בס"ד
מה מדליק אותך? במובן של מבעיר. שורף. משגע. או בשפת העם - מה מביא לך את הקריזה. לכל אדם יש לפחות נקודה אחת כזאת. אם נלחץ על הכפתור הזה, גם לאדם הרגוע ביותר, נקבל אש ותמרות עשן. בשבוע שעבר כתבתי על התשוקות שלנו שמגדירות אותנו, מנגד, אני חושב שגם סוג הכפתור הזה שמוציא אותנו משיווי משקל, גם הוא מגדיר אותנו, לא פחות.
התשוקה מגדירה אותנו בפן החיובי והכעס הקשה הזה, הוא אולי התשליל של האישיות שלנו. בכיתה, בחברה, במשפחה, יש את הדמות שהכי קשה לנו איתה, שמוציאה אותנו משיווי משקל. היא לא "רעה" יותר מאחרים, אבל היא מצליחה לגעת לנו בעצבים החשופים, במה שהאישיות שלנו, הפנימיות שלנו, כל כך מתנגדת אליה, כל כך לא מסוגלת לסבול אותה.
זו הזדמנות לעמוד מול אותו הדבר, מול אותו האדם, ש"הוא" זה שמוציא אותנו משיווי משקל, כדי לבדוק את האיזון הפנימי אצלנו. לשאול את עצמנו, למה אותו דבר, אותה האישיות כל כך מוציאים אותנו מאיזון. מה אנחנו רואים בעצמנו דרך אותו הדבר, דרך אותו האדם. האם באמת אנחנו יוצאים נגד דבר המנוגד לאידאולוגיה שלנו, לערכים ולמוסר שלנו, או אולי, אנחנו יוצאים דווקא נגד הפגמים שנמצאים בנו והאדם שממול רק מזכיר לנו… את עצמנו..
משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ וגבה מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה. מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה בושה, שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במ"ת (=במתן תורה), כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ודרשו חז"ל זו הבושה. ומשיח ממואב קאתי, דחציפה ואמרה מאב, ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, מואב סיר רחצי, ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו [...] ע"י פומא דמשה דאיהו אליהו דעתיד לאתגלאה באחרית יומיא. וישוב זוהר העליון זיהרא עילאה דאדה"ר להאיר ע"י קיבוץ שני המאורות שהם אחד, משה ומשיח. וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו, ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך [הרב קוק, שמונה קבצים, ח', קנ"ז].
משה עמד לא פעם מול עם קשה עורף וקיבל החלטות קשות בזמן אמת. עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. אבל כשהעם ביקש בשר, הוא הגיב באופן קיצוני, הרגיש כי מנהיגותו לא אפשרית ואף וביקש את נפשו למות. מה קרה? מה היה החטא הגדול בבקשת הבשר? נכון, היה להם בשר, נכון, במצרים הם אפילו לא קיבלו תבן בחינם, אבל זה יותר חמור מחטא העגל??
מסביר הרב קוק, כי משה, איש התורה, לא מסוגל לסבול חוצפה. התורה נקנית בענווה, בעמדת נפש של קבלה ופתיחות, בנמיכות קומה. החוצפה היא היפך של זה. החוצפה יכולה לשבור כל דבר, להרוס כל חלקה טובה. משה לא יכול לסבול את זה גם ממעלתו, אבל גם מחוסר היכולת שלו להבין את מקור החוצפה. כי החוצפה היא גם ביטוי של האדם שיודע מי הוא, שמכיר בערך עצמו ושמתנגד לסמכות ארכאית שנכפתה עליו ומשה הוא צינור ישיר לסמכותו של הקב"ה. חוצפת ישראל היא פנימיותם, היא מה שעושה אותם עצמאיים ונבדלים מהבורא.
בזמן משה זה עוד היה מוקדם מדי. התנאים לא בשלו. אבל, ממשיך הרב קוק, בזמן המשיח חוצפה יסגה (החוצפה תעלה) והמשיח יהיה דמות המחוברת לעצמיות בני ישראל, הוא יהיה מנהיג שיהיה מסוגל לפעול מתוך סמכות שאיננה סמכות כפויה, גדולה ככל שתהיה. בזה הוא יהיה גדול ממשה. הגאולה השלמה תהיה כאשר התנועה של החוצפה המתנתקת מהתורה, תתחבר אליה מחדש, תבקש מיוזמתה את משה רבינו.
אם כך, כנראה, בתקופת הגאולה תתרבה החוצפה, חלקים מעם ישראל יעזבו את התורה, תתפתח תנועה של חילוניות לאומית חצופה שאיננה רוצה עוד את תורת הגלות, אבל מחוברת עמוק לעם ישראל, לשפתו ולארצו. ואם זו תנועה של חוצפה, כנראה שאת חג הגאולה הלאומית העתידית הם יחגגו בשירה ויתאוו, שוב, לבשר על האש… ואז המשימה תהיה להחזיר את משה, להחזיר את התורה באופן שתהיה מקובלת, דווקא מתוך החוצפה.
שבת שלום,
איתן.
