ואתחנן תש"ף

בס"ד

וכבר אמר א. איינשטיין:

כל אחד רוצה להיות זמר

להיות זמר להיות זמר

אם לא זמר אז שחקן

אם לא שחקן אז ליצן

אם לא ליצן אז מבקר...

השיר הזה (מילים - שלום חנוך) מבטא, או אולי מבקר, את הצורך הזה של כל אחד להתבלט, להיראות, להתפרסם. עם הגעת הטלפון החכם על שלל אפליקציותיו לכל אחד כמעט, הדבר הזה נהיה כל כך פשוט. קליק. תמונה. העלאה. פרסום. והציפיה לקבל יחס. אפילו לייק קטן בבקשה. אני אעלה לאינסטוש תמונות שלי בשלל גוונים וצורות. לחצו על הלב. תעקבו אחרי. אני אראה לכם הכל…

ואם עשיתי משהו טוב, אני רוצה שזה יירשם על שמי. ושיידעו. תרמתי כסף. שיהיה שלט. ובתוך הקבוצה אני מבקש שיראו אותי, את השוני שלי, את הצרכים המיוחדים שלי, את מה שקשה לי ואת מה שיפה בי.

כמו בתכונות רבות, דרך הזהב עוברת איפה שהוא באמצע. הצורך להיראות הוא צורך בסיסי לנפש האדם, היצור החברתי. כפראפרזה על דברי ר' שלמה קרליבך "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" (תלמידה אחת שמה לי פתק שמחליף בין המבוגר לילד…) - כל אחד זקוק למישהו אחד שיראה אותו. שיבין אותו. שיכיר אותו ומתוך כך שיאמין בו. אפשר קצת ללגלג על פילנטרופים שקוראים מוסדות על שמם עוד בחייהם, אבל הצורך שכולם יידעו שאני עשיתי משהו טוב, הוא צורך בסיסי שלא פשוט להתעמת איתו וגם לא בטוח שצריך.

עוד צעד אחד קדימה. לא רק שאני רוצה שיידעו שעשיתי משהו טוב, אני רוצה להיות זה שעושה. אני רוצה שהטוב יעבור דרכי. אני רוצה להיות זה שמשפיע. גם פה צריך לדייק את דרך הזהב בין "אני אקבע, אני אנווט" ובין הרצון להיות משפיע לטובה.

אז אני רוצה שתראו אותי. מתוך הנתינה. מתוך זה שאני בוחר להיות צינור שהשפע עובר דרכו. הצינור מתמלא גם הוא, יש תחושה טובה, הצינור אפילו נותן קצת טעם למים שעוברים דרכו. לא ניתן ולא צריך לדכא את הרצון הזה, את התחושה הזאת. אבל הצינור לא רק מתמלא, הוא גם ממשיך את הטוב הלאה. 

תהיו אחים. תעשו לייק.

בפסוק אתה החילות להראות את עבדך את גדלך כו'. לעבדך לא נאמר אלא את עבדך. הפי' שמשה רבינו עליו השלום ביקש כמו שהתחיל השי"ת על ידו לעשות נסים ושיתגלה כבוד גדלו ע"י. כן יגמור הכל על ידו. כמו שיהי' לעתיד נגלה כבוד שמו. וכמו כן צריך כל איש ישראל להתפלל להקב"ה על כוונה [*זו] לאשר בחר בנו וכבודו ית' מסר לנו שע"י מעשינו יתגלה כבוד שמו [...] אשר על כן יש לנו להשתוקק בכל כוחנו להרבות כבודו ית' בעולם כנ"ל. לכן מזכירין יצ"מ וגאולה קודם התפילה לעורר זאת הדביקות והבחירה שבחר בנו הקב"ה ויעזור לנו ע"ד כבוד שמו ית' [שפת אמת, ואתחנן, תרל"ה]:

ה'שפת אמת' מדייק בפסוק. משה אומר לקב"ה, את כל הגדולות והנפלאות שלך הראית דרכי. לא רק הראית לי. אני הייתי הצינור שדרכו עבר הטוב הזה של יציאת מצרים, מתן תורה ותחילת כיבוש הארץ. וזה מגלה מה באמת משה רוצה. להמשיך ולהעביר עוד טוב. טוב שהיה יכול לסגור את ההיסטוריה. כיבוש והתנחלות בני ישראל בארץ כנען. משה יודע שאם הוא יעשה את זה, הטוב האלוהי יהיה מושלם, הכיבוש יהיה חלק ולנצח.

