יום שישי, 28 במאי 2021

בהעלותך תשפ"א

 בס"ד


מה מדליק אותך? במובן של מבעיר. שורף. משגע. או בשפת העם - מה מביא לך את הקריזה. לכל אדם יש לפחות נקודה אחת כזאת. אם נלחץ על הכפתור הזה, גם לאדם הרגוע ביותר, נקבל אש ותמרות עשן. בשבוע שעבר כתבתי על התשוקות שלנו שמגדירות אותנו, מנגד, אני חושב שגם סוג הכפתור הזה שמוציא אותנו משיווי משקל, גם הוא מגדיר אותנו, לא פחות.


התשוקה מגדירה אותנו בפן החיובי והכעס הקשה הזה, הוא אולי התשליל של האישיות שלנו. בכיתה, בחברה, במשפחה, יש את הדמות שהכי קשה לנו איתה, שמוציאה אותנו משיווי משקל. היא לא "רעה" יותר מאחרים, אבל היא מצליחה לגעת לנו בעצבים החשופים, במה שהאישיות שלנו, הפנימיות שלנו, כל כך מתנגדת אליה, כל כך לא מסוגלת לסבול אותה.


זו הזדמנות לעמוד מול אותו הדבר, מול אותו האדם, ש"הוא" זה שמוציא אותנו משיווי משקל, כדי לבדוק את האיזון הפנימי אצלנו. לשאול את עצמנו, למה אותו דבר, אותה האישיות כל כך מוציאים אותנו מאיזון. מה אנחנו רואים בעצמנו דרך אותו הדבר, דרך אותו האדם. האם באמת אנחנו יוצאים נגד דבר המנוגד לאידאולוגיה שלנו, לערכים ולמוסר שלנו, או אולי, אנחנו יוצאים דווקא נגד הפגמים שנמצאים בנו והאדם שממול רק מזכיר לנו… את עצמנו..


משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ וגבה מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה. מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה בושה, שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במ"ת (=במתן תורה), כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ודרשו חז"ל זו הבושה. ומשיח ממואב קאתי, דחציפה ואמרה מאב, ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, מואב סיר רחצי, ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו [...]  ע"י פומא דמשה דאיהו אליהו דעתיד לאתגלאה באחרית יומיא. וישוב זוהר העליון זיהרא עילאה דאדה"ר להאיר ע"י קיבוץ שני המאורות שהם אחד, משה ומשיח. וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו, ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך [הרב קוק, שמונה קבצים, ח', קנ"ז].


משה עמד לא פעם מול עם קשה עורף וקיבל החלטות קשות בזמן אמת. עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. אבל כשהעם ביקש בשר, הוא הגיב באופן קיצוני, הרגיש כי מנהיגותו לא אפשרית ואף וביקש את נפשו למות. מה קרה? מה היה החטא הגדול בבקשת הבשר? נכון, היה להם בשר, נכון, במצרים הם אפילו לא קיבלו תבן בחינם, אבל זה יותר חמור מחטא העגל??


מסביר הרב קוק, כי משה, איש התורה, לא מסוגל לסבול חוצפה. התורה נקנית בענווה, בעמדת נפש של קבלה ופתיחות, בנמיכות קומה. החוצפה היא היפך של זה. החוצפה יכולה לשבור כל דבר, להרוס כל חלקה טובה. משה לא יכול לסבול את זה גם ממעלתו, אבל גם מחוסר היכולת שלו להבין את מקור החוצפה. כי החוצפה היא גם ביטוי של האדם שיודע מי הוא, שמכיר בערך עצמו ושמתנגד לסמכות ארכאית שנכפתה עליו ומשה הוא צינור ישיר לסמכותו של הקב"ה. חוצפת ישראל היא פנימיותם, היא מה שעושה אותם עצמאיים ונבדלים מהבורא.


בזמן משה זה עוד היה מוקדם מדי. התנאים לא בשלו. אבל, ממשיך הרב קוק, בזמן המשיח חוצפה יסגה (החוצפה תעלה) והמשיח יהיה דמות המחוברת לעצמיות בני ישראל, הוא יהיה מנהיג שיהיה מסוגל לפעול מתוך סמכות שאיננה סמכות כפויה, גדולה ככל שתהיה. בזה הוא יהיה גדול ממשה. הגאולה השלמה תהיה כאשר התנועה של החוצפה המתנתקת מהתורה, תתחבר אליה מחדש, תבקש מיוזמתה את משה רבינו.


אם כך, כנראה, בתקופת הגאולה תתרבה החוצפה, חלקים מעם ישראל יעזבו את התורה, תתפתח תנועה של חילוניות לאומית חצופה שאיננה רוצה עוד את תורת הגלות, אבל מחוברת עמוק לעם ישראל, לשפתו ולארצו. ואם זו תנועה של חוצפה, כנראה שאת חג הגאולה הלאומית העתידית הם יחגגו בשירה ויתאוו, שוב, לבשר על האש… ואז המשימה תהיה להחזיר את משה, להחזיר את התורה באופן שתהיה מקובלת, דווקא מתוך החוצפה.


שבת שלום,

איתן.



יום שישי, 21 במאי 2021

נשא תשפ"א

 בס"ד


מסיים עוד סבב מילואים. ממש בכתיבת שורות אלו הוחלט לשחרר אותנו לחופשה. עוד לא סוף רשמי, "תשארו זמינים", אבל די ברור שגם הסבב הזה מאחורינו. רגשות מעורבים. ליבי ליבי עם תושבי הדרום שבוודאי מרגישים תחושת החמצה ועם תושבי ירושלים ולוד שבטח עוד 5 דקות יעלה משהו אחר לכותרות והפצע שלהם, אותו הם ימשיכו לחיות יום יום במציאות לא פשוטה, לא יחלים כל כך בקלות ומי יודע אם גם שם ייעשה טיפול שורש.


מהצד השני פגשתי אנשים, שמעתי אנשים, פנים אל פנים, בטלוויזיה וברשתות החברתיות למיניהן (אני כותב בלשון רבים שיחשבו שני בעניינים…), אנשים עם חזון, אנשים עם ערכים, אנשים עם תשוקה. והם לא נשארים בעולם החלום, הם לוקחים את גורלם וגורלנו בידם ועושים מעשים גדולים של התיישבות (מי אמר שתמה התקופה?), של ציונות (מי חשב שסיימנו להקים מדינה?), של הקרבה. האירועים קוראים לנו, מזמנים לנו ומאפשרים לנו לפעול.


אני חושב שאנחנו מוגדרים גם על ידי התשוקות שלנו. מה אנחנו באמת רוצים לעשות, מה "עושה לנו את זה". לפעמים נסתכל אל עצמנו פנימה ונראה תשוקות שייראו לנו "מלוכלכות", אפילו גסות, אגואיסטיות ושלל רעות אחרות. אפשרות אחת היא לנסות ולהאבק ראש בראש מול התשוקות האלה, לנסות ולהדחיק, אבל כל ג'ודואיסט מתחיל יגיד לכם כי הדרך הנכונה היא להשתמש בכוחו של היריד נגדו. מהו בסיס התשוקה שלי? אם אני אבין את זה, אוכל להשתמש בכוחה הגדול של התשוקה ולנתב אותה לכיוון נכון וטוב יותר ואז המעשים הטובים שלי יהיו עוצמתיים יותר. תשוקה לשליטה וכוח? איתה אוביל פרויקטים של חסד, אוביל אנשים תחתיי לעשייה. תשוקות של היצר? אוסיף ממנו אהבה. אל תשפטו את עצמכם לחומרה. קצת ניקוי, קצת הכוונה ותראו כמה אתם יפים.


