במדבר תשע"ז

בס"ד

פרשת במדבר תשע"ז

תקופת בגרויות, תקופת מבחנים, גיבושים, סיירות... והתחושה שאני רוצה מאוד להצליח, רוצה להצטיין. ואם אני רק על ה-70? ואם אני רואה את כולם מצליחים ומתקדמים ואני, על אף המאמץ לא מצליח? לא. לא לדאוג. זה לא הולך להיות עוד פוסט בסגנון של "העיקר המאמץ", "העיקר הרצון" וכו'. אם כי נקודת הרצון היא נקודת ציר חשובה שיש להתייחס אליה בכבוד הראוי. אני רוצה לדבר היום על משהו אחר. על מצוינות. מיהו האדם המצוין? מה הופך אנשים להיות מצוינים במה שהם עושים? כישרון היא תשובה חלקית בלבד. אפשר לראות כמויות של כישרון מבוזבז בכמות לא פחותה בהרבה ממה שרואים כשרון מנוצל (ואנחנו המורים, הרי למדנו בעל פה להגיד ש"לילד יש פוטנציאל"...). ובראייה ברורה אפשר להבחין באותם אנשים בעלי כישרון שנוטים להזניח אותו ואילו אנשים שנראה כאילו מכלום יוצרים וקוצרים הצלחה.

אז אני מבקש לנסות ולהגדיר מצוינות כתנועת נפש. מה עובר על אותם אנשים מצוינים? איך הם מרגישים? איך הם חווים את העולם? האם כל אחד יכול לסגל לו התנהגות של מצוינות? [ספוילר – כן] והאם אין כאן סכנה גדולה של התרסקות במקרה של כישלון?

אני מגדיר את האדם המצוין כאדם שכל הזמן מרגיש שחסר לו משהו, שהוא לא מושלם, שצריך לתקן עוד משהו, משהו לא יושב טוב... נדלקה לכם נורה אדומה? כן, יש חשש מנפילה לכיוון של אובססיביות וחוסר שביעות רצון מצד אחד ונפילה לייאוש מצד שני. האיזון דק; חסר לי משהו, יש בי תביעה פנימית עצומה לתקן, אין אני בן חורין להבטל מהתיקון, אבל גם לא עלי המלאכה לגמור.

באופן אישי, יש לי תביעה מעצמי להיות מצוין בכל דבר. אני רוצה להיות הבעל המושלם, האבא המושלם, הפרמדיק המושלם והמורה המושלם ובכלל [די, תמשיכו... אני כזה?  ] ולא, אני [בינתיים] לא כזה ולכאורה אני גם לא עושה את הכל להגיע לשם. אז המשמעות היא, שלכאורה, אני אמור לחוות יום יום תחושת כישלון. לא הייתי מספיק בבית, השיעור / הטיפול לא היה מושלם... אז כן, יש רגעים כאלה, של חוסר שביעות רצון עצמית שיכולה להביא לתחושה לא טובה, לכעס עצמי וכד'. אבל, קבלה עצמית [ולא כזאת שמתפשרת] ובעיקר ההבנה שיש משהו שהוא גדול ממני, שאני לא אבין עד הסוף וכמובן – שבסוף אני אצליח!

"במדרש ימצאהו בארץ מדבר... מדבר תהו היה העולם קודם קבלת התורה. פירוש, שהקב"ה מצא את בני ישראל שהם ידעו והבינו כי המה תהו בחסרון התורה. ועל ידי זה שהיו חסרים בעצמם, נתן להם את התורה..." (שפת אמת במדבר, תרל"ז).

מדבר. שקט. שלווה. דממה. תהו. אפסיות האדם, דרגת המדבר‎‏ הגבוהה שבטבע מוצא עצמו קטן ואפסי אל מול המרחבים העצומים וכוחות הטבע האיתנים. לטייל במדבר, קצת אולי להתבודד, לשכב על הגב ולראות בלילה את השמיים כמו שאי אפשר לראות במקום הישוב. ולחזור עם הכוחות האלו לחיי המעשה, לעבודה, לחיי החברה הרועשים כי אלו המקומות בהם האדם עובד, שם האדם מתקן את העולם. שם גם האדם מקיים את המצוות. הציבור, המניין, החקלאות, העשייה, הצדקה, המשפחה... כולם נמצאים ביישוב.