רבי ישמעאל דרש שלוש פעמים את המילה "את". מובא ברש"י (במדבר ו', י"ג):

יש מימד אישי. האדם לא חפץ שאפשר להעביר ממקום למקום. האדם (הנזיר) מביא את עצמו לטהרה, האדם נושא באחריות של אשמתו וגם בפעולה הכי פסיבית של האדם, הקבורה שלו עצמו, מלמד אותנו רבי ישמעאל שיש גם שיתוף של האישיות של האדם. הדרך שאתה עושה, מי שאתה, זה נראה בכל דבר. ולאדם יש בחירה איך ייראו חייו וגם איך ייראה מותו. אם נחבר את זה ל"את" שלנו, הרי שהשורש מגיע מהקב"ה, מאפשר לטוב לעבור דרכנו, אחר כך, איך זה באמת יעבור, איך זה באמת ייראה, זה כבר תלוי בנו.

לקב"ה יש תכניות אחרות בשביל משה ומתוך כך גם תכניות אחרות לעם ולהיסטוריה האנושית בכלל. מהן היו בדיוק? מה עוד היה חסר בעולם? אולי לא נדע ואולי, בעצם, זה מה שאנחנו עושים בחיים שלנו שעוד צריך היה לעשות. שעוד צריך לעשות. ועל זה, אומר ה'שפת אמת', על זה צריך להתפלל.

שבת שלום,

איתן

במדבר תש"ף

בס"ד

"פגישה מפסקת" הייתה לי השבוע, רגע לפני. רגע לפני שמפסיקים לאכול בשר מילאנו את הבטן בשומנים וחלבונים מן החי. הרבה שם רע הוציאו לשומנים האלה, הרבה סטיגמות הדביקו עליהם ולאחרונה הדביקו גם מדבקות אדומות. לכולסטרול ואפילו לשומן "הרע" LDL ישנם תפקידים חשובים ומרכזיים לתפקוד הגוף שלנו. רק תחשבו שכל אחד ממיליארדי התאים שלנו זקוק לקרום שומני סביבו. הורמונים שומניים, הפקת אנרגיה משובחת ועוד ועוד.. דווקא עודף הפחמימות הוא זה שגורם להצטברות של השומן במקומות הלא נכונים, הוא זה שגורם לתהליך הדלקתי ש"דוחף" את ה-LDL אל מתחת לשכבה הפנימית של העורק הגורם לסתימתו ולשלל מחלות קשות. תקראו. תלמדו. אל תלכו עם סטיגמות. עד כאן הביולוגיה.

ה"הפסקה" הנוספת שהייתה במפגש הזה, הייתה הפרידה מהשמיניסטיות, להלן הבוגרות הטריות (זהו. כל הציונים הוגשו…), וה"צום" במפגשים איתן מעכשיו. לא אפרט כמובן על הפרטים, אבל ניסיתי, בעזרתן, ללמוד על מה קורה אצלי בשיעורים, במפגשים. כל כך חשוב לי לדעת מה קרה שם. ללמוד על עצמי. על ההובלה שאני לוקח. איפה הצלחתי לקדם, מה בשדר שלי מצליח לעבור ומה פחות. לאור זה אני בודק גם את ההיזון החוזר, מה אני קיבלתי, איך אני התפתחתי ומשני אלה ללמוד על הקשר האנושי - נפשי. זה מה שבאמת מעניין אותי. 

אני חושב שהרפלקציה הזאת חשובה ביותר. היא מאפשרת לחיות באמת בתוך מרחב, מרקם אנושי. לקחת עליו אחריות ולא להתנהל רק מתוך התחושות האישיות של הפרט. להבין מה באחריות שלי ומה לא, ואת האחריות שלי לקחת ב-100%.

ועוד שיחה הייתה לי. חשובה ויקרה, של "בוגרת" ותיקה ביותר. המלמדת, שצום, יש באמת, רק בין הארוחות...

