעש כו' כתנות עור. והוא שניתן להם מסך והסתר בכל דבר כמ"ש בזוה"ק [כמו שכתוב בזוהר הקדוש] שהוא ממשכא דחויא [המשכיות הנחש]. ועור מלשון עיוור שאחר החטא א"י [אין יכול] להכיר האור מתוך החושך רק בעבודה ויגיעה להסיר מסך המבדיל. והנגעים באים רק מכח עור הזה. וידוע כי יש בעור נקבים דקים. כי בכ"מ [בכל מקום] הקליפות יש נקודה גנוזה ג"כ. רק שע"י עונות נסתמו החלונות ובאים הנגעים. כדאיתא מה נגע סגירו כו'. אך גוף הנגע הוא לרפואה. והנה גזה"כ [גזרת הכתוב] שטומאתן וטהרתן ע"י כהן. ובשלמא הטהרה ניתן במתנה לאהרן. על כי הנגעים באים על לה"ר [לשון הרע] ואהרן הי' אוהב ורודף שלום. אך מה טעם שיהי' הטומאה בראיית הכהן. והלא טוב עין הוא יבורך. רק כנ"ל שהנגע רפואה הוא. כדאיתא מצורע מוציא רע. פי' שע"י הנגע נמשך הרע מפנימיות האדם לחוץ. כ"פ בס' כלי יקר ע"ש. ובוודאי אדם השלם ראוי לו לשמוח בזה שרואה שפלותו. ושעי"ז יזכה להתטהר מלהיות הטומאה טמונה בפנימיותו… [שפת אמת, תזריע, תרל"ה].


זה שהכהן דואג לטהרה, זה ברור. הכהן, צאצא לאהרון, אוהב ורודף השלום, הוא האנטיתזה ללשון הרע ולריחוק המביא את הנגעים. אבל למה, שואל ה'שפת אמת', דואג הכהן גם להחליט על הטומאה. הטומאה תלויה במילותיו של הכהן, עד שלא אמר [החליט] 'טמא', הטומאה לא נכנסת. היינו חושבים שהכהן ינסה רק לטהר, לתת הזדמנות.


המפגש עם הכהן לא בא ללטף. המפגש בא לעשות טיפול שורש, לפוצץ את המוגלה של המקור לצרעת. חשיפת העור, חשיפת הקשיים, הוצאה לאור של הבעיות המשפחתיות והחברתיות מול הכהן אמור לייצר תהליך עומק שבו האדם נטהר מהצרעת, מצליח לעשות תהליך נפשי של ריחוק מאותם הגורמים שהביאו אותו לשם מלכתחילה.


ומחשבה על הכהן. שצריך לעסוק גם בפינות האפלות שבין איש לאשתו, בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין אדם למקום. להכניס את היד לתוך הרעל והדם ולהוציא אותה נקייה…


יום שישי, 5 באפריל 2024

שמיני - החודש תשפ"ד

 בס"ד


יום שישי האחרון של הרמדאן, שנת מלחמת 'חרבות הברזל'. השבוע, חוסל, בשעה טובה ומוצלחת, מפקד כוח 'קודס' של שלוחת אירן בדמשק, מוחמד רזא זהדי, בפעולה צבאית מדהימה, כנראה על ידי אחד החיילות הטובים במזרח התיכון, על פי גורמים זרים… 'נקמה' הם צועקים ואנחנו, שוב, מכניסים את עצמנו לסחרחורת תקשורתית, ש'הנה עכשיו הם יתקפו באמת', כאילו עוד לא הפנמנו שהכל עניין של הזדמנות, בלי קשר לפעולות שלנו…


אז תהיה או לא תהיה קטסטרופה בשישי - רמדאן - אחרי חיסול מוצלח זה? אני מאמין / מהמר שלא. מאמין שלא, אבל מכין את הבית ואת האט"ן, מאמין שלא, אבל מתכונן כמו שצריך, גם מבלי להתייחס לתאריך הספציפי הזה. אחרי שבת אפשר יהיה לבדוק אם צדקתי, או, פשוט, הפעלתי מנגנון הגנה כדי לנסות ולהתחמק מהמציאות.


זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה ותיאוריות אישיוּת, הגה ופיתח את הרעיון של מנגנוני הגנה. אלו הן פעולות, לרוב לא מודעות, שמטרתן להגן על האדם מפני תופעות בלתי נעימות כמו חרדה, כאב, או מפגש עם תכנים המאיימים על בריאותו הנפשית. בִּיתּוֹ, אנה, המשיכה לפתח את התיאוריה והבדילה בין מנגנונים "גבוהים" המאפשרים הסתגלות עם המציאות, ובין מנגנונים "נמוכים" המובילים יותר לבריחה ממנה כמו הכחשתה [אפשר לעיין כאן].

 

איך אפשר להתקיים בלי מנגנוני ההגנה, המאפשרים לנו לשים על המציאות פילטרים ורודים יותר, או לפעמים אפילו קצת "לכבות" אותה, להכחיש אותה או, במקרה הטוב, לעדן אותה. כמה נזקים מנגנונים אלו מסוגלים לעולל לנפש הפרטית, להתנהלות של חברות ועמים. עיוורון. השטחת הנפש, בניית מחסומים. אז צריך, לפעמים אין ברירה, לבנות את המחסומים כדי לתפקד וכדי להמשיך ולהאמין באדם ובחיים. אבל, חייבים גם להוריד. להסתכל למציאות בעיניים, להבדיל בין טוב ורע. להשאר מחוברים למציאות, גם כשהיא נושכת, לא לאבד את הרגישות. אפשר לנסות לעדן אותה, להמיר את הכעס והכאב לעשייה. חשוב לחקור את המציאות, להבין אותה ואת עצמי בתוכה, מה אני רוצה להיות בתוכה, מה המקום שלי בעולם.

להעיז להסתכל לה בעיניים. כדי, בלב שלם ובנפש פתוחה, להלל את הגבורה, לבכות את השריפה.


שבת שלום,

איתן.


בפסוק ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. כנראה שמחויב כל איש ישראל לבכות עליהם כמ"ש בזוה"ק אחרי. והענין יתכן לומר כי המה היו צדיקים גמורים וחכמים הגידו כי במקום שבע"ת [שבעלי תשובה] עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד וא"כ נענשו המה בעבורנו לכן צריכין לבכות עליהם ואין להאריך יותר [שפת אמת, שמיני, תר"מ]:


"נענשו המה בעבורנו" אומר ה'שפת אמת' על בני אהרון שמתו בשריפה בזמן חנוכת המשכן. יש אנשים שהמציאות לא מתאימה להם, הם גבוהים ממנה. עד שהמציאות תהיה יותר טובה, הם לא מחזיקים בה מעמד. לכן, אנחנו אלו שצריכים לבכות. עליהם. לבכות עלינו. לבכות ולשנות את המציאות. 


"אחרי מות - קדושים אמור", הביטוי שנאמר לפעמים בכבוד ולפעמים בביקורת סמויה על התופעה של האדרת אנשים אחרי מיתתם, מקורה כאן בסיפור נדב ואביהו בני אהרון. אבל, "והחי ייתן אל לבו", המתים כבר לא צריכים את הכבוד הזה, אנחנו צריכים. אנחנו צריכים להבין איך לקדם את המציאות שבה פעלו אותם שאינם איתנו, אנחנו צריכים לחשוב איך היא יכולה להתאים לכולם.


ויש את אלה שקופצים את כל המדרגות, שעולים השמיימה באש. ראינו מהם מאות ואלפים. הרבה מהם לא היו כמו בניו של אהרון, צדיקים המחפשים את גילוי השכינה. לפחות לא באופן גלוי. אז איך "קדושים אמור"? לא תמיד נדע, לא תמיד נבין. התפקיד שלנו לומר "קדושים" נועד קודם כל למבט פנימה. אם נגלה איך הם הגיעו למדרגת קדושים, נתקדם לשם גם אנחנו.



אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...