במדרש ע"פ וישלחו כו' כל צרוע כו' הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי כ"ז [כל זמן] שהפסולת בכסף אינו מראה יפיו כו'. ויתבאר עפ"י המדרש בפסוק איש כי יפליא [נזיר] כו' שוקיו עמודי שש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו כו' ויכולו כו' כלתה נפשי כו'. פי' כי עיקר קיום העולם זאת התשוקה שיש להנבראי' להתדבק בבוראם. אך יש בעוה"ז תשוקות אחרים מסט"א ולכן אין הכסיפה והתשוקה מראה יפיו. ובבוא יום ש"ק (מתבערין) [* מתעברין] מיני' כל סט"א כמו שכתבו חז"ל גם ע"ה אימת שבת עליו ולכן מתברר בש"ק זאת התשוקה והוא קיום העולם. וישלחו מן המחנה כו' הוא ג"כ מה שניתן רשות לכל איש ישראל שיכול לברר ולהשליך כל הפסולת כנ"ל [שפת אמת, נשא, תרל"ו]:


ההבדל בין האדם לבעלי החיים הוא תשוקה להגיע גבוה יותר. ההבדל לאורך הדורות בין חברות שהתפתחו (בעיקר במערב העולם) לבין חברות שנשארו מסורתיות באורח החיים שלהן (בעיקר במזרח) הוא התשוקה למעלה. לשנות. להשפיע על סדרי הטבע. ליצור. הסינים גילו את אבקה השריפה הרבה לפני אנשי המערב, אבל השתמשו בה לזיקוקים בעוד המערב חצב איתה הרים ונלחם. התשוקה מניעה את העולם. הורסת ובונה. כך גם עונה ה'שפת אמת' במבליע על השאלה מדוע ברא הקב"ה את העולם - יש לטוב תשוקה לבריאה, לחסד המוחלט. העולם נברא ואיתו התשוקה הזאת. הרבה פעמים כשיש תשוקה רק מרגישים אותה. עוד לפני שיודעים למה, כבר מרגישים את החוסר. מגלה לנו ה'שפת אמת' כי התשוקה של האנושות היא להדבק בבורא, איך? כל אחד והתשוקות שלו.


כדוגמת קין והבל, מגדל בבל, ואבק השריפה, תשוקה יכולה להיות קטלנית והרסנית. גם כשהיא תשוקה לקודש. לכן, מי שבוערת בו התשוקה, מאפשרת לו התורה, באופן זמני, להיות נזיר, לכוון אותה רגע, להרגיע, לזקק - ולהבדיל מהנזיר בשאר הדתות, לחזור עם תשוקה מתוקנת לחיי העולם. התשוקה היא בעצם חסד. ממנה נברא העולם, קצת לנקות… ולעשות.


שבת שלום,

איתן








יום שישי, 14 במאי 2021

במדבר תשפ"א

 בס"ד


ערב קודש פרשת "במדבר". מתפנה לכתוב שעה וחצי לפני שבת ואני, בקצה המדבר. בגן יבנה, באשדוד, באשקלון. הביקור הדו - שנתי שלי בערי הדרום המופגזות. אבל הפעם ה"ביקור" שונה. אלו לא רק כמות הטילים ופגזי המרגמה הנוחתים כאן בלי הרף, אלו לא רק המתים והפצועים. ה"אירוע" הזה, המתרחש באופן די שגרתי אחת לכמה שנים, מגיע הפעם, כאשר החברה הישראלית בנקודת רתיחה.


אחרי ארבע מערכות בחירות והתעצבות של לכאורה שני מחנות מקוטבים שלא מצליחים להכריע עם מי אפשר לדבר. "יריות בנגמ"ש" בתוך מחנה הימין המפוצל ורתיחה ערבית - יהודית שלא ראינו כמוה מאז הקמת המדינה, אפילו לא באירועי 2000, וכל זה שנייה לפני שאולי היה אפשרי לצור שיתוף פעולה קואליציוני שגם כמוהו עוד לא היה. אני צופה באופן חריג בהרבה ממהדורות ה"חדשות". מתחת לתפקידים הסטנדרטיים של אנשי ימין מול אנשי שמאל, אני מזהה הרבה מבוכה והרבה מאוד כאב. הימין לא צוהל ב"אמרנו לכם", וגם אם הוא אומר את זה, לפחות רובו, אומר את זה בכאב. אנשי השמאל הגלויים וגם אלו שמתחבאים מאחורי חזות מגישי החדשות הניטרליים, כך לפחות נראה מבעד למסך, עוברים ערבוב פנימי לא פשוט, גם אם הלינץ' המתועב בנהג המונית הערבי משמש להם מְמָסֶך לבעיה הפנימית הקשה שיש בתוכם.