במדרש איכה ג' שאמרו איכה משה רבינו עליו השלום בכבודן של ישראל כו' בפחזותן איכה היתה לזונה כו' ע"ש. פי' הענין כי כל החטאים שעברו על ישראל הי' מהם שורש גם בהתחלת עליותם. והכל נמשך ע"י הסתלקות השגחת מרע"ה במינוי שרי מאות וכו'. ומזה בא שאמרו נשלחה אנשים כו' ונצמח מזה אח"כ כל החטאים. לכן סידר מרע"ה הדברים כך והאשים את עצמו גם כן בזה שאמר איכה אשא כו' [...] לכן ע"י שכח הצדיק יפה לתקן החטאים שמגיע אליו ממילא ניתקן כל החטא שבהמון בנ"י[...] אך מרע"ה לא הי' יכול לסבול חטא כלל. וז"ש רש"י אם אומר לקבל שכר לא אוכל. בלי ספק לא הי' עבודת מרע"ה לקבל פרס. אך הענין כנ"ל שהגם שיכול לבא לתוס' מעלה ע"י תיקון עונות בנ"י כנ"ל עכ"ז לא אוכל. כמ"ש איכה אשא כי לא הי' יכול לסבול חטא כלל. ועכ"ז אם היו נמשכים אחריו הי' מתקן כל מעשיהם כנ"ל:

ה'שפת אמת' מפנה אותנו לשלושה אנשים שאמרו "אֵיכָה". את שלושת ה"איכה" האלה נקרא השבוע. בפרשת השבוע משה אומר "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם". בהפטרה אומר ישעיהו "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" וכמובן, מגילת איכה של ירמיהו "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

מדייק ה'שפת אמת' על ההבדל בין האיכה של משה לאלו של ישעיהו וירמיהו. אמנם שלושתם נאמרו בתוכחה, אבל בעוד האחרונים מדברים על ירושלים במובן של האנשים היושבים בה, משה רבינו מדבר על עצמו. משה רבינו, שבוע לפני מותו, שואל את עצמו, או אפילו מכריז כי גם לו יש חלק באשמת העם. ישראל הם משה ומשה הוא ישראל. אולי שגיתי כשהתרחקתי מהם, כשמיניתי אנשים שיישאו איתי בעול, מזה הגיע חטא המרגלים שהביא לנזקים כל כך גדולים, אולי המרחק הזה גרם להם לחטוא. משה לא חוסך ביקורת מעם, אבל כאחד מהם. לא מסיר אחריות.

אז אולי,באמת, לא הייתה לו ברירה. באמת אי אפשר שאדם אחד ינהיג לבד, באמת יש צורך באנשים שישמשו שרי אלפים ושרי מאות. באמת אין ברירה, אלא, לפעמים להתרחק, אתה רק צריך לוודא שאיכשהו אתה נשאר קרוב...

בהצלחה לכל "עוזבות הקן".

שבת שלום,
איתן.

מטות מסעי תש"ף

בס"ד

בין המיצרים.

הדוחפים, הלוחצים,

חורצים,

סדק ב-

נפש לא.

רגועה.

הייחשב לי שגגה?

יהיה לי מקום

במבצר.

רצף של מיצרים. לחצים. כל כך הרבה דברים שדורשים את תשומת הלב. ובדרך כלל הם רוצים אותה כאן ועכשיו. יום יום שעה שעה הם תובעים את שלהם. היום יום, המטלות, המשימות שלקחתי על עצמי, היצרים. אני יודע, לחלקם לא נתתי מספיק מקום. לחלקם נתתי מקום רב לגדול פרא בתוך הנפש, לא הגבלתי אותם למקום והזמן הנכונים. יצרתי את עצמי, בבחירותיי לאורך השנים, כסבך של כוחות המושכים לכיוונים שונים. 

על הבחירות שלו האדם צריך לקבל אחריות. על מה שהביא אותו לגדול, על מה שהביא אותו לפול. את מה שהביא אותו לגדול יש לו לחלק, לתת, לקדם את החברה. עם מה שהביא ומביא אותו לפול עליו להתמודד. האדם מושך את עצמו לפעמים למטה. לא רק בטעויות שהוא עושה, אלא, במחשבה שהוא חטא במזיד ואין כפרה. אין יכולת לחזור בתשובה. 