אז מה מתחבא מאחורי מתן התורה דווקא במדבר? מגלה לנו השפת אמת, כי לפני הדיבור מגיעה השתיקה. לפני המעשה מגיעה הקשבה. לפני הבניין נמצא התהו. דרך ארץ קדמה לתורה. קודמת לה בזמן וקודמת לה כהכנה נפשית. נקיות, ענווה, צניעות והקשבה. לפני הכניסה לארץ ישראל, לפני העשייה האינטנסיבית, תרגיש, בן אדם, שאתה חסר, שאתה צמא, שאתה לא יכול לבד. ומתוך התחושה הזאת תפעל לשנות, תפעל לתקן. תהיה מצוין.

אשמח לשמוע...

שבת שלום,

איתן

יש לי סיכוי

אביתר בנאי

מילים ולחן: אביתר בנאי

יש לי סיכוי להינצל אני יודע

אני אוכל להתעורר להתפכח

אני אוכל עוד לדבר באהבה

על עצמי ועל העיר ועל אשה

כבר עכשיו אני פחות כועס

וגל שקט של רגש מתפקע

אמא שרה לבן בלילה

אמא כאן לידך כל הזמן

אני מרגיש שמשהו משתנה

העייפות תחלוף האור יעלה

ואז אכיר אותך יקירתי

ומיד תכירי את אותי

תמיד פחדתי להשתגע

שהלב יקפא ויתרוקן

אבל עכשיו כמו שאני יושב

יש לי סיכוי להינצל אני חושב

בהר בחוקותי תשע"ז

בס"ד

פרשת בהר – בחוקותי תשע"ז

אתמול התקיימה הבגרות במעבדה ובזאת סיימתי עם מתן ציון "המגן" לשנה זו. כנראה הדיונים והוויכוחים סביב ציון המגן לא ממש ייגמרו אי פעם... "מגן" אומרים התלמידים אמור להגן עלי, תנו לנו ציון גבוה, מה אכפת לכם.. ולעומתם אומרים המורים, זה לא ציון מגן, זה ציון שנתי, משקף את כל השנה, עכשיו נזכרתם ללמוד? ועוד ועוד על זו הדרך... אז נעזוב את הדיון ואני רוצה להביא כאן את מה שיושב אצלי בנפש עם הציונים הללו ועם התהליך הזה בכלל. התהליך הזה של ההערכה כפי שהיא בנויה היום לא מתיישבת אצלי על הנפש כל כך טוב. כאילו לסכם את החוויות ואת התהליכים של השנה ולהוציא מהם איזה מספר שאמור בכלל להשפיע על מה שיקרה עם התלמידים כשהם כבר לכאורה לא ילמדו אצלי.

ומצד שני, אני רואה בו עוד הזדמנות. עוד נקודת מפגש עם התלמידים, נקודת מפגש של הבחירה, נקודת מפגש של סיומו של תהליך אחד לפני שעוברים לתהליך אחר, הזדמנות נוספת של הענקה נכונה מהזמן שלי, מהמרץ והכוחות שלי, לטובתם של התלמידים. אני מבקש לדייק בתהליך ומהתהליך הזה את עצמי, מה יש בי שאני יכול לתת, מהן הכוחות שקיבלתי מהקב"ה כדי שאוכל לתת מהם לאחרים. ובנוסף, לראות את התלמיד באופן אישי. הממד הכללי של הכיתה נגמר ונותרנו רק שנינו לראות את השביל שסללנו יחד, את העקבות שהותרנו בדרך הזאת. וכל שביל כזה הוא מיוחד מאוד בשבילי. מקווה שגם בשבילכם...

ולא. אני לא מעלה במגן... אני, את הבגרות שלי, כבר עשיתי!

"בפסוק וכי ימוך אחיך... והחזקת בו... וחי אחיך עמך... וזה העניין נוהג הן בעשיר והן בחכם. וממשמע שנאמר והחזקת בו שיש בכוח איש להחזיק ביד חברו שמטה ידו... והקב"ה משפיע בכל יום לכלל הבריאה... ועל זה מברכים הזן... ומטה ידו עמך... בוודאי נמצא העזר אצלך... ואם כי אינו רואה שיהיה בכוחו לכך... שכך ברא השם יתברך, שיהיה לזה סיוע מזה ולזה מזה יצטרכו כדי שיבינו כולם כי הכל מה' יתברך..." (שפת אמת בהר, תרמ"א).

הטיית המילה "אח" היא מילה מנחה בפרשה. מי הוא אותו אח? אח הוא קרוב. קרוב משפחה, שכן קרוב ואפילו קרוב זמני, כזה שמציאות מסוימת הביאה אותי לקרבה כזאת או אחרת אליו (והיום הקרבה היא במרחק מקלדת המחשב והטץ' בסמרטפון, כל העולם קרוב). והקרוב הזה זקוק לסיוע, הקרוב הזה עכשיו "מך", נמצא בירידה לכיוון מטה. ואתה אח'שלו – תחזיק אותו, אל תיתן לו לפול מטה ולהתדרדר עוד, עד שיוכל לחיות עמך כמוך.

מה זה חוסר הצדק הזה שיש עשיר ועני? ילד שנולד בבית מלוכה אירופאי וילד אחר שנולד באפריקה לתוך מלחמה, מחלות ורעב? או אפילו אני שזכיתי לגדול לשני הורים חזקים ואוהבים ושאני מכיר כל כך הרבה אחרים שלא זכו לכך?

את החשבונות המדויקים של הקב"ה אנחנו לא יודעים. אבל העיקרון בחוסר השוויון הזה (שאגב, אינו סותר את הבחירה החופשית גם של זה שנולד בשכונת פשע למשל) הוא האפשרות לחסד, האפשרות להפוך את המפגשים בין בני האדם בעולם הזה למפגשים של נתינה בחומר וברוח. והנותן מקבל והמקבל נותן, "עולם חסד ייבנה".

ולפעמים יש תחושה שאין לי כוח. זה גדול עלי. אני אציל רעבים? מה אני כבר יכול לשנות אצל החבר לעבודה או ללימודים, מה אני אוכל לפתור לו את הבעיות? אומר השפת אמת – כן. כשהתורה מצווה אותך להחזיקו היא אומרת שיש לך את הכוח, אחרת לא היית מצווה. קיבלנו את הכוח מהקב"ה לפעול בעולם וקיבלנו ממנו גם את המנדט והחיוב להפוך את העולם הזה למקום טוב. לא עלינו המלאכה לגמור. לא עלינו להבטל ממנה.

הסתכלו לצדדים, תראו, תתנו ותתנו.

שבת שלום,

איתן

ועל זה כתב ברי בחריפותו ובדיוקו

ככה זה

ברי סחרוף

אל תחפש רחוק

תישאר קרוב

כי ככה זה

לאהוב את עצמך

לא מול המראה

תיכנס לתוך

כן זה יכול

להאיר אותך

תסתכל לה בעיניים

תישך את השפתיים

עד שזה יכאב לך קצת

בתוך תוכך היא מחכה

שתקפוץ לתוך המים

ותפתח את העיניים

עד שזה ישרוף לך קצת

בתוך תוכך תדע

בוא, בוא ותעזור

לשפוך טיפה של אור

לתוך החור

החשוך הזה

רק אל, אל תיסע רחוק

לא אל תעזוב

כי ככה זה לאהוב אותך

אמור תשע"ז

בס"ד

פרשת אמור תשע"ז

יכול להיות שזה נגמר

מילים: יהונתן גפן

לחן: שם טוב לוי

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,

והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי

שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור

על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור

תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד

שני עצים שיקמים, אנשים יפים מלאים חלומות

ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,

כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת. ... יכול להיות שזה נגמר…

מאז שעמדתי על דעתי והתחלתי לשמוע על הסיפורים של הקמת המדינה בכלל, הגולן ורמת מגשימים הנכנסת לשנת ה-50 בפרט, הייתה לי תחושה של החמצה. התחושה שנולדתי איזה 40 שנה מאוחר מדי. לא הייתי במחתרות, לא הייתי בפלמ"ח, במלחמות הגדולות ובעיקר בהקמה של יישוב מאדמת טרשים, מכלום, למשק משגשג ופורח מבחינה אנושית, חקלאית, כלכלית. הכל כבר כאן, הכל כבר מוכן…

כשהתחלתי לצרוך כמויות גדולות של אריק איינשטיין, בעיקר החל מכיתה י' שהיה לי חדר משלי בדירות החדשות בפנימייה החדשה של הישיבה בחספין (מה שבעצם היה מטבח), והייתי נוהג, בימי שני להתמיד ולשהות בו בכל שעות הבוקר עם האזנה לקלטות (ע"ע ויקיפדיה) ברדיו טייפ קטן (ע"ע ויקיפדיה), נתקלתי גם בשיר הנ"ל. השיר שנכתב בדור ההורים שלי שהרגישו בדיוק כמוני על זה שהם לא נלחמו עם טרומפלדור ולא הקימו את המדינה מאפס. הם "נאלצו" לחיות במדינה שקם קמה והתבססה ו"הסתפקו" רק בלהקים יישובים חדשים, למנוע מצבאות ערב להשמיד את המדינה ולגדל בה ילדים.

באותו חדרון קטן בנעוריי גם חלמתי הרבה (עוד משהו שלא עבר לי עם הגיל...) על מה היה אילו ומה אני הייתי עושה (מציל את העולם כמובן...). ובמיוחד ברצף הימים האלו המלאים גבורת הרוח וגבורת הגוף, ברצף הזה של שואה, זיכרון, עצמאות, מרד בר כוכבא... ומה נשאר לי לעשות?? ללמוד? לעבוד? שגרתי למדי, לא מסעיר... דור שני הוא דור קצת בעייתי, דור שני לשואה, דור שני להקמה.

רמת מגשימים התנהלה פעם כמושב שיתופי באופן מלא, משמע כמו קיבוץ רק בלי חדר אוכל ובית ילדים. כולם עבדו במה שיכלו וקיבלו תקציב על פי גודל משפחה ולא על פי התפקיד וכד'. לאחר מכן הגיעה ההפרטה ופירוק השיטה וכל מי שהגיע מאז לרמת מגשימים היה חבר בקהילה אבל לא באגודה השיתופית. לפני מספר שנים החליטו לפתוח מחדש את הקבלה לאגודה, זכיתי להיכנס לשותפות הזאת וביקשו ממני לדבר בטקס כנציג הדור השני. חשבתי מה יש לי להגיד לאנשים שהיו (ועדיין) גיבורי ילדותי, אנשים שהערצתי כשהם נסעו על הטרקטור עם גופיות "אבא מכה" מובילים אותנו כילדים בשדות.. מה אני יכול להגיד להם? מה אני כבר יכול לתרום? אז דברתי על אתגרי הדור השני, על מסירות נפש שהיא קצת אחרת, אבל מאתגרת בזכות עצמה, שמירה על הקיים, העצמה, חינוך בדור הזה, פיתוח…

היום אני יודע כי נולדתי בדיוק בזמן שלי. אני יודע מה אני צריך לעשות ומשתדל לעשות זאת. אתם? אתם קוראי הצעירים? אתם הפסדתם הכל!... נולדתם 30 שנה מאוחר מדי.... 😂😂

"בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל... המוציא אתכם מארץ מצרים וכו'. ודרשו חז"ל על מנת כן הוצאתי אתכם וכו'. דהנה בני ישראל מצווין למסירות נפש על קדושת שמו יתברך ובוודאי נמצא זה הכוח בכל איש ישראל שיוכל לבטל כל הטבע. וביציאת מצרים שעשה לנו השם יתברך נסים הוציאנו מן הטבע ועל ידי זה בכוחנו לבטל כל דבר טבעי..." (שפת אמת, אמור, תרמ"ו).

