וארא תשפ"ב

 בס"ד

אומרים "דבר אל העצים ואל האבנים". אז אני משתדל לעשות את זה מדי פעם. לקחת את עצמי, לקחת תלמידות ולצאת החוצה. לדבר, לא עם הפה, לדבר, בעזרת העצים והאבנים. עם חוויות ומעשים והתנהגויות שמדברות בפני עצמם את הערכים. התקשורת הבלתי מילולית חזקה יותר מתקשורת מילולית. אנחנו משתמשים בה רוב הזמן. אפילו ה'חופרים' שבינינו.

צריך אמונה שזה באמת עובד. שבאמת, (רק) זה מה שעובד. בלי האמונה הזאת, משתלט הרצון לדבר לאין סוף. בדרך כלל, יהיה קשה יותר לקלוט את המסר, תחסר בו אותנטיות. בלי האמונה הזאת עלול להווצר ניתוק בין מה שאני אומר למה שאני עושה. הניתוק הזה, הוא, בעיניי, אחד הסיבות לכשלים חינוכיים. כשעולם הערכים שלך נשאר רק בגדר הצהרות, חכמות ומוסריות ככל שיהיו, זה פשוט לא עובר. אל תנסו את זה עם נוער. זה לא יעבוד. הם יקלטו היטב את המסר האמיתי מאחורי המילים, את המסר שמעבירים המעשים.

לכן, כהורים, כחברים, כמחנכים, אנחנו לא צריכים להבהל מהתנגדויות. לא להבהל אם נראה כאילו המסרים לא עוברים מיד. הם מחלחלים. לאט, אבל בטוח. לא לפחד לחנך כמו שאתה מאמין. לא לפחד להראות את המרחבים שלך ואת המרחבים שאתה מבקש להעניק, גם אם נראה שזה פשוט לא עובד. זה שם. כי מי שראה איך אתה חי, איך אתה עובד, מי שראה נֶבֶט ופרח ואפילו מי שראה יצור "דוחה" מתחת למיקרוסקופ, גם אם קם והלך, משהו שם נזרע, משהו הכה שם שורש. משהו עוד ילבלב ויפרח.

יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין [שפת אמת, וארא, תרל"ט].

אברהם, יצחק, יעקב, התגלות, הבטחות, ארץ כנען… מה אתה מדבר משה? תהיה יו"ר ועד טוב ותשיג לנו יום חופשי והעלאה במשכורת הקישואים והבצלים. למי יש פנאי נפשי להתעסק בעליונים כשהגב נשבר מלבנות פירמידות? 

דָבֶּר, אומר הקב"ה למשה. גם במצב הזה. תציב את הרף גבוה. אל תדבר איתם על חופשה בקיץ. נו, מה אמר אנטואן דה - סנט אקזופרי (שכתב את 'הנסיך הקטן'), "אם בדעתכם לבנות אנייה, אל תגייסו אנשים שיחטבו עצים ואל תכבירו עליהם משימות ועבודה, אלא, פשוט למדו אותם להתגעגע אל מרחבי האינסוף של הים".

הגעגוע אל המרחבים, הדיבור הגבוה של ערכים, מטרות ומשימות יחלחל לאט לאט וכשכל אחד יחשוב פתאום שהוא צריך סירה כדי להגיע למרחקים, שבוער בו לממש ערכים, זה יהיה מתוך מה שהוא שמע בעבר. אפילו מבלי שזכר מתי זה נאמר ואפילו מבלי לזכור את המורה שהראה לו מחוץ לכיתה סנה בוער.