מבלי להוריד מרמת האחריות למעשים שלנו, עלינו לראות שיש בהם גם לפחות צד של שגגה, של הפסד מול כוחות גדולים. נכון, יכולנו להתמודד, אבל הפעם לא הצלחנו. דרך צד השגגה הזה, נאפשר לעצמנו לסלוח לעצמנו. להבין מה הביא אותי לפול ומתוך זה גם נוכל לקום. נזכור שתמיד יש מקום, יש אדם שיקלוט אותנו. ואם יש תחושה שאין כאלו, צריך לחפש אותם.

ב"ה מסעי בקיצור אא"ז מו"ר ז"ל הגיד הטעות בצרה תקלוט כבצר. כי ההורג נפש בשגגה אין לו מקום בעצמו [כמ"ש ולארץ לא יכופר כו'] אך השי"ת נותן לו מקום לגלות שמה. וזה בצר. היא החיזוק והתוקף שנותן השי"ת ויוכל לחזק בזה. וכ"כ כי התורה קולטת כמ"ש בגמ' בצר במדבר כו' וזאת התורה כו' וג"כ מי שיודע שחטא ואבד מקומו ושב להשי"ת יוכל להנצל ע"י התורה. אבל אם עולה ע"ד שיש לו מקום אינו קולט כלל כי כל מה שקולט הוא זה שיודע שאין לו מעצמו מקום. ובצרה היא שלוקח העוז והחיזוק לעצמו ולכך אינו קולט עכ"ד ז"ל [שפת אמת, מסעי, תרל"א]:

משה ידע שהוא לא ייכנס לארץ. הוא ידע שלקביעת ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי לא תהיה משמעות חוקית והכרזה רשמית עד אשר תכבש ארץ כנען ויוכרזו ערי המקלט שבתוכה. אבל משה הוא לא רק מנהיג, הוא גם מחנך. תדעו לכם, אומר משה רגע לפני שהוא נשאר מאחור, יש כאן עיר מקלט בשם בצר. היא במדבר. וה'שפת אמת' מזכיר לנו את הקונוטציה של שתי מילים אלו. "בצר". מקום מבצר, מקום שמור, תרגישו בו מוגנים, גם אם עשיתם את המעשה הנורא ביותר והרגתם אדם בשגגה. "מדבר". המקום בו ניתנה התורה. מקום ללא בעלות. של כולם. כולם יכולים להכנס למדבר, כולם יכולים לקנות את כתר התורה. בואו, תפנו לכם מקום בלב, שקט ופראי כמו המדבר, מקום נטול קניין, נטול אופנה, נטול צורך להראות את עצמי עם מסיכות. רק כשיש מקום פנוי יכול משהו להכנס. אדם, תורה, קשר עם אלוהים.

ויש גם צד של "בצרה". עיר אֶדומית שהנביא ישעיהו (ס"ג, א') מנבא על נפילתה באופן חריף ביותר כסמל לנפילתה של האומה האֶדומית בכלל באחרית הימים. אֶדום כסמל לרשע, לאומה, לאדם המלאים בעצמם, לא מפנים מקום לספק, לא מפנים מקום למישהו אחר, מעמידים עצמם בראש סדר העדיפויות מבלי להפנות מבט לאחר. על התרבות האדומית הזאת שאנו חווים אותה היום בשיא עוצמתה, אומר הנביא שלא תהיה לה בצר, קולטת ומכפרת, אלא, שהיא תסיים את תפקידה בעולם.

החלק ההיסטורי של התורה בא ללמד אותנו לא להסתכל רק על הכאן ועכשיו, אלא, לנסות ולראות את התהליכים ארוכי הטווח וגם כשקשה, זה יעזור לנו להיות בצד הנכון של ההיסטוריה.

שבת שלום,

איתן

פנחס תש"ף

בס"ד

ברפרוף הלילה תפס את עיניי ואת מחשבתי פוסט בפייסבוק של הרב אילעאי עופרן. י"ז בתמוז ההיסטורי, כך הוא כותב, לא הייתה נקודת שבירה אקראית של חומות ירושלים. זה לא היה התאריך שבמקרה איל הניגוח הצליח להבקיע את השער, כפי שניתן לדמיין. בי"ז בתמוז, בגבור הרעב, עוזבים כל החיילים את העמדות ובורחים יחד עם המלך. וכשהוא כמעט נתפס, אנשי המלחמה עוזבים גם אותו. כך הפסוקים הקשים מאוד בירמיהו נ"ב פס' ז'-ח':

"וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂיגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו."

הרב אילעאי ממשיך ומדבר על רלוונטיות הצום לימים אלה. התנועה הנפשית של חוסר ההתמדה. אם רק דור אחד או שניים אחורה ממני אנשים עבדו באותה העבודה עד הפנסיה, אם קביעות הייתה חוק של ברזל, הרי שהיום הקושי להתמיד גדול. יותר מזה, התרבות הבסיסית היא לא להתמיד. היא החלפה מתמדת למשהו שאולי יהיה טוב יותר. נעליים, מכונית, עבודה, תחום עניין וגם בני זוג. החיים כזפזופ אין סופי בין הערוצים.

אני חש איך הדבר הזה משפיע על עולם הנוער והמבוגרים. יש תנועה של קושי להתחייב, להתמיד כאשר קצת פחות מעניין, כאשר דרושה קצת עבודה סיזיפית. מחפשים לרוב את הברק בלי העבודה השחורה שעומדת מאחוריו. הרצון להתגלות בן לילה ולהיות כוכב שנולד פתאום. באופן פרדוקסלי מה שנראה כגמישות, מתגלה בזמן קושי כתקיעות הכי גדולה.

אני לא רוצה לחזור לעולם של 70 שנה אחורה (טוב, לפעמים אולי כן…:). העולם התקדם. המיומנות של הגמישות במחשבה ובמעשה היא חשובה לפיתוח האישיות והעולם. אדם קשה שלא ישכיל ללמוד ולהתפתח, לסגל לעצמו מיומנויות חשיבה שונות, יכולת של שיתוף פעולה עם אנשים שונים ולמידה מתמדת מתוך קצת חוסר נחת פנימי, אדם כזה ימצא את עצמו מאחור בעולם העשייה הרוחני והמעשי כאחד.

אבל גם לגמישות יש צורך בעמוד שדרה. קו קבוע שמוביל אותי. התגמשתי מספיק כדי ללמוד מהכל מה ומי אני. מהם הכוחות שלי. ועם אותה האישיות ואותם הכוחות אני יודע לפעול בעקביות. גם כשקשה, גם כשיש צורך לקום כל בוקר ולעשות עוד מאותו הדבר. להתחייב גם כשזה יבוא על חשבון הכיף והמנוחה שלי. בנייה אמיתית כוללת פתיחות, יצירת עניין ואחר כך התמדה. בשנות ה-80' היה באופנה סרגל כזה שיכול להיות קשיח, אבל אם נתת לו מכה על היד הוא הפך לצמיד שקיבל את צורת היד שלך. קשיחות וגמישות. תוחזר האופנה הזאת לאלתר!

בפסוק את קרבני לחמי [...] ואיתא תמידין כסדרן ומוספין כהלכתם. כי הנה בכל יום מחדש הקב"ה מעשה בראשית והוא סדר מיוחד. ובימי המעשה ההנהגה ע"י מלאך. ובשבתות ויו"ט כ' על עולת התמיד. שמתחדש בהם דרך המיוחד רק לבנ"י והוא שינוי הסדר. וזהו כהלכתם כי מלאך נק' עומד ואיש ישראל מהלך. וזהו ההפרש כי מלאך לעולם עומד בסדר אחד והוא גבוה מנשמת אדם אכן יש לנשמת אדם מעלה אחרת ע"י שהיא מהלך ויורד בעולם השפל. כמו כן יש זמנים שמתעלה עוד יותר מן המלאך. כי יש עולמות שאינם יכולים להתגלות תמיד רק לעתות מיוחדים. כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון. אבל המלאך שנק' עומד ואינו משתנה לכן א"י לעלות רק כפי עמידתו והצדיק עולה ויורד כנ"ל. וזהו עולת התמיד ונק' מוספין כהלכתם [שפת אמת, פנחס, תרמ"ט]:

תפילות כנגד קרבנות תקנום, כך לפי אחת הדיעות. לא מקריבים קרבן לפני תמיד של בוקר כנגד שחרית. לא מקריבים קרבן אחרי תמיד של בין הערביים כנגד מנחה. בלילה, באופן קבוע נשרפים אברי הקורבן שלא אוכלו. כך תמיד. כל יום. ימי חול. שבתות. חגים. לו"ז קבוע ומדויק. 