הרצון הבסיסי של כל יצור חי הוא לשרוד ולהתרבות. אלו הכוחות הבסיסיים של הטבע מהם נגזרים כל הפעולות של יצור חי. האדם קצת שונה לפעמים. היהודי, ממש מוזר. היהודי נדרש למסור את נפשו אם מכריחים אותו לעבור על מצוות מסוימות, מצוות חמורות בכל זמן ואפילו על מצוות קלות בשעת השמד. וגם בחיי היום יום, היהודי נדרש לפעול כנגד כוח המשיכה של כל יצור חי ואדם, מצוות שהן כנגד כוח המשיכה של הממון כמו צדקה, כנגד כוח המשיכה של יצר המין כמו איסורי עריות ונידה, נגד כוח המשיכה של יצר הידע והסקרנות כמו בהלכות לשון הרע וכו'. פשוט לצחוק לטבע בפנים…

את היכולת הזאת, אומר השפת אמת, קיבל היהודי מיציאת מצרים, מהיציאה העל טבעית הזאת. ההוכחה כי אפשר להתנגד לכוחות הטבע. היהודי גם מלמד ומכשיר את העולם כולו, כפי שאמר הרב קוק: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". זהו תהליך, ספירת העומר, יום אחרי יום, תיקון אחר תיקון. תיקון המוסר קודם כל והיכולת להתנגד לטבע מוליכים את האדם למדרגה העליונה של שילוב המוסר והמידות עם קבלת התורה בשבועות.

נשמע לפי מה שכתבתי כי יש טוב ויש רע וכי הטבע הוא רע שיש להתנגד אליו. כאן נכנסת תורת הסוד. התורה שהגיע אלינו דרך הנביאים, התנאים, רשב"י ורבי עקיבא, האר"י ובדור האחרון הרב קוק. התורה הזו הייתה נסתרת, אבל בדורנו, דור הגאולה, הרב קוק כבר גילה לכולם. האמונה היהודית היא אמונת הייחוד, הכל מגיע מהקדוש ברוך הוא וכל מה שאנו רואים הוא דרך הפעולה שלו בעולם ולכן הכל בעצם טוב. זה סוד כי זה עלול להיות מסוכן לעשות מעשים רעים במחשבה כי הם גם בעצם טובים (כך סבר משיח השקר שבתאי צבי). אז הגיעה הזמן, אומר הרב קוק, לא לקבל את הרע כמות שהוא, אלא, לדעת ולמצוא את הנקודות הטובות בו, את הקודש שבו ולגלותו. לפעול בעולם הטבע, לפעול עם הגויים ובוודאי ובוודאי עם אחינו "החילוניים", לנקות את הלכלוך החיצוני ולגלות את הקדושה.

שבת שלום,

איתן

אחרי מות קדושים תשע"ז

בס"ד

פרשות אחרי מות – קדושים תשע"ז

ישיבה תקציבית שהתגלגלה למחוזות אישיים. סיפורי משפחה, פרידות ועל אנשים שדומעים. נשאלתי או שמא לומר הוטחה בי האמירה של "אתה בוכה בכלל?". לא שעלתה מחשבה עלי כאדם לא רגיש, אבל כנראה היכולת הזו של לבכות ממש ובאופן מוחצן נתפסת כיכולת להוציא מתוכך רגש בצורה חזקה ואותנטית. אז לא. אני לא ממש בוכה. ב"ה שבריאות במשפחתי הקרובה. אבל מנעד הרגשות ועומקן רחב ויש נושאים ואירועים שהופכים אותי מבפנים, שגורמים לי להתרגש, שרוצים לסדוק ולקרוע.

ויש גם זמנים כאלה. זמנים שאצלי הם קודש הקודשים. הם זמנים שאני רוצה לדבר עליהם כל כך הרבה, אבל בעיקר יוצא לי לשתוק, להתכנס ולחשוב. מכריח את עצמי להתעמק בתחושות, לנסות ולחוות עד הכי עמוק שאפשר, מחדיר לי לגוף שירים, סיפורים ומחשבות כמו כמוסה מרוכזת במיוחד ואז יוצאת גם הדמעה.