שבת שלום,

איתן

שמות תשפ"ב

 בס"ד

שיעור ראשון בטכנאות מחשבים. בכל תקלה קודם כל לעשות RESTART למחשב. תשאלו את נציגי התמיכה ובעיקר את הטכנאים שהגיעו במיוחד לקריאות מצוקה ובלחיצה אחת… מנסיון אישי זה עבד ברוב המקרים שנקראתי דחוף לכיתה לסייע למורה בחרדה שהנה, בגלל המחשבים האלה, הלך השיעור וכל הטכנולוגיה הזאת ואז, לחיצת הפלא ו…

אם רק היה ניתן להשתיל כפתור כזה בבני אדם (ליד הכפתור להנמכת הווליום והחיבור ל-USB..). אם רק היה ניתן בכזאת קלות בזמני משבר, ירידה במצב רוח, "סתם" הרגשה שמשהו תקוע ועד מצבי חרדה ודיכאון, ללחוץ על כפתור ופשוט להתחיל מחדש ולתת למערכת העצבית וההורמונלית להתאפס. כי לא מעט פעמים, מקור הבעיה בנפש ובמערכות יחסים, כבר נשכח, זניח, או טופל, אבל, הסחרור שבא בעקבותיו לא מצליח לעצור. האדם שבוי במעגל שנראה אין סופי והוא לא יכול לראות את הדרך החוצה, את היכולת לשבור את המעגל של הרגשות ושל המעשים שהוא שבוי בהם. עצירה שתאפשר לנסות שוב ולעשות את זה אחרת. אני חושב שחלק מהגורמים לזה הוא  שגם "להתחיל מחדש", יכול להשמע לא פחות מאיים ומפחיד.

יש לנו מנגנונים RESTART של גוף ונפש. צריך ללמוד להשתמש בהם. הם הבסיס לכל התערבות במצבי לחץ. אבל, אני רוצה לדבר על משהו רחב יותר. על התחדשות. היכולת להתחיל מחדש, לא במובן של הרגעת המערכת, אלא, ליצור אצלי תנועה קבועה של התחדשות. אני כל הזמן שואף למשהו, משתפר. אני מאמין שהבסיס ליכולת הזאת היא יצירה מתמדת של 'תמונת עתיד'. אני עובד בהווה, אבל תמיד יש לי חלום להגשים, שאיפות למלא. ד"ר ויקטור פרנקל, יהודי אוסטרי, הצליח לראות תמונת עתיד בתוך זוועות מחנות ההשמדה הנאצים בהם נכלא ואיבד את רוב משפחתו. היכולת הזאת, הוא כותב בספרו "האדם מחפש משמעות" (עוד לא קראתם???), היא הבסיס ליכולת של האדם להתגבר על כל קושי.

אם אכתוב שלראות תמונת עתיד בגיל הנעורים קל יותר מאשר בגיל 40, אני בטוח שהקוראים בגיל הזה יגידו שאני לא מבין כלום, לעומת הנהוני ההסכמה של ה'קשישים'. לכאורה בנעורים הכל משתנה ומתחדש מעצם שלבי החיים הטבעיים. כל שנה בתיכון היא משהו אחר, חוויות אחרות, יכולות אחרות, רישיון, חברויות, התאהבויות.. ואז שנות השירות, לימודים, פרנסה, זוגיות, משפחה והכל קורה בשנים ספורות. לעומת הגיל שבו, לכאורה, הבחירות מצומצמות יותר. אני כנראה כבר לא אגיע לירח. לנוער עוד יש סיכוי. אז למה הם לא יסכימו איתי? לא רק בגלל שלאדם קשה להסתכל על עצמו מבחוץ, אלא, בגלל שהם צודקים, היכולת להתחדש בכלל לא קשורה לגיל. היא עניין תודעתי. בגיל הנעורים, עם כל יכולת הבחירה העתידית הרחבה, אפשר לחוש חוסר יכולת לבחור, מצב תקוע שגם לא ישתנה. ובגיל 40 (הנהדר) ואפילו הלאה, גם אם יש דברים שכבר חסומים, עוד יש אפשרות לצייר תמונת עתיד, עוד משהו ללמוד, לעשות ולהתחדש.

אז אם אתם 'מטפלים', אל תבקשו שיציירו לכם עץ. ציירו להם עתיד.

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על המדרש ויקם מלך חדש עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחינת התחדשות והוא לישראל דכ' אין כל חדש כו'. רק ע"י שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחי' יוסף שמשם בא ההתחדשות עי"ז יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. ודפח"ח. כי מי שדבוק בפנימיות. ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר. יש לו תמיד זה ההתתדשות [....] ולזה צריכין בחי' אמונה להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות השם יתברך [...] וכ' אמת ואמונה ערבית שבעת ההסתר העצה ע"י אמונה הנ"ל. וז"ש והן לא יאמינו לי. שכל הגאולה תלוי בבחי' אמונה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש בכל יום [...] וזה הי' ג"כ אות המטה שע"י שנתחזק ויחזק בו נתהפך מנחש למטה. להורות שע"י שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ"ל [...] ולזה העיקר אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על אחת. פי' להיות ידוע שכל הנבראים הם רק בחיות נקודה אחת הכוללת הכל. וממילא אין הפרש בין שנגלה או נסתר כשהאדם נתבטל להפנימיות כנ"ל. [שפת אמת, שמות, תרל"א]:

באמונה האלילית בכלל והמצרית בפרט, אין חדש תחת (אל) השמש. (אל) הנילוס זרם מראשית הזמן ויזרום עד אחריתו. השמש תזרח גם מחר. אם נולדתי למלוך, אמלוך, אם נולדתי עבד, אין בי שום יכולת לחשוב שאהיה משהו אחר. ופתאום, דווקא במצרים, קם מלך חדש. מלך משנה מציאות. לוקח עם מהאליטה ומוריד אותו לעבדות. מאיפה היכולת הזאת?

מישראל. הפרעה הקודם למד מישראל לחלום והפרעה הזה למד לחדש. זה שהחידוש היה לרעת בני ישראל, מסביר ה'שפת אמת', מגיע מהחטא. על שלא עשו ברית מילה הקשור לכוחו של יוסף שידע להתגבר על יצר העריות. מה הקשר בין כוח זה להתחדשות? מסביר ה'שפת אמת' שזה כוח גדול שיכול ללמד אותך להפריד בין פנימיות חזקה ועוצמה אדירה ובין קליפות חיצוניות שבאותה העוצמה בדיוק יכולים להפיל את האדם. כשאתה יודע לעשות את ההפרדה הזאת וכשאתה בוחר כל פעם מחדש לגלות בכל דבר את הפנימיות שבו, משמע, את הכוח שבו, את מה שיכול ליצור חיים, מעצם זה יש לך את הכוח לחקור, לבדוק, לחפש ולחדש.

ממשיך ה'שפת אמת' ואומר כי לצורך זה האדם זקוק לאמונה. להאמין שזה אפשרי בכל דבר, בכל מצב. שיש אחדות בעולם וגם מה שנראה רע מגיע מהקב"ה. הקב"ה לימד את משה שיעור בנושא. מטה אלוהים יכול להפוך לנחש (מכיש, מסית, הורג, מלשין), נחש יכול להפוך למטה. אמונה כזאת היא מפתח להתגבר על כל מיצר. חבקוק הנביא העמיד את כל התורה על דבר אחד "צדיק באמונתו יחיה" עם יש בך את האמונה הזאת, כל השאר כבר יבוא.

רק אחרי השיעור הזה, משה יכול לעמוד מול עם של עבדים ולצייר להם תמונת עתיד שתתחיל להניע את הגאולה.

שבת שלום,

איתן.

ויחי תשפ"ב

בס"ד

יומיים של אימון פרמדיקים בירושלים. תכנים נהדרים, אנשים נהדרים והעיר, שכל ביקור בה, מבטא תחושה של עלייה לרגל. יש בה משהו מיוחד בעיר הזאת שמושך אותי מאוד, אבל גם מעורר דחייה. כדי לחמוק מפקקי החפירות של הרכבת הקלה, הוביל אותנו הוויז דרך השכונות והמרכזים החרדיים של העיר. המסתכל מהצד רואה גטאות של עולם מקביל שבו חוקי הלבוש, החינוך והעשייה שונים - מיוחדים מהעולם שנמצא חמש דקות נסיעה משם.

נסעתי עם חבר. פרמדיק ועוזר רופא שהתחיל גם הוא ללמד בשנים האחרונות את מקצוע מדעי הבריאות בבית ספר תיכון. "בדקתי, ואין בתי ספר תיכוניים פרטיים בכל הצפון" אמר לי. מכאן סיפר על קרובת משפחה שלא הסתדרה עם בית הספר התיכון בו למדה והצליחה לצמוח ולהתפתח בתיכון פרטי. תיכון שלכאורה מקבל את כולם, אבל המחיר גבוה יותר (אמנם כמו בישיבות תיכוניות…) ובעיקר אין סובלנות לחוסר למידה. לא לומד? מפריע? - לא בבית ספרנו.

בתוכי נדלקה ההתנגדות האוטומטית. קשה לי עם החינוך הפרטי. עם הרפואה הפרטית. עם התבדלות. מתקשה לקבל תנאי קבלה שונים, בין אם זה לבית ספר מסוים ובין אם למגמה. הן מבחינת הכסף והן מבחינת חוסר ההתמודדות. תלמיד שלא יוכל לזכות בחינוך איכותי מבחינת תכני ההוראה, שיטות ההוראה ומורים מצטיינים, רק בגלל שהוריו עם יכולת כלכלית נמוכה או שהוא מאתגר את המערכת החינוכית, אני מרגיש שזה בלתי נסבל.

טוב. נכבה רגע את ההתנגדות האוטומטית. הרי מי כמוני מכיר את תחלואי המערכת הממלכתית. את הקושי בהנעת תהליכי הוראה והערכה, קיבוע של תכנים ובעיקר את הקושי הגדול בניהול כוח האדם. משרד החינוך הוא ארגון גדול, בירוקרטי מאוד, ספינת ענקית שלסובב אותה לכיוון אחר מזה שבו היא שטה נדרשת אנרגיה רבה והיא דורשת ממך קבלת מרות. ארגון המורים גם הוא ארגון גדול וחזק שמשפיע באופן מהותי על החינוך, כי בסופו של דבר תהליכי החינוך - הוראה - הערכה, נעשים על ידי המורים והקושי בניהול כח האדם על ידי מנהלי בית הספר מביא לקשיים גדולים בהובלת תהליכים ופוגע באופן חד משמעי בתלמידים.

אז מה נכון יותר? מה אתם מרגישים? (אשמח לקבל תגובות). קראתי בויקיפדיה על החינוך הפרטי. מעניין שהחינוך הזה התחיל בגלל הרצון לשמור על חינוך דתי קתולי בנפרד מהחינוך החילוני, כמו שקרה אצלנו עם החינוך החרדי. מעניין שכותב הערך לא מצא, או לא רצה, לכתוב על ההתנגדות לחינוך הפרטי… אני עדיין חושב שצריך להאבק. שצריך להלחם כדי שרובם ככולם של המוטיבים הקיימים בבתי ספר פרטיים יהיו נחלת בתי הספר הממלכתיים. לייצר מהפכות שיבואו מלמטה ולייצר אווירה אחרת שתביא / תשאיר את המורים הטובים. אלו שרואים במקצוע מקום של התפתחות, לא פחות משל עובד הייטק שלא יכול שלא להתפתח כל הזמן, אחרת לא יהיה רלוונטי. התפתחות בהבנת הנוער, בראיית השליחות שבמקצוע ולא רק את הנוחות האישית. זה תלוי בכולנו. בתלמידים ובהורים, שלא צריכים להיות מוכנים לקבל את מה שיש ולדרוש שינוי, מהמורים שצריכים להבין שהאחריות בידיים שלהם וכמובן מכל מי שמניע מוסד לימודים או אחריות עליו.

בפסוק ויקרא יעקב אל בניו כו'. כי קריאה הוא לשון התקרבות והתחברות כמה שכתוב וקרא זה אל זה. ולשון מינוי כמ"ש ויקרא לאור יום פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא כו'. והענין שנתן יעקב אע"ה לכל שבט מינוי שלו. והראה לכל א' מקומו והתחברות שלו ביעקב אביהם. כי כמו שיעקב אע"ה מקיים כל הבריאה כמ"ש חז"ל שצורתו חקוקה תחת כסא הכבוד. כן השבטים המה עמודים שכל העולם עומד עליהם. וע"ז כתיב לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. וכ' לה' עין אדם. וכל שבטי ישראל עין אדם הוא הצורה של יעקב אבינו שאחז"ל שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון וכל השבטים הם ענפים שמתפשטין מזה האילן… [שפת אמת, ויחי, תרמ"ה]:

השבטיות הייתה חקוקה עמוק בעם ישראל. יעקב מעודד אותה, סדר החנייה בהליכה במדבר עודדה אותה והחלוקה לנחלות בארץ ישראל הבליטה אותה מאוד. יש עניין בלהיות עם הדומה לי. מקום בו אני יכול לפתח את הכשרונות המיוחדים בי. להביא את מה שאני טוב בו ולא לטבוע בים שטחי של אחידות. עם זאת, לשבטיות הזאת היו מחירים גבוהים. מלחמות אחים ממש. תקופת השופטים התאפיינה בשבטיות בלי שלטון מרכזי "איש הישר בעיניו יעשה" - והם עשו. עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. דור של הבל נאמר עליהם. השבטיות הייתה כל כך חזקה שלא ניתן היה לשים שלטון מרכזי. אירוע פלגש בגבעה היה אירוע מכונן. איחוד של השבטים כדי למחות על חוסר מוסריות. משהו שם התחיל להבנות. גם גיבורי הסיפור היו משבטים מעורבים. הונחה התשתית לשלטון מרכזי שהגיע בימי המלכים הראשונים, אבל התחזק רק בהמשך. 

יעקב קורא לבניו. כולם יחד ואחד אחד. נותן לכל אחד ברכה משלו, מקום משלו, אבל גם מלמד אותם, אומר ה'שפת אמת' את מקומם בתוך 'יעקב', בגוף המשולב שצריך להיות שלם ואחד. בני יעקב עונים לו "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". אנחנו מכירים בשוני בינינו, אבל מכירים באחדות שמתחילה מהקב"ה ושתפקידנו להופיע אותה בעולם.

קריאה של התנ"ך, של ההיסטוריה של בית שני, של הגלות ושל תחילת הציונות, צריכה להביא אותנו להבנה של האיחוד מול הייחוד. של אחת המשימות הקשות ביותר, כיצד לשמור על היחד מבלי לוותר על הייחוד. אני חושב שחשוב לשים לב לכל הדברים המשותפים (או כמה שיותר משותפים בעם), להיות שותפים בהם ולקחת חלק. התיישבות, שירות צבאי / לאומי, השכלה וחינוך, הם המקומות בהם אני מאמין שצריך להכנס עם כולם מתחת לאלונקה, אבל שהכתף שלי, הנושאת בעול, תהיה הכתף המיוחדת שלי.

שבת שלום,

איתן.

 

ויגש תשפ"ב

 בס"ד

בכניסה לתהליך של שינוי, בין אם שינוי כפוי, בין אם מתוכנן, בין אם שמחים בו ובין אם לא, יש לא מעט חששות וישנה גם התרגשות. זו יכולה להיות כניסה לתהליך קצר, או כניסה לתקופת חיים שלמה. זאת בהנחה, כמובן, שהאדם מודע לשינוי שהולך לעבור עליו. החששות, איך אעבור את השינוי, מה יחכה לי מהצד השני, האם אני הולך להשתנות בתהליך הזה ואיזה אדם אהיה בסופו. האם אצליח לשמור על עצמי, להשאר נאמן למי שאני, או שאני עלול להשתנות ולהפגע. מי יודע, אולי אני בכלל רוצה לנטוש את מי שהייתי קודם ולצאת ממנו אדם אחר לגמרי. אחת הדוגמאות הבולטות היא הכניסה למסגרות שאחרי תיכון, צבא, חתונה, שינויים דרמטיים המשפיעים שנים ועשרות שנים קדימה…

אני חושב שאחת מנקודות המפתח להצלחה בצליחת השינוי ויציאה ממנו מחוזק יותר, תוך שמירה על האישיות שלך, היא המעורבות של האדם בתהליך. עד כמה הוא מכין את עצמו לפני, עד כמה הוא נכון להכנס לתהליך, עד כמה הוא מוכן להכנס אליו עם עיניים פקוחות ולהיות פעיל בו.

אפשר להכנס אליו ולהיות בו כמו על סרט נע שמישהו אחר מפעיל ושולט בו (ע"ע הקליפ לשיר The wall של הפינק פלויד. קליפ מזעזע שיום אחד שווה להעז ולשאול האם הוא עוד רלוונטי היום), אפשר לתת לכוח הכובד (שהוא כוח נפשי לא פחות מכוח פיזיקלי) לעשות את שלו, "לזרום" לאן שהחיים ייקחו אותי… הפאסיביות הזאת תגרום בדרך כלל, ממש כמו בקליפ, שאסיים אותו בנפילה אחר נפילה שונה ומעוך, נפילה שלפעמים אין אחריה תקומה… השבוע ישבתי לאכול בחוץ עם הבן שלי ונגש אלינו אדם לקבץ נדבות. שאל אותי הנער "איך מגיעים למצב כזה?", עניתי לו שיש כמובן כאלה שעברו חוויות קשות שאנחנו לא נבין, שנגזר עליהם, בעל כורחם גורל אכזרי. אבל, לרוב, בתהליכי הנפילה האלה, האדם גם עמד בפני צמתים בהן הוא היה יכול לבחור אחרת. בעיקר, לבחור לקחת אחריות. אמרתי לו שזה מתחיל ממש עכשיו, בגיל הנעורים כתהליך גדול, המורכב מעשרות תהליכי משנה קטנים.

לעומת זאת לקיחת אחריות על כניסה לשינוי, על כניסה לתהליך ואקטיביות במהלכו של השינוי, תביא לכך שגם אם השינוי לא צלח, גם אם לא השגתי את המטרות שרציתי, ואפילו אם נפלתי, אני אוכל לומר שעשיתי מה שיכולתי ובעיקר שנשארתי אני. תהליך כזה גם יאפשר לי לקום ולהמשיך הלאה, לנסות ולעבור עוד שינוי, עוד תהליך. להיות בתנועה שסך הכוחות שלה למעלה, גם אם ישנן נפילות.

בשם מו"ז ז"ל ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות למצרים. ופי' שהי' צריך לירד מדריגה אחר מדריגה עד למצרים. וע"י יוסף זכה לירד למצרים בלי השתנות. ויש להוסיף ע"ד מ"ש וירא כו' העגלות אשר שלח יוסף כו' ותחי רוח יעקב כו'. שראה שיוכל לילך למצרים בלי השתנות וזהו ההפרש בין שלשלאות לעגלות וזה היה עיקר שמחתו. וז"ש שעגלות של פרעה פסל אותם כי הי' חקוק עליהם ע"ז כו' והוא כנ"ל [שפת אמת, ויגש, תרל"ה]:

גזירת ברית בין הבתרים הייתה ידועה, כמובן, ליעקב וכדי שיתקיים "ודור רביעי ישובו הנה" הוא הבין שעוד רגע ותגיעה השעה ותהליך גלות נוסף של העם העברי שאך זה מתהווה, יגיע. אפשר להניח כי הוא נכנס לתהליך מתוך אמונה בברית ובתוצאה החיובית שבסופה, אך, אולי לא פחות, בחשש מגזירת "וענו אותם ארבע מאות שנה" ואיך ייצאו ממנה.

הוא אולי חשב, למשך מספר שנים, שהוא מוכן. שניים עשר שבטים הוליד, כולם נבחרו להיות שבטי י-ה ועם כוח כזה, עברנו את לבן, נעבור גם את פרעה. אבל החבילה מתפרקת, יוסף איננו, יהודה יורד מאת אחיו, ראובן בכורו חוטא, שמעון ולוי, מי יודע מה עוד יעשו, כך, שאולי, אין כאן עם, אין אפילו משפחה שתוכל לעבור את הגלות הזאת. נראה שיהיה כאן תהליך של שלשלאות ברזל. מפרש ה'שפת אמת' שלשלת במובן שהיא עשויה מחוליה ועוד חוליה, התדרדרות אחר התדרדרות, כמו מפולת סלעים במורד ההר. חוליות ברזל שאי אפשר לנתק אותן אחת מהשנייה, אין שליטה…

ואז מגיעות העגלות של יוסף עם הבשורה של 'עוד יוסף חי'. המשפחה חזרה להיות שלמה (עוד לא מושלמת, אבל איזו משפחה כן..), הדרך היא אמנם לגלות, אבל דרך ישרה, נשלטת, מתוך כוח, מתוך עוצמה. אז כן, נעבור את הגלות ההכרחית הזאת, כדי להיות לעם שמקבל על עצמו את משימת העבדות ולהביא את בשורת החירות לעולם. לא כי התדרדרנו לכך, אלא, כי נסענו אליה בדרך ישרה, בעיניים פקוחות ובאמונה בקב"ה. במבט נוסף על העגלות הוא רואה, שיוסף, בתוך כל 20 שנות בדידותו במצרים, שמר על עצמו, אלו עגלות של איש עברי גאה, עגלות שיוצרו במצרים, אבל שהורדה מהן העבודה זרה. 

יעקב אורז את הבית ומחייך.

"ותחי רוח יעקב אביהם".

שבת שלום,

איתן.

מקץ - חנוכה - ר"ח תשפ"ב

בס"ד

פחדתי לומר 

שעמדתי.

על יאורי

אלוהי שאני,

עשיתיני.

להסתכל לפנות בוקר

במים

צלולים,

במראה.

לדעת שאני,

אדם.

לחלום על

שינוי.

יריחו. כל כך קל לשכוח היום עד כמה העיר הזאת טבועה עמוק בהיסטוריה של העם שלנו. כיבוש הבכורה בארץ, מנעולה של ארץ ישראל, קשר עמוק לירושלים ולבית המקדש ומלכות החשמונאים. היום, שטח A, סיסמת הניתוק שלנו מהארץ - "עזה ויריחו תחילה" (למי שזוכר, אי שם, בהסכמי אוסלו הארורים). ובחנוכה זה אפשרי, להכנס, לחוות את העיר וההיסטוריה שלה, לחזור קצת להתחבר. יצאנו לסיור בארמונות החשמונאים שבפאתי העיר. כמעט כולם רק מהמגזר הדתי - לאומי על גווניו, הלא מאוד רבים. עוד סמל לחוסר ההצלחה שלנו, של כל המגזרים, להעביר הלאה ערכים, ציונות ומסורת.

את הקבוצה שלנו הובילה נועה, בוגרת האולפנה במגמות ביולוגיה - רפואה, תלמידתי היקרה. הייתה חוויה מיוחדת לשבת ולהקשיב לה, להפוך את התפקידים. מעבר לתוכן ולמתודה, מעבר לשושלת החשמונאים הפתלתלה שללמוד עליה כל כך רלוונטי, בימים ההם - ממש בזמן הזה. לראות אותה מובילה, את עידו עוקב אחריה באדיקות (אבל כמובן לא מראה רגשות..:), סימל אצלי את שבירת הגבולות של ה'תן וקח' הכאילו כל כך מובנה בתוך מערכת החינוך.

גם בפדגוגיה שאני מנסה לאמץ, אבל בעיקר בתחושה הפנימית שאני מנסה להפנים ולשדר החוצה, אין נותן ומקבל ברורים, אין צד אחד שפעיל וצד שני שסביל. מה שעובר דרכי לא עובר כמשפך, אלא, כמסננת ונפה. מה שיוצא בצד השני של האינטראקציה עם האדם ועם נושא הלימוד, הוא שלי, הוא שלנו. הפריה הדדית. אני חש התפתחות, חוויה, שותפות ברגשות מכל הקשת, למידה והתקדמות, לא פחות ממה, שאני מקווה, חשות התלמידות.

"תנו לי נקודת משען וארים את העולם" אמר ארכימדס. ובאמת, עם נקודת משען טובה, הכל אפשרי. בקשר הדדי טוב, אתה נקודת משען - ונשען. התלות ההדדית, ההחזקה המשותפת שלא נותנת לאף אחד ליפול, שמאירה בכל אחד את חוזקותיו, שמחליקה לכל אחד את פגמיו, שמאפשרת לגדול.

במדרש רק הכסא אגדל אנו למדין מפרשתו של פרעה כו' והיית רק למעלה ע"ש. דקשה מה הוצרך להתנות זאת הלא אמר על פיך ישק כל עמי ומהיכא תיתי שיהיה שוה למלך. וגם מה לשון אגדל. רק כל כוונת פרעה שהקים ליוסף בעבור כי הוא חכם ויתגדל כסאו על ידו. וזה שהתנה רק שהכסא יגדל על ידו. וכמו כן אנו למדין שכל הרמת בנ"י צריך להיות לשם שמים להיות עיניהם ולבן של בני ישראל רק למעלה [שפת אמת, מקץ, תרמ"ז]:

לפרעה יש דרישה מיוסף. כל מה שתעשה - צריך לגרום לי להיות מכובד יותר, גדול יותר, כך מפרש ה'שפת אמת' את הביטוי "רק הכסא אגדל ממך". אפשר לראות כאן מהלך פוליטי ציני של מלך, שמצד אחד מזהה הזדמנות להצלת ממלכתו, מצד שני, לגדל מנהיג חזק לידך זה מסוכן. לכן, אומר פרעה ליוסף, אין לי בעיה שתגדל, כל עוד גם אני גדל מזה.

ואולי באמת לזה התכוון פרעה וכבר אנחנו יודעים מה קורה לו כשהוא "שוכח" את יוסף, כשהוא כבר לא משרת את האינטרסים הפוליטיים שלו. אבל, אולי, הוא התכוון למשהו אחר. וגם אם לא, אנחנו יכולים להתכוון לזה. ללמוד מזה. איך אחד מרים את חברו מבור הכלא, מהמקום הנמוך ביותר וגדל מזה בעצמו. איך פרעה ויוסף יכולים להיות נקודת המשען ההדדית האחד של השני. איך בניגוד לחוקי הפיזיקה, אך במתאם כל כך גדול לחוקי הנפש, אני יכול להרים אותך ולהתרומם מזה, מה שגורם גם לך להתרומם ואז אני…

ה'שפת אמת' לוקח את זה גם לקשר בין ריבונו של עולם לבני ישראל. איך ההרמה של בני ישראל גורמת, או צריכה לגרום להרמה של הקב"ה בעולם. עד כדי כך. נכון, את עצמותו זה לא ישנה, אבל יש לנו את הכוח - והחובה, לשנות ולהרים את הופעתו בעולם. "רק הכסא" - יותר מרמז על כסא הכבוד.

עד כדי כך ניתן בנו הכוח. לשם כך ניתן בנו הכוח. כל כוח שהוא. כל יכולת שהיא. להוות נקודת משען - ולהתרומם.

שבת שלום וחנוכה שמח,

איתן.

למי שרוצה להרחיב, עוד פסקה של ה'שפת אמת' לחנוכה המביע את הרעיון הזה:

כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס. כי כפי מה שעושה הקב"ה לנו נסים כמו כן צריכין אנחנו לעבוד לפניו יותר מכח הטבע. כי הארת הנס שנעשה לאדם הוא מוסיף כח בו למעלה מהטבע ומגביה מדריגתו. וזה להתנוסס. לכן בימים אלו יש לנו להתחזק בעבודתו ית'. וכן מה שמברכין והגיענו לזמן הזה ג"כ הפי' שיש לנו נגיעה ודביקות בהארת הימים הללו ובודאי יש לכל איש ישראל שייכות להארת הנסים אף שאינו מרגיש בנפשו צריך להאמין בזה וכפי גודל האמונה והשתוקקות יכולין אח"כ להרגיש בההארה ג"כ כנ"ל [שפת אמת, חנוכה, תרל"ו]: