יום שישי, 28 בינואר 2022

משפטים תשפ"ב

 בס"ד

מהצבא השתחררתי עם מסקנה אחת מאוד ברורה לגבי העתיד. אני לא מתכוון לעבוד כשומר. הסיוט של כל חייל. השעות הארוכות, הסיזיפיות, הלבד (בפרה היסטוריה לפני עידן הטלפונים הניידים והאזניות הקטנות…) ובעיקר תחושת חוסר התוחלת. עד עכשיו הצלחתי לעמוד בזה. חוץ מזה, בסרטים הם תמיד נהרגים ראשונים. בדרך כלל יש נטייה להתעלם מהם. תפאורה בלבד. במקרה הזה, נראה לי, שהסרטים מדייקים באופן מפתיע. כולם מתרכזים במלך ובמלכה, מי בכלל מסתכל על השומרים.


אבל, בינינו, כמה אנשים מגיעים לתפקידי המלוכה? רובנו שייכים למעמד פשוטי העם. רובנו מתמודדים יום יום עם הניסיון לשלוט על עצמנו. ובמעמד הזה, אני חושב, השומרים נמצאים בפסגה. מעבר לקרבה שלהם אל המלך, קרבה שיכולה להרים את העיניים שלהם מההתעסקות בלשרוד, להרים את הרוח שלהם אל עניינים שמעל הגוף, השומרים, בעצם, מחזיקים את הממלכה. השומר לא רק עומד בש"ג, הוא צריך לצפות את הסכנות ולהיות מוכן להגיב אליהן. 'מגן ולא יראה'. 


אני עובד כשומר. לפחות מנסה. לשמור על עצמי ועל כל היקרים לי. זו המשימה המרכזית. להיות עם עיניים פתוחות, להבין, להכיר, להקשיב. לחוש את הסכנות, לבנות ביצורים כדי שכולנו נהיה חזקים יותר ולנסות לתפוס את מי שמועד ועלול לפול. יש אנשים, בכלל, מורים בפרט, שרואים בתקופה הזאת, שעת הישרדות בלבד. להוריד את הראש עד יעבור זעם. אני רואה (גם) בתקופה הזאת את שעתם החשובה והמאתגרת של ה'שומרים' באשר הם. זה הזמן לצאת ל'שמירה', גם אם קר וחשוך ולבד. זה הזמן לפעול, מאחורי ולפני הקלעים, כדי שאף אחד לא ייפגע, כדי שאף אחד לא ייפול ויישאר מאחור. לא מחלקים מדליות על שמירה טובה, זה בדרך כלל לא הירואי, את המדליה האמיתית השומר מרגיש בליבו. השומר יודע שבזכות משמרת הלילה שלו, המלך יכול לקום בבוקר.

 

בודאי יכולין ללמוד מאלה המשפטים דרכים הצריכין לעבודת הבורא ית'. ודין שומרים כי יתן כו' כסף או כלים כו' אם ימצא הגנב ישלם שנים כו' אם לא שלח ידו כו'. כי הקב"ה נותן לאדם כלים לשמור. כסף הוא הרצון והחשק. וגם בריאת האדם עצמו שהוא כלי לעבודתו ית' וצריך שמירה. והיצה"ר גונב העיקר. ואם האדם ניצול ממנו יש לו יתרון כי הגנב משלם כפל. והעצה היעוצה לאדם הוא הרחקת התענוגים כי אם שולח יד נתחייב באונסין. ובגמ' השומר שאמר הריני משלם קונה הכפל לכשתגנב ותרצה ותשלמיני כו' ע"ש פי' אף שחטא האדם אם נותן לבו לשוב להשי"ת ברצון שלם. אף כי באמת חייב הוא. עכ"ז בא עוד למעלה ע"י החטא ומקנה לו הכפל והוא ענין מעלת בעל תשובה. שזדונות נעשין לו כזכיות כנ"ל [שפת אמת, משפטים, תרל"ה]:


נבראנו כ'כלים' לקיים שליחות, מלאים ב'כסף', כיסופים, רצונות, חשקים. שני אלו הופקדו בידינו על ידי הקב"ה, בעל הבית, על שני אלו צריך לשמור. לשמור מפני יצר הרע. היצר שרוצה להשתמש בכלים ובכסף למילוי תאוותיו - תאוותינו הנמוכות. ואנחנו צריכים להיות שומרים. לשמור ולהשתמש באותם כלים, באותו הכסף, לא להתנזר, לא להסתגף, כדי למלא את השליחות שלנו בעולם. להיות קדושים, להיות קרובים עד כמה שנצליח, בעזרת הכסף והכלים, לדעת אלוהים. 


יש מי שיבחר לא לשמור. או לשמור בחינם. מינימום התחייבות. אדם כזה יכול לתת ליצר לגנוב, לשלוט, להתנהל בעולם בלי תפקיד ומטרה, מבלי שהוא יצטרך לשלם את המחיר. אבל, ככל שתהיה מחויב יותר כשומר, תוכל גם לקבל יותר. יותר כוחות, יותר רצון, יותר קרבה אל המלך. עם זאת, ה'שפת אמת' מזהיר מלהיות 'שואל'. שואל הוא לא ממש שומר, הוא משתמש בכסף ובכלים מיוזמתו וברצונו, לטובתו, 'תענוגים' בלשון ה'שפת אמת'. לכן שואל חייב גם במקרה של אונס. גם אם היצר התגבר עליו שלא באשמתו. 


לקחת אחריות גדולה יותר זה בהחלט מסוכן, יותר, אבל, גם הרווח גדול יותר. שומר שלוקח אחריות לשמור שמירה מעולה יותר, שלוקח אחריות גם במקרה של גניבה, למרות שמעיקר הדין יכול להיות פטור ומוכן לשלם את המחיר, מקבל בעצמו את הרווחים כשהגנב מוכנע. שומר כזה עשה מהלך נפשי של התחייבות עמוקה למטרה ומוכן לשלם על כך מחיר. לכן, כאשר הגנב נתפס, כאשר הוא לומד להשתמש בכוחו של הגנב, הוא בעצמו מקבל את תשלומי הכפל. הוא בעצמו התעשר. זה, אומר ה'שפת אמת' סודה של החזרה בתשובה שלמה. הנס שהופך שגגות לזכויות. אולי, אפילו, זאת הסיבה שגם השואל מוגדר כשומר. היכולת לדעת להיות שואל ברמה גבוהה. לדעת את הסוד של שימוש יזום בכסף ובכלים - כדי לשמור.


שבת שלום,

איתן.





יום שישי, 21 בינואר 2022

יתרו תשפ"ב

 בס"ד


מאז חדר הזום לחיינו נפתחו בפנינו אפיקים חדשים למפגש. פגישות וידאו היו גם לפניו, אבל הקורונה נתנה לפלטפורמה הזאת דחיפה ענקית (ומי שהשקיע במניות שלו בזמן…). כמו כל הדברים שפותחים את העיניים, גם פה שאלנו "איך לא חשבנו על זה קודם".. לדעתי, אנחנו נמצאים, רק בנקודת הפתיחה של השינוי שהוא יביא איתו. מתוך האילוץ יבוא שינוי גדול. מהפיכת הידע שהביא איתו האינטרנט תקבל דחיפה משמעותית, ומה שעד עכשיו היה נחלת חברות הייטק והאוניברסיטה הפתוחה, יהיה נחלת הכלל. המרחקים בין הפריפריה למרכז יצטמצמו עוד יותר וחלום הכפר הגלובלי העולמי יקבל עוד דחיפה בתחומי הכלכלה, הידע, התקשורת ועוד.


להרבה אנשים זה עושה כאב בטן. עוד התקדמות טכנולוגית שתשאיר מאחור חברות, מכללות ועסקים קטנים. ובעיקר, עוד דחיקה של הקשר האישי על ידי הטכנולוגיה. העולם מגדיל את "זמן המסך" שלו וה"הורים" מודאגים. על אילו שילכו לאיבוד, על אילו שייעלמו, על פרצופים שכבר לא נראה בתוך קורס מתוקשב עם מרצה מוקלט. על איבוד של קשר, מבט בעיניים, תנועות של גוף ובדידות גדולה שמביאה לדחק נפשי. חיזוק מסרים עקומים של "הצלחה", של "דימוי גוף" הנקלטים דרך המסך מבלי שיהיה מישהו שיסתכל בעיניים, יזהה את מה שעובר על הנפש ויתמוך.


ההחלטות של הממשלה נראות במקום לאור הפסקה האחרונה. אין מחלוקת על הנתונים. ילדים ובני נוער מפתחים הפרעות נפשיות וחברתיות עקב בידודים המביאים לריחוק משפחתי, חברתי ומדמויות בוגרות נוספות בתנועות הנוער, בתי הספר, עבודה ועוד. עם זאת, אני טוען כי הטיפול בבעיה נעשה בכלים גסים, כבדים, דורסניים ובעיקר, לא יעילים. בשילוב הזה בין הזדמנות ומהפיכה לבין איבוד הקשר האישי ומצבי דחק נפשיים, צריך לטפל בחכמה וביעילות, מבלי לשפוך את התינוק עם המים.


אני מסתכל דרך הפריזמה של מערכת החינוך, מאחר והיא, בעיניי, הציר המשמעותי, המשפיע על היבטים חברתיים וכלכליים רבים ומשמעותיים. ההחלטות ה"מקילות" של הממשלה בדבר קיצורי בידוד וביטולם בשבוע הבא, לא עברו את מבחן אמון הציבור. בתי הספר, שלפי הממשלה, יכולים להיות מלאים, ריקים. אני לא רוצה לומר כי האג'נדה הממשלתית היחידה היא לשרוד, אני בטוח שכולם דואגים לילדים ולהוריהם, אבל, הדורסנות שיורדת מהממשלה דרך הגורמים הביורוקרטיים משדרת בדיוק את זה. ככה נשרוד בשלטון, אתם תעשו בדיוק מה שאנחנו אומרים.


אפשר גם אחרת. אפשר לשחרר את החבל של השליטה. לתת למנהלים אוטונומיה להתנהל כפי שהם רואים לנכון על פי כל כך הרבה גורמים שונים שיש בין בית ספר לבית ספר ואפילו בין כיתה לכיתה. ההתייחסות למערכת החינוך כמשהו כמעט אחיד לגילאים 3-18 היא רעה חולה. אוטונומיה כזאת תהיה מדויקת יותר, תשדר אמון, שהוא הוא המפתח להחזרת הילדים לבית הספר. במקביל, לתת מימון ולפתח תכניות מקוריות הן להתמודדות עם האתגרים האישיים - נפשיים והן לניצול פדגוגי של ההתפתחות הטכנולוגית. לנו, הורים, מחנכים, אנשים שאכפת, אסור לרקוד רק לפי חליל הממשלה. יש לנו מרחב פעולה הן בתחום המותר והן בתחום האפור. ואכן, שינוי לא קטן מגיע מלמטה. שינויים פדגוגיים של למידה היברידית וטכנולוגית, והחשוב בעיניי, שינוי הדרגתי של תפקיד המורה ממעביר ידע לאיש שתפקידו לכוון את הנפש במרחב הפיזי והדיגיטלי. האבולוציה הזאת כאן. יש לה גורמים מעכבים כמו הממשלה וארגוני המורים, אבל אני מאמין באנשים. על זה צריכה להיות גאוותנו בעבודה ולא (רק) על ההוראה תחת אש הקורונה.


בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו'. פי' כמה שכתוב אנכי ה' אלהיך. שראו בנ"י כל אחד את שורש חיותו וראו עין בעין חלק נשמת ה' ממעל שיש לכל אחד. ולא היו צריכין להאמין את הדיברות. רק ראו את הקולות שכך הוא כאשר ה' דובר [שפת אמת, יתרו, תרל"ט]:


רואים את הקולות. מעבר לפרדוקס החושי, היה במעמד הר סיני שילוב בין החוש המרכזי של היהדות, הקולות, השמיעה, "שמע ישראל", חוש עדין יותר ופחות גשמי, לבין חוש הראייה שהוא חוש גשמי יותר, עם פחות מקום לדמיון, חוש שאנחנו מוזהרים עליו, שיכול להביא למכשלה, "ולא תתורו אחרי עיניכם". חוש הראייה, לכן, מסוכן יותר, אבל מביא איתו גם הזדמנות לקליטה עוצמתית יותר של מסרים, של הבנה. הראייה ביהדות היא שלב שני אחרי שתוקנה השמיעה. 


ה"פנים אל פנים" שזכו להם בני ישראל במעמד הר סיני היווה את השילוב המושלם בין החושים. פנים אל פנים מאפשרים קשר חזק, מדויק, עוצמתי לעומת הקולות. הגילוי החינוכי אותו ראו בני ישראל למרגלות ההר, אפְשר להם לחוות ולקבל את ִהקשר עם הקב"ה עד כדי כך שהדברות, הקולות חדרו אליהם ישירות מבלי צורך לנתח אותם (כך אני מבין את "ולא היו צריכין להאמין את הדברות") אחרי מפגש כזה, אומר הקב"ה למשה "וגם בך יאמינו לעולם".


ניתן לומר ששיעור פנים אל פנים שקיבלו בני ישראל ישירות מהקב"ה, מאפשר לנו, עד היום, לקבל ממנו גם שיעורים בזום…


שבת שלום,

איתן.







יום שישי, 14 בינואר 2022

בשלח תשפ"ב

 בס"ד

על האדם להשתמש בשכלו ולבחור את דרכו מתוך קבלת אחריות על עצמו ועל סביבתו. תמיד. בימים אלה, בהם מדיניותה של הממשלה בניהול המשבר הנוכחי עמומה במקרה הטוב, מוּנעת משיקולים זרים של השרדות במקרה הפחות טוב, הצורך הזה והאחריות הזאת גדולים מתמיד. לא מספיק רק להקשיב להוראות, לא מספיק רק להקשיב למומחים, חובה לגבש עמדה ולנהוג באחריות ולא לפטור את עצמנו ב"אני ממלא אחרי ההוראות שקיבלתי", משפט שההיסטוריה היהודית כבר למדה להוקיע. תחשבו טוב עם מי אתם נפגשים ומתי ומה לעשות אחרי שנחשפתם למאומת, יש כאלו שבשבילם זה להכנס "רק" לכמה ימים של שעמום, אבל יש כאלה שבשבילם אלו דיני נפשות, מי בממונו, מי בנפשו ומי בגופו ממש.


אתמול, עוד כתבה קשה על העלייה במקרי הפרעות הנפש בתקופת הקורונה. עלייה של עשרות אחוזים בהתפתחות של הפרעות נפשיות, הפרעות אכילה, נשירה מלימודים, דחייה חברתית ועוד. אז בסגרים הראשונים היינו בהלם, אחר כך בהסתגלות, אבל היום (וגם אתמול) כבר אפשר להגיב אחרת. במקביל לשמירה של כל אחד על משפחתו, חובה להסב את העיניים לצדדים ולזהות סימני מצוקה ונורות אזהרה ולנסות להושיט יד לעזרה.


מנקודת המבט של עולם החינוך הפורמלי העבודה היא רבה ונדרש דיוק רב והשקעת משאבים בתחום הזה של ההשפעות הנפשיות מסגרים שהיו ומהסגרים דה - פקטו שמתקיימים עכשיו. ופה, החטא הגדול בעיניי של השלטון, החל מראש הפירמידה ועד לפיקוח הוא חוסר מתן אוטונומיה למנהלים לקבוע מי ילמד, איך ומתי. מי יוכל לגשת לבגרות המיוחדת של הנבצרים ומי לא. כאשר השלטון מנסה לשלוט בכוח ובאחידות נוצרים עיוותים רבים והדאגה של כל אחד לעצמו עולה על חשבון הדאגה לאחר, תוך שאנחנו שבויים במתארים שונים והחלטות שונות המשתנים חדשות לבקרים ואפילו ללילות באותו היום.


ובסגרים של היום יש קשיים גדולים יחסית לסגרים הראשונים. בהתחלה הסגר היה לכולם והמבנה שלו היה ברור וגם ניתן פיצוי למי שנאלץ לשבת בבית (וכרגע לא משנה אם היה או לא היה צריך סגר). הסגר של היום מבוסס על פחדים והפרדות חברתיות, על הצורך להיות בצד בגלל שאני חושש לעצמי ומשפחתי, על הפסד עבודה או הצורך לשלוח את הילדים בלב כבד למסגרות כי אין ברירה וצריך להתפרנס. בהתחלה, אפילו הזום, עם כל מגרעותיו, היה לכולם. היום, מפסידים גם אלו שמגיעים למסגרות וגם אלו שבבית (ואני עוד מלמד תלמידות בגילאים יחסית עצמאיים) ותחושת הסגירה על הנפש יכולה להיות גדולה יותר, למרות שבאופן רשמי הכל פתוח.


אז אחרי שהוצאתי קיטור, הגיע זמן לדבר על מה עושים. לפני שנה (!) נתקלתי במאמר מאת הפסיכולוגית ד"ר מרים אבנרי - כהן. המאמר פותח במילים "לרגע היה נראה שכבר רואים את הסוף שהישועה קרובה…", אז אם לפני שנה אפשר היה לפתוח ככה מאמר, איפה אנחנו היום… המאמר עוסק בהתמודדות עם משבר דרך המדרש של "ארבעה כתות על ים סוף". ארבע תגובות למצב דחק שבו נראה ששום דבר כבר לא אפשרי שהכל סוגר עליך מכל הכיוונים.


שתי הכתות הראשונות הציעו להתייאש ולקפוץ לים, להתייאש ולחזור לעבדות מצרים. אותו ייאוש, אותו חידלון רק בצורה אחרת. להלחם עם המצרים עד המוות הייתה ההצעה השלישית ולהתפלל בלבד הייתה הרביעית. המשותף לשתי האחרונות הוא הטוטאליות והחד גוניות של הפעולה. בין אם המנגנון הוא "כוחי ועוצם ידי" ובין אם "הכל בידי שמיים" יש בפתרונות האלה משהו שלא מסוגל להכיל מורכבות, להכיל הפכים.


הקב"ה, האחד, מלמד את בני ישראל שיעור בהתמודדות עם משבר, שיעור באמונה אמתית. "דבר אל בני ישראל וייסעו". הקב"ה, כביכול, מגביל את היכולת שלו לעשות תשועה, מגביל את עשיית הניסים, עד שנחשון ייקפוץ למים וכולם אחריו. תתפלל ותצפה לישועה רק אחרי שצעדת את הצעד הראשון, זה פחות או יותר מה שהקב"ה דורש מאיתנו במצבים כאלה.


יש סביבנו אנשים, חברים, משפחה שחונים על הים. נבוכים. לא רואים דרך מוצא. לא מסוגלים לראות תמונת עתיד מה יש שם מעבר לים, מעבר למִצְרִים, למְצָרִים הרודפים. לתת להם יד, לדבר ולהיות בשבילם הנחשון שבעקבותיו הם יעשו צעד ראשון אל עבר מעשה אקטיבי של צעד אחד להתרחק מהמצרים, מהרע. לתת להם יד כדי שיוכלו לצעוד צעד ראשון בנתיב שאם נצליח שהם יניחו בו את כף רגלם, יקרה הנס וייבקע להם הים.


שבת שלום,

איתן.


יום חמישי, 6 בינואר 2022

בא תשפ"ב

 בס"ד


עד מתי מאנת לענות. כי ה' הכביד לבו. אבל היה צריך להיות לו על כל פנים רצון להיות נכנע. והוא שמח עוד בחיזוק לבבו [שפת אמת, בא, תרל"ב]:


באופן חריג אני משנה את הסדר ומביא קודם את דברי ה'שפת אמת'. מצאתי אותו קצר ומדויק. ובעיקר עורר אותי למחשבה. עד כמה גדול כוחה של הבחירה. אפילו הקב"ה לא נותן לעצמו את החירות ליטול לגמרי את הבחירה מהאדם. אם היה רצונו של פרעה לשחרר את בני ישראל, לכאורה, אפילו הקב"ה לא היה יכול למנוע זאת.


עד כמה גדול כוחם של הרגלים, כוחה של התפיסה העצמית. אדם נכנע רק אם הוא רוצה להכנע, רק אם הוא רואה את עצמו ככנוע. ה"סיפורים" של חייו רק יחזקו את הרצון הזה. 


ובעיקר, עד כמה כמעט בלתי מוגבלת היכולת להשתנות, להתגבר, לסטות מהדרך שנראית תלולה, שנראית חד כיוונית, שנראית כגורל בלתי נמנע על ידי שינוי הרצון, בחירה ברצון. זה לא עובד מיד? זה לא כזה קל? מי אמר שכן? אבל, נראה לי, שזה המיקוד. מה אני באמת רוצה? מי אני באמת רוצה להיות? ואז, בוודאי, שתבוא החירות, זו החירות שלא ניתן לקחת ממני, גם אם קדמו לה לא מעט מכות.


שבת שלום,

איתן.


אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...