בס"ד
מהצבא השתחררתי עם מסקנה אחת מאוד ברורה לגבי העתיד. אני לא מתכוון לעבוד כשומר. הסיוט של כל חייל. השעות הארוכות, הסיזיפיות, הלבד (בפרה היסטוריה לפני עידן הטלפונים הניידים והאזניות הקטנות…) ובעיקר תחושת חוסר התוחלת. עד עכשיו הצלחתי לעמוד בזה. חוץ מזה, בסרטים הם תמיד נהרגים ראשונים. בדרך כלל יש נטייה להתעלם מהם. תפאורה בלבד. במקרה הזה, נראה לי, שהסרטים מדייקים באופן מפתיע. כולם מתרכזים במלך ובמלכה, מי בכלל מסתכל על השומרים.
אבל, בינינו, כמה אנשים מגיעים לתפקידי המלוכה? רובנו שייכים למעמד פשוטי העם. רובנו מתמודדים יום יום עם הניסיון לשלוט על עצמנו. ובמעמד הזה, אני חושב, השומרים נמצאים בפסגה. מעבר לקרבה שלהם אל המלך, קרבה שיכולה להרים את העיניים שלהם מההתעסקות בלשרוד, להרים את הרוח שלהם אל עניינים שמעל הגוף, השומרים, בעצם, מחזיקים את הממלכה. השומר לא רק עומד בש"ג, הוא צריך לצפות את הסכנות ולהיות מוכן להגיב אליהן. 'מגן ולא יראה'.
אני עובד כשומר. לפחות מנסה. לשמור על עצמי ועל כל היקרים לי. זו המשימה המרכזית. להיות עם עיניים פתוחות, להבין, להכיר, להקשיב. לחוש את הסכנות, לבנות ביצורים כדי שכולנו נהיה חזקים יותר ולנסות לתפוס את מי שמועד ועלול לפול. יש אנשים, בכלל, מורים בפרט, שרואים בתקופה הזאת, שעת הישרדות בלבד. להוריד את הראש עד יעבור זעם. אני רואה (גם) בתקופה הזאת את שעתם החשובה והמאתגרת של ה'שומרים' באשר הם. זה הזמן לצאת ל'שמירה', גם אם קר וחשוך ולבד. זה הזמן לפעול, מאחורי ולפני הקלעים, כדי שאף אחד לא ייפגע, כדי שאף אחד לא ייפול ויישאר מאחור. לא מחלקים מדליות על שמירה טובה, זה בדרך כלל לא הירואי, את המדליה האמיתית השומר מרגיש בליבו. השומר יודע שבזכות משמרת הלילה שלו, המלך יכול לקום בבוקר.
בודאי יכולין ללמוד מאלה המשפטים דרכים הצריכין לעבודת הבורא ית'. ודין שומרים כי יתן כו' כסף או כלים כו' אם ימצא הגנב ישלם שנים כו' אם לא שלח ידו כו'. כי הקב"ה נותן לאדם כלים לשמור. כסף הוא הרצון והחשק. וגם בריאת האדם עצמו שהוא כלי לעבודתו ית' וצריך שמירה. והיצה"ר גונב העיקר. ואם האדם ניצול ממנו יש לו יתרון כי הגנב משלם כפל. והעצה היעוצה לאדם הוא הרחקת התענוגים כי אם שולח יד נתחייב באונסין. ובגמ' השומר שאמר הריני משלם קונה הכפל לכשתגנב ותרצה ותשלמיני כו' ע"ש פי' אף שחטא האדם אם נותן לבו לשוב להשי"ת ברצון שלם. אף כי באמת חייב הוא. עכ"ז בא עוד למעלה ע"י החטא ומקנה לו הכפל והוא ענין מעלת בעל תשובה. שזדונות נעשין לו כזכיות כנ"ל [שפת אמת, משפטים, תרל"ה]:
נבראנו כ'כלים' לקיים שליחות, מלאים ב'כסף', כיסופים, רצונות, חשקים. שני אלו הופקדו בידינו על ידי הקב"ה, בעל הבית, על שני אלו צריך לשמור. לשמור מפני יצר הרע. היצר שרוצה להשתמש בכלים ובכסף למילוי תאוותיו - תאוותינו הנמוכות. ואנחנו צריכים להיות שומרים. לשמור ולהשתמש באותם כלים, באותו הכסף, לא להתנזר, לא להסתגף, כדי למלא את השליחות שלנו בעולם. להיות קדושים, להיות קרובים עד כמה שנצליח, בעזרת הכסף והכלים, לדעת אלוהים.
יש מי שיבחר לא לשמור. או לשמור בחינם. מינימום התחייבות. אדם כזה יכול לתת ליצר לגנוב, לשלוט, להתנהל בעולם בלי תפקיד ומטרה, מבלי שהוא יצטרך לשלם את המחיר. אבל, ככל שתהיה מחויב יותר כשומר, תוכל גם לקבל יותר. יותר כוחות, יותר רצון, יותר קרבה אל המלך. עם זאת, ה'שפת אמת' מזהיר מלהיות 'שואל'. שואל הוא לא ממש שומר, הוא משתמש בכסף ובכלים מיוזמתו וברצונו, לטובתו, 'תענוגים' בלשון ה'שפת אמת'. לכן שואל חייב גם במקרה של אונס. גם אם היצר התגבר עליו שלא באשמתו.
לקחת אחריות גדולה יותר זה בהחלט מסוכן, יותר, אבל, גם הרווח גדול יותר. שומר שלוקח אחריות לשמור שמירה מעולה יותר, שלוקח אחריות גם במקרה של גניבה, למרות שמעיקר הדין יכול להיות פטור ומוכן לשלם את המחיר, מקבל בעצמו את הרווחים כשהגנב מוכנע. שומר כזה עשה מהלך נפשי של התחייבות עמוקה למטרה ומוכן לשלם על כך מחיר. לכן, כאשר הגנב נתפס, כאשר הוא לומד להשתמש בכוחו של הגנב, הוא בעצמו מקבל את תשלומי הכפל. הוא בעצמו התעשר. זה, אומר ה'שפת אמת' סודה של החזרה בתשובה שלמה. הנס שהופך שגגות לזכויות. אולי, אפילו, זאת הסיבה שגם השואל מוגדר כשומר. היכולת לדעת להיות שואל ברמה גבוהה. לדעת את הסוד של שימוש יזום בכסף ובכלים - כדי לשמור.
שבת שלום,
איתן.