במחנה ההשמדה מיידנק ראיתי הר של אפר אדם. האפר הזה שעליו כבר לא יצמח שום דבר. ונהרות הדם שנשפכו לאורך כל הדורות. ובדור שלנו זכינו לראות נס. שהדם הזה עליו שמענו ואת הדם הזה שראינו גם בחיינו גרם לאפר לחיות. גרם לעצמות היבשות להקרים בשר, שרירים וגידים ולהיות לגוף חי, למדינת ישראל. דם הלוחמים של דורנו בא ותיקן את דם הלוחמים, תלמידיו של רבי עקיבא, שכשלו איש באחיו ונכשלו במלחמה בימי המרד ברומאים. בא והפך ימים שמהתורה הם ימי שמחה ושנהפכו לאבל בימי המרד ברומאים, והפך אותם בחזרה לימים של שמחה. ימים של הלל שלם הנאמר רק בימים בהם יש יציאה מעבדות לחירות, חירות הכלל של האומה. גאולה. וכך אנחנו צריכים להתמודד עם קשיי היום יום - אנחנו בגאולה, אנחנו דור של גאולה שמגדל דור של גאולה. אין כאן סתמיות. אותו יום יום שלנו הוא בעל משמעות, ההתעסקות שלנו בעבודה, בחינוך, בעשייה היא התעסקות עם דבר גדול. אם נתייחס ככה לאותם דברים "קטנים" ובוודאי אם נתייחס לדברים ככה במפגשנו עם הזולת, נצליח ונגע בגדולה, בקודש.

אחרי מות שני בני אהרון, אשר קרבו עצמם לשם ומתו. מתוך האובדן של הקדושים מופיעה הפרה האדומה. במעשה הפרה לוקחים את החיה הטהורה הקרובה לאדם ושהיא הגדולה ביותר, נקבה שיכולה להמשיך ולתת חיים ואיתה לוקחים גם תולעת. לוקחים את העץ הטבעי הגדול ביותר באזור, את הארז ומוסיפים לו אזוב נמוך. כל כוחות הטבע, כל כוחות החיים נשרפים והופכים לאפר. אפר שלא יכול להצמיח דבר. אל האפר הזה מוסיפים מים חיים, נשמת האדם וכך אפשר לסלק את המוות – תחיית המתים. זה הסוד של פרה אדומה איך מתוך האפר אפשר להחיות.

"קדושים תהיו פרשה זו נאמרה בהקהל. שאין יכולים לזכות להקדושה רק על ידי הביטול לכלל ישראל דכתיב כל העדה כולם קדושים" (שפת אמת, קדושים, תרמ"ג).

הקדושה נתפסת כהתרחקות מענייני העולם הזה וכנחלתם של אנשים בודדים. אך, המצוות המופיעות בפרשה לאחר הציווי "קדושים תהיו" רחוקות מאוד מהגישה הזאת (שמקורה באלילות ובנצרות). עניינים של התנהלות כלכלית, צדקה, משפט וחסד ממלאים את הפרשה כולל הפסוק שאותו מכיר כל יהודי  "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח) עליו אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה" (ועל הקשר לתלמידו – לוחמיו שהזכרנו קודם, אולי נזכיר לקראת ל"ג בעומר). הפרשה נאמרה בהקהל כי עניינים אלו באים לתקן את האומה ככלל ולא כפרטים. הייחוד ביהדות הוא של כלל קדוש המוביל תיקון ולא רק עבודה של יחיד מול אלוהיו. ולכן פירוד ושנאת חינם מסלקים את הקדושה גם כשלא עובדים עבודה זרה, השכינה מסתלקת ומגיע חורבן וגלות.

והאחדות מולידה קדושה. וקדושה מולידה שכינה. זוהי מדינת ישראל.

מספרים על הרב שלמה זלמן אויערבך שבימי אלול לא היה עולה לקברי צדיקים, אלא, לקבריהם של חללי צה"ל בהר הרצל. "היש לכם קדושים מהם?" היה שואל.

שבת שלום,

איתן