לא קל שלוש תפילות ביום. הגמרא מתארת את הקושי בכל תפילה (ואני מזדהה). לקום בבוקר לשחרית, לעצור באמצע היום למנחה ולצאת בסוף היום מהבית לערבית. כל יום. כל החיים.

אבל בין קורבנות התמיד בבית המקדש היו גם קורבנות אחרים. מהם חובה, מהם רשות, על הודאה, על חטאים, על לידה, על מחלה, שבתות, חגים ועוד ועוד. סדר היום בבית המקדש נפתח ונסגר בדיוק מושלם בכל יום. אבל בין לבין? הכוהנים נפגשו עם אנשים שונים שבאו לבית המקדש עם סיבות שונות והיו צריכים להיות גמישים לא רק עם חוקי הקורבן, אלא, גם עם ההנגשה של הקורבן, של הקודש עם אותה האישיות הספציפית שעמדה מולם. בעל הקורבן צריך לסמוך את ידיו על הקורבן, לצקת לתוכו את האישיות שלו ועל הכהן, איש החינוך, היה להבין מי עומד מולו כדי להכניס משמעות את כללי הטקס המדויקים.

הגמרא במסכת פסחים (נ"ח.) מתארת בדיוק את העניין. "עליה [על קורבן תמיד של שחרית] - השלם כל הקורבנות כולם". על אותה קביעות, על אותו עמוד שדרה, על אותן פעולות קבועות וסיזיפיות תביא את הגמישות, את השינוי את ההתאמה למציאות. זו הדרך ליצור עולם שלם.

שבת שלום,

איתן.

בלק תש"ף

בס"ד

תפקיד העיתונות הכתובה, המושמעת והנצפית הוא לחשוף בפני הציבור ידע שלא מצוי ברשותם. חלק מהידע רק עובר הנגשה. סיכום של משחק כדורגל, מעקב אחרי חללית בדרכה לירח וכיצד מערכת הבריאות מטפלת בנגיף הקורונה. אם כי, עיקר גאוותם היא על חשיפת ידע שנמצא עמוק מאחורי הקלעים. חשיפת שחיתויות, אינטרסים, מאיפה מגיע הכסף ולאן הוא הולך. חשבתם שאדם מסוים תורם לחברה? חשבתם שהשר או ראש הממשלה רוצה לקדם את האינטרס הציבורי? אז בואו נראה לכם שהוא רק דואג לחברה הכלכלית של בן הדוד שלו.

התפקיד הזה חשוב ביותר. קריטי. מדינה ללא עיתונות חופשית היא כר פורה לצמיחתם של אינטרסנטים שינצלו את החברה. היא חלק חשוב במערכת אכיפת החוק שחסרה את משאבי החקירה שיש בידי עיתונאים בלתי תלויים. לא סוד, שגם לעיתונאים יש אינטרסים, יש קו מחשבה ויש אג'נדה והם מובילים קו חינוכי המשלב אמצעי מדיה חזקים ביותר אליהם חשופים חלקים רבים מהאנושות.

לכן, עול האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לא נגמר בקריאת העיתון או בהקשבה למהדורת החדשות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לחשוב, לא לחקור, לא לשאול שאלות ולא לעמת את מה שקראנו או שמענו עם האמונות והדעות שלנו. כמו שהעיתונות חוקרת ובודקת, עלינו לחקור ולבדוק אותה ואת עצמנו. לשאול. מה האינטרס מאחורי הכתבה? מה המסר שהיא מעבירה לנו? אולי הדעות שלי מוטעות לאור המידע החדש שקיבלתי?

כהורים, מורים, מחנכים, עלינו לשים את הדגש למיומנות הזאת. ללמד כיצד נצבר ידע בעולם, על מה מתבססות ההנחות המדעיות, כיצד נעשים מחקרים ואיך כל הידע הזה מוגש לנו. איך מגיעים לאמת, איפה והאם יש בכלל מקום לאמת מוחלטת ואיפה משתלבים הערכים.

כן, זה יוצר איזה פרדוקס. אני בעצם רוצה ללמד לא להאמין למה שאני מלמד באופן אוטומטי. לא לחשוב שאני בשיעור מקור הידע הבלעדי. לכאורה, אני מייצר כאן מצב בלתי אפשרי. אם לא ניתן להאמין לאף אחד, כיצד יכול לעבור ידע? כיצד ניתן לחנך?

אני חושב שהבסיס לתשובה היא ענווה. מחקר מדעי רציני הוא מחקר שיודע לכתוב מה היו הבעיות במחקר, להעלות שאלות על הממצאים שלו עצמו ולחשוב כיצד ניתן לבדוק אותם להבא. לכתיבת מאמר מדעי יש חוקים מאוד נוקשים. באופן עריכת המחקר, בסטטיסטיקה ובדרך הצגת הנתונים ופירושם. אנשי מדע שלא מקפידים על הכללים, שמכניסים את הפילוסופיה שלהם לתוך הממצאים (בנושא האבולוציה יש כאלה בלי סוף) ולתוך שיטות המחקר גורמים להטיות חמורות, לזילות של המדע ולהשפעות הרסניות על דרך קבלת החלטות מעשיות בתחומים רבים שיכולים לגרום לנזק רב.

גם בהעברת תכנים חדשותיים ובוודאי בהעברה של אמונות ודעות, חשוב להגיע עם ענווה. לתאר את הניסיון שהביא אותי למסקנות אלו, לעמודי התווך עליהם אני נשען, לדרך שאני עצמי עשיתי כדי לחשוב את מה שאני חושב ולהאמין במה שאני מאמין. כן, גם אמונת היהדות צריכה להיות מבוססת חקירה, בדיקה ולימוד. אין משמעותה של המילה "אמונה" - אמון עיוור, אלא, האמנה, חיבור אל תכנים שהגעתי אליהם בעזרת כל כוחות הנפש שלי (על פי הרמב"ם ב"שמונה פרקים" - הגופני, החושי, הרגשי, הדמיון והשכל). בדרך הזאת ניתן לקיים תקשורת אמיתית בין בני אדם שלא תהיה מבוססת על חוסר אמון וחיפוש האינטרס בכל דבר.

יזל מים מדליו חז"ל דרשו הזהרו בבני עניים שמהם תורה יוצאת כו' שהכנעה אמיתיות להשי"ת הוא הדלי להמשיך המים מבאר מים חיים כמ"ש חז"ל יורדת למקום נמוך כמשל הדלי כפי מה שיורד למטה יותר עד המקור. כן מעלה מים. וכן הכלי לקבל מים חיים הוא הביטול להשורש. (והוא כדמיון השקה שמטהר כנ"ל) [שפת אמת, בלק, תרל"ב]:

ככל שהדלי יורד עמוק יותר, כך עולה היכולת שלו להוציא מים מהבאר. ה'שפת אמת' ממשיל את לימוד התורה (במובן הרחב של המילה) לדלי. ענווה אמיתית תגדיל את הלימוד. כדי למצוא את האמת, גם זאת שיש בתורה, צריך ללכת וללמוד מכולם, גם מ"בני עניים". לחוש את הציבור כולו, גם את זה שחסר לו תואר ראשון או שנות לימוד בישיבה. יש הרבה דרכים להגיע אל האמת ואחת מהן היא התחושה הטבעית של האדם. 

הרב שרקי מביא את הדוגמה לפתרון השאלה "האם מותר להחזיר שטחים תמורת הסכם שלום?". אם נשאל את החכם, את הרב, הוא יתחיל לחקור לעומק ויעלה גם את הסברות לכך שהדבר מותר, הצלת נפשות, דרכי שלום וכו', גם אם בסוף המסקנה תהיה שאסור. בעוד שאם נשאל אדם "פשוט מהשוק", התשובה תהיה פשוטה וחדה. "ברור שלא. הארץ שלנו". 

החכם האמיתי, זה שדרכו עוברת התורה, עובר המוסר, עוברים הערכים הוא העניו, הוא זה שלומד מכל אדם, הוא זה שדווקא מתוך הטלת הספק, מגיע לאמת, מגיע לקו ברור שאחריו אפשר ללכת. ולא בעיניים עצומות..

שבת שלום,

איתן