יום שישי, 30 ביוני 2017

חקת תשע"ז

בס"ד
חקת תשע"ז

זה יכול להיות חופש. זה יכול להיות סתם יום של חול. תופס אותך לפני השינה או פתאום באמצע העבודה. מחשבות פילוסופיות – קיומיות לא ממוקדות, איזה גוש עמוק, כאב בטן, משהו מתפתל שם, זוחל... מי אני? מה דוחף אותי? ממה אני בעצם עשוי? אני מבולבל לגמרי. לפעמים אני מרגיש שלם, יוצר, משמעותי ואז, לפעמים, גס כל כך, עשוי מדחפים נמוכים, או סתם לא יודע לאן כל זה הולך ומי מוביל כאן? אני? בדרך כלל מנגנון הגנה מעביר את זה הלאה, משכיח, מרגיע. ולפעמים זה נשאר, מטביע חותם. בדרך כלל נמשיך בחיים, גם נצחק ולפעמים נשקע פנימה בתחושה שהארס הפנימי מבעבע ולא נותן מנוח.

האדם יצור מורכב. בן כלאיים של רוח וחומר. האדם גם נדרש כל הזמן ובמקביל לציית, לעשות מה שאומרים לו ומצד שני להחליט, לבחור וגם ליצור ויצירה היא, לכאורה, ההפך הגמור מציות והקשבה לאחר. זו היצירה שלי, האמת שלי. והמורכבות הזו, שהיא ממש פאזל שני חלקים של גוף ביולוגי הנתון לחוקים ולדחפים מוגדרים שאליו הוכנסה נשמה שהיא "בצלם אלוהים", דמיון לאלוהים – מה הוא בוחר, אף האדם בוחר, המורכבות הזו, היא זו המבלבלת, היא הבסיס לאותה קריקטורה של השד שניצב לאדם על כתף שמאל ומפתה אותו לחטוא והמלאך הלבן על כתף ימין המשדל אותו לטוב.
אבל, צריך לדעת, שהקריקטורה הזו מקורה בתאולוגיה הנוצרית (שאם תהיו חדי עין תוכלו לראות אותה חוזרת בדמויות שונות כמעט בכל סרט אמריקאי קלאסי), יש טוב ויש רע והמלחמה ביניהם היא אינסופית. ביהדות יש אחדות –

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה (ישעיהו מ"ה, ז').

אין בנו שני יצורים שונים, האדם הוא יצור אחד והעולם הוא אחד. האדם נדרש לעשות, האדם נדרש לצור את יצירתו העצמית בתוך מסגרת חוקי הטבע שהם בעצם גם חוקי האלוהים הנגלים בטבע והנגלים בתורה. ומקום העשייה הוא העולם הזה, הוא החומר, הוא מה שנראה לנו רע, תפקידנו לעשות ולגלות שהוא עצמו הטוב.
וזה קודם כל כלפי עצמנו. כן, להיות ביקורתיים ולראות איפה טעינו, אבל בשום פנים ואופן שלא יראה האדם בעצמו את הרע, משהו אבוד. שיסתכל היטב היכן הוא נופל, כי שם ממש במקומות הנפילה האלה וסיבותיהן, שם נמצאים הכוחות שלו, שם נמצאים היכולות שלו שאיתם הוא יכול לפעול. אם אדם נופל בדיבורו המושחז והמפולפל לרדת על אנשים, לצחוק מחסרונותיהם שישתמש בכוח זה להצחיק, לפשר, ללמד, לחבר... [אולי אני רומז על מישהו]. אם מישהו נופל בתאווה – שיתקן באהבה.

אחר כך שיראה האדם כך ממש את הטוב שבאחר, מתוך מה שממש נראה לו חסרונו.

אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה.

אולי כך אפשר גם לפרש את תפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק [שכדאי פעם להכיר את כולה ולא רק את המשפט המפורסם הזה]. אולי לא הכוונה שלא נראה ולא נשים לב לחסרון חברנו, כי אז איך נועיל לו לצאת מהחיסרון הזה? אלא, שנראה את חיסרון חברנו כפוטנציאל המעלה של החבר. לכן גם לא יעלה שנאה על החבר, כי אני כבר יכול לראות את המעלה שבתוך אותו החיסרון. ואז בכוחו של האדם המבדיל אותו מהחיות – הדיבור, נדבר כל אחד את חברו (את = איתו ממש) וממילא גם הדרך שלי וגם הדרך שלו יתיישרו לדרך הישר והרצוי לפני הקב"ה.
"אכן באמת היה הנחש מסוגל לרפואה זו ששם הקב"ה למתוק מר במר [...] אף על פי כן זה הרצון שבהיותו עוסק ברפואה הגשמי יסתכל ויהיה לבו לשמיים [...] וכי נחש מחיה [...] פירוש אף שהם רחוקים מעולם העליון ועוסקים בטבע אף על פי כן ישעבדו לבם לשמיים..." [שפת אמת, חקת, תרל"ו]

רצה אלוהים שהאדם ייצא באופן טבעי מהאדמה והטיל על האדמה את המשימה "תוצא הארץ נפש חיה למינה" והארץ לא יכלה להוציא אדם, עד שחבר אליה הקב"ה לבריאתו של האדם. מיליוני שנה התפתח יצור שנראה אדם, אך היה חסר את המימד הרוחני – מוסרי, הלא הוא הנחש. הנחש המופרד מהרוחני, מנסה להפריד. להפריד אדם מעצמו, להפריד בין האדם לאשתו, בין העם לאלוהיו. בתפיסתו של הנחש אין מוסר מוחלט, האדם הוא רק יצור חי, חייתי, משוכלל יותר משאר החיות. או הנחש הנוצרי שהזכרנו קודם, נחש במסווה של קודש, אבל מפריד הוא בין הכוחות של הבריאה, של האדם.
ושהנחש מתגנב ללבותיהם של אבותינו במדבר ונחוש להפריד בינם לבין הקב"ה, נותן הקב"ה פתרון שנראה מוזר. מצווה את משה להכין נחש שירפא. והלא הנחש ממית?? אומרת המשנה (ראש השנה ג' ח'):
"[...] כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במ' כא). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים"

ראייה שהכל אחד, להכל מקור אחד והבנה (היא אותה הסתכלות) שהאחדות הזו מאפשרת לתקן את המציאות – היא הריפוי לנפש, לחבר, לעולם.

ובשבוע הבא עוד יודה נביא הגויים בלעם – "כי לא נחש ביעקב"..

שבת שלום,
איתן


יום שישי, 23 ביוני 2017

קרח תשע"ז

בס"ד
קרח תשע"ז

ריגשתן אותי. כולכן. אלו שכתבו לי, אלו שדיברו איתי וגם אלו שהעבירו לי את המסר במבט אחד בודד. תודה על התודות, תודה על המחמאות, תודה על שנתתן לי לראות את עצמי דרך העיניים שלכן. אבל התודה הגדולה ביותר היא על האפשרות לקחת חלק בחיים שלכן, לצעוד לצדכן באחד השבילים המעצבים והמשמעותיים בחיים שלכן בתקופת התיכון וההתבגרות. הדבר המשמעותי ביותר בחינוך הוא המפגש. נפגשנו והתנגשנו סביב קשיים, התמודדויות, הצלחות, צחוק ובכי. העמדנו למבחן את הקשר הזה בזמנים בהם חשבנו אחרת. במבחן הגדול בו נשארנו כל אחד עם מחשבותיו ועמדתו ועם זאת המשכנו לצעוד יחד בשביל.

בשבת אולפנה האחרונה שמענו שיחה בה הוגדרה האהבה כנתינה, נתינה של חסד. שאלה אחת התלמידות – אם כך מה זה לאהוב את ה'? מה אפשר לתת לקב"ה? ענה מה שענה לה הרב. ואני מוסיף כי הנתינה היא גם כוללת את הנתינה של המקום, של האפשרות של כל אחד להיות הוא עצמו. הקב"ה ביצע את מעשה האהבה הגדול בבוראו את העולם, בהתגברו על יצרו, בסילוק האינסוף מהמציאות הסופית ונתן לבני האדם את המקום שלהם, לבנות, לגדול וגם לפול (לכן גם אנו יכולים לתת מקום לקב"ה, בזכות יכולת הבחירה והעצמאות שלנו). כך הוא גם מעשה החינוך, נתינה דו כיוונית של מקום. המורה צריך לגבור על יצרו ועל אף ניסיונו, ידיעותיו וכישוריו לאפשר לתלמיד לקבל את האחריות על בחירותיו. בעת ובעונה אחת לתמוך בו וגם לאפשר לו מקום לבנות את אישיותו העצמאית, לפול, להיפצע, לקום. יש יצר הרע גדול מאוד למורה לעשות את הכל בדרך שלו ואפילו לעשות במקום התלמיד. אולי לא תאמינו אבל קשה לנו לפעמים להוריד בציון, לתת מגן חינוכי שמשקף את הלמידה, לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שאולי לא נחנך היום, אולי היום רק נפנק…

והתלמיד, גם הוא צריך לתת מקום למורה להיכנס לחייו, להיכנס לנפשו. לאפשר למורה לעיתים להוביל, להנחות וגם ללמוד עם התלמיד, גם להתרגש איתו.
אז שוב, תודה על המקום שנתתם לי.
"במשנה כל מחלוקת שיהא לשם שמיים סופה להתקיים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמיים זו קרח וכל עדתו. דְיֶש שתי דרכים בעבודת הבורא אחד על פי דין [...] ואחד על פי חסד הבורא. פירוש שזוכה במעשיו שיעשה ה' יתברך עמו החסד וגם שיכול לקבל חסד עליון שלא לבוא על ידי זה חס וחלילה להתנשאות ושאר דברים..." (שפת אמת, קרח, תרל"ז)

מצד הדין קרח צדק. תלמיד חכם, מיוחס, עשיר וקודם בסדר הירושה. כל אלו היו אמורים לתת לו את הזכות להיות נשיא בני קהת לפני אליצפן. מה היה חסר לקרח בהבנה, או כמו שרש"י מנסח באופן חריף: "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה?" מה, לא היה ברור שמשה ינצח וה' איתו? (ויש הרבה לדבר מה באמת חשבו ורצו גם דתן, אבירם ומקטירי הקטורת, אבל זה לפעם אחרת...). מה היה לקרח חסר בהבנה, בתפיסה?

קרח שהיה גדול בחכמה ובעושר לא הבין את החסד. יש מצבים בהם הקב"ה מקרב אדם לא על פי מה שנראה לנו מגיע. כי בעצם גם מאחורי הדין יש חסד. הרי, אם נדבר רק על מה שמגיע, לאיזה אדם באמת מגיע משהו מול הקב"ה?? הקב"ה ברא את העולם בחסד, חסד הקיום שלנו שלא נבלע על ידי האינסוף ומאפשר לנו לתת בחזרה. אבל חוזר הדין, הרי מי נתן לי כסף לקיים את המצווה, מי נתן לי ברכה בשדה כדי שאוכל בכלל לתת מתנות לעניים?

אצל אהרון המצב הוא הפוך. אהרון חי בתחושה של "אני לא ראוי" לכל אורך השנים, לכן טענתו של קרח על משה העניו מכל אדם ועל אהרון "מדוע תתנשאו?" היא נקודת חוסר ההבנה והטעות של קרח שהביאה לנפילתו הכואבת. ואיך מסתדר הלך נפש של "אני לא ראוי" עם הנהגה של עם? מאחר וזו ענווה אמיתית ולא ענווה פסולה; הקב"ה נתן לי בחסד כוחות ועל כן בדין עלי לנצל אותם, קיבלתי פיקדון של יכולות ונולדתי גם עם חסרונות. עלי למלא עם היכולות שלי את חסרונותיו של הזולת ולהתמלא מיכולותיו של חברי.

עולם יבנה חסד. נתינה. אהבה.

שבת שלום,
איתן


יום שישי, 16 ביוני 2017

שלח לך - לקראת החופש הגדול

בס"ד
שלח תשע"ז – לקראת החופש הגדול
החופש הגדול.
קצר מדי. ארוך מדי. זמן של כיף. בטלה. מנוחה. אפשרות לעבוד. אין מסגרת. מה עושים עם הילדים.

אמרת "החופש הגדול" וישר עוררת מגוון גדול של רגשות כמעט אצל כל אחד, בין אם הוא עובד במערכת החינוך או שהוא הורה לילדים (ובימינו גם הסבים והסבתות צריכים להיכנס לכוננות...). החל מרגשות שמחה, הקלה ותחושה של פורקן ועד לתחושות של מתח וחרדה. יש הרואים בחופש הזדמנות גדולה להיות סוף סוף אני, לעשות מה שאני רוצה ולהשתחרר מהמגבלות החונקים אותי בשאר השנה. ויש הרואים בחופש את אזור הסכנה, בין אם זו הסכנה האישית של תחושת תלישות ו"מה אני אעשה עם עצמי כל כך הרבה זמן?", ושל "אני עכשיו צריך לקחת אחריות על עצמי" ובין אם זה הפחד מהזמן הארוך שיש צורך להעסיק את הילדים, לשמור ולהגן עליהם מפני אותם פיתויים וסכנות האורבות להם במקומות ובזמנים בהם אין מסגרת תומכת.

אני מנתק מהדיון עניינים חשובים שיש לדון בהם כגון העובדה שלילד בן 3 ולילד בן 18 יש את אותו לוח החופשות כמעט ואת ההשפעה על שוק העבודה של אותם אנשים שלא זכו להיות מורים ולהרוויח את אותה הפסקה משמעותית המאפשרת אוורור ומנוחה וכד' ואנסה להעלות מחשבות רק על אותן הרגשות הסותרים העולים בנוגע לחופש בכלל. זה יכול להיות חופש ללא מסגרת כמו החופש הגדול, אבל זה יכול להיות חופש להחליט בתוך המסגרת מה לעשות, איך ללמוד, איך לנהל את התקציב המשפחתי ועוד ועוד.

בדרך כלל אני כותב את דעתי / את מחשבותיי לפני שאני מקשר אותן לפרשת השבוע, אך הפעם אני רוצה להישאר בשאלה, להביא עיקרון מהפרשה ואז להעלות את המחשבות שלי בעניין.
אז אני רוצה לשאול אתכם שתי שאלות:
·         איך אתם מרגישים כשניתן לכם חופש ממסגרת או חופש גדול בתוך המסגרת? סיכון או סיכוי? הבטחה או איום?
·         ולא משנה איך אתם מרגישים, האם בשורה התחתונה אתם רואים שאתם או אנשים אחרים יוצאים מהחופש מפורקים יותר או דווקא עם התקדמות והתחדשות? היה שווה חופש כזה?


חטא העגל – אחד החטאים החמורים של עם ישראל. אבל סך הכל לאחר תהליך טיפול כואב אפשר לומר שהעניינים הסתדרו – לוחות שניים, סליחה והשראת שכינה במשכן. לא כן חטא המרגלים, רצונו הראשוני של הקב"ה להשמיד את כל העם עם הפשרה ש"רק" אותו הדור נשאר לשוטט במדבר ארבעים שנה ולא להגיע לארץ ישראל, ההגעה שהיא הייתה המטרה של היציאה ממצרים היא קיומה של הבטחת ה' לאבות.

השאלה הקבועה והמציקה החוזרת על עצמה בפרשה היא – מה הביא את אותם ראשי העם לחטא כה חמור המצריך עונש כה קשה? מה הם חשבו לעצמם? תשובות רבות נתנו בדבר ואני רוצה להתייחס למפרשים הרואים במרגלים מנהיגים המחוברים לרוח. המדבר הוא מסגרת רוחנית מאוד. הצרכים הגופניים לא קיימים או שהם מסופקים מהשמיים, קרבה גדולה למשכן, