יום שישי, 27 בדצמבר 2019

פרשת מקץ - חנוכה תש"ף

בס"ד

אנו נושאים לפידים

מילים: אהרון זאב


אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר -

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!


נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.


נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -

וַיְּהִי אוֹר! 


מילות השיר נכתבו בשנות ה-30 של המאה הקודמת על ידי אהרן זאב, משורר ומחנך באחד מבתי החינוך של זרם העובדים, ולימים קצין חינוך ראשי בצה"ל, למצעד חנוכה שהונהג שם. ברבות הימים זכה הזמר להצלחה והפך לשיר חנוכה כללי ומקובל. השיר מושר מדי שנה בעת הדלקת המשואות ביום העצמאות בהר הרצל. לעיתים המנגינה מנוגנת במצעדים צבאיים בישראל בנוסף למארש צה"ל (מתוך ויקיפדיה).


השיר נכתב באפילת הגלות, רגע לפני החושך הגדול ביותר שלה וקיבל משמעות עוצמתית יותר אחרי הקמת המדינה. לא צריך להיות מנתח ספרות גדול כדי לשמוע את ההתרסה כלפי החשיבה כי הישועה באה או תבוא לנו מהשמיים. האדם, ורק האדם הוא זה שיקבע את גורלו על ידי עבודה קשה של דם יזע ודמעות. לא רק שהישועה לא תבוא מלמעלה, אלא, גם מקור האור הראשוני בעצמו הוא פרי עבודת האדם.

ואכן, הגלות הארוכה הביאה אותנו להדגיש את נס פך השמן. נס גלוי הקשור למקדש ולקודש. ימים שבהם עבודת האדם היהודי נראית כל כך שולית בעולם. ימים בהם גבורה יהודית קיבלה משמעות של התגברות על חטאים ומי בכלל חלם על השילוב של חייל - יהודי - מנצח… היהדות הצטמצמה, כאקט הגנתי ומכורח הנסיבות, לפך שמן קטן וטהור, ללהבה הקטנה בלב היהודי שמצליחה לתת אור קטן בתוך החושך הגדול של הגלות. סיפורים אינספור על אותה להבה, הן המטאפורית והן הממשית של הדלקת נרות חנוכה בהסתרה מפני הגויים.

עד שהקב"ה, בעידן זה של הקץ, שלח את החילונות הברוכה כדי למחוק את התפיסה הזאת ולקרב אותנו אל הגאולה. בדיחה מפורסמת של הרב שרקי מספרת כי היהודי החרדי אומר (מבטא יידיש): "זה לא הקב"ה שהקים את המדינה - זה הפלמ"ח!" ולעומתו איש תנועת העבודה אומר (מבטא צברי מתריס): "זה לא הקב"ה שהקים את המדינה - זה הפלמ"ח!"... אז העולם החרדי (כהכללה) מדליק נרות חנוכה לזכר הכד הקטן שמצאו בנס המכבים והעולם הכללי (כהכללה) מדליק נרות חנוכה כזכר לנצחון הצבאי הגדול של המקבים (וזו לא טעות דפוס)1.

אז למה, באמת, אנחנו חוגגים את חנוכה? כל חג הוא זכר למאורע היסטורי ולכן גם הלכתית אנחנו חוגגים את נצחון המקבים. את ההתקוממות האנושית (ובתוכה הרבה התקוממות נשית) כנגד האויבים. את לקיחת האחריות של האדם על גורלו ואת הנוכונות למסור את חייו אל מול ערכי האומה. ונס פך השמן, הקטן, שנמצא בפינה, רק מאיר לנו, מלמד אותנו ומזכיר לנו, מיהו המקור ליכולת הזו, מהו מקור הכוח ולכן גם למי צריך, אפילו הפלמ"ח, להוקיר תודה2.


ב"ה חנוכה ור"ח טבת במדרש קץ שם לחושך כו' כל זמן שיצה"ר בעולם כו' דאיתא וירא האור כי טוב ויבדל שראה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו כו'. […] והקב"ה וב"ש הראה לבנ"י בנס זה דחנוכה שכל הסתרת הנסים שהי' שכבה נר מערבי הי' הכל בעבור היונים. לכן אף שנשאר זה הקלקול. ולא היה דולק אח"כ בנס. מ"מ בשעת איבוד מלכות יון הרשעה נעשה נסים במנורה. ואז הבינו בני ישראל כי הכל לטובה. ותיקנו הלל והודאה על ב' בחי' הנ"ל. הלל על הארת הנסים שחזרו והודאה על שנסתר שער של הנסים בעת שליטת הרשעים [...] והלל והודאה הם ב' הדברים גולל חושך מפני אור. ואור מפני חושך הוא בחי' הודאה כנ"ל [שפת אמת, מקץ - חנוכה, תרמ"ד]:


הנס של הנר המערבי שדלק יותר משאר הנרות למרות שהדליקו אותו ראשון הפסיק לאחר מות שמעון הצדיק הרבה לפני המקבים. החזרה של הנס הקשור למנורה, בימי המקבים, על פי ה'שפת אמת', נועד לאותת לבני ישראל שגם לאור וגם לחושך יש תפקיד. להפסקת הניסים בזמן החושך בכלל ובזמן ה'מקץ' בפרט, יש תפקיד לגדל את האדם ולהעלות אותו לקומה בה הוא לוקח על עצמו את האחריות על העולם. גם הפסקת הניסים היא חלק מההשגחה. ומי שרגיש יכול גם לראות את הניסים הקטנים והגדולים בתקופה הזאת של האור, בתקופה שאנו רחוקים שנות אור, תפיסתית, מהיכן שהיינו לפני יותר משבעים שנה…

אז אולי ניתן לומר "נס קרה לנו - כי פך השמן לא מצאנו. ודווקא בגלל שחצבנו, בעצמנו, בסלע עד דם - הבנו, מאיפה, האור".


שבת שלום,

איתן


1 וראוי לציין את הדבר המדהים שהאתאיסטים הגדולים ביותר של תקופת החילונות ידעו וינקו מתורת הקודש, נלחמו (כנגד הדתיים) להחיות את שפת הקודש ולא ויתרו (גם כשהדתיים כן) על ארץ הקודש. ללמדכם...

2 עיינו גם רמב"ן על שמות י"ג, ט"ז.


































יום שישי, 20 בדצמבר 2019

וישב תש"ף

בס"ד

לֹא.

לֹא טוֹרָף. 

זֶה גְּדִי. 

אַל תִּגָּע בִּי, הַאָרִי! כִּי 

רוֹאֶה אָנִי אֶת פְּנֵי אַבִי.

לֹא טוֹרָף.

עוֹד חַי - 

בְּנִי.


וימאן ויאמר כו' הן אדוני כו' ולא חשך כו' כי אם אותך כו' את אשתו כו'. יש ללמוד מזה איך להשמר מיצה"ר ע"י ישוב הדעת שהקב"ה מסר הכל. לרשות האדם. אף כי הי' ברשותו שלא להיות כח לאדם לעשות נגד רצונו. רק בטובו מסר הכל להאדם רק שיקבל האדם על עצמו עול מלכותו ית'. ומזה עצמו צריך ליפול בושה על האדם שלא יוכל לעשות נגד רצון הקב"ה רק לעשות הכל לש"ש לברר שמלכותך מלכות כל עולמים כנ"ל. והבן. וישוב הדעת הנ"ל בא ע"י שוימאן מקודם בלי טעם וימאן ויאמר כנ"ל [שפת אמת, וישב, תרל"ג].

הצליל של המיאון הוא צליל חזק. סירוב אמיתי, עקשן ובלתי מתפשר. ראש בקיר נגד המציאות. יעקב ממאן להאמין שבנו מת על אף ה'ראיות הפורנזיות' שמגישים לו בניו. יוסף ממאן להפר את האמון שנתן בו אדונו ולהפר את הקשר האחרון שעוד נותר לו עם הערכים של משפחתו. שניהם, האב ובנו, שהיו קרובים כל כך, שמרגישים נבגדים על ידי האנשים האהובים עליהם ביותר, מסרבים להרים ידיים. מסרבים בעקשות להרים ידיים ולהשלים עם מה שנראה כמציאות מוחלטת.

במימד הלאומי, עם ישראל ידוע כעם סרבן. מסרב להשלים עם מה שנראה כמציאות שלו - להמחק ולהבלע בין אומות העולם ולהפסיק עם הסבל. 2,000 שנה. יום אחרי יום. תפילה אחרי תפילה. חוזרים על אותן המילים - "עוד נשוב לשם".

במימד האישי הכל אפשרי. הבחירה החופשית נתונה לעשות הכל, כולל מעשים שנוגדים את רצון הבורא. מלמד אותנו ה'שפת אמת' איך לצעוד את הצעד הראשון בהתגברות על כל הדברים שמושכים אותנו כלפי מטה. למאן. בלי הסברים, בלי דיונים. זה לא אני. אז לא. המיאון נלחם ביצר החזק שמושך את האדם 'לחטוא כאן ועכשיו'. אז אחרי שמוססתי קצת את היצר על ידי המיאון, קצת נרגעתי, עכשיו מגיעה שעת 'ישוב הדעת', עכשיו אברר עם עצמי וגם אענה לעצמי - מי אני ולמה ראוי שאתגבר.

שבת שלום,
איתן




יום שישי, 13 בדצמבר 2019

פרשת וישלח תש"ף

בס"ד

טיפסתי על הרים.

הכי גבוהים.

יצאתי מגדרי - 

נתתי.

את הנשמה נתתי.

ובניתי.

איזה בניין בניתי.

גבוה, ויפה, וחזק.

אני בניתי!

ואיך אוכל לומר -

קטונתי?

ב"ה בפסוק קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. ויש להבין בשלמא ע"י חסדיו ית' נתמעטו זכיותיו. והאמת מה הוא. אכן פי' אמת מה שאדם זוכה להוציא מכח אל הפועל מה שהקב"ה מסר לנשמתו הוא בחי' אמת והוא דברי תורה ממש כמאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה כדכתי' אמת קנה כו'. כי הכל בתורה ברא. ונמצא בכל איש דברי תורה מיוחדים אשר יכול להוציאם מכח אל הפועל וזה הוא מתנת הבורא ית' לכל אחד לפי חלקו [...] אבל חסד הוא מה שמסייע השי"ת לאדם להוציא מכח אל הפועל ויש עוד חסדים גדולים שהקב"ה מוסיף לאדם הארות חדשות בכל עת […] וכעין זה ממש נמצא זה לעומת זה באומרו הצילני נא מיד אחי מיד עשו מול חסד ואמת. פי' שיש לסטרא אחרא כח שניתן לה להיות נלחם עם עובד ה'. ויש שמוסיפין ברשעתם שלא כשורת הדין. וזה מיד אחי. שבודאי כך נבראו יעקב ועשו להיות זה לעומת זה. אבל מיד עשו כמ"ש ז"ל שאינו נוהג עמך כאח אלא כעשו הרשע הוא התוספות שמוסיפין להרע [שפת אמת, וישלח, תרנ"א]:

לא רק חסדים עושה איתנו הקב"ה, גם אמת. האמת היא הכוחות שקיבלנו לפעול ולעשות. להוציא את החלק הנשמתי המיוחד שלנו שבא לידי ביטוי במי שאנחנו, ברצונות ובמאווים שלנו. בדרך שלנו לעשות את הדברים. באותו חלק פנימי עמוק שאנחנו מזהים עם ה"אני" המיוחד שלנו. ובגלל שאנחנו מזהים את החלק הזה עם עצמנו באופן מוחלט, קשה לנו לראות את המקור שלו. קשה לומר עליו - "תודה", בין אם כבר הגענו לשלב שבו אנחנו ממש מכירים את החלק הזה, השלמו איתו ולמדנו לאהוב אותו ובין אם עוד לא… קשה להכיר בכך שללא החייאה מלמעלה, גם את הדברים שנראים לנו הכי "שלנו", לא היינו מסוגלים לעשות. פשוט קטונו…

אבל לא להתבלבל עם ה"קטונתי". הקב"ה נתן לנו את ה"בכח", כדי שנוציא אותו לפועל, הוא ברא את העולם וברא ("הוציא" בארמית) את עצמו מהעולם, נתן לנו מקום אמיתי לפעול בכח בחירתנו החופשית, כך שתחושת ה"קטונתי" היא כלפי הקב"ה בלבד, בעוד שכלפי העולם אני צריך להכיר בערך של עצמי ובמקום יש לעשות - לעשות. בדורון, בתפילה ובמלחמה.

שבת שלום,
איתן



יום שישי, 6 בדצמבר 2019

ויצא תש"ף

בס"ד

הנה נגמר לו עוד "לילה לבן" בסניפי בני עקיבא. אם כי אם לשפוט לפי הבגדים של הילדים, הלילה הזה היה צבעוני הרבה יותר… ובכלל, יומיים אחרונים של חודש הארגון, חודש של שיא העשייה הפנימית של התנועה. לומדים, מתכוננים, צובעים (ועוד קצת צובעים) ובעיקר הרבה אינטראקציה חברתית, סוג של פעולת לישה בה מתערבבים כל החניכים, המדריכים עם הרעיונות וגם עם ההווי של הסניף, שהוא לא פחות חשוב, הוא הדבק המחבר את האנשים והרעיונות, דבק שמחזיק מעמד לאורך שנים ארוכות והשפעתו לא תסולא בפז.

"מצווה ועושה". זה הנושא שנבחר השנה בתנועת בני עקיבא. הרושם הראשוני, ההבנה הראשונית מהביטוי הזה הוא סוג של הכנעה וראש קטן. "עשיתי כי קיבלתי פקודה". משפט עם קונוטציה לדברים הכי שליליים שנעשו בהיסטוריה האנושית. ואפילו אם לא נגיע לאותן מחוזות של פריצת המוסר בשם הציות, עדיין תשאר התחושה של "ראש קטן", ביטול היוזמה, דחיית המעשה ההתנדבותי, החלק בעולם האמונה שלכאורה הכי סותר את תפיסת העולם המעודדת יוזמה, התעוררות פנימית וכדומה.

מה עוד, שהביטוי השלם המופיע ארבע פעמים בתלמוד (קידושין לא א. ב"ק לח א. פז א. ע"ז ג א) הוא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". יותר טוב שתעשה מה שאומרים לך משתעשה משהו בהתנדבות, ללא ציווי ללא הכרח. הדבר נראה כסותר הן את תפיסת העולם שלנו והן את החיים עצמם, שהרי תנועת בני עקיבא והציונות הדתית בפרט ועם ישראל בכלל עסוקים בהתנדבות ובגמילות חסדים כמו שאף אומה לא עושה. מה הגדוּלה בלעשות את המצווה עליך? איך בני עקיבא לקחו את הביטוי הזה כמוטו? ראיתי בכתבי הרב אבינר שלושה הסברים מדוע גדול המצווה. באופן טבעי קשה יותר לעשות את מה שקיבלת בפקודה (יותר קל לעשות לילה לבן מלהשאר לתפילה אחר כך…), הציווי הוא מהקב"ה ולכן הציוויים מתאימים לאופי נשמתנו ולעשות את ציווי ה' זו מדרגה גבוהה.

נראה לי, שלהיות מצווה (כפייה, חיצוני לי) ועושה (מתוך בחירה פנימית) זה הכי רחוק מעבודה על אוטומט, מעבודה שלא מפעילה את כוחות השכל והגוף שלי. יש לי ציווי, יש לי ייעוד, יש לי תפקיד, אני מצווה. ומעבר לזה שהציוויים הם לעשות טוב, היכולת לרצות ולעשות בתוך המסגרת הזאת, לקום כל בוקר, כל יום, כל תקופה עם השינויים שאני עובר ועם התפקידים שלי בכל גיל ומצב, לגלות את הכוחות שלי ולפעול איתם, היא יכולת שמשנה אדם ועולם. ואחר כך, לדעת ולהחזיק בדבר, לא להסתפק באיזו הארה שקיבלתי או איזו הברקה - לעשות כשיש משהו גדול ואז לכבות. לדעת לעשות את הציווי האלוהי, את הציווי הפנימי שלי יום יום, גם כשהאור יורד, גם כשקשה ולא ברור.

ואז, אחרי שעשיתי את הציווי, הלכתי עם הקול הגדול שמנחה אותי בחיים, אני יכול גם להגיע למצב שהציווי המדויק הזה יוצא ממני, אני כל כך מחובר שאני יכול מעצמי, כאילו לא צוויתי, להמשיך ולעשות ולהיות אדם שרואים את הציווי יוצא ממנו, להיות מחדֵש, להיות מנהיג ומוביל מעצם האישיות, בהקרנה. כזה היה רבי עקיבא, כאלה אנחנו רוצים להיות, בניו.

בפסוק שלשה עדרי צאן כו'. הם האבות שכל בני ישראל יצאו מהם […] וכמו כן בכח הג' תפלות שתקנו האבות כמ"ש אברהם תיקן תפלת שחרית כו'. והענין הוא כי בכל יום מתגלה הארה חדשה והכין אאע"ה כח לקבל אותו הארה המתחדשת בכל יום. ואח"כ צריכין לאחוז בזו ההארה כל היום. ואז יש לה עלי' אל השורש. וזה תפלת מנחה שנק' על מנוחה והשבת הנקודה אל השורש. וזה בכח היראה וסימנך כי אם ביראת ה' כל היום. ויעקב תיקן ת"ע הוא מדריגה גדולה מזה כמ"ש אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי והוא למעלה מסדר הנהגה הטבעיות. וגם נראה כי הג' עדרי צאן הם בחי' מחשבה דיבור ומעשה. ותפלת שחרית כתיב אל המקום אשר עמד. ועמידה הוא בחי' מחשבה ושתיקה כמ"ש עמדו לא ענו כו'. וביצחק כתיב לשוח בשדה בחי' דיבור. וביעקב כתיב ויפגע במעשה והוא בעל הקורה שנכנס בעובי הקורה בירור התערובות וזה תפלת ערבית [שפת אמת, ויצא, תרנ"ו]:

שלושה כוחות נטעו בנו האבות. אברהם, המחדש, המגלה את הארת ה' וייחודו בעולם, יצר בשחר את עולם המחשבה. יצחק, ממשיכו המובהק של אביו, ידע לחיות את ההמשכיות לאורך היום עד שעת המנחה, להביא את האור אל האפור דרך עולם הדיבור, דיבור שיודע לחבר בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. ויעקב, שרוב ימיו בצרות (כמו שהעיד על עצמו בפני פרעה), רוב ימיו בחושך, בערבית, עשה הרבה "לילות לבנים". לילות ללא שינה בעולם הרוח בבית מדרשם של שם ועבר ולילות ללא שינה בעולם המעשה בהיותו רועה באמונה ("ואמונתך בלילות) את צאן לבן. הוא לא היה צריך את הבוקר בשביל להוביל, הוא לא היה צריך את האור, הוא ידע להקדים אותו. ידע לקחת את כל מה שספג מאבותיו ולהוביל דרך בשבילי הלילה. הוא האב שטבע בעם שנקרא על שמו את היכולת להאיר גם כשההיסטוריה האישית והלאומית נראית חשוכה. "נכנס בעובי הקורה לברר תערובות" אומר עליו ה'שפת אמת', מתוך ההבדלה בין מה הוא יום ומה הוא לילה, לדעת להאיר את הלילה.

תשנו טוב אחרי הלילה הלבן, מדריכים וחניכים יקרים (אלו מבני עקיבא ואלו של החיים), יש לכם תפקיד להביא את האור.

שבת שלום,
איתן.


יום שישי, 29 בנובמבר 2019

תולדות תש"ף

בס"ד

תחום מרתק הוא איך (המקצוע של) ההורה משפיע על ילדיו. בן של פרמדיק, למשל, יתקשה לקבל יחס רציני לחתך שטחי ביד :) … ה"איך" זו שאלה מעניינת ללא ספק, אך העובדה כי להורה ישנה השפעה גדולה על ילדיו היא ברורה (עובדה שיש בה כדי להעצים ולהפחיד כאחת). לגנטיקה יש מקום חשוב ולכאורה המקום הברור ביותר. הגנים של הילד, הקובעים את התפתחותו הגופנית, ההתפתחות המוחית וההתפתחות הרגשית, הם שילוב המידע הגנטי שהגיע מהוריו. תינוק נולד וכולם מתפעלים מאיך שהוא יפה (בדרך כלל דווקא קצת מעוך) וחמוד (זה בטוח) ואיך האף דומה לאבא והשפתיים לאמא (ולא נשכח את מקומם של האוזניים שדומים לאוזניו של הסבא…).

הדמיון החיצוני, הדמיון ההתנהגותי והחיים בבית משותף גורמים למשברי זהות אצל הילדים ולא אחת גם אצל ההורים. האם אני באמת אני, או איזה עותק של ההורים שלי, מה המקום שלי בקביעת דרך החיים שלי ובכלל, האם יש לי בחירה במי שאני ובמה שקורה לי. הקונפליקטים האלה מתעצמים עם גיל הנעורים, בו ננערים מהרצון להיות תלויים בהורים מצד אחד, ומצד שני, הכבלים הפיזיים, הרגשיים ואותו הדמיון קושרים את הנער והנערה אל הוריהם וכאילו מקבעים אותם לקרקע בעוד הם רוצים לעוף.

גם להורים הגיל הזה מהווה צומת לא פשוט. כמו שהילד מתרגל להיות תלוי בהוריו, כך ההורים מתרגלים להוות את הבסיס לסיפוק צרכיהם הפיזיים והרגשיים של ילדיהם ולהחליט בשבילם מתוך מקום של לראות את טובתם. שנים רבות הם שמו, לא אחת, את הצרכים שלהם והעמידו בראש את צרכיהם של הילדים. והנה, הגיע גיל הנעורים והרצון של ההורים, בדיוק כמו של ילדיהם, לאפשר להם לגדל כנפיים משלהם ולעוף לגובה, יחד עם החשש ממעוף לא מווסת והסכנות הכרוכות בו (הרי אנחנו, ההורים, באמת יודעים על נבכי העולם וסכנותיו טוב יותר).

הצורך בהשתייכות ודמיון. הצורך בנפרדות. אני חושב שכדי לצלוח את גידול הילדים וההורים, במיוחד בגיל ההתבגרות, צריכים קודם להכיר, ההורים וילדיהם, בכך ששני צרכים אלו קיימים. להכיר בכך שצריך לתת לשני הצרכים האלו מקום. ההכרה הזאת היא תנאי בסיס לפתיחה. האמנות הגדולה תהיה לשלב ולאזן בין שתיהן.

...ואיתא בספרים כי יראה הבא מכח אהבה היא יראה של אמת. וז"ש יצחק בן אברהם וכ' רש"י עדות יש שאברהם הוליד כו'. פי' זה היראה שבא מכח אהבה היא מבוררת בלי תערובות שקר. ופי' יראה הנ"ל הוא שיהי' יראה לאדם פן ינתק מדביקות אהבתו להש"י והוא אהבת אמת [שפת אמת, תולדות, תרל"ד]


אין כמו פרשת תולדות לספר לנו על הורות, גידול ילדים והתמודדות עם גיל הנערות. הפרשה פותחת בכפילות עניין הקשר בין אברהם ליצחק. יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק. מביא רש"י את דברי חז"ל על הדמיון הרב שהיה בין אברהם ליצחק. ומעשה אבות סימן לבנים וגם ליצחק אשה עקרה, וגם לו שני בנים וגם מהם ייבחר אחד וגם הוא, יצחק, יגיע בעקבות הרעב לגרר, והסתבכות עם אבימלך ובארות… מדרש אחר (בראשית רבה, ס"ה, ט') מתאר את בקשתו של אברהם להיראות זקן, על מנת להיראות שונה מבנו. לא ניתן להבחין בין אב לבן, טוען אברהם על פי המדרש, והקב"ה נותן לו מראה של זקן. המראה הוא המפגש הראשוני שלנו עם האדם בדרך כלל (בעולם הוירטואלי של היום אולי פחות) ויש לו מרכיב חזק ביחס בין בני אדם. אברהם מבין את הצורך ב"שיבוט הגנטי" שעשה הקב"ה כדי שליצני הדור לא יוכלו לטעון כי יצחק אינו בנו, אך הוא מבקש שניתן יהיה להבדיל ביניהם, לתת לכל אחד להיות אחר. כן, בסופו של דבר נראה שיצחק בוחר ללכת בדרכו של אביו במובנים רבים, אבל עם האישיות שלו, עם מידת הדין שלו. מבלי לנתק את מידת הדין שלו ממידת האהבה של אביו ולהוסיף קומה נוספת, שהגיע מהאישיות שלו בעולם. [ואולי יש כאן פתח לדיון על שיבוט גנטי בימינו].

ילדיו של יצחק, גם הם, כך נראה, לוקחים את בסיס המידות של אביהם וסבם ומוסיפים את הנדבך האישי שלהם שמתפרץ ומתברר עם נערותם. השאלה שמטרידה בקריאת הפרשה היא אהבתו של יצחק לעשיו. כולם רואים לאן עשיו גדל. יצחק לא? האם באמת הצליח עשיו לשטות בו עם ההתפלספות של "כיצד מעשרין את התבן והמלח"? ייתכן. אך, אפשר לומר גם שיצחק הכיר בדיוק מי הוא עשיו ודווקא בגלל זה השקיע בו יותר אהבה. דווקא עשיו, שדומה לו מאוד מבחינת כוח הדין, אך מתרחק משמירת המסורת, דווקא לו מראה יצחק אהבה. לא קשה היה לאהוב את יעקב הילד הטוב מהתלמוד תורה. יצחק מבין שרק עם כוח האהבה הוא יוכל להשאיר את עשיו קשור למשפחה. אפשר להסתכל על דרכו של עשיו ולחשוב שיצחק נכשל בחינוך. אך דווקא בעת כעסו הגדול ביותר של עשיו, ברצונו להרוג את יעקב, דווקא אז הוא מראה את הקשר למשפחה. הוא מונע מעצמו לרצוח בגלל הקשר ליצחק ולמסורת ("יקרבו ימי אבל אבי") ולקשר עם יעקב ("...יעקב אחי"). שתילת הקשר הזה של יצחק בתוך עשיו תשפיע באופן מהותי על קשרי עשיו - יעקב בהמשך חייהם, ובקשר נצרות - יהדות שעשיו ויעקב הם דמויות המפתח של הזהות שלהם. לא תמיד זה היה קל, בלשון המעטה, אבל את הבסיס להיפוך הקשר לקשר של אחווה שיתקן את העולם, אנחנו רואים כבר בימינו אלה.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 22 בנובמבר 2019

חיי שרה תש"ף

בס"ד

ושוב נפל דבר במערכת המשפטית - פוליטית בישראל והוחלט להגיש כתב אישום כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. יש לנושא הזה אינספור השלכות חברתיות - אתיות - כלכליות - פוליטיות - חוקתיות ועוד. והרבה הרבה אמוציות סביב האיש הזה בכלל וסביב נושא החקירות וכתב האישום בפרט. הקיטוב העצום סביב דמותו של ראש הממשלה היא, אולי, תמונת מראה לקיטוב המודגש בכלל בחברה הישראלית. לא זכורה לי עוד דמות שהיו לה מעריצים עד כדי אהבה מטורפת ומצד שני שונאים נוטפי איבה. 

נפילתם של אנשים גדולים באופן כללי, גורמת לזעזוע. זעזוע של אמות מידה, זעזוע ביכולת האמון ללכת אחרי אנשים. חשוב ללכת אחרי אנשים, חשוב ללמוד מאורחותיהם של אנשים גדולים, ללמוד מהם מוסר ותורה בכל היבטיה, להיות מובלים אחרי אנשים עם שאר רוח ועם יכולות הנהגה. אבל האחריות לבדיקה אחרי מי אנחנו הולכים היא שלנו. האחריות לבחור את דרך ההליכה גם היא שלנו. יהיה האדם גדול ככל שיהיה, אסור לו לאדם לבטל את שכלו ומחשבתו מפניו. אני חושב שדווקא גישה כזאת תביא ליכולת אמיתית לקבל מאותו אדם. עצם העובדה שאני מכיר בגדלותו ביחס אלי מצד אחד ומצד שני בוחן את דרכי לאורו מאפשרת לי להבין טוב יותר אותו ואת דרכיו וללמוד מכך. לברר שאלות ולראות היכן אני נמצא ביחס אליו וביחס למקום שבו אני רוצה להיות.

דבר זה, של בחינת מנהיגים, כמובן מתוך כבוד גדול, אבל מבלי לאבד את הראש, מאפשרת לבחון אחרי מי אנחנו הולכים. לברר, האם המנהיג רואה בעצמו שליח. מכיר ביכולותיו ובמנהיגותו, לא רואה בעצמו שבוי של הנסיבות או של התנאים בהם הוא נמצא, אלא, פועל לשנות את המציאות לטובה. כן, יש כאן שני צדדים שנראים הפוכים, מצד אחד שליח של הציבור. לשליח יש משמעות של לעשות את מה שהוא נשלח אליו בלבד. וצד שני של מנהיג, קובע דרך ומדיניות. המנהיג האמיתי יודע לשלב בין השניים, מכיר את הציבור אותו הוא מנהיג, יודע מה הוא רוצה ויכול ופועל בשליחותו ומצד שני, יודע לקבל את ההחלטות וקובע את הדרך שבה הציבור יילך.

אז אולי דווקא זה שכל אחד רואה בראש הממשלה משהו אחר, מעיד כי העם פועל עם השכל - עם קשה עורף כבר אמרנו?

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב הק' מקאצק על אלי כתיב. כי כשהי' נוגע לא הרגיש נגיעתו כו'. ונראה שהחזירה תורה כל הפרשה שעל זה אמרז"ל יפה שיחתן כו' שגם הוא ירא שמא יש לו איזה נגיעה ואולי יקלקל השליחות ע"י. כי ידע נאמנה כי רצון אאע"ה ימלא השי"ת. רק ירא שלא יגרום קלקול בשליחותו. וז"ש מצליח דרכי כו' והחזיר לעצמו כל הענין והרגיש בנגיעתו. וכשנסתלק נגיעתו זכה להשלים השליחות כראוי. וגם ע"י שידע כי כל ההצלחה היה בזכות אאע"ה אף שגם הוא הי' צדיק. וכן כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעוה"ז. וכפי שיודע זאת וכל מעשיו על כונה זו. וגם יודע שכל מה שיזכה לעשות ג"כ ע"י שרצונו ית' שיהיה נעשה רצונו. אז חפץ ה' בידו יצליח [שפת אמת, חיי שרה, תרל"ב]:

בת הייתה לאליעזר ורצה להשיאה ליצחק, כך מביא רש"י בשם המדרש. אין ארור מתדבק בברוך ממשיך המדרש בשם אברהם, אבל עמוק בתוך הלב, אולי חשב אליעזר כי יכול להיות לו טוב אם השליחות תכשל ומשפחתו תאוחד עם משפחת אברהם רבו. והתורה לא חוסכת בפסוקים. "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים". המעשה, שמסופר פעמיים במפורש ועוד פעם אחת במרומז מראה את נכונותו הבלתי מתפשרת של אליעזר למלא את שליחותו. הוא עכשיו ידו הארוכה של המנהיג הגדול ואחרי שנים רבות בבית אברהם ושרה עולמו הערכי - מוסרי נטוע עמוק בתוך עולמם.

אליעזר לא מוזכר בשמו בפרשה. "העבד" או "האיש". לפעמים אפילו שניהם באותו הפסוק. "ותלכנה אחרי האיש, ויקח העבד…" שתי זהויות. איש הוא מלאך. רבקה מביטה אל אליעזר ורואה בו את המלאך שנשלח עימו, היא הולכת אחריו אל עולם לא נודע, אבל לא בעיניים עצומות. 

שבת שלום ובהצלחה לעם ישראל בחצי השנה הקרובה שתהיה לא פשוטה..

איתן



יום שישי, 15 בנובמבר 2019

וירא תש"ף

בס"ד

הפעם הגיעה תורה של העיר באר שבע לארח אותי במסגרת מבצעים בהחלט לא חד פעמיים של צה"ל בדרום. 15 שנים מאז עשיתי משמרת עם אנשי באר שבע שם התחלתי את עבודתי במד"א. היה בהחלט מרגש. שלושה ימים ונפרדים ב"נפגש בשמחות", למרות שברור לכולנו שאם נפגש זה יהיה בסבב הבא.

כי זה נראה "בלתי אפשרי" לסיים את הסכסוך. את הסכסוך הגדול עם העולם הערבי בכלל ועם העזתים בפרט. פרשנות אינסוף ודיבורים לרוב שנראה לי שרק מחלישים אותנו. פתרונות התקפיים, פתרונות הגנתיים ושום דבר לא משכנע. אפילו כבר הפסיקו לנסות ולשכנע בפתרון, אלא, רק בדחייה של הפעם הבאה, שהשקט יימשך קצת יותר זמן.

במלחמה נוטים לחפש את חולשתו של היריב כדי לתקוף אותה, אני חושב שבמקרה זה צריכים לברר את החולשה שלנו. רצועת עזה משמשת לנו אבן בוחן לערכים ולחולשות האלה. מה הייחוד שלנו כעם? האם אנחנו מכירים בו? מה היחס שלנו לאומות שמסביב? האם אנחנו נכונים לבצע פעולות קשות כדי לעשות טוב לנו וגם להם? מה היחס שלנו לארץ באמת? עד כמה אנחנו נכונים להלחם עליה, על כל חלקיה? אלו מקצת השאלות של אמונה ומוסר שרצועת עזה מעוררת. עד שלא נתעסק בשאלות האלה באמת, לא בראייה של פוליטיקה, אנחנו נמשיך להסתובב סביב עצמנו בלופ אינסופי. גרוע מכך, אויבינו מבחוץ והמושפעים מהם מבית, ימשיכו לפורר את התחושות הטבעיות שלנו לזכות לחיות כאן.

בחלקים לא מעטים של ארץ ישראל כבר אין יהודים. איך נגיע למצב שנחזור לשם אני לא יודע, אני רק יודע שזה מתחיל באמת הפנימית שלנו על הזכות והחובה שלנו לחיות כאן. צריך להלחם ולהיות פעילים באותם המקומות בהם יש עדיין מחלוקת. פעם, כאן בגולן, היינו במקום הזה של מלחמה וחוסר ודאות האם נשאר כאן ואסור לנו לשכוח, אסור לנו להיות מנותקים, כי אחרת בשביל מה…

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ.

וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית.

וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה.

וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת.

עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם.

וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים.

חסד? לקחת אשה בכוח, גם אם היא "רק" אחות ולהחזיר אותה אחרי ייסורים וצו אלוהי? ואבימלך לא ידע על אודות באר המים? עבדים בתקופה ההיא לא הגדילו ראש… אבימלך היושב בארץ פלישתים, ברצועת עזה מכיר את חולשתו של אברהם אשר רוצה להקים דת קוסמופוליטית ללא הבדל בין בני אדם ומציע לו - שלום. תמורת שטחים, גוש קטיף. ואברהם נשבע לו. אז "אחרי הדברים האלה" - אחרי השבועה הזאת, אברהם צריך לעבור בירור. אם אתה לא מוכן להקים אומה ייחודית בארץ שהובטחה לך שתפקידה יהיה להשפיע על העולם, אז בשביל מה לך בן? לך ותאבד אותו. עקידת יצחק היא תהליך של בירור לאברהם האם הוא מבדיל בין בנו ממשיכו לבן השפחה. 

יוצאים ארבע מהולים לבירור הזה. אברהם שנמהל בציווי, אליעזר שנמהל מהיותו עבד, יצחק שנמהל כבן וישמעאל שנמהל כמה? כבן או כעבד? אברהם מקבל את הדין ועולה עם יצחק. ובעליה להר משהו קורה ולראשונה הם מדברים. "אבי", "בני". אברהם מקבל את יצחק כממשיכו. מקבל את העובדה שהעולם שהעולם לא יכול להתקיים רק בחסד ועליו לשלב בו גם דין. הבירור הזה מוביל לבשורה על הולדת רבקה שתוליד את יעקב שישלב את תכונותיהם של אבותיו, יילחם על מקומו בעולם הזה מול עשיו ומול השר שלו וייקרא בשם "ישראל".

ומעשה אבות…

שבת שלום,
איתן





יום שישי, 8 בנובמבר 2019

לך לך תש"ף

בס"ד

הלכתי השבוע אל הארץ המובטחת. ביקרתי בבית ספר בפ"ת ונפגשתי עם אחראית מגמת רפואה שם שהיא גם מלווה בתי ספר חדשים מכל הארץ. הכל שם יקר ומפואר ובכמויות. יש להם מחברות מיוחדות למגמה עם כל הנושאים והמושגים כבר מוכנים (150 שח למחברת), מסך פלזמה, מצלמה על שולחן המורה וסיורים יקרים וקניות וכמובן הכיתה שמורה רק ללימודי רפואה ועוד ועוד..

והחומר האנושי הוא רק מהקצה. מתוך 300 תלמידים בשכבה, ניגשו 100 לועדת קבלה ומתוכם התקבלו 30 בלבד. ה-30 האלה שלומדים ביולוגיה - רפואה הם עם ממוצע של מינימום 90 מכיתה ט' ("בשאיפה לקבל רק את ה-100"...). אותם 30 תלמידים הם בעצם כיתת אם בפני עצמה! 

ישבתי בשיעור. הכיתה בנויה כמו באוניברסיטה. המורה מסבירה מספר דקות, לאחר מכן כל הלוח נהיה שחור מזה שהיא מסכמת את החומר והתלמידים מעתיקים. שקט ודממה. ויש להם בוגרים רופאים ורופאי שיניים ואחיות ופרמדיקים ו...

לנושא של מצוינות, כמו לכל דבר, יש שני פנים. צריך לעודד מצוינות ולתת את כל הכלים להצטיין ולאפשר הצטיינות למי שזה לא בא לו טבעי מצד אחד, ומהמצד שני, ישנם טוענים שהרדיפה הזאת אחרי הציונים גורמת לדריסה של אדם על אדם אחר ולשינוי סולם הערכים. לא משנה כרגע מה הכי נכון ובוודאי האמת נמצאת אי שם באמצע, אני מבקש לבחון איפה אנחנו יושבים על הציר הזה. אני מביט על המציאות שלנו בפריפריה הגיאוגרפית - מגזרית (- מגדרית) ורואה אותה ככזאת שאנחנו מתחילים, מכל מיני סיבות, צעד אחד אחורה (אם לא 10 צעדים) מאותם התלמידים בפ"ת בכל מה שקשור להישגים. אני חדור מוטיבציה ואני מקדיש לכך מאמצים רבים של זמן, כוח וכסף כדי שילדי ותלמידותיי יקבלו לא פחות מאותם התלמידים וייצאו לעולם כשיש בידם את הכלים להתמודד ולהצליח בכל דבר שיבחרו.

אם אני חושב על הדבר הראשון שמעכב תלמידים בפריפריה (ותלמידות בפרט) הרי זה, תחושת חוסר המסוגלות, שאיפות לא גבוהות ואפילו חוסר הידע במה שיש לעולם להציע. גם פה, אני רואה את תפקידי כמחנך, לעשות הכל כדי לגשר על הפער הזה.

אז אני אומר לכם לכו. לכו לכם. לכו לאותם המקומות שתצטיינו בהם. לאותם המקומות שקוראים לכם. תפתחו את האוזניים ואת הלב לקריאה הזאת שמהדהדת בתוככם מהעולם, מכל מה שפגשתם והתנסיתם. ותעשו את זה הכי גדול שאפשר. במקום הכי טוב. ואחר כך תחזרו אל ארצכם, אל מולדתכם, אל בית אביכם כדי להביא את הבשורה שלכם לכאן. 



ב"ה בפסוק ברוך אברם כו' קונה שמים וארץ. דאיתא חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו אברהם קנין אחד... פירוש כי הקב"ה אין להשיגו ולדבוק בו מרוב עוצם קדושתו שהוא קדוש ונבדל ולכן הכין הקב"ה חמשה קנינים שעל ידיהם יכולין לדבוק בו ית' ע"י התורה וביהמ"ק כו'. וגם על ידי בריאות שמים וארץ שהוא ג"כ דרך אחד על ידי התבוננות בבריאת מעשה בראשית כדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ. וגם ע"י אברהם שהכין דרך והוא בריתו של אאע"ה ולכן נקרא קנין כמ"ש רז"ל שהקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ זה שאמר במדרש אחות לנו שאיחה כל באי עולם שהכין דרך לדבוק בו יתברך כנ"ל [שפת אמת, לך לך תרל"ז]:

הפער בין השמיים והארץ הוא אין סופי. פער שנראה כבלתי ניתן לגישור בין הארץ שלנו, המעשים, היום יום, העבודה, לבין השמיים שלנו, השאיפות, החזון, הרצונות. קל וחומר כשמדובר בהפרש בין האדם לאלוהים. כדי לגשר על הפער הזה, כדי להיות חזק עם הרגליים בארץ, אבל עם הראש בשמיים וכדי שנראה את השמיים גם בארץ, כדי שנבנה את הארץ בדמות השמיים וכדי שנוכל לדבר עם אלוהים, יש צורך בסולם. 

הטבע הוא סולם כזה. ניתן להתבונן במעשה בראשית, בעצם העובדה כי העולם נברא מבחירה חופשית ומחסד כדי לעלות בסולם הזה ולגלות שהבחירה והמוסר נמצאים בכל מקום. שיש מקום לחסד. וכן, בסולם אפשר גם לרדת. אפשר להחליט שהשמיים הם בעצם ארץ. שהכל דטרמיניסטי, ושאין משמעות לכלום.

האדם הוא סולם כזה. יש אנשים שמראים את הדרך. הדרך לעסוק בעולם הזה לעומקו ועם זאת לעשות את זה בעבודה של שמיים. הרצונות שלהם, הערכים והשאיפות שלהם באים לידי ביטוי בעולם המעשה, אין חילוק אמיתי בין שמיים לארץ. ואת זה הם מלמדים את העולם. אברהם היה כזה. לא צדיק לעצמו. אלא, שאיחה, חיבר ותיקן את העולם.

שבת שלום,
איתן.

יום שישי, 1 בנובמבר 2019

נח תש"ף

בס"ד


כשירד מבול על הרחוב

אני אהיה לי גג לשמור אותי קרוב

בחורף מתרחב ברחובות צרים

אני אהיה לי אש מאנשים קרים

(קרן פלס, מבול)



יש צורך במבול. שיעלים הכל. שיטשטש. שיעטוף את הכל במעטה כבד. שישמיד...

ולהכנס לתוך תיבה. סגורה. רק מדור אחד. בלי צוהר.

ולחכות. ארבעים יום חשוכים כלילה.

אולי אחרי שנה. לצאת.

מבחוץ יבש. מבפנים לא תמיד נפסק.

המבול.

אני לא אפרט. בטח כל אחד היה שם. באותם המצבים והזמנים בהם הכל רעד בלי שליטה, בהם היה נראה כי הכל אבוד, שזה לא ייעלם לעולם ורק לשים את עצמי באיזה מקום ולברוח. מה שבדרך כלל לא אפשרי, או שרק חיים במצב של בריחה. ולא תמיד הזמן מעביר את הכל. חיים רק מבחוץ ומבפנים יש מבול שרוצה להטביע. לא פשוט להיות במקום הזה, לא קל אפילו להרים את היד ולחפש קרש הצלה. גם לא פשוט לראות מישהו שנמצא שם, להושיט לו את הקרש ולראות שגם להרים את היד הוא לא מסוגל.

לא להשאר אדישים, לא להתייאש מהטובע, להכיר את הכוחות שלי כדי לא לטבוע יחד איתו. לצוף לידו כל הזמן. הוא חייב להרגיש את הקרש יציב. הוא צריך להרגיש שיש כאן משהו מעֵבֶר, יוצא מהרגיל, הוא לא יעזוב אותי. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". זה הסוד. לחפש את הקרש שלנו, להיות הקרש לאחרים. 

במשנה בעשרה דורות עד שהביא המבול. ובי' דורות עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה ולכן גברה אהבת אאע"ה שלא יכלו הרשעים לכבותה ונשאר הקדושה בעולם בכח. דהאדם כולל כל העולם בפרט הצדיק וכמו שבלבו הי' התלהבות יותר מן הטבע. כך נתגלה הנהגה זו בכל העולם ועל זה אמרו חסיד המתחסד עם קונו. ובאמת הי' התחלת ב' אלפים תורה דאיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה וזה הי' הפרש בין נח לאברהם אע"ה [שפת אמת, נח, תרמ"ח]:


את נח היה צריך להצפין בתוך תיבה, הרֶשַע, על אף שהושמד, ניצח באיזה שהוא מובן, הוא כילה את העולם. אברהם היה עושה נפשות. מחנך. היה מוכן לקבל את כולם, היה מוכן למסור נפשו למען כולם. אברהם לא הסתפק במה שצריך. אברהם מלא חסד ואהבה. ומתוך כך קיבל שכר כולם. השכר של להיות לכולם. "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

אברהם אבינו. שנזכה להיות בניו.

שבת שלום,
איתן





יום שישי, 25 באוקטובר 2019

בראשית תש"פ

בס"ד

העולם נברא מחדש. אור בראשית החל להפציע וחוקי טבע חדשים הופיעו כדי להניע את האטומים שאך זה נעורו מתרדמתם. את המשפט השירי הזה אפשר היה לכתוב לאחר קריאה בפרשת בראשית, אבל הוא יצא מתחת מקלדתי לאחר שרפרפתי על כמה אתרי חדשות וכתבות פוליטיקה… עצם העובדה שבנימין נתניהו נכשל בהרכבת הממשלה והעביר את האפשרות לעשות זאת לאדם אחר, מה שלא קרה כבר עשר שנים (!) גורמת לכתבים, פוליטיקאים וחבריי מהפייסבוק להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה ולהתענג מהרוח החדשה שעוד רגע תתקן את כל הפגמים והעוולות.

אני אולי מגיב בציניות על הציניקנים משמאל, אבל את האצבע המאשימה אני מפנה פנימה. פנימה לעם [אל תפילו הכל על הפוליטיקאים, הם חשים היטב מה אנחנו רוצים לשמוע], פנימה למגזר [כמה עוד אפשר להתפצל??], פנימה למגדר [הצלחתם לראות את הצורך של הנשים בחגים האלה??] ופנימה גם לעצמי [...??!!]. מיליארדי שקלים יורדים לטמיון, מיליארדים שאפשר היה לעשות איתם אינסוף דברים טובים. ובעיקר מתפוררת האחדות. כמו הפוליטיקאים, גם אנחנו (או שהם משקפים אותנו?) מתבצרים בעמדות שלנו, בתפיסות שלנו, רואים בהם את האמת היחידה ששווה בשבילה לצאת למלחמה. ועל זה בכינו ועל זה התכוונו כשאמרו "כל נדרי". כל הנדרים, כל ההרגלים, כל התפיסות השגויות. ורצינו לא להיות עבדים של ההרגל, מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא - כולל (ובעיקר) ימי החול שבאמצע. 

אני לא אומר לוותר על הדעות והעקרונות. אבל המסר העיקרי של החגים האלו הוא אחדות המציאות. לא רק אחדות כי כיף בחג או חיבור למסורת נחמדה. אחדות המציאות ממש על כל חלקיה. שני השעירים הם אחד, דירת קבע - דירת עראי, אוכלים - צמים, קורבנות על עם ישראל - קורבנות על 70 האומות, דין ורחמים. ימי חג וחול. רבי אלימלך מליז'נסק התפלל "שנראה כל אחד מעלה חברו ולא חסרונם". אני אסתפק בשלב ראשון שנראה כל אחד מעלה חברו, עם ולמרות שאנחנו רואים גם את חסרונם. את נקודת האמת שאני יכול להוציא מכל אדם ומכל דיעה, גם אם אדחה את דעתו לגמרי. מה אני יכול ללמוד מכל אדם, מכל תנועה, גם אם אני מתנגד לה. עצם הראייה הזאת יכול להוביל את הדיון לעקרונות ולא לגופו של אדם או מצב. נסכים גם לא להסכים, להלחם על הדיעות, אבל מתוך הבנה ברורה שהרצון של כולם להוביל אותנו באותה הדרך.

החל מראש השנה ועד סוף החגים זה מה שאני קיבלתי על עצמי. קצת להוריד ביקורת, גם אם הדברים הקשים נמצאים רק אצלי בראש ולכאורה לא פוגעות כך באחרים, להכניס למחשבות הביקורתיות יותר חמלה. אני מודה שעד סוכות היה לי קל יותר, אבל כשאני מצליח בזה גם בימות החול אני מרגיש שזה אפשרי. את האפשרי הזה אני רואה גם באנשים שאני פוגש ולכן אני מעדיף לפגוש אותם מאשר לשמוע חדשות או לקרוא פוסטים בפייסבוק..

אין כמו פרשת בראשית. ללמד אחדות. איך הכל יצא מנקודה אחת. מהראשית. שהבריאה לא יכלה לבוא מדין. שותף הרחמים ונוצר החסד. שהמטרה של הבריאה היא לעשות טוב. אפשר גם פעמיים. ושמול כל החסד הזה, מול כל הטוב הזה, קיבלנו את הבחירה החופשית לעשות את הרע. ויותר מפעמיים, כבר בפרשה זו. הרבה שאלות אמונה עולות מהפסוקים של הפרשה. איך יכול האדם להאמין באלוהים? במה בדיוק להאמין? 
אבל יש משהו אחד מאוד ברור. אלוהים מאמין בנו.

שבת שלום,
איתן.

יום שישי, 18 באוקטובר 2019

שבת חול המועד סוכות

בס"ד

הרגשתי שזו מלאכת "דבר האבד". אז התיישבתי בסוכה מול המחשב וכהרגלי פתחתי קודם כל את התוכנות ודפי האינטרנט הרלוונטיים. טוב, מיד התברר למה לא עובדים בחול המועד. עיון קצר ביומן הגוגל לשבוע של אחרי החגים וכבר יצאה שמחת החג… נו, אולי קצת הגזמתי, סך הכל אני אוהב את העבודה וגם אוהב שיש לי זמן לתכנן וליצור, אבל עבר איזה רטט כזה של "החגים נגמרים". אני חושב (וזוכר מהעבר) שלא רק מורים חווים את הרטט הזה. מין רעד כזה עם תחושה שעוד מעט כבר לא אהיה מוגן, עוד מעט יגיע זמן הפירעון של ההתחייבויות שלקחתי על עצמי, עוד מעט הזמן האפור.

בזמן אפור אני מתקיים. חי, פועל ועושה מה שצריך. לא חושב הרבה על הקיום שלי, על האני שלי. נכון, זה לא תמיד מגיע עם החורף, זה יכול לתפוס אותי בכל זמן בשנה. אבל נפילת המתח הזאת שבין חגי תשרי, שהם כמו רכבת הרים אמונית - רגשית, לבין סתם יום של חול מביאה אותי לפעמים לשאול את עצמי על המשמעות של אותם הימים. אני אמנם איש של יום יום ופחות של אירועים גדולים ובכל זאת אני תוהה לפעמים על משמעותם של אותן הפעולות והמעשים בימים אלו.

אני לא תמיד יודע להצדיק את כל המעשים, בוודאי גם שיש נפילות, אבל בסך הכל אני מרגיש שאותם המעשים, אותן הכוונות בהן אני מצליח לחבר בין הכוחות הפנימיים שלי לבין משהו חיצוני לי, גדול ממני, משהו שמוסיף טוב, זה מה שמכניס את המשמעות לאותם ימי החולין, או אפילו, אני רוצה לומר, אלו המעשים שהם העיקר בימים שהם העיקר. וחשוב לא פחות, לחיות נורמלי. לחיות כבן אדם על שלל תפקודיו האישיים והחברתיים. הנורמליות ולא הסגפנות, רצינות פנימית עם קצת קלילות חיצונית, עם שמחה, מאפשרת, כך נראה לי להיות משמעותי בעולם הזה, לעשות משמעותי את העולם הזה.


"הבל הבלים הכל הבל" אמר קהלת, החכם באדם. אדם שידע שיאים, אדם שידע שפל. והכתיבה מבלבלת. דבר והיפוכו. אמונה ואפיקורסות (?), אופטימיות ופסימיות, זה טוב או בעצם רע. וחשבו לגונזו. אך אנשי כנסת הגדולה, בסופו של דבר, לא פחדו להכניסו כאחד מספרי הקודש בתנ"ך, כאחת המגילות. במשך שנים קראתי את הספר שהשאיר בי סקרנות וחידה. וכל פירוש שלמדתי האיר לי את הכתובים באור חדש. אור אופטימי. הרב יונתן זקס (שב"ה ספרו עוד ילווה אותי גם בפרשיות השבוע) האיר את עיני למבנה הספר. מבלי להאריך, לאחר כל "סאגה" של התפלספות על הקשיי הקיום והאבסורדיות שלו מופיעה שמחה. השמחה לא פותרת את בעיית העוני. גם לא את המוות הפוקד את החכם והסכל גם יחד. אבל היא מאפשרת לשמוע משהו אחר. גם שהראייה העיונית, המפוקחת של המציאות אומרת רע, אומרת שטויות, מגיעה השמחה לומר שגם אם לא אגשים את כל חלומותיי, גם אם עברתי סבל, השמחה (שתמיד מופיעה בתורה כשמחה עם מישהו אחר) מחברת אותי למקומות גדולים ממני שאם רק אגע בהם בחיי הקצרים, מה טוב. "סוף דבר הכל נשמע.." בסוף, המוזיקה של החיים, המקצב שלהם קובע לא פחות ממה שלמדתי ועשיתי.


שבת שלום,
איתן.


וכדי שלא אזכה רק אני, אצטט את הרב יונתן, כלשונו הזהב:

"בערוב ימיו הארוכים הבין קהלת כי רק לשמחה כוח להביס את הייאוש. השמחה אינה מדברת בלשון בתבונה. היא איננה עונה על שאלותיו הקיומיות של המלך-הפילוסוף המפוכח. היא שייכת לחלק אחר של המוח, קדום יותר, עמוק יותר. כמו המוזיקה, היא נותנת ביטוי למה שאי אפשר לבטא. היא אומרת - כן, לפעמים החיים לא הוגנים והעולם אינו צודק, אבל עצם היותם של החיים קצרים הופכת כל רגע בהם ליקר. היא אומרת - הפסיקו לחשוב על מחר. עלזו, גילו, שירו, הצטרפו לריקוד גם אם אין הדבר הולם את כבודכם. השמחה רוחצת את החיים באור. היא משחררת את הנפש מכלא העצמי. השמחה היא ירושלים בסוכות. השמחה איננה פותרת בעיות, אבל היא נוסכת בנו את הכוח להמשיך לחפש את הפתרון. היא מתַחזקת את האמונה שאנו זקוקים לה אם רצוננו, בשנה שאך זה התחילה, להביט בעתידנו בלי אימה ולרפא משהו משבריו של עולמנו הפצוע."

יום שישי, 11 באוקטובר 2019

האזינו - סוכות תש"פ

בס"ד

אחת החידות הגדולות בחיי החברה היא לדעת למה הזולת מתכוון. דווקא מה שאנו רואים כלפי חוץ, אפילו מה שהזולת אומר לנו, או מציג לנו לכאורה במפורש, מציב איזשהו מחסום בפני כוונתו הפנימית. אין הכוונה דווקא באדם שמשקר בכוונה תחילה, או שמציג הצגה לשם הצגה. עצם הדרך שבה הדבר יצא החוצה, כבר מכסה משהו מאותה כוונה פנימית. את המחסום הזה יכול להרגיש הן השומע והן המשמיע. "את הדברים החשובים ביותר קשה יותר לבטא" היטיב לתאר סטיבן קינג והוא ממשיך, "...לגלות לבסוף שאנשים מסתכלים עליך בצורה משונה… והגרוע מכל, אני חושב, כשהסוד נותר נעול בתוכך לא משום שאין לך למי לגלות אותו, אלא משום שאין לך אוזן קשבת".

אין לנו אלא את מה שאיננו רואות, אבל מהי האמת? העולם מלא כיסויים וחיוכים מזויפים, איך אפשר בכלל ליצור יחסים של חברות אמת, של אהבה, אם מסתרי המחשבה של האחר אינם ידועים לנו? איך אפשר בכלל לצפות להיות מובנים? יותר מזה, לפעמים נדמה שאני מצליח להסתיר גם מעצמי, חי ברוטינה, נכנס כבר לאיזו "דמות", עוד ועוד שכבות שמכסות.

הדרך היא הדיבור. לא להסתפק באמירות. דיבור פתוח, לרדת לפרטים. אבל, אחרי הדיבור גם לדעת להמשיך אותו לחיי המעשה, לדעת לפעול עִם.. ולא רק לדבר עִם. אפילו ההשפעה של שיחה כנה ופתוחה תתפוגג מהר אם לא נדע גם לחיות את התובנות מהדיבור, יום אחרי יום.

האזינו השמים ואדברה זה בחינת עשרת הדברות. ותשמע הארץ אמרי פי הוא בחי' עשרה מאמרות. והוא בחי' תורה שבע"פ שהקב"ה נתן התורה שבנ"י יתקנו כל הנעשה בעשרה מאמרות ע"י התורה. שהתורה היא ביאור ופירוש הבריאה. וע"ז איתא שצדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ולכן נאמרה שירת האזינו ע"י משה ויהושע שהוא חיבור תורה שבכתב ושבע"פ. ואמר יערף כמטר כו' שתכלית התורה להוציא על ידה מכח אל הפועל כל אשר הטמין הקב"ה בעולם. כדמיון המטר שע"י מוציאין מן האדמה מכח אל הפועל כל הפירות [שפת אמת, האזינו, תרס"א]:

בעשרה מאמרות נברא העולם ובסופן התגלה ה… טבע. האמירות שטבע הקב"ה בעולמו גרמו להסתרתו מבני האדם. כנגד עשרה מאמרות אלו נִתְנו לעם ישראל עשרת הדיברות שתפקידן לגלות את שם ה' בעולם. התורה מגלה כיצד אותו עולם טבע דטרמיניסטי גם הוא בעצם חלק מהתכנית האלוהית, גם לו יש תכלית. ובשביל זה צריך לדבר ולהאזין. לומר ולשמוע. להיות כל הזמן בקשב. דרוכים. פתוחים, כי הקול כבר נמצא בעולם. הקול של מלא כל הארץ כבודו והקול של כל אחד מברואיו.

ראש השנה מבטא את מלכות ה' בעולם והתגלותו כנותן החופש. חופש שבא עם דין. יום כיפור הוא דיבור עמוק, גלוי, מתמשך ביני לבין עצמי, ביני לבין בוראי, לא משאירים שום דבר פתוח. ואז מגיע סוכות כדי לא להשאיר את הדברים באוויר, באותו גובה של יום כיפור, אלא להתחיל ולחיות איתם. ואחרי סוכות יגיעו הסתיו והחורף, ימים של שגרה. הימים שבשבילם נוצרו החגים, שם נִבַּחֶן.

שבת שלום,
איתן.

יום שישי, 4 באוקטובר 2019

וילך - יום כיפור תש"ף

בס"ד

בימים האלה אני מוצא את עצמי "מהבהב". לב שנותן פעימה חזקה כזאת ועושה הפסקה, חרדה ורעדה כשההבנה מכה, ממה מכה ישר בפנים. איזה… איך נפלתי לבור הכי קטן, הרי יכולתי לדלג מעליו בקלות. וחיוך ושקט וזה יהיה בסדר ויהיה טוב וסליחה וכפרה ומחילה. חוטא בשטויות. עושה חסד. בבן אדם לחברו? ומהו המקום?

שני שעירים. שני לבבות.

בתוכי. 

מוכן לעלות אל ה', נדחף לעזאזל.

מרגיש כל אבן קטנה בדרך, נעשה איברים איברים.

מי נתן לך רשות, עזאזל? מי ציווה עליך לפרק?

מוכרח אתה להודות,

פרנסתך ממנו.

עצם אל עצם תתחבר.


ופרשת וילך, ממש לקראת סוף הנאום של משה המתחיל בפרשת דברים, הוא הופך חוצב להבות. סופו תהיה שירה. קשה. נוקבת. 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.


עוד נדרדר. נתפורר. איברים איברים. כמו השעיר. לעזאזל. ודווקא מכאן למדו חז"ל - מניין לתחיית המתים מן התורה? הנך שוכב עם אבותיך - וקם. איך באחד הפסוקים הפסימיים ביותר בתורה, מוצאים חז"ל את האופטימיות האולטימטיבית. תחיית המתים. הניצחון על המוות שהיה נראה בלתי מנוצח. שכיבה וקימה יש בפסוק הזה. כמו בשמע ישראל - הכל אחד. הרע גם הוא נברא מאת הטוב. זה מה שצריך להתגלות, זה מה שעושה התשובה.

שבת שלום וגמר חתימה טובה.

איתן

יום שישי, 27 בספטמבר 2019

נצבים - ראש השנה תשע"ט - תש"פ

בס"ד

ערב השבת האחרונה של תשע"ט. רוגע מעורב עם הכנות קדחתניות לרצף החגים ותחושה של מנוחה המעורבת עם השאלות הפנימיות שצפות לקראת יום הדין. מה עושים ביום הזה? איך מתכוננים אליו בכלל? ואולי השאלה המציקה מכל, איך אזכה בדין.. נדמה שדווקא השאלה הזאת, האישית מאוד, הנוגעת בעצבים החשופים של כל הנפילות והכשלונות האישיים, דווקא היא זו שהפכה למרכזית בשיח הפנימי של ראש השנה בפרט ובימים הנוראים (עם השם המפחיד) בכלל.

אבל, אפילו מבט חטוף על תפילות ראש השנה מראה לנו שהעניין המרכזי הוא אחר. המנגינה היא אחרת. המוטיב המרכזי הוא המלכת הקב"ה ומתוך כך העולם יגיע למצב של "ויעשו כולם אגודה אחת". השנה, אחרי הבחירות החוזרות, המשפט הזה מקבל משמעות מיוחדת. לצד תחושות של אכזבה, כנראה משני המחנות, עולה גם האפשרות לשינוי. דווקא מתוך כל כך הרבה גילויי איבה, אולי יצוף גם המכנה המשותף הגדול באמת. הוא קיים אמנם כל הזמן, רוב רובם של הישראלים מסכימים על רוב רובם של הדברים, אבל המשחק הפוליטי הוא כזה שמבליט דווקא את המעט השונה. עם זאת, השנה, התוצאות של הבחירות, דווקא הן, יכולות להביא אותנו לחוש את משמעותו האמיתית של ראש השנה. לעומת התחושה שאנחנו ממליכים את הקב"ה בעוד חלק אחר של העם עסוק בדברים אחרים, התחושה והמעשים היום יומיים צריכים להיות כאלה של מציאת הדרך להמלכה משותפת. לא מדובר על החזרה המונית בתשובה בכיכרות הערים המרכזיות, אלא, על החיבור לכלל ישראל כולו, על אף הקשיים שבדבר. הדרך להמלכתו של הקב"ה לא תעבור אצל היחיד וגם לא אצל יחידים רבים. היא לא נמצאת שם. היא נמצאת רק בכלל ישראל, אנחנו צריכים את כולם. זה הזמן.


"ידע הדרת-גאונותו, ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת ישראל וההתקדשות האלוהית עמהם. האחד הוא סגולה והשני הוא ענין בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המידה שהבחירה מסייעת את גילויה, א"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושת האמונה ותלמוד-תורה. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סידרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית-האבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות-אבות , הוא בא מצד הסגולה ובעקבא-דמשיחא, מתגבר ביותר כח-הסגולה שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות." (אגרות הראי"ה אגרת תקנ"ה)




באגרת תקנ"ה (וכנראה שלא סתם זהו המספר שלה) המפורסמת של הרב קוק הוא מסביר את שני הכוחות של העם. כוחות שלכאורה נראים סותרים, אך מתברר כי הם משלימים זה את זה. החלק הסגולי הוא עצם ההשתייכות לכלל ישראל, מבלי שעשית עוד שום מעשה טוב והוא לא נעלם גם אם יעשה היהודי את הרע. לעומתו, כוח הבחירה, הוא הפעולה של האדם ומעשיו בעולם לפי מעלתו, אם יותר טוב או פחות. דווקא הסגולה, אמר הרב קוק, ההשתייכות לכלל, היא הקדושה יותר, משמע, היא זאת שמקרבת אותנו ומאפשרת את הקשר עם הקב"ה ואת גילוי שכינתו בעולם. תפקידם של המעשים הוא לגלות אותה. 

ישנן תקופות בהיסטוריה שבהן כוח הבחירה הוא המשמעותי ויש תקופות שכוח הסגולה הוא זה שמוביל. בעקבתא דמשיחא, בתקופה של הגאולה שהתחילה עוד בימיו של הרב קוק, ובוודאי אחרי הגאולה שהגענו אליה בה' באייר תש"ח, כוח הסגולה, הכוח של ההשתייכות לאומה, הוא זה שעולה. כלפי חוץ נראית חילונות גדולה, תרבות מערב שמשתלטת ובאמת רואים תופעות לא פשוטות. אלא, שהתופעה הזו, דווקא היא, מסירה את המעטה שבו נראה כי הדתיות היא זו שגורמת להשתייכות היהודי לעם ישראל (כשיטתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ') ומדגישה שלאו דווקא המעשים, אלא אחדות העם היא זו שתביא אותנו לגאולה השלמה. מתוך כך, גם כוח הבחירה, שיגיע מתוך הרצון להשתייך יהיה משמעותי ואמיתי יותר.

זה לא בא להסיר אחריות מהיחיד. "כל העדה כולם קדושים" אמר קורח וחשב שבאופן אוטומטי יזכה להגנה. טעותו הייתה שלא כל העדה קדושים, אלא כל העדה קדושה. הציבור הוא זה שקדוש. ליחיד יש כוח של בחירה אם להיות קדוש או לא.

פרשת השבוע מגלה לנו את הדרך לקדושה - "אתם נצבים היום כולכם…" כדי להיות נצבים לפני הקב"ה, עליכם להיות במצב של "כולכם".

שבת שלום ושנה טובה,

איתן





יום שישי, 20 בספטמבר 2019

כי תבוא תשע"ט

בס"ד

ללא השקיה מסודרת, ללא יד אדם שתטפל, שתגזום ושתדשן גדלים עצי פרי מניבים מזה מאות שנים בפינות חמד ברחבי הגולן. שרידים להתיישבויות שונות במאות השנים האחרונות ועד למלחמת ששת הימים. סיפור מרתק הוא ההתיישבות בעת העתיקה ברמת הגולן. במבט מהחרמון קל מאוד לזהות את הגבול בין ישראל לבין סוריה. הצד הישראלי משובץ בגושים ירוקים של חקלאות מפותחת ומתקדמת, בעוד בצד הסורי, שם מתקיימת חקלאות מסורתית יותר, קשה להבחין במטעים. סיפור מרתק הא ההתיישבות בעת החדשה ברמת הגולן.

אל העצים העתיקים האלה יצאתי אתמול עם תלמידותיי לסיור. המדריך, איש שחי חקלאות ושטח ומכיר באופן אישי עצים רבים ברחבי הארץ. אני, שגדלתי לתוך חקלאות, שהיא חלק עמוק מחוויות הילדות שלי ונטועה לי עמוק בנשמה כמו העצים הנטועים בצפיפות מירבית אצלי בגינה. והתלמידות, חלקן מיישובים חקלאיים, חלקן מהעיר, דור שגדל לחקלאות יותר מתועשת, לעבודה של תאילנדים, למרחק שגדל בין האדם לבין מה שיש לו בצלחת.

זה לא פוסט מתבכיין על ה"דור של ימינו". זה פוסט שרואה תיקון. אל העצים העתיקים האלה (שפִּריַם מתוק ונהדר) עוד נחזור בחורף. נקח מהם חלקי ענפים וננסה להחיות את הגֶנִים שלהם. ננסה להחיות את הקשר שלנו אל האדמה. לא מתוך נוסטלגיה לעבר, אלא דווקא מתוך הטמעה שלו לחיים המודרניים. נשלב את הגנים האלו עם הגנים של הזנים החדשים, נכבד את החוכמה העתיקה, נבנה עליה קומה שאותה הקים האדם בשכלו כדי לבנות את (חקלאות) העתיד.


ולקחת מראשית. בנ"י נק' ראשית לפי שנותנין הראשית אל הבורא ית"ש. ועמלק ראשית גוים שלוקח לעצמו הראשית לכן אחריתו ע' אובד. וכ' בראשית ברא בתורה שנק' ראשית דרכו שמלמדת להתדבק בראשית. ונתקיים בבנ"י בפועל ראשית תבואתו שמעלין אליו הראשית. כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו. לכן יש כל אלה השינוים בזמנים ובנ"י מתפללין ג' תפלות בכל שינוי הזמן נעשה התחדשות שיבין האדם שהכל מהבורא ית"ש שמשנה עתים. וכמו כן ראשית הצמחים בכל שנה ושנה הכל עדות אל הבורא אשר לו הראשית והאחרית [שפת אמת, כי תבוא, תרס"א]:

פרשת כי תצא מסתיימת בזכירת עמלק. כי תבוא מתחילה במצוות הביכורים. לחקלאים לא צריך להסביר את טעם מצוות הביכורים. האמירה שלה ברורה. לאחר חודשי עבודה קשה, לקחת את הפרי הראשון ולהקדישו לקב"ה. אין משמעותי מזה. החקלאי חש גם את שינויי העונות ומחזוריותן באופן מורגש יותר. אלא, שדווקא תחושה זו עם החיבור לאדמה יכולה להביא בדיוק את הפעולה ההפוכה מהקרבה לבורא, התחושה כי העולם חוזר על עצמו שוב ושוב במין גלגל אינסופי ומוחלט שאין דרך לצאת ממנו ולכן גם אין שום דבר מעבר לו.

הכל תלוי מה אתה עושה עם ה"ראשית שלך", אומר ה'שפת אמת'. לקחת אותה לעצמך ולהיות עמלק, או לתת אותה לקב"ה. נתינה כזאת מוציאה אותך מהחוקיות הטבעית המדכאת. מאפשרת התחדשות. מאפשרת גילוי של האחדות במציאות. אין טבע נפרד וקודש נפרד. הכל אחד. ולכן גם אפשר לשנות. לחזור בתשובה. ניתן לצאת מהחוקיות שנראית קבועה. זה האופי שלי? אפשר להשתנות. איך? לחפש את נקודת הראשית. את הכוחות שלי, את היכולות שלי וקודם כל להשתמש בהם לטוב. לא לחינם עצים הנותנים פרי הם סימן הגאולה המובהק.

שבת שלום
איתן



יום שישי, 13 בספטמבר 2019

כי תצא תשע"ט

בס"ד

השקט שיש למילואימניקים ג'ובניקים כמוני (או "לוחם רפואה" כדי שיישמע טוב יותר) בתוספת תחילתה שנת לימודים וחודש אלול יחד מביאים אותי להתבוננות עמוקה פנימה (טוב, היו עוד כמה אירועים שדחפו לזה, אבל לא כאן המקום…). אני מרגיש בעצמי שהעניין העיקרי שדוחף או מפריע בימים האלה, או בכל סיטואציה אחרת של משוב עצמי, היא היכולת באמת לעשות שינוי. לפעמים אנחנו נסחפים אחרי ההתרגשות, המאורעות, החגים והתפילות ונכנסים לאווירת אמונה חזקה מאוד ביכולת שלנו לשנות ולהשתנות. ויש פעמים שדווקא ההתבוננות אחורה, אל כל הנסיונות לשינוי שלא צלחו יכולה להביא לייאוש ואי אמונה ביכולת הזאת. להשתנות. 

עמוק יותר. גם אם אצליח לתקן, להשתנות, להשתפר אל העתיד, העבר יושב עלי כמו משקולת ומגמד את ההצלחות שלי. הזכרונות יושבים שם ולא מרפים. צוחקים על המאמצים לשינוי. אומרים לי מי אני באמת. האיש של העבר. עושה כמה קולות של כוונה לפני ראש השנה יום כיפור.

ויש שנים, ויש מצבים, שמצליחים יותר לעשות, להתגבר, להתקדם. יש פעמים שרק מצליחים להוציא איזו צעקה פנימית של רצון לפרוץ את המחיצות החונקות האלה. ויש פעמים שגם את זה לא מצליחים. באמת שרוצים. אבל החסימה כל כך גדולה שלא יוצא כלום. אני רוצה לצעוק שינוי ולא מצליח.

אני חושב שכל המצבים האלה הם תשובה. תנועת חזרה לעצמי. למי שאני באמת. גם עצם המחשבה שאני רוצה. התנועה התחילה, נוצרה בעולם. לכן, אין באמת מקום לייאוש גם במצבים החסומים, גם כשאין כח. לעצור. לחשוב. ואם אפשר - לצעוק. לכו למילואים - זה עוזר… :)

בפסוק צעקה הנערה כו' מוכח שכל שיכול להנצל ע"י צעקה מיחשב רצון והקב"ה שומע תפלת כל פה. ואף שנראה לפעמים שאין יכול לצעוק. מ"מ אם האדם מוכן לצעוק בכל לבו על זה נאמר טרם יקראו כו'. ואדרבא צעקה זו נשמעת יותר… והטעם נראה כיוון שממאן בזה בכל כחו ורוצה לצעוק ואינו יכול. עי"ז הצעקה הולכת בכל מקום... [שפת אמת, כי תצא, תרל"ד]:


הרהור תשובה, הרי הוא כתשובה. גם כשלא מצליחים לבטא. או אפילו, אומר ה'שפת אמת', דווקא יותר כשלא מצליחים לבטא. כשכל הבפנים שלי רוצה לצעוק, רוצה שינוי, אבל לא יכול, זה מצב בו אדם מתכוון בכל ליבו לתשובה. הוא עוד ימצא את הדרך להתגבר על המניעות, אבל גם עכשיו, במצבו זה, שהצעקה לא יוצאת ממנו, דופקת בתוך לוחות ליבו, הקב"ה שומע תפילתו. 

בפרשה מופיעה גם מצוות הייבום. תחיית המתים. קריאת שמו של המת שלא ייעלם מן העולם. מסביר הרב שרקי שכך גם היא התשובה. פועלת על תיקון העבר. גם המעשים הפחות טובים שעשיתי הובילו אותי לתשובה, כך שבאופן רטרואקטיבי גיליתי את הטוב שבהם. כך נהפכות עבירות לזכויות. כך אני יכול סוף סוף להשלים עם עצמי.

שבת שלום של שקט,
איתן.

יום שישי, 6 בספטמבר 2019

שופטים תשע"ט

בס"ד

אם נסתכל על הציבור הדתי - לאומי דרך המבט של הפוליטיקה נראה ציבור מגוון, יש שיאמרו מפוצל ומפורד. כבר שנים רבות שלא מדברים על דתיים / חילוניים עם "מדרגת ביניים" של מסורתיים, אלא על דתיי הרצף. קשה להגדיר. המראה החיצוני מגוון, ההקפדה על מצוות כאלה ואחרות מגוונת וכביטוי לזה גם החלוקה הפוליטית. להבדיל מאחינו החרדים, שם הגיוון עמוק יותר מתחת לפני השטח, בעוד שכלפי חוץ יש דמיון גדול יותר וההצבעה הפוליטית אחידה באופן יחסי.

הגיוון הזה קשור בתפיסות שונות, כאשר, לדעתי, העיקרית שבהם היא התפיסה הלאומית - חברתית. איך אנחנו תופסים ומתמודדים עם העובדה שהעולם המערבי מביא איתו דברים זרים ליהדות הן ברמה האישית - משפחתית ובעיקר ברמה הלאומית. נכון, כולנו אומרים את אותן המילים בתפילה בבקשה לחזור לירושלים, למקדש, לשופטים ולשוטרים, השאלה האם אנחנו תופסים את המשטר הנוכחי כרע ועד שלא תהיה פה מדינת הלכה (מה זה בכלל?) אנחנו מרגישים בחוץ ומנסים לרתום את הכח הפוליטי כדי לנגח או לשנות, או שאנחנו רואים במדינת ישראל, על כל פגמיה, את התגשמות חזון הנביאים כבר ממש עכשיו ואת כל חלקי העם כשותפים, עם כל הקושי לפעמים. 

מתוך זה אני חושב, ומבחינתי פה הנקודה העיקרית, איך נגזר היחס שלנו לציבור השונה מאיתנו. האם אלה אנשים שצריכים לעבור שינוי וטיפולי המרה או שאלו אנשים שצריכים לעבור תהליך חינוכי, כמונו בדיוק ואיתנו ממש. 

הציבור הדתי - לאומי מתחיל לעבור לעמדת הנהגה לא רק בחינוך ובצבא, אלא, גם בתקשורת ובפוליטיקה. כדי להנהיג, כדי להיות שופט, אי אפשר לדבר ב"הם ואנחנו". יש להתמודד באומץ עם שאלות לא פשוטות של הנהגת המדינה גם בשבת ולהתמודד מבחינה אזרחית עם גויים, פליטים ולהט"בים. מי שרוצה להנהיג לא יכול להסתפק בקריאות ביניים מהצד.

וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּהֲנִ֥ים הַלְוִיִּֽם׃ וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כׇּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִ֠שְׁמֹ֠ר אֶֽת־כׇּל־דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם׃

המלך נצטווה לכתוב שני ספרי תורה. אחד אישי, פרטי, המדריך אותו בהלכות התורה כמו כל יהודי אחר. השני, נועד להנהגת הממלכה. עליו לראות את המעשים הנעשים בממלכתו, מעשים הנוגעים אל הכלל, על כל גווניו. מעשים הנוגעים לכל דרכי החיים, לא רק אלו הנוגעים לכשרות, שבת ובית כנסת, עם כל חשיבותם. התורה תובעת מאיתנו שיראת השמיים לא תעסוק רק בפרט, אלא, גם בפוליטיקה, כן, עם כל ה"גועל" שלה, עם כל מה שצריך לעשות כדי לקדם את האידאלים הנשגבים. צריך להצטרף לכל אחד מתחומי החיים, לקחת בהם חלק ולנסות להוביל את כולם, מתוך הקרבה והאהבה לכולם.

טוב, אורי אורבך ז"ל כתב על זה בצורה מדויקת וכל מילה נוספת מיותרת...

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 30 באוגוסט 2019

ראה תשע"ט

בס"ד


יום שישי אחרון לחופש וכמו כמעט מידי כל בוקר בחופש הזה, אני במרפסת מול הספרים והמחשב, יש רוח נעימה ומרגיעה ועידו ומירי (החתולה שאמצה אותנו) מסתובבים סביבי (ועלי...). כן, זה בהחלט יחסר לי במהלך השנה, אבל "לכל זמן ועת לכל חפץ". והחפץ שלי במימוש העשייה שאני מתכנן, החפץ שלי במפגש עם הנשמות שהופקדתי לחנך, לא פָּחוּת בעוצמתו מהחפץ שלי במנוחה ובשקט.

אתגר גדול הוא לממש את הכוונות, התוכניות והחלומות. אלו נראים כל כך יפים בתוך הראש, הרצון הוא כל כך אמיתי, אבל זה לא מספיק להשאר בעולם החלומות, יש לעשות הכל כדי לממשם. אחד ההבדלים בין התכנון למציאות הוא כאשר התכנון פוגש אנשים אחרים. אני יכול לתכנן שיעור, יכול לתכנן מפגש או כל אינטראקציה אחרת עם האחר, אבל עצם העובדה שעומד מולי מישהו אחר, על אישיותו ורצונותיו, יכול לשנות לחלוטין את התוצאה כפי שאני חזיתי אותה. זו אחת הסיבות שלפעמים אותו שיעור ייראה שונה בין קבוצות שונות.

והשוני הזה שמתקיים בעצם המפגש עם האחר עלול להוביל למתחים ותסכולים שונים. אפילו לכעסים. ברגעים האלה צריך לזכור שהאחר שמולי מורכב, כמוני, מכמה רבדים. ישנו הרובד המוחלט. זה הילד שלי נקודה. זו התלמידה שלי, זה המורה שלי או כל שותף אחר בחיים. זו נקודה שכרגע לא משתנה, זה קשר כמעט עצמותי. זה הבסיס. כל השאר תפאורה. ולכן מעצם הדבר יש חיבור, יש קשר, יש אהבה. רק אז, על הרובד זה, מגיע הרובד הבחירי. אני קודם כל מכיר בזה שלאחר יש בחירה, שהוא שונה ממני ושהוא זה שצריך לשאת בתוצאות של הבחירות שהוא עושה, אחר כך השאלה היא איך אני בוחר להתמודד עם אותה הבחירה של האחר.

אני חושב שאם אני זוכר את שתי הבחינות האלה, את הבחינה הראשונה של הקשר המחייב, שלא תלוי במעשה של האחר, שמתקיים בכל מצב ולכן אני גם מחויב אליו בכל מצב ואת זה שהוא בעל בחירה, אז, גם אם האחר בחר בחירה שקשה לי, שאני צריך להגיב עליה בהחלטיות, זה בהכרח ייעשה מתוך מה שנראה לי כטובתו ולא רק מתוך הצורך שלי למחות, להוציא כעס ותסכולים וכד'. אני מאמין שעושים את הדברים ככה, הם נקלטים. אותו מעשה המציג כעס ייראה אחרת לגמרי כשהאחר מבין שהוא נעשה מתוך אותו רובד ראשוני של קשר.

בפסוק בנים אתם כו' עם קדוש אתה כו' ובך בחר. והם ג' בחי' כי האדם כולל כל העולמות. והנשמות נקראות בנים אבל נשתלחו בעולמות התחתונים ונתלבשו במלבושים שונים. ועם קדוש אתה היא מדרגה למטה מבחי' בנים. ואעפ"כ היא בחי' עליונה שאין שם מגע נכרי והם קדושים ומובדלים. אבל בך בחר ה' היא עולם שלמטה שאנחנו בין האומות ולכן צריכין בחירה ע"ז כמ"ש בחרתנו מכל העמים. ואמר לא תתגודדו דרשו חז"ל לא תעשו אגודות אגודות. כי כשמתאחדין כאחד זוכין לבחי' בנים ולכן בש"ק דמתאחדין בי' זוכין לבחי' נשמה יתירה ונק' בנים [שפת אמת, ראה, תרנ"ו]:

שלוש בחינות לעם ישראל. "בנים", "עם קדוש", "בך בחר". השתיים הראשונות הן עצמותיות. ברגע שהוגדרנו כ"בנים" הקשר עם הקב"ה הוא מוחלט, בלתי ניתן לשינוי, קודם לכל מעשה שנעשה. הבחינה השנייה היא שנטעה בנו היכולת להגיע לקדושה כעם ולא רק כיחידים, היכולת להגיע לקשר והתקשרות עם הבורא. הבחינה השלישית היא בבחינת "בחירה". עולם הבחירה כבר מתקיים בעולם שהוא ברוא, בעולם שבו הקב"ה צמצם את עצמו מדעתו ומבחירתו כדי לתת לאדם מקום לבחור. לבחור אם להתנהג כ"בנים", לבחור אם להתנהג כ"עם קדוש". 

קיבלנו את הבחירה מתוך אמונה ביכולת שלנו לעשות את זה. ההליכה והרצון לקראת ההתנהגות כבנים קדושים היא התנועה של התשובה. לאו דווקא על חטאים, אלא, לחזור אל אותה הנקודה בה אנחנו מחברים את נקודת הבחירה שלנו ומתאימים אותנו לטבע שבו נבראנו. יום יום. לא רק באלול, אבל זה הזמן שאנחנו מקבלים דחיפה לעניין…

שבת שלום וחודש טוב,
איתן.

בתמונה: בוקר חופש שגרתי.




יום שישי, 23 באוגוסט 2019

עקב תשע"ט

בס"ד

שבוע אחרון של החופש. החופש בשבילי הוא בעל מימד גדול של הכנה. עצירה לשם התקדמות. ההתאווררות נחוצה להורדת משקעים והרגעתם. הזמן הזה, הרגוע יותר, נחוץ כדי לבחון מחדש את העשיה. במקרה שלי זו ההוראה [ואיך זכינו, אנחנו המורים, במסגרת עבודה שבה החופש מובנה], במקרה של תלמידים זו הלמידה וכל אחד אחר בתפקידו הוא. עצירה. חשיבה מחדש. שמעתי, אמרתי, עשיתי לאורך תקופה, עצירה, בחינה והפנמה. עשייה מעגלית ורוטינית לא מאפשרת הפנמה, לא מאפשרת תיקון, לא מאפשרת התקדמות אמיתית. זו חובה על כל אחד לדאוג לזמנים שלו, כיצד הוא מתכנן אותם כך שמתאפשרת לו שמיעה מחודשת, חשיבה מחודשת.

את שיעורי הרב שרקי אני לומד בסגנון "ובלכתך בדרך". שומע בזמן נסיעה ובזמן פעולות רוטיניות אחרות כגון "ובשוטפך את הרצפה..". אני לומד עכשיו את מסכת אבות ותפסה אותי המשנה בפרק ד': 

רבי ישמעאל [ בנו ] אומר, הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד.

והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

לכאורה איך יכול להיות מצב שאדם לומד על מנת ללמד בלי ללמד על מנת לעשות כמו שמופיע בחלקה הראשון של המשנה, הרי אם אני מלמד משהו בלי שאני עושה אותו בעצמי, עצם הלימוד הוא פגום! אלא, שהאדם המלמד צריך ללמד בצורה שתגרום לאחרים לעשות. אדם שמלמד, אפילו אם עושה בעצמו, אם הוא לא מכוון לכך שגם אחרים יעשו, לא מנסה לגרום לשינוי אמיתי אצל השומע זו הרצאה אקדמית בעלמא ואפילו יש בזה טעם לפגם. 

עם שני הדברים האלה אני מגיע לישורת האחרונה לפני שנת הלימודים [וברמה האישית לפני אלול, ימי הסליחות, הדין והרחמים]. משוב עצמי, התרעננות, וללמד לשם יצירת שינוי, לייצר את הבסיס והתנאים שאני ומי שסביבי נוכל לבחור להתפתח. לבחור ולעשות.

והי' אם שמוע תשמעו כו'. כי כתי' לשקוד על דלתותי שיש ב' פתחים. פי' בכל דבר שנפתח קצת השגה לאדם צריך אח"כ להיות פתח ב' לקבל ההשגה כראוי. כי הכפל הוא קיום הדבר. כמאמר שינה עליו הכתוב לעכב. וזה ענין אמרם ז"ל לקבל עליו עמ"ש תחילה ואח"כ עול מצות כי והיה אם שמוע היא השמיעה אחר שמע שהיא שמיעה ראשונה. והאמת כי כל השגה משמים היא. וצריך אח"כ האדם לקבל ההשגה הטוב וזה הוא עבודת האדם... [שפת אמת, עקב, תרל"ה]:

ב"שבוע שעבר" משה כבר ציווה את בני ישראל לשמוע. "שמע ישראל". ו"השבוע" בפרשת עקב הוא מצווה שוב "והיה אם שמוע תשמעו". מפרש ה'שפת אמת' ששמיעה צריכה להיות כפולה כדי להשיג את הדבר כראוי. שמיעה ראשונה שמגיעה מהחוץ, קבלת הדבר. אבל השמיעה השנייה היא עבודת האדם, ההפנמה, החיבור לעצמי שיביאו את האדם לקבל את ההשגה, את ההבנה כראוי. גם הביטוי המפורסם "נעשה ונשמע" שיש הטועים לחשוב שהעשייה היא לפני השמיעה בכלל, הגיע אחרי השמיעה הראשונה של עשרת הדיברות. לאחר מכן מגיעה עשייה שהיא בגלל הציווי ושמיעה שנייה לצורך ההבנה העמוקה, השגת הדברים באמת, שתביא גם לעשייה מושלמת יותר.

יש דברים שלא צריך לסכם, אלא, פשוט להביא אותם כהוויתם [מאמר של הרב שרקי, אב תשע"ד]:

"והיה עקב תשמעון את הדברים האלה ושמרתם ועשיתם אותם". מפרש היה הרב יהודא אשכנזי זצ"ל שהכוונה של הכתוב היא שצריך להשמיע דברי בתורה באופן ובסגנון כאלה שיגרמו לשומע לרצות לשמור ולעשות את דברי התורה: תשמעו את הדברים האלה באופן של 'ושמרתם ועשיתם אותם'. דוקא אז נהיית קבלת מצוות התורה ראויה ללשון "והיה", שהוא לשון שמחה. אך כאשר דברי תורה נאמרו ונשמעו, אבל לא גרמו לאהדתו של השומע, טוב יותר אילו לא נשמעו, שעל כל פנים יהיו השומעים שוגגים ולא מזידין. עבודה זו של הנעמת דברי התורה, ראויה לדור השבים לארץ, ש"תלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים נועם". דור של עקב - עקבות משיחא.

שבת שלום,
איתן



יום שישי, 16 באוגוסט 2019

ואתחנן - נחמו - ט"ו באב תשע"ט

בס"ד

כמעט בכל שנה ט"ו באב בשבילי הוא חג הנטיעות (ולא, לא התבלבלתי עם ט"ו בשבט), לפחות עד כמה שהגינה שלי עוד תכיל עצים (יש הטוענים שזה כבר קרה מזמן…). השנה חידשתי את הגפנים שנהרסו בבניית הכביש החדש ליד הבית והוספתי דובדבן בשביל הצבע והטעם (קיווי בדרך). לטעת עץ בשבילי זו התרוממות רוח, זה מעשה שבעיניי מנקז אליו כל כך הרבה אידאלים, מחשבות וכוונות. הקביעות בארץ בכלל ובגולן בפרט, ההוכחה לכך שאנחנו כבר עמוק בתוך תהליך הגאולה הגלוי (על הפסוק ביחזקאל [ל"ו, ח'] - "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא…" נאמר בתלמוד "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה… [סנהדרין צ"ח.]) והחיבור העמוק והשורשי בין הקודש ובין מה שמכונה חול. בין הלכות נטיעה, עורלה ומעשרות ובין עצם הנוי והיופי של הארץ וכל הביולוגיה הקשורה למעשה הנטיעה וגידול צמחים. וחיבור הרי הוא האהבה השלמה במימושה. 
כבר הזכרתי בעבר כי החיבור הזה בין קודש לחול נקרא קודש קודשים. מי שמסתכל לתוך המקום הגיאוגרפי קודש קודשים (ויש אפשרות כזאת לכל העם ביום הכיפורים) רואה דמויות של זכר ונקבה המביטים זה בזה. שיר השירים, שיר האהבה האולטמטיבי מכונה על ידי רבי עקיבא קודש קודשים. כל מה שקרה בעבר בט"ו באב קשור לחיבור, לחזרה לקשר, לאהבה. חיבור של שבטי ישראל בקשר של דם, דור המדבר פסקו מלמות ואפשר היה להכנס לארץ וביטול האיסור של שבטי הצפון להגיע לבית המקדש ולהתחבר שם לשבטי יהודה ולעבודת ה'. הפסיקו לכרות עצים למערכה, מעשה המעיד על כך ששיא הקיץ עבר, שיא היובש נשבר וכוח החיים מתחיל לעלות. לכן ט"ו באב הוא יום כללי של חיבור ופיוס של חלקי המציאות. 
אם כך, ט"ו באב הוא חג המסכם את תפקיד האדם במציאות. לעסוק בחיבורים, לעסוק בזיווג, לגלות את הקשר בין חלקי המציאות, בין אדם לאדם, להאיר את המחבר ובכך לתקן את תאריך שנאת החינם המפרידה של ט' באב וכך יהפוך כל החודש לחג הגאולה השלמה.
בפרשת ואתחנן נקרא את "שמע ישראל" והפרשיה הראשונה של קריאת שמע. הציווי הוא "ואהבת". איך? "בכל… בכל… ובכל" מבלי להכנס עכשיו לפירוש של המילים, אלא רק לשמוע את המנגינה. לאהוב באמת זה "בכל". או שעושים באהבה או שלא עושים בכלל…

שבת שלום וחג שמח!!
איתן




אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...