זמן בירור. בירור של ערכים, בירור של זהות. המציאות צועקת לנו מכל רחוב וממסך בכל גודל. מי אתם? מי אתם בני ישראל בעידן המחשב וההייטק? בעידן של הכל אפשר וכמעט הכל מותר? ובעיקר - מה אתם מוכנים לעשות בשביל בירור הזהות. מה אתם מוכנים לעשות בשביל לשמור על הזהות, בשביל לצאת מהשבלול ולקיים אותה בעולם המציאות? אי אפשר יותר לברוח.


ועכשיו אני פונה לקוראות ולקוראים שטרם מלאו להם שמונה עשרה שנים. זה הזמן שלכם. לברר ולפעול. "מה אנחנו יכולים לעשות"?? "איך אנחנו יכולים לפעול"?? ברור שמורה בישראל שכמוני לא יגיד לכם לעזוב לרגע את הלימודים, להפגין נוכחות במקום שצריך, להפגין חמלה במקום שצריך. יש מקומות שצריכים את המבט העיקש שלכם (כמה שאני מכיר אותו…), יש מקומות שצריכים את החיוך שלכם (כמה שאני אוהב אותו), את הידיים שלכם, ולפעמים שפשוט תהיו שם.

אז שוב, שיירשם לפרוטוקול שאני אמרתי לכם להשאר בבית ולא להסתכן. הרי מה, שאני אגיד לכם לעזוב רגע הכל ולפעול? אני??


במדרש צדקתך כו' באיזה יום חודש מקום כו'. דהנה בני ישראל נבראו לברר ולהעיד על הבורא ב"ה וב"ש [ברוך הוא וברוך שמו]. וכתיב אתם עדי ואני אל. במדרש כביכול אם אין אתם עדי אין אני אל. ובודקין העדים בשבע חקירות באיזה יום באיזה מקום כו'. כי א"י להיות עד. עד שיהי' הדבר ברור בכל צד. ולכן צריכין בנ"י לתקן כל אלה המקומות הצריכין בירור. ובאמת ימי המעשה והשבת הוא ענין הנ"ל. דשבת סהדותא איקרי וימי המעשה הם החקירה שכמו שמתקן ימי המעשה כך יוציא לאור עדותו בשבת קודש. כמאמר מי שטרח בערב שבת כו'. לכן כל מעשה התורה ובנ"י הכל מבורר ומפורסם במקום וזמן כדי לתקן העולם והזמן. כמ"ש במ"א שזה יסוד הכל עולם שנה נפש. ונפשות בנ"י מתקנים העולם והזמן [שפת אמת, במדבר, תרל"ן]:


מטרת בריאת עם ישראל, היא עדות לעולם על מציאות הקב"ה. לא פשוט להיות עֵד, מזכיר לנו ה'שפת אמת'. אתה נמצא בחקירה צולבת של בדיקות, דרישות וחקירות. והכל בשידור חי ב-CNN. מול כל העולם, מול החֵבְרָה, מול היריב, מול עצמך. והכל על הכתפיים שלנו. כביכול, אם נתרשל בתפקיד, אין מקום לקב"ה בעולם.


אבל, ממשיך ה'שפת אמת', אם נעבוד קשה שישה ימים ונעמוד בבירור הקשה הזה של החקירה והדרישה, יגיע היום השביעי שבו העדות תתקיים. אם, למרות הקושי, נמשיך בתהליך הבירור, לא נשאר בבתים, לא נחפש את המקום הבטוח לעצמנו (כי אין באמת מקום כזה, לא פיזי ולא נפשי), תבוא המנוחה. זו הבטחה. זו קביעה. השבת תמיד מגיעה אחרי שישה ימים. נכנסת בשנייה אחת ומביאה מזור. גם אם לא הכל הספקנו, גם אם "רק" התאמצנו…


שבת שלום,

איתן.












יום שישי, 7 במאי 2021

בהר - בחוקותי תשפ"א

 בס"ד


מה עניין שמיטה לנפתלי בנט? לומר לך מה שמיטה כללותיה ופרטותיה מסיני, כך הפוליטיקה הישראלית יש בה כלל ויש בה פרט, כלל הזקוק לפרט ופרט הזקוק לכלל. ביום שלישי פקע המנדט של בנימין נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה והוא הועבר לידי יו"ר "יש עתיד", יאיר לפיד. כדי שלפיד ירכיב ממשלה צריכים לחבור אליו מפלגות מצידה הימני של הקשת הפוליטית ועד השמאלית הקיצונית. מה הסיכוי בכלל של ממשלה כזאת לקום, קל וחומר לתפקד לאורך זמן? האין הונאה גדולה מזאת, כאשר כל אחד מראשי המפלגות מפר לא מעט מהבטחות הבחירות שלו?


גם התחלנו ללמוד השבוע בהפסקות על שנת השמיטה שתתחיל ב"ה בעוד כארבעה חודשים. אחת המצוות הלא הגיוניות שיש. שנה שלמה לא לעבוד ולא לקיים את הפעולות החקלאיות שבעולם הישן היוו את מרכז הכלכלה וכן שמיטת החובות הפוגעת בצמיחה כלכלית המבוססת על היכולת ללוות כסף כדי לפתח עסקים נוספים, או לפתח עסקים קיימים. לאורך הדורות "המציאה" ההלכה היהודית "פתרונות" להמשך קיום הכלכלה, תוך שמירה על עקרונות השמיטה. החל מהפרוזבול (שטר המעביר את החוב לבית דין ומאפשר בכך לגבות את החובות לאחר השמיטה) שתקן הלל הזקן בסוף ימי בית שני ואוצר בית דין המאפשר סחורה בפירות שביעית, דרך ההעברה של הסחורה דרך בית הדין (שהיווה סוג של ממשלה) ועד לגידולים הידרופוניים (על מים) או על מצע מנותק המאפשרים גידול כמעט חופשי של פירות וירקות בשמיטה.


עניין הפתרונות האלה גורם (גם הוא…) להתפלגות של הציבור המקפיד לקיים את הלכות השמיטה. בעוד קבוצה אחת שנקרא לה "מקפידים" או "חרדים" בהכללה, שומרת על מערכת העיכול שלה מכל שמץ של איסור, או פתרון שאינו מקובל על ככל הפוסקים, הרי שקבוצה אחרת מנסה לראות כיצד ניתן לקיים את מצוות השמיטה מבלי לשמוט גם עקרונות חשובים אחרים כמו עבודה חקלאית עברית ואי העברת מכסות חקלאיות לידי גויים. 


הרב יעקב אריאל כתב מאמר שבו הוא מדבר על הכלל התלוי בפרט והפרט התלוי בכלל. הפרט, החקלאי, תלוי בכלל שיקנה את סחורתו גם אם היא מגיעה עם מדבקה של "אוצר בית דין" (איכלו את הפירות בקדושה) ולא עם מדבקה של "ללא חשש שביעית" (איכלו פירות ללא קדושה) והכלל זקוק לפרט שיגדל לו פירות קדושים ושישמור על קרקע בבעלות יהודית (שזו בערך המטרה שלשמה יצאנו ממצרים..). אם כל אחד ידאג רק לקיבה שלו, אפשר לחזור לאכול מהאבטיחים והקישואים שקיבלנו ממצרים.


האם ממשלה מקשת כל כך רחבה של דעות, המבוססת על שוני רב כל כך בנושאים הקשורים לכלל ולפרט תחזיק מעמד? האם יש לה בכלל לגיטימציה לאור ההבטחות? האמת, אני עוד לא גיבשתי דעה מוצקה. אני נע בין הרעיון של הזדמנות למשהו כלל ישראלי רחב לבין ניסיון נואל לקיים אחדות במקום שאין, ניסיון שרק יציף וידגיש את השוני וההבדלים. אבל אני חושב שאם ישכילו הפוליטיקאים שלנו, ולא פחות גם אנחנו, האנשים שחיים אחד עם השני ומביעים את דעתם בכל פלטפורמה אפשרית, לא לדאוג רק לקיבה שלנו, לא לשמור על הכשר הבד"ץ של הדעות והמחשבות שלנו, אלא, גם לראות שהקבוצות איתן אנחנו חיים, גם הן, זקוקות לפרנסה שלהן, זקוקות לקול שלהן שיישמע ושיבוא לידי ביטוי, תוך שמירת המסגרת ואפילו הרחבת האופי היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, אולי נצליח לאכול פירות מהארץ הזאת בקדושה, עם כמה שפחות "חשש"..


עניין סמיכת פ' [פרשת] אונאה לשמיטה. הגם דכ' [שכתוב] מעט השנים תמעיט כו' עכ"ז עיקר אונאה אינו דוקא בענין שמיטין. אבל באמת עיקר אל תונו הוא כדי להיות בנ"י באחדות כמ"ש חז"ל שאונאת דברים ג"כ בכלל. והנה מצות השמיטה אינה מצווה פרטית אבל כפי האחדות שיש בבנ"י יכולין לקיים זאת המצוה. כמ"ש בזמן שכל יושבי' עלי' כו'. וכמו בשבת מתיחדין בו ברזא דאחד ע"י השבת. ושמיטה תלוי' בבנ"י ובקידוש ב"ד. לכן ע"י האחדות באין לשביתת שמיטה. אבל שבת קבוע וקיימא מביא האחדות מעצמו. ולכן חרב המקדש ע"י שנאת חנם וע"י ביטול שמיטין ויובלות כי הכל ענין אחד כנ"ל [שפת אמת, בהר, תרל"ח]:


בחרתי לצטט את ה'שפת אמת' הזה כשהרעיון על מה אכתוב רק נצנץ במוחי. אחרי שכתבתי את מה 

שכתבתי, קראתי שוב את הפסקה הזאת ואני קצת "חושש" שכל מה שאכתוב לא יהיה מדויק כמו ה'שפת אמת', אבל אנסה בכל זאת לבאר את לשונו התמציתית.


הסמיכויות בפרשה הזאת מעלות שאלות המביאות את הפרשנים לקשר ביניהן. עניין שמיטה והר סיני, ועניין איסור אונאה [הונאה בלשוננו] לשמיטה. הרי ברור כי אסור להונות את החבר גם בששת השנים שאינן שמיטה. אז מה עניין אונאה לשמיטה? אלא, לומר לך, מה אונאה (במסחר, בדיבור) גורמת לפילוג, כך לא ניתן לקיים את השמיטה ללא אחדות, מה שמיטה תלויה ב"כל ישראל על אדמתם", כך, כדי לקיים עם באחדות (או משפחה, או שבט) יש להקפיד לא להונות, לא לשקר, לא לתכמן אחד את השני.


מטרת השמיטה היא להרים את המבט מהקרקע, כולם, לא רק החקלאי. להתנתק מכבלים שנראים לנו כבלתי אפשריים להתנתק מהם. איך לא נגדל מזון ונשרוד? איך לא נגבה הלוואות ונקיים שוק חופשי וצמיחה כלכלית? איך נקיים אחדות כשאנחנו לכאורה כל כך שונים?  "וציוותי את ברכתי" מבטיח לנו הקב"ה. אתם עשו את שלכם, קיימו את השמיטה, באחדות, כל אחד כפי כוחו, כל אחד בתמיכה לאחר. אל תונו איש את אחיו. ואז אני, אומר הקב"ה, "וציוויתי את ברכתי לשלוש השנים" ואולי אפילו ארבע וחצי שנים של ממשלה מתפקדת…


שבת שלום,

איתן.


אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...