בלק תשע"ח

בס"ד

בלק תשע"ח

גם עם סיום הלימודים מגיע (כמעט) כל יום לאולפנה. שקט. איזו יעילות בעבודה. ישיבות, פגישות והחלטות שלא הצלחנו להגיע אליהם חודשים נסגרות בשבוע. סטרטאפ מטורף - בית ספר בלי תלמידים… 

החופש הוא הזמן של המורים להתכנס פנימה. או לפחות להקרין החוצה במינון נמוך (כי אי אפשר ואני גם לא באמת רוצה שהקשר האישי - חינוכי ייפסק רק כי בלוח השנה מופיעה ה-20.6). אבל מהי המטרה של החופש הזה מהכיוון של איש החינוך? 

כפי שאני רואה את הדברים, לחופש ישנם שני תפקידים מרכזיים. האחד הוא באמת לעבוד גם בלי התלמידים. להתפתח כאדם וכאיש חינוך, גם אם שום דבר מההתפתחות הזאת לא ייצא החוצה כלפי מישהו אחר. ללמוד יותר, לנתח ולבחון את עצמי. לחזור ולשאול, לחזור ולחשוף - מה הן החוזקות שלי? מהן האמונות שלי? כאדם, כבעל משפחה וכאיש העוסק בחינוך.

תפקיד נוסף של החופש הוא ההכנה לשנה הבאה. הכנה שהיא גם מעשית - תכנון, בנייה ואיסוף של חומרים וכד' וגם הכנה של הנפש. המנוחה, העצירה. האפשרות הזאת היא אחת המתנות הגדולות שמורה מקבל. זמן המוקדש לעצירה ומנוחה ואגירה של כוחות חדשים. כוחות שיופנו בהמשך אל התלמידים.

בחופש הזה אני ממשיך ליצור.

בחופש הזה אני מתכוון לנוח.

בחופש הזה אני רוצה שנפגש.

"בפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. פרש"י כשהם שמחין אין אומה שמחה עמהם כו'. כי באמת עיקר כוחן של בנ"י הוא למעלה מעוה"ז ונשתלחו לעולם רק לתקן הכל... וכיון שזה עיקר אצלם ממילא אוכלין גם בעוה"ז שהוא באמת טפל ועיקר נחלתם בעוה"ב... וז"ש לבדד ישכון שזה עיקר המנוחה והתכלית שלהם...והם ב' שמות יעקב וישראל. שבעוד שהיה נלחם עם עשו ולבן נקרא יעקב כמו עבודת ימי המעשה. ואח"כ נק' ישראל שהוא ע"ש החירות שרית עם אלהים כו'. והוא בחינת השבת קודש. ועל ב' אלו כתיב טובו אהליך יעקב…" (שפת אמת, בלק, תרמ"ד).

שני שמות יש לנו. יעקב וישראל. בשם יעקב אנחנו אוחזים בעקב אומות העולם. אומות העולם אוחזים חזק בעולם הזה ותפקידנו למשוך אותם מהעקב אל העולם הבא. להראות כיצד כל הדברים הם בעצם אחד. כיצד הקב"ה מתגלה גם דרך העולם הזה. קוראים לזה חינוך. שישה ימים אנחנו עובדים בעולם הזה. צריכים להראות כיצד אנחנו שותפים, עובדים וחוקרים את העולם הזה בדיוק כמו כל אומה (ואולי קצת יותר. הראש היהודי…) ועם זאת מראים לאומות איך אפשר לשלב בעולם הזה, העולם שנראה כל כך טבעי, גם את המוסר וגם את העובדה שיש עם מי לדבר מחוץ לעולם, מחוץ לאדם ובכך להביא לעולם תקווה גדולה.

וביום השביעי אנחנו נחים. אנחנו "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", לא נספרים יחד עם הגויים. אל תדברו איתנו היום (גוי ששמר שבת חייב מיתה) אנחנו בחופש. בחופש הזה אנחנו בונים את עצמנו בשביל לבנות את עצמנו, בלי קשר למה שנתחיל לעשות שוב ביום ראשון. בנוסף, עצם העובדה שישנה שבת בתוך העולם הזה, רעיון מהפכני ומוזר אם תשאלו את אנשי העולם העתיק, עצם העובדה שאנחנו עוצרים, היא זו שנותנת לנו את הכוחות ואת היכולת להמשיך אל ששת הימים הבאים ולחזור לעבודה.

שבת שלום - חופש נעים,

איתן.

חקת תשע"ח

בס"ד

חקת תשע"ח

אירועי שיא. מסיבות. ברכות. תודות. הכל נראה נפלאה באירועים האלה. כל הטוב יוצא החוצה. לא בציניות. לא מתוך נימוס. תחושה אמיתית. הלב מתרחב. מה מתרחב, יוצא - נשפך...

והפלא. איך אותם אנשים, אותו דפוס התנהגות בדיוק שלאורך ימי השנה מכניס אותך לפעמים התמודדות, לקושי, איך אותם הכוחות בדיוק מתגלים ביופים. 

דיבור שהיה מורכב, שהיה בוטה ומתריס הופך להיות דיבור פתוח ואמיתי. התכנסות פנימית וחוסר שיתוף הופך להתבוננות פנימית והפניית הטוב כלפי האחר. התנהגות שנראתה קפדנית, דורשת, אולי אפילו שהתפרשה כנקמנות, מגלה את העקביות שבה ואת הרצון להצלחה של הזולת. ברגעים האלו בהם הכל נראה טוב, אני שואל את עצמי, אולי התעקשתי יותר מדי, אולי שפטתי לחומרה. ובעיקר אני שואל את עצמי, האם בתוך היום - יום, לא ברגעים הנוצצים והנקיים, האם בתוך ההתעסקות ב"קטנות" החיים, האם אז ראיתי באמת את הטוב מאחורי ההתנהגות של מי שסביבי? האם ידעתי לזהות את הכוחות באותם הרגעים ולא רק בדיעבד?

אני חושב שדווקא הרגעים האלה צריכים לחזק אצלנו את ההבנה שהעבודה היום יומית, השגרתית, האפורה היא זו שבונה את הרגעים הנוצצים. התעקשות על עקרונות, על ערכים גם במחיר של התמודדות, הם אלו שיביאו בסופו של דבר להכרה בכך שהרצון להיטיב הוא זה שהוביל להתנהגות הזאת. ומצד שני שהבזקי הנצנוץ מהאירועים האלו ילוו אותי בשגרה, לזכור, לבחור לראות ממש את הטוב, את הכוחות שקיימים במי שסביבי ולאור זה לפעול את כל הפעולות הנחוצות.

אני רואה אתכם כל הזמן. קבלו חיבוק וירטואלי.

"בפסוק עשה לך שרף כו'. במשנה וכי נחש ממית וכי נחש מחיה? אלא בזמן שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים מתרפאין. וקשה היה צריך להיות הסתכלות לשמים בלבד למה נחש נחושת. אכן באמת היה הנחש מסוגל לרפואה זו ששם הקב"ה בו רפואה זו וכמו שכתב רמב"ן ז"ל שדרכו של הקב"ה למתוק מר במר... שם הקב"ה כאן להיפוך שע"י הראיה יתרפאו ע"ש…" (שפת אמת, חקת, תרל"ו).

שואלת המשנה - הנחש ממית? הנחש מחיה? איך אותו נחש ארסי יכול לרפאות? ומי חשב לשים את הנחש כסמל עולמי לרפואה? עונה המשנה - זה לא הנחש, זו כוונת הלב. אבל אם צריך רק את כוונת הלב, שואל השפת אמת, למה צריך נחש נחושת? תן להם סידור או פרקי תהילים!!

ועונה על פי הרמב"ן שדווקא דרך הטבע, דווקא דרך ההתבוננות במה שנראה לנו כהפכים בעולם החומר, דווקא דרך סתירה זו נבין שהמציאות היא אחדותית. אותו ה-אחד הוא זה שפועל בעולם. ממית ומחייה. הכוונה של האדם היא זו שיכולה להשתמש בארס הנחש כדי לרפא. לא להסתכל על תוצאות - הנה הנחש ממית, אלא, להסתכל על תהליכים, על כוחות. להבין כי יש לנו בחירה כיצד לפרש את המציאות וכיצד לפעול בה. לקחת את הארס - ולהיטיב.

שבת שלום,

איתן

קרח תשע"ח

בס"ד

קרח תשע"ח

זמנים של סוף. סוף לימודים. סוף קורס. סוף טירונות. ובאווירה הזאת ההיררכיה יורדת. הגבולות מתטשטשים. הלב נפתח, מחיצות יורדות, פחות הקפדה על חוקים והרצון לשמוע ולהשמיע משהו אחר עוד עולה מבכל יום.

מה יש שם באמת בזמנים האלה? - קרבה? שוויון? או אולי חוצפה? הזדמנות להעלות קשר ברמה אחת למעלה או פריקת עול? ואם מצליחים להגיע לרגעים מרגשים ואם מצליחים להרגיש יותר יחד, אז מדוע לא לנהל ככה את כל השנה? מה תפקידה של ההיררכיה? בשביל מה זה טוב? מהי ההצדקה המוסרית? האם רק בגלל עניינים טכניים של סדר צריך לייצר מנגנון שבו צד אחד עליון וקובע והצד השני נמצא בעמדת נחיתות?

בעולם החינוך קמו בתי ספר דמוקרטיים. רמות הדמוקרטיה שונות. זה למשל שבגולן הוא אחד הקיצוניים. כן, יש צוות ויש מנהל, אבל התלמידים קובעים את המנגנון, אחראים לאכיפתו, משפיעים על תכנית הלימודים ואפילו על מבנה הצוות. הלימודים, כמובן, אינם חובה וכן על זה הדרך... במחשבה ראשונה זה קצת מוזר ומבהיל. אבל מחשבה נוספת יכולה לראות את היתרונות הגדולים שבדבר. אפילו קנאה. למה להתעסק במשמעת? הרי איזה טוב יהיה אם כל מי שיכנס אלי לשיעור יעשה את זה מתוך בחירה. 

ובכל זאת, כך נראה לי, יש מקום עדיין בעולם כפי שהוא, להובלה. לקבוצת מיעוט שתורה את הדרך, שתקבע את חוקי היסוד. אבל בשני תנאים. האחד, שהקבוצה הזאת רואה את עצמה בשליחות להיטיב עם השאר (ע"ע שליחות בשבוע שעבר) והתנאי השני הוא לאפשר את הבחירה וחופש המחשבה של השאר, כך שהשכבה ה"שלטת" תפקידה הוא להתוות את הדרך מבחינה ערכית ומוסרית, לצורך ארגון ולא רק שאינה פוגעת בשכבה ה"תחתונה", אלא, רואה את עצמה בשליחות להעלותה ולהנחותה.

כתיב באהרן ברית מלח עולם. דאיתא מים תחתונים בוכים אנן בעינן למיהוי קרוב למלכא. והקב"ה הבטיח להיות מלח וניסוך המים במקדש. ומעין זה הי' בנפשות תחתונים שנתרחקו מעל שולחן אביהם ונתן לנו הקב"ה את אהרן שהוא כמלאך ה' צבאות גם למטה ועל ידו מתקרבים התחתונים לעליונים ובזה יש שלום בעולם. והיא עדות על כל כלל ישראל שנקראו השולמית שהשלום נמצא ביניהם כמ"ש במ"א מזה: (שפת אמת, קרח, תרנ"ד).

