ואתחנן תשע"ח

בס"ד

פרשת ואתחנן תשע"ח

לקול קריאת הקינות ומגילת איכה התווספה השנה "מנגינת רקע". אנחנו שומעים את ה"מנגינה" הזאת כבר כשבע שנים, אבל בשבועיים האחרונים היא מהדהדת ביתר עוז. הדי הפיצוצים וקולות המקלעים והמטוסים המגיעים מעבר לגבול הסורי מעידים על מלחמה קשה וסבל גדול של האזרחים (אני כותב שורות אלו ו"המנגינה" הזאת חזק ברקע...). אצלנו עוד אומרים קינות ומתאבלים כי בית המקדש טרם נבנה, אך כבר נעים באי נוחות בזמן התפילה המתארת את ירושלים כ"חרבה, שוממה ובזויה" בעוד שיש לנו מדינה ריבונית, חזקה שבירתה ירושלים המשגשגת והפורחת, בעוד שמעבר לגבול הרוס ושפל וחורבן.

האם יש קשר בין הדברים? האם צריך להיות קשר בין התחזקותה של מדינה ישראל לבין האחריות שלה לגבי מדינות אחרות באזור או בעולם? או שאולי "מגיע להם"! שיסבלו! - אנחנו נמשיך ונתרכז בפיתוח של מדינת ישראל, הרי לא חסרים לנו מספיק עניים ומסכנים בתוכנו כדי שגם נלך ונטפל בחולי של שאר העולם? של האויבים שלנו? ולא עוד, אלא, שאנחנו שולחים משלחות סיוע לכל העולם, מתנהגים בשיא המוסריות האפשרית לעומת כל עם וצבא בעולם וזוכים רק לגינוי!

הדברים אכן קשורים זה בזה. 

בעם ישראל, להתקדמות ולעשייה הלאומיים יש משמעות כלל עולמית. דווקא דרך מדינה שיש לה שפה וסמלים ייחודיים, דווקא עם "גזעי" שההשתייכות הבסיסית אליו בנויה על תורשה ולא על הזדהות, דבר הנראה מנוגד לכאורה לכל מוסר ולכל נורמה עולמית, דווקא לעם הזה יש תפקיד לתיקון כלל העולם. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". אנחנו צריכים לדבוק בערכים ששאר העולם כאילו שכח (ערכי לחימה, ערכי משפחה, ערכי אמת…) כדי להוות נקודה יציבה ומאירה לשאר העולם.

הדבר הזה מסביר גם את הביקורת הבלתי הגיונית שאנחנו מקבלים מהעמים הנאורים לכאורה. איך אפשר אפילו רק לשמוע את הקולות האלה מסוריה, שלא לדבר על תמונות ההרג וההרס ושהאו"ם לא יעשה כמעט כלום ולא ייצא בגינוי וזעקה, בעוד שכל פעולה הגנתית הכי קטנה של מדינת ישראל וצה"ל מתקבלת בגינוי בכל העולם? - העמים מרגישים כי הודאה במוסריותו של עם ישראל והשונות שלו משאר העמים יפיל מתחת רגליהם את הבסיס להובלה ולקיום של התרבות המערבית - נוצרית או המוסלמית. 

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" (דברים ו', ד')

"ה' אלהינו ה' אחד" - ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות ע"א הוא עתיד להיות ה' אחד שנא' (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ונאמר (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (רש"י על המקום).

שאלות רבות יש על הפסוק הזה. רש"י שם לב לסתירה שבין הביטוי "אלוהינו", משהו פרטי, שלנו, לבין הביטוי "אחד" שהוא כללי. האל היחיד בעולם ומתוך כך הוא של כלל האנושות. הסתירה היא עניין זמני, אומר רש"י, עכשיו (במדבר אצל משה, בגלות אצל רש"י) ה' הוא אלוהינו בלבד מצד הגלוי, אבל לעתיד לבוא הוא יהיה אחד. הזמן הזה הוא לא רק טכני, הוא מהותי. דווקא מתוך שה' הוא אלוהינו, נגלה לעולם דרך עם מסוים, שיושב בארץ מסוימת ולא מפוזר בעולם, דווקא מתוך זה ה' יהיה אחד.

אני בדרך כלל כותב פחות על הצד הלאומי, הקיבוצי, אלא, יותר על חיי הפרט. אז מעבר לכך שאני חושב שחשוב מאוד ללמוד, במיוחד בתקופתנו את תורת הכלל, אני רואה בעיקרון הזה גם ערך לחיי הפרט. לצאת ולהשפיע ולתרום וכד' יכול לבוא רק מתוך שלמות, או לפחות התקדמות פנימית. יש צורך לזהות את הזמנים, את התקופות, את המצבים בהם אני עובד על עצמי, אוגר כוחות ומסתגר כדי שאוכל להיות אדם נותן.

אפילו קצת לנוח (אוגוסט וזה)...

שבת שלום,

איתן

דברים תשע"ח

בס"ד

פרשת דברים תשע"ח

לדבר. זה המקצוע. על זה משלמים לי. דווקא לא רע. תשמעו, נותנים לך כיתה, קבוצת תלמידים אתה צריך לדבר איתם פחות או יותר איך שאתה מבין, ולא רק זה - אלא, שהם עוד מחויבים להגיע ולהקשיב לך! קהל שבוי! הלוואי על כל סטנדאפיסט שיבטיחו לו מראש קהל שחייב לצחוק מהבדיחות שלו… מהו תפקידו של הדיבור? בעולם שלנו, הדיבור נתפס לפעמים כחוסר עשייה, כלהג. מדי יום נאמרות ונכתבות מיליארדי מילים שלמחרת כבר לכאורה אין להם זכר.

סוקרטס, הנחשב לאבי הפילוסופיה ואבי ההוראה (המורה של פילוסוף ההוראה הראשון אפלטון) מדמה את הדיבור, את ההוראה להולדה. סוקרטס ראה עצמו כמיילד נשמות. תפקידו של הדיבור הוא להוציא מהתלמיד את הכוחות שיש בו, אפילו את הידיעות שבכוחו לדעת בעצמו. סוקרטס לא כתב ספרי פילוסופיה מאחר ובעיניו כל התורה היא "תורה שבעל פה" קשר אישי וחי בין המורה לתלמיד (בתרבות היהודית מוסיפים "ומתלמידיי יותר מכולם" - התלמיד גם מיילד את רבו ומוציא ממנו את החכמה).

כמובן ה"מיילדת" אינה אובייקטיבית, המורה מביא את אישיותו וערכיו אל הדיבור ומאפשר לתלמיד סרגל לפיו התלמיד יוציא את כוחותיו, כי בין אם הוא יסכים ובין אם לא יש לו, לתלמיד, למה להשוות ולבדוק את עצמו.

כדי לבסס דיבור עמוק, דיבור אמיתי, דיבור שמיילד קשר וערכים, ידיעות ומחשבות. דיבור שגם יביא לעשייה ערכית ומוסרית יש צורך בדיבור ה"קטן" היום יומי, החל מ"מה שלומך?" ו"בוקר טוב" ועד להיות שם גם בשביל לפשר, לתקן, להעיר, אפילו לנזוף ולהתעסק בבעיות שנראות לכאורה הכי קטנות. רוב הדיבור הוא כדי ליצור את הקשר, ליצור את ההבנה בין שני בני אדם שעליה ניתן יהיה לבסס את מעשה "ההולדה". היכולת להולדה ולהפרייה הדדית תבוא רק אחרי שמבינים מי עומד מולי, איך הוא קשור אלי והאם הוא האדם הנכון לי, זה שיבין אותי וזה שאני אבין אותו.

נכון, לפעמים מגע פיזי יכול להעביר בבת אחת מסרים שדיבור יעביר בזמן רב, אבל גם המגע הפיזי שיכול לעשות זאת מגיע על רקע של אותו הדיבור שחיבר בין הנפשות. וזה הכוח וזו המיומנות שצריך לתרגל ביחסים זוגיים, יחסי הורה - ילד, יחסי מורה - תלמיד ובכלל בין בני אדם.

ויהי בארבעים שנה כו' דיבר משה כו' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. דאיתא בגמרא אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, וכל ימי דור המדבר היו כל הדיבורים ממשה רבינו עליו השלום להמשיך לבן של ישראל אליו. עד ארבעים שנה שאז נתקרבו אליו כראוי שיוכל לדבר עמהם ממש ככל אשר צוה כו'. ולכן חזר עמהם עתה כל התורה וזה שנקרא משנה תורה... וזה שכתוב אלה הדברים פסל את הראשונים שהדיבורים עתה היו באופן המעולה יותר מקודם ארבעים שנה כנ"ל: (שפת אמת, דברים, תרל"ה).

במשך 40 שנה משה מנהיג את העם. מדבר איתם. צועק עליהם, מנחם, דוחף, מלמד, שופט… מדבר איתם כפי דעתם. מתאפק. לא מדבר גבוהה גבוהה ולא נותן נאומים גדולים, אלא, מוליך אותם יד ביד במעבר ההתפתחותי מעם של עבדים לעם שאמור להכנס לארץ ישראל ולבנות שם אומה שתהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" לאנושות כולה. וכדי לעבור את השינוי הזה, משה צריך לעסוק גם ב"טרחכם ומשאכם וריבכם". משה מסוגל לרדת מהר סיני, מארבעים יום של מלאכיות, של מפגש כמעט בלתי אמצעי עם הקב"ה ולהתעסק עם החטאים, עם המשפטים הכלכליים והמוסריים.

רק אחרי אותם ארבעים שנה משה יכול לכתוב את "משנה תורה" - ספר דברים. דברים של משה. דברים שאינם בבחינת "וידבר ה' אל משה לאמר", אלא, "אלה הדברים אשר דבר משה..". מאחר והדברים כתובים בתורה, המשמעות היא שהיה ציווי אלוהי לכתוב אותם. תכתוב את מה שאתה, ואני מסכים על ידך, אומר הקב"ה למשה. 

ומשה כותב את כל התורה מהתחלה. מנקודת מבטו. ממרום אישיותו האמיתית, אותה הוא כבר מרשה לעצמו לחשוף בפני העם. והתורה נכתבת שוב. עם יותר אהבה כמו בפסוקי קריאת שמע, עם יותר דבקות בקב"ה ועם יותר ארץ ישראל, משאת נפשו של משה. 

אחרי ארבעים שנה משה יכול באמת לדבר. והעם באמת מקשיב. והם נולדים, שוב.

שבת שלום,

איתן.

מטות - מסעי תשע"ח

בס"ד

מטות – מסעי תשע"ח

התחושה הזאת של ימי בין המצרים. פשוט אי אפשר להתעלם ממנה. לא, לצערי אני לא חי בתחושה יום יומית של חסרון המקדש. הזקן כבר פשוט מגרד לי… :).

ובכל זאת, הימים האלה ש"תקועים" באמצע הקיץ, כאילו בלי קשר לכלום, מכניסים אותי למתח הזה של דרך קשה. זאת אומרת, תחושה כזאת שההיסטוריה שלנו היא סוג של "ראש בקיר" דווקא דרך הקושי. במקום קצת יותר "לזרום", או לעקוף את המכשולים בדרך אלגנטית, יש את הנטייה הזאת, כאילו דווקא להתקל במכשול, דווקא לנסות את הדרך הקשה.

אני רואה את התופעה הזאת גם בשדה החינוך (כמו כל דבר, יש שיגידו…). זה האישי של עצמי ושל הבית וזה של העבודה או הסביבה. הילדים האלה, הנערים האלה שבדרך כלל גם נשארים כמבוגרים כאלה, שהכל אצלם קשה. שחייבים לנסות את כל הניסיונות, שחייבים לא לדלג על אף אתגר. כאילו לראות את הבור ודווקא לנסות לעבור ובדרך כלל גם ליפול. 

ויש את הטיפוסים ההפוכים. אלו שלא תראו אותם מנסים. אלה המתחמקים מכל מה שקשה. שכשאתה נמצא עמוק במשבר, אתה תוהה איך זה דווקא שאתה נמצא בתוך הבור עובד קשה, הם בשיא האלגנטיות מהלכים להם מסביב הבור בנחת.

ברגעים האלו זה קשה. להיות בתוך העשייה, בתוך הקושי ולראות את אלו שנחים זה קצת מערער. רק האמונה שהכניסה אל הקושי נעשית מתוך כך שזה מה שצריך. שצריך לפעול. שצריך להתמודד. לא לחכות שמישהו אחר "ילכלך את הידיים" במקומי. אם יש לי את היכולת אז אני צריך לעשות את זה. זה נכון בשדה החינוך ונכון בכל מצב בחיים. בחינוך, אפשר להכנס לכיתה, ללמד וללכת מבלי לראות את התלמידים ואת הקשיים שלהם ומבלי להשקיע מעבר לאותן 45 דקות של שיעור. ואפשר גם אחרת. אפשר להציץ לתוך עולמו של הזולת ולהכנס פנימה, אל השמחות וגם אל הקשיים ולהיות איתו שם.

"להסתכל קצת הצידה" זו אולי הנקודה המרכזית. לצאת מתוך עולמי הפנימי ולעשות איפה שאני יכול. ובסופו של דבר אני גם המקבל, לא רק הנותן. ההתמודדות עם הקשיים גורמת לי לגדול, להתחמק מהקשיים זה להשאר קטן.

במדרש גדולי עולם ברחו ואני לא נתתי אתכם לברוח לכן אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות כו'. כי הדרך לברוח מן הסכנה. והקב"ה הביא את בנ"י באותן הדרכים המסוכנים כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר. ויציאת מצרים וכל המסעות הי' הכל דרך ולימוד לבנ"י לדורות להיות נושעים בתוך המצר עצמו שלא לברוח רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו... ושכשבא עת צרה צריכין לזכור ביציאת מצרים ובאלה המסעות להיות נושע תוך המיצר. ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים דאיתא הקב"ה עונה בעת רצון ועונה בעת צרה. וכתיב מן המיצר קראתי יה. קריאה הוא דביקות. שגם מתוך המיצר נמצא דרך דביקות אל הבורא…" (שפת אמת, מסעי, תרס"ד).

הבדיחה הידועה מספרת על משה ובעיות של ניווט שגרמו לעם שלם להתברבר במדבר. מלמד אותנו ה"שפת אמת" שהתיזוז הזה היה מתוכנן. שיעור בתקלות, שיעור במיצרים והעלייה מהם כדי להפוך עם של עבדים לעם שיודע להתמודד בכוחות עצמו בארץ ישראל. 

ולא רק שיעור שאפשר לצאת מתוך המיצר. להתמודד איתו ולהצליח. אלא, שהמיצר עצמו הוא הכלי לבנייה עצמית של היחיד ושל הכלל. וכן שיעור במונותאיזם אמיתי. הקב"ה נמצא בכל. גם בקושי. "מן המיצר קראתי יה" מקבל כאן משמעות חדשה. זה לא שנפלתי בטעות למיצר ואני קורא לקב"ה שיושיע אותי, אלא, אני מחפש ומגלה מתוך המיצר את הקב"ה ואז אני זוכה לגילוי שלם. מפסוק זה לומדים שצריך להתפלל במקום נמוך. ולכאורה אין עניין בהלכה להראות מצב של דיעבד. אלא, לכתחילה חפש את אלוהים במקומות הנמוכים. הצלחת למצוא אותו שם - מצאת את הכל.

מצאת את עצמך במיצר - מצאת את הכל.

שבת שלום,

איתן

פנחס תשע"ח

בס"ד

פנחס תשע"ח

מרכז העיר ירושלים. חנות סטימצקי. קצת ימינה. דלת שחורה. מדרגות לעולם אחר. ובלילה כשההפארקים, הגנים והכיכרות של העיר נצבעים שחור הם מושכים אליהם נשמות תועות. שמרגישות רִיק. ואת הריק הזה ממלאים אלכוהול, סמים, זנות, או סתם שיטוט בלי מטרה. כי הן לא מצאו מנוחה. לא מצאו מקום. 

מרכז העיר. חנות סטימצקי. קצת ימינה. דלת שחורה. מדרגות. תעצום עיניים והמוזיקה תשטה בך, כאילו שאתה בהתוועדות חסידית או בסעודה שלישית. אך, בעיניים פקוחות תראה את אלו שבאו כדי לא להיות שקופים. לא להיות שונים, לא להיות אלה שרואים דרכם, להיות אלו שרואים אותם.

אלו היו התחושות שלי כאשר באתי לבקר השבוע במסגרת שני ימי הערכות מדהימים של צוות האולפנה בירושלים. "הזולה של חצרוני" כך קוראים למקום. המקום עבר מספר גלגולים ושינויים (ראו גוגל); הכוך הפך למקום מסודר יותר, המתנדבים הפכו עובדים קבועים, אבל הרוח נשארה אחת. עקרונות היסוד נותרו על כנם. וככה אני הבנתי אותם:

האחד הוא לראות את האדם. להצליח לנתק את האדם ממעשיו הלא טובים. לא להסכים איתם כמובן, לחנך הפוך, אבל בין האדם לבין אותם מעשים אין קשר הכרחי, אין קשר עצמי. ולכן אין יאוש. ולכן נחכה לו, נאפשר לו תמיד לחזור, תמיד להיות בקשר.

השני הוא פתיחות אמיתית. המדריכים מונחים במקומם וכל אחד יכול לראות שהם באמת כאן בשבילו. באמת אכפת. אתה רוצה? בוא תכנס. תנסה. בוא תדבר. בוא תאכל איתנו. בוא להיות איתנו.

והעיקרון השלישי הוא מסירות הנפש. יש שעות פתיחה מסודרות, אבל לשעות הפתיחוּת אין שיעור. אין זמן שאין לך פנאי, אין מצב שאי אפשר. החיים האישיים מעורבבים. הנפש מסורה. מסורה לכל אותם נערים ונערות שצריכים רק נפש אחת שתראה אותם.

אני ישבתי בצד (יש טוענים שנרדמתי, אבל אל תאמינו לכל דבר…), מקשיב לעבודת הקודש, מקשיב גם לצרימה המתבקשת (לפעמים רק ברמז, לפעמים יותר מפורשת) שיש שם למוסדות חינוך פורמליים. אלו שלא רואים, אלו שלא פתוחים, לא מקבלים…. ולי מהצד התחבר. ולי מהצד התחוור שיש לנו באולפנה "זולה" משלנו. אני מרגיש מדריך בזולה כזאת, ממש כאן בחינוך הפורמלי הכאילו יבש. ובזה אני גאה. וכמו בעבודה אני משתדל מאוד להיות כך גם בשאר תחומי החיים. אותם העקרונות.

אני רואה אתכם באמת (ותפסיקו כבר לחשוב שאם אני אדע… אז אני בטח יראה אתכם באופן שונה), הדלת שלי באמת פתוחה ומי שמתאים לו שייכנס. ואני משתדל מאוד למסור על זה את הנפש. כי רק ככה אפשר לחנך. ככה, על הגבול, ככה, עד הסוף.

"במדרש בדין הוא שיטול שכרו. הגם דכ' מי הקדימני ואשלם. רק ע"י שמסר נפשו. ומסירות נפש הוא בכלל הקדימני. ושילם לפינחס מדה במדה ע"י שמסר נפשו למות זכה להיות חי לעולם. וע"י שמסר גם הכהונה כדאיתא בזוה"ק דמאן דקטיל נפשא פסול לכהונה. נמצא שידע פינחס שיאבד הכהונה עי"ז. אעפ"כ נלחם מלחמת ה' כדי לקדש שם שמים ולכפר על בנ"י. לכן ניתן לו שנית הכהונה…" (שפת אמת, פנחס, תרמ"א)

משה איש התורה. הביא אותה מלמעלה. מאותגר על ידי זימרי הלוקח מדינית ולא עוסק בזנות מחוץ למחנה ישראל כמו חלק מהעם, אלא, מביא אותה פנימה. אל הקודש - אל מול אהל מועד. עבירה רשמית אין כאן. אולי אפילו ניסיון להראות שניתן לגייר אותה. להראות שהנה, הוא לא כמו שאר העם שהזנות גרמה לו לעבודה זרה, אלא, הוא, לכאורה, מעלה את המעשה הזה ומכשיר אותו מול המשכן.

צודק? לא צודק? מצד התורה - יש כאן אולי שאלה. משה ואהרון בוכים.

פנחס בא מלמטה. פנחס בא מהעם. "ויכפר על בני ישראל". ומה שעושה זמרי זה ביזוי העם, ביזוי הכבוד הלאומי בעיני פנחס. פנחס לא מתבלבל, פנחס לא מתלבט. גלוי לפניו שהוא מסכן את חייו, גלוי לפניו שאם עוד יש סיכוי לכך שהוא יקבל תפקיד כהונה, הרי שבהריגת זמרי הוא מאבד את הסיכוי לָנצח. אבל פנחס רואה את העם ופנחס מוסר את הנפש. ככה עוצרים מגיפה. העם יפסיק למות כי פנחס שם את עצמו לגמרי בצד. דואג לעם ומקנא לאלוהיו.

שבת שלום,

איתן