ויצא תשפ"ד

 בס"ד

כמה דברים אנחנו סוחבים בראש. סוחבים על הלב. גם לפני המלחמה. בטח בעיצומה. על אלו שבחזית, על החטופים, שחלקם יחזרו ב"ה היום (יחזרו?? באיזה מצב??). ועלינו, על אלו שבעורף, שכבר שנים נמצא בחזית. סוחבים על הנפש, גם בימי שגרה, התמודדויות. לא חסר. ואיתם אנחנו נדרשים לצאת לעולם. לעבודה, לילדים, לזוגיות, לחברה. לתפקד. להיות בן זוג, אבא, מורה, חייל מילואים… לתפקד. דרישה פשוטה שהופכת לצו השעה. 

ולתפקד בגדול. להלחם. בחזית שבה הוצבתי. לשים בצד את הרצונות ואת החלומות להיות בחזיתות אחרות. החזית שבה הוצבתי היא ה-משימה. האישית. הלאומית. וככל שהנפש משדרת 'לברוח' וכשהשכל נותן לה סיוע בנימוקים משכנעים, כאן נמדדת ה'חָיילוּת'. איזה חייל אתה, איזו רמה של לוחם. האם אתה בורח מהמשימות, או מסתער קדימה? וגם אם אתה נאלץ לסגת מכמה מהמשימות כי בכל זאת.., איך אתה נסוג? ואיך, גם מתוך נסיגה, אתה נערך להסתער שוב.

להסתער על הקימה בבוקר. תפילה. אוכל לילדים. לימוד. עבודה. שגרה. לפקוח את העיניים ולחפש איפה אני יכול ומסוגל בכוחי ובכשרונותיי להסתער עוד. יש כל כך הרבה חזיתות, כל כך הרבה מה לעשות. להתעורר. להסתער. לבחור קרב שהוא לפי כוחי (מבלי לחטוא בהערכה עצמית נמוכה). לפעמים גם לסגת, בלי פניקה, להערך. לצאת שוב למשימה.

זה הזמן שלנו כמחנכים, זה הזמן של הילדים והנוער, לצאת קצת יותר גדולים, להתחזק כדי לחזק, כדי להתחזק. לראות כאן ועכשיו, בהווה, שאנחנו יכולים, מסוגלים, משפיעים, נלחמים. כדי שנוכל, בלילה, בסוף יום הקרב הזה, לפני הקרב הבא, של בוקר המחר, לתת לעצמנו איזו טפיחה על השכם, אולי אפילו צל"ש…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ב"ה במדרש אז תלך לבטח כו'. אם תרוץ לא תכשל כו'. פי' אף כי יעקב ברח כדכתיב ברח לך וכתיב ויברח יעקב. אעפ"כ כתיב ויצא וילך כו'. כי הצדיק מיישר הדרך. אף שצריך לרוץ הוא בדרך ישר. וכ' מבאר שבע איתא שהתקשר עצמו היטב מקודם שיצא לחרן. שכל זה הי' להכין מקום לבנ"י. לכן הכניס עצמו בכל המקומות שנסתר שם מאוד כבודו ית'. כדכתיב ויפגע במקום. שנכתב עליו לשבח שהרגיש והתעורר גם שם חיות השי"ת [השם יתברך]. וכתיב יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי מכלל שהי' מקום מרוחק מאד שהי' קשה להאמין שיהי' שם חיות השי"ת והראהו השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו וזה תפילת ערבית [שפת אמת, ויצא, תרל"ד]:

מאימתי קוראים קריאת שמע בערבית??? שואלת / זועקת המשנה הראשונה בש"ס. איך אפשר בכלל לקרוא קריאת שמע, לדבר על ייחוד הבורא, על השגחה, על אמונה, בלילה. בחושך. בגלות. בהסתר פנים. יעקב נאלץ לצאת אל הלילה. נזרק מאוהלי שם ועבר החמימים, אל המדבריות השורפות, הקפואות, בדרך לחרן. ברח מהר! צועקת לו אמא רבקה. למה אשכל שניכם יום אחד?! העולם מתהפך ליעקב בפרצוף, העולם שהכיר כבר לא יהיה עוד, עכשיו לקרוא שמע? במצב הזה??

יעקב מבין לאן מועדות פניו. תם עידן התמימות. עוד רגע וחייו בסכנה. גם אם יימלט ממנה, ייצא לבדו לגלות, לזרות. קום ברח כבר! כך רבקה, ויעקב, לא בורח. הוא בוחר. הוא יוצא לגלות, כן, אבל הולך בה מתוך בחירה. "וייצא… ויילך.." נשמע כמו תחילת סיפור תמים, אין רמז לנסיבות הקשות. כי כך יעקב בחר לנהל את הקרב שלו, גם קרב שבו הוא צריך קצת לסגת ולהערך.

וכשהוא מגיע למקום שנראה קשה, למקום שקשה להאמין שישנה בו קדושה, השגחה, 'ואנכי לא ידעתי', התורה מתארת את ההגעה לאותו המקום, במילה 'פגיעה'. יעקב במצב פגוע, אבל הוא גם פוגע. מרעיד עולמות, נלחם. כמו שאומרת רות לנעמי "אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחרייך…". אל תפצירי בי, אל תטלטלי אותי. הוא מגיע ללילה הראשון בלי אמא, מתוך חוסן, מתוך ההחלטה לבחור ולקחת אחריות גם בחושך. הוא נאחז במה שהוא לקח מהבית, בחינוך, באמונה ואל מול הצרות שהיו ואלה שיהיו, שם לבד, על אם הדרך, בחושך, הוא מתקן את תפילת ערבית.

מאימתי קוראים קריאת שמע בערבית??? מהזמן בו אדם פקח עיניים, החליט להאמין. באלוהים. בעצמו. ויצא לדרך. בלילה, בזמן הצרות, הוא ישן חסר כוחות, בבוקר, הוא קם פתאום, החליט שהוא עם והתחיל ללכת.

תולדות תשפ"ד

 בס"ד

ככה. כי אמרתי. אתה לא באמת חושב שזה המשפט הכי חינוכי. אתה מאמין בהסברים, הבנה, גיוס של השכל, גיוס של הרגש, ככה מתנהל מחנך אמיתי. ושוב, יצא לך המשפט הזה, כמו איזו ברירת מחדל כשממש אין לך כוח, ויאללה בואו נקדם כבר את הערב הזה, את השיעור הזה. או, כי פשוט, ניסיתי, הסברתי והוא פשוט לא קולט, אז חתכתי.

"ככה. כי אמרתי". איזה משפט מרגיז. רק כי הוא יותר גדול, יותר חזק או בעל סמכות. בכלל לא חשב על הצד שלי. בקושי הקשיב. אין לו מה להגיד אז בטח אמר לעצמו "יאללה, שישתוק ויעשה כבר מה שאני רוצה". בתוכו הוא יודע שאני צודק…

"ככה זו לא תשובה" דיקלמנו בתור ילדים, כשבגרנו הבנו, שלפעמים, ככה זה כן תשובה. לפעמים, אפילו, תשובה חשובה. זה לא רק שהילד / החניך / הטירון עוד לא בשל מסיבות קוגנטיביות או אחרות לקלוט את המסר, אלא, שה"ככה" הוא בעצמו המסר. הוא מסר התנהגותי של לסמוך על מי שאחראי להוביל, הוא מסר של מיומנות חשובה להתמודדות עם מצבים שלא תהיה בהם תשובה, הוא מסר אמוני שיש משהו למעלה ממני. הוא מסר שלפעמים, צריך פשוט לעשות.

קל לדבר. קל להיות בצד שאומר "ככה". יותר קשה להיות בצד השני. כשאתה ילד או נער, זה אולי נתפס כחלק בלתי נפרד מהחיים יחד עם ה"זקנים האלה". כשאתה בוגר זה כבר יותר קשה. אתה חייב להבין. אם לא, אתה מתנגד. אם זו עלייה במיסים, אתה מתלונן על זה בבית וממשיך הלאה. ואם זה יותר מזה? אם זה אסון אישי? אם זו אכזריות בלתי נתפסת, אבידות ומלחמה?

ככה. קבלו גזרותיי. יכולים להיות מיליון הסברים מנחמים יותר או פחות. או, האשמה של אחרים והאשמה עצמית. אבל את השאלה הפשוטה והתמה "למה?" ההסברים האלה, לעולם, לא יפתרו עד הסוף. אפשר למצוא בהסברים נחמה, אפשר למצוא בהם תקווה. מעל הכל, כך נראה לי, המשימה היא שצריך לעשות, לקום ולעשות את כל הדברים שכל הזמן דיברתי עליהם, את כל התיאוריות הגדולות שדיקלמתי. ושצריך, לחרוק שיניים, לשמוח במה שיש ושצריך, וגם, שזה הזמן ללמוד, ללמד, ולמצוא אמונה באלוהים. באדם האחר, בעצמי. 

שבת שלום,

איתן.

מה שהיה צריך להיות ברכת יעקב שלא ברצון יצחק. נראה על ידי שבברכה זו תלוין כל העולמות ולא שייך שיהיה ע"י איש רק ע"י הקב"ה שאין זה דבר שבמקרה. [ואפשר על ידי זה היה הברכה ע"י יצחק שכהו עיניו כמו שכתב רש"י ז"ל שייחד הקב"ה שמו עליו כנ"ל] [שפת אמת, תולדות, תרל"ג]:

למה? ככה. כאלה אתם. עם נבחר. לכם שייכות הברכות, אין איש שיכול להשפיע על זה. אפילו לא יצחק האיש, אלא, יצחק העיוור הדבוק בשכינה. לכם שייכת התורה. אין לכם את הפריווילגיה לומר "למה זה לי בכורה". את התורה תקבלו בכפייה. הר כגיגית, אם לא תקבלו, כאן תהא קבורתם. וקבורת העולם כולו.

"מכאן מודעא רבא לאורייתא". יש כאן איזו בעיה. כפייה זה לא דבר נעים. בטח לא כשמאיימים עלייך במוות. איך נרגיש טוב עם התורה הזאת? מה זו בכלל אשמתנו אם אנחנו כופרים בה?

"הדור קיבלוה [את התורה] בימי אחשוורוש". אחרי ניצחון על עמלק. אחרי ההבנה שהמקום שלנו הוא לא במשתה של אחשוורוש. אחרי שחלחלה ההבנה שאת אמות המידה המוסריות אנחנו צריכים להעמיד בפני העולם. שואה גדולה נמנעה ברגע האחרון, ועם זאת, לא אומרים הלל בפורים. "עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו", עדיין תלויים במעצמה הגדולה, עדיין נאלצים להתכופף.

אם רק תהיה לנו הזדמנות להלחם שוב בעמלק. בארץ ישראל, מתוך עצמאות ועוצמה מדינית וצבאית, ללמד את העולם להבדיל בין טוב לרע. ולעשות את זה עד הסוף מבלי להתכופף, שוב, בפני אחשוורוש, כדאי שנלך על זה…

בעל הנס צריך להכיר בניסו. יותר מאלפיים שנה חיכתה נבואת ירמיהו (ל"א) להתגשם. שיבואו ימים, הכפייה תעבור מן הארץ, לב חדש יהיה לנו וסליחה גדולה.

הפוטנציאל כבר כאן, את הצעד שלנו לקדם אותה, אנחנו חייבים לעשות.

הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה' וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה׃ 

לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־ה'׃ 

כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־ה' נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתְּﬞבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ 

וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־ה' כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְּטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־ה' כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֺנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד׃

חיי שרה תשפ"ד

 בס"ד

רוח של תשובה. במובן הקלאסי, ה'פשוט'. ציציות [דרישה בסיסית לפקודה להכנס לעזה], תפילין, תהלים, ספרי תורה. לאלו שעם כיפה או חצאית ולהרבה מאלה שבלי. רוח של חזרה בתשובה, אמתית, שיבה אל הטבעיות של האדם המוסרי, שיודע, אחרי שהוסרו (עוד) מסכים, מהו טוב ומהו רע. מי אויב ומי אוהב. מה עושה המחלוקת, מה טיבו של השלום ועם מי עושים שלום.

המחסומים הוסרו באכזריות. התחושה הפנימית שלי, חייב להודות, והיא כואבת ומבישה עד מאוד, שכנראה משהו אחר, קטלני פחות, לא היה עושה את האפקט הזה. אכזבה עצמית גדולה. כאב כמו שברמה האישית נפלת, אכזבת בגדול, רק בחזקת 1,000. באמת לא יכולתי להתנהל אחרת?? חשבת שעמדת מול קושי של הר גבוה, עד שהבנת שיכולת, בקלות, לדלג מעליו, מעל התאווה והגאווה. זו ההגדרה של הגיהנום.

רוח של תשובה. להוולד מחדש. אני כבר לא אותו אדם, אנחנו כבר לא אותו עם. הזדמנות גדולה. נוכל לדלג על חלק משלבי הייסורים, על הצעדים הקטנים. נדלק ברק, אור גדול שמאיר את המציאות שלנו, שצובע אותה בצבעים ברורים, של כחול, לבן וזית. הזדמנות גדולה. האפשרות לשים בבת אחת בצד את המניעות, את ההרגלים, את הדפקטים, שחזרה בתשובה פנימית והדרגתית הייתה, אולי, עושה במשך שנים. חשבנו ואולי עדיין חושבים שעשינו רק מעשים קטנים של טוב, שהיה קל, מסתבר שטיפסנו על הרים, ההגדרה של גן עדן.

מה יהיה בנושא הזה אחרי המלחמה? שאלת השאלות. נמשיך לאכול יחד או נאכל אחד את השני? חזרה על דפוסי התנהגות היא תופעה פסיכולוגית ידועה ומוכרת. אנחנו חוזרים על דפוסים ידועים ומוכרים, בין אם במודע ובין אם לא. תכתבו "דפוסי התנהגות" בגוגל ותקבלו שלל עצות ומרכזי טיפול לשינוי דפוסים בעיתיים ומעכבים. הצד השווה שלהם, שזה אפשרי. כבר עכשיו, לא אחרי המלחמה. לשאול מה אני / מגזרי / החברה שלי תרמו למה שהיה כאן קודם ועוד נמצא מתחת לשטח, איך אני מבין את זה כבר עכשיו, משנה כבר עכשיו, לא רק בגלל פחד המלחמה והאויבים מבחוץ. כדי שהתשובה תהיה שלמה, אני חייב לחפש את נקודות האמת. איפה טעיתי, על מה הייתי צריך, אולי, להלחם יותר, ובעיקר, כך נראה לי, לחשוב למה ולמי היה לי קשה להסתכל בעיניים ולהגיד שלום.

אני חושב שקיבלנו כאן 'ברק' גדול, מאיר באור יקרות. קיבלנו את האפשרות לדלג כמה קומות בבת אחת, הזדמנות לקבע ולהגיע ל'תשובה העליונה' [ראו בהמשך]. לראות, בבת אחת ובאופן בהיר, איך בתוך החושך סולם מוצב ארצה, ראשו מגיע השמיימה ומלאכי האלוהים שעלו אליו בסערת אש מהארץ מסמנים לנו את הדרך בה ב"ה נעלה כולנו.

שבת שלום,

איתן.

התשובה השכלית … שכבר באה למדרגה העליונה, אשר לא רק צער גופני או נפשי ורוחני, ולא רק השפעת המסורת והקבלה… כי-אם הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה, אשר עלתה למעלתה ... תשובה זו, הכלולה מהקודמות, היא מלאה כבר אור אין קץ, היא באה להפך את החטאים כולם לזכיות, מכל השגיאות היא מוציאה למודים נשגבים, ומכל ההשפלות עליות נהדרות. זאת היא התשובה שעיני כל אליה נשואות. שהיא מוכרחת לבא ושסופה לבא [אורות התשובה, א'].

… [התשובה] הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה, בפעם אחת מכיר הוא את הרע ואת הכעור של החטא ונהפך לאיש אחר, וכבר מרגיש הוא בקרבו השתנות גמורה לטובה. תשובה זו באה על ידי איזו הופעה של סגולה פנימית, על ידי איזו השפעה נשמתית גדולה, שראוי לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה.

וישנה תשובה הדרגית, לא בריקה הבריקה בקרבו להתהפך מן העומק של הרע אל הטוב, אלא מרגיש הוא שצריך להיות הולך ומטיב דרכיו וארחות חייו, רצונו, הלך מחשבותיו. ובמהלכו זה הולך הוא וכובש לאט לאט את דרכי היושר, מתקן את המדות, מטיב את המעשים, מלמד את עצמו איך להתכשר יותר ויותר, עד שהוא בא למעלה רמה של זכוך ותקון.

התשובה העליונה באה מהברקה של הטוב הכללי, של הטוב האלהי השורה בעולמות כולם, אור חי העולמים. נשמת כל האצילית מצטיירת לפנינו בהודה וקדושתה, כמה שהלב יכול לספוג. והלא באמת הכל הוא טוב וישר כל כך, והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל, ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב. ומתוך הכרה זו, שהיא הכרה אלהית באמת, באה תשובה בחיי הפרט ובחיי הכלל [פרק ב'].

בתחילת פרק א' של 'אורות התשובה' מדבר הרב קוק על סוגי התשובה השונים. את המדרגות הראשונות שבתחילת הפרק לא הבאתי, אך המדרגה שבנויה על כולן, ה'תשובה השכלית' בנויה על הכרה שכלית אחרי שעברה תהליך הדרגתי של צער, של כאב, של פחד. היא המדרגה הגבוהה וגם היציבה של התשובה. היא כבר לא תלויה בלחץ חיצוני, אלא, בהכרה פנימית.

מבחינת משך הזמן שלוקח להגיע לתשובה, הרב מבדיל בין תשובה הדרגתית לפתאומית. אני חושב שאנחנו חווים עכשיו את אותה 'תשובה פתאומית', את אותו ה'ברק' שבלילה חשוך ומעונן, מאיר בבת אחת את הכל באור בהיר. בבת אחת, אבל לזמן קצר. ואת הזמן הזה, שהכל נראה בו בהיר, חייבים לנצל כדי לעבוד. לקבל מההארה הזאת את הכח לתשובה ההדרגתית, לעמול ולעלות מדרגה, מדרגה, לאפיין את שטח הקרב ואת האויב שבתוכי ולהכניע אותו במלחמה איטית ועקשת. בית, בית, מנהרה מנהרה…

וירא תשפ"ד

 בס"ד

50 שנה למלחמת יום כיפור. המלחמה שבה "הפסדנו". "יום כיפור". שם נרדף לטראומה. למחדל. המלחמה בה עמדנו מול צבאות ערב ובקרבות גבורה הארמיה ה-3 של מצרים הייתה מכותרת וצה"ל ניצב בפאתי דמשק אחרי שצבא סוריה כמעט ושטף את הגולן ומשם את הגליל. קרבות גבורה והצלחה צבאית מסחררת או כשל מודיעיני וחוסר אמון במערכת הפוליטית? שני אלו היו במציאות, החיים מורכבים, השאלה מה נצרב במח, בתודעה.

עוד ארוכה הדרך לסיום המלחמה הזאת. הכל עוד יכול לקרות, תרחישים יש מפה עד הודעה חדשה. אני מאמין בניצחון ישראלי עם משמעות בינלאומיות רחבות, מה יקרה בין ה-7/10 ועד אותו תאריך של נצחון עוד בערפל, אבל על התודעה עובדים מעכשיו. והתחלנו במינוס. בתודעה של הפסד צורב, של אסון, של אבל. אי אפשר ואסור להתעלם מהצרות היו והצרות שיהיו. עם זאת, אותה "תמונת ניצחון" שכולם מחפשים כדי שיוכלו לחזור לחיי השגרה תהיה מורכבת. כולי תקווה שהיא תכלול שטח נרחב שיוחזר למדינת ישראל, אבל, גם אם לא, רובה תהיה תודעתית.

כבוד לנופלים ולגבורתם, כבוד ללוחמים, לכוחות הבטחון וההצלה, לאחראים ביישובים, לשכן שעוזר, לחברה שפשוט נמצאת שם בשבילך. לספר על עוצמות הנפש, על הרעות, על אמונה ולהגיד תודה. לשלוח הודעה מחזקת ("אין לך מושג כמה המילים שלך מחזקות. תודה!!" כתב לי פרמדיק מהדרום..). ולקום. ולעשות. דברים קטנים - גדולים. כל אחד במקום שלו, עם היכולות והכישורים שלו, לעלות עוד קומה. לפקוח עיניים ולראות, יחד עם כאב הבטן, את גודל השעה. אני לא יודע לספור איזו מלחמת קוממיות זאת, מאמין ומקווה שהיא תהיה מלחמת הקוממיות האחרונה. 

הפיוט "עת שערי רצון להפתח", המוכר יותר בסופי הבתים שבו "העוקד והנעקד והמזבח" הנאמר על ידי קהילות ספרדים שונות בראש השנה לפני התקיעות, או, בקהילות אחרות בתפילת נעילה של יום הכיפורים (או שלמדתם לבגרות בספרות…), מתאר את העקידה הנמשכת בכל דור ודור של היהודים בגלות. שירים אחרים נכתבו על רעיון העקידה בדורנו, כמו, למשל, "עקידת יצחק" של נעמי שמר. ואני, אולי בפריווילגיות מסוימת, אולי באופטימיות, או אולי אני סתם חי בסרט, מהרהר איך ניתן לכתוב, כבר מעכשיו, עיבוד עכשווי לעקידה שהוא לא רק תפילה וזעקה על הדם שנשפך, אלא, למרות הכל, שיר של עוצמה, של התרוממות של רוח קדושה, של ניצחון.

בואו נכתוב אותו יחד.

שבת שלום,

איתן.

המאכלת דרשו חז"ל שבנ"י אוכלין מתן שכרה. וכתוב ויקח שאברהם אבינו ידע זה שכל מעשיו הם עצות עבור כלל ישראל שהוא אב לכולם וכן צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות. ועי"ז אוכלין בנ"י מתן שכרה ע"י שהם עזרו להאבות למעשיהם הטובים כי בודאי כח האבות הי' ע"י שכל שורש בנ"י היו בתוכם והכל במשפט אמת כנ"ל [שפת אמת תרל"ד]:

מדוע השתמשה התורה בביטוי 'מאכלת' ולא 'סכין'? מקור הביטוי 'מאכלת' הוא לציין שהסכין מביאה גם אוכל, מה שעוד מעלה את התהייה בבחירת המילה בהקשר של העקדה. מפרשים חז"ל שה'אוכל' הוא מתן השכר (אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן לעולם הבא…). ההבנה הפשוטה בחז"ל היא שאברהם עמד בניסיון ובזכות זה אנחנו, כבניו, מרוויחים את השכר ואכן יש להבנה הזאת ביטוי בתפילות רבות המתייחסות לזכות האבות.

ה'שפת אמת' הופך את הכיוון של ההבנה הזאת. הבנים לא פאסיביים. לא התעשרנו רק בזכות ירושה שלא עמלנו עליה. כח האבות שעמדו בניסיונות, שעמדו מול כוחות אדירים כמעט לבדם, נובע דווקא מהבנים. לולי שרשרת הדורות, לולי אמירת ה'הנני' והעקידות הרבות של הבנים לאורך כל הדורות, מעשי האבות חסרי שורש, אפילו קוריוז היסטורי חסר משמעות.

האחריות שלנו לתת משמעות להווה, לעתיד, אפילו לעבר…