קרח צועק "שוויון!", "כל העדה כולם קדושים!", "מדוע תתנשאו על עדת ה' !". ובאמת, זה נראה לא טוב… משה מלך, האח כהן גדול, כל בניו כהנים, הגיס נשיא השבט. החמולה השתלטה על העם. מדגיש השפת אמת כי הברית שנכרתה עם אהרון המורם מהעם היא ברית על מלח ומים, הדברים הפשוטים ביותר ומתוך כוחו ומתוך ההבדלה שלו והרוממות שלו הוא מעלה את העם ודואג גם לנמוכים ביותר. לקרבם לאביהם שבשמיים ולעשות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

שבת שלום,

איתן 

שלח תשע"ח

בס"ד

שלח תשע"ח

על דבר השליחות. 

"יוצאים לשליחות". נראה כי ישנם אנשים ש"עושים" שליחות, תפקיד מסוים. זמני. תמיד חלמתי לצאת לשליחות בחו"ל. זה משהו גדול. כנראה זה לא יקרה. "להאשים את השליח". "אני רק השליח". אלו ביטויים המדמים את השליח לאדם העושה תפקיד חסר משמעות, מתווך בין השולח, זה שנותן, זה שפועל, לאדם המקבל. אז מה זה להיות שליח? תפקיד שיש בו מסירות והקרבה או תפקיד טכני של העברה? האם יש זמן שבו אפשר לצאת לשליחות ואם פספסתי אז זה כבר אבוד?

שליחות היא לא תפקיד. שליחות היא תודעה. והתודעה משלבת את שני האלמנטים האלה של השליחות. בתודעה, אני מצד אחד מרגיש שבכל מה שאני עושה אני שליח. שליח שיוצא ופועל ומקריב ומשפיע ומנסה לשנות את העולם. ועם זאת אני בתודעה של "אני רק השליח". האמת היא לא שלי. אפילו מקור הכוחות לעשייה הם לא שלי. אני רק מעביר, אני רק הצינור. ולכן השליחות אינה תפקיד שאני עושה בזמן מסוים, אלא, המצב הנפשי איתו אני עושה כל דבר בחיים. כל תפקיד, כל עבודה, כל עיסוק.

אני השליח! אני באתי לשם מטרה נעלה! באתי לשנות! 

אני שליח, רק באתי להעביר את מה שביקשו ממני, זה לא ממני…

"... בשליחות מרגלים דיהושע ותצפנו כו' שפינחס לא הי' צריך להסתיר שנק' מלאך כו'. העניין הוא כי המלאך אין לו רק השליחות לכן נקרא מלאך. כמו כן כל עובד ה' הכהן גדול והנביאים שנק' מלאכים הוא ע"ש הביטול כל הגוף אל השליחות כמ"ש נותנים נפשם בשליחותם. דבר נקל לאדם להיות כמלאך...

פסוק והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה. סמיכות הפרשה למרגלים...דור המדבר היה בחינת משה רבינו ע"ה שהוריד להם תורה ומן לחם מן השמים. ובחינת א"י היה לחם מן הארץ… כי חשוב לפניו ית' מה שמרוממין בחינת השפלות אליו ית' שבעבור זה הי' כל ירידת האדם מעולם העליון לעוה"ז…" (שפת אמת, שלח, תרמ"א)

למלאכים אין כלום משל עצמם, הם רק שליחים. שליחים מושלמים. אבל רק שליחים. לבני אדם לעומת זאת קשה להיות שליחים. קשה להיות שליח כמלאך היודע שאין לו שום דבר משל עצמו, אלא, רק השליחות מאת הקב"ה. קשה לו להיות שליח בכל דרכי העולם הזה, גם בדברים הנראים לפעמים שפלים. כסף, עבודה, יצרים, שגרה.

איזה מזל שאנחנו לא מלאכים.

לקום בבוקר. כל בוקר. ולהיות שליח.

שבת שלום,

איתן

בהעלותך תשע"ח

בס"ד

בהעלותך תשע"ח

שוב הן עשו את הטעות הקשה הזאת. התנצלות לא תעזור כאן. ניסיונות להסברים פתלתלים לא ישנו את העובדה הקשה. גם אם זה נאמר רק ברמז. הן קראו לי זקן. לי אתן קוראות זקן? אתן לא מתביישות? אני יותר צעיר מכן…

וזו אגב, האמת. עם השנים אני חש שהרוח שלי פחות ופחות כבולה. יותר ויותר חופשיה לתפוס עוד מקומות במרחב. למרות חיים שיש בהם מוטיבים של שגרה ומונוטוניות לכאורה אני מרשה לעצמי להיפתח לעוד תחומים, להטיל ספק בדברים שהיו נראים לי ברורים מאליהם וכל הזמן להמשיך וללמוד. וזה הכלי הראשון שלי בחיים בכלל ובעבודה עם נוער בפרט.

שנות הניסיון, עם זאת שהן מראות לך כמה אתה עוד לא יודע וכמה עוד יש לך ללמוד, הן גם מחדדות לך את נקודות המבט. הניסיון מאפשר הבנה וניתוח טוב יותר של המציאות. לראות את הדברים ממקום מעט גבוה יותר, מאפשר לנעול ולנטרל את ההשפעות של סערת הרוח המאפיינת את גיל הנעורים ולראות את הדברים פחות או יותר כמות שהם. לנתח את המציאות באופן קר יותר עם ראייה והבנת המשמעות של המעשים וקבלת ההחלטות בראייה של העתיד.

חום של התחדשות הנפש, פתיחות של אש פנימית המלובים על ידי רוח הנעורים, ומצד שני יכולת של סגירה וצמצום ההשפעות שלה מביא את האדם הבוגר להוות דמות שיכולה לתת הכוונה וכלים לדור הצעיר ממנו. מן הכיוון השני, עוצמות האש והרוח החופשית המנשבת אצל הדור הצעיר צריכה להמשיך ולדחוף את הדור המבוגר ממנו.

"בשם מורי זקני ז"ל בפסוק 'ומבן חמישים… ישוב מצבא העבודה'… אבל חוזר הוא לנעילת שערים. ודקדק.. נעילת שערים ולא פתיחת שערים. ופירש דכתיב 'מה יפו פעמיך בנעלים'. 'פעמייך' הוא התעוררות התלהבות לבות בני ישראל… 'בנעלים' הוא שזה התלהבות צריך שמירה ומנעול שלא יתפשט בו פסולת. ושבח הזקנים הוא בזה שיש להם ישוב הדעת שלא להתפשט ההתלהבות יותר מדאי. וזהו נעילת שערים…" (שפת אמת, בהעלותך, תרמ"ג).

העבודה במקדש היא עבודה שמלהיבה את הנפש. האחראיים הראשיים על ההתלהבות של הקודש הם הלויים. מגיל צעיר הם במשכן / מקדש, מהווים את המרכז שלו, מנגנים לכל אחד ולכל זמן את הניגון שלו כדי לעזור לבאים אל המקדש להפגש עם הקודש. לפתע בגיל 50 אומרים להם 'עד כאן', אתם כבר לא יכולים לנגן, אתם כבר לא יכולים להלהיב. הגיע זמנכם להיות שוערים. הקונוטציה בקריאת הפשט היא ביזוי. במקום לעסוק בקדושה נשים אותם בשער, כמו אנשים ללא עבודה שנאלצים לעבוד בשמירה. 

מחדש ה'שפת אמת' כי העבודה בשערים היא עבודה חינוכית המשלימה את העבודה של הצעירים המנגנים. בני ה- 50+ צריכים לדאוג לכך שהתלהבות הקודש תשאר בתוך תחום הקודש ולא תגלוש להתלהבות פרטית. שתהיה מדויקת. הלויים הצעירים והמבוגרים עובדים יחד כדי לעזור לבאים אל הקודש מישראל והעמים להגיש לדבקות נכונה ומדויקת.

שבת שלום,

איתן.

נ"ב - אני עוד רחוק מגיל 50 ולא תפטרו ממני כל כך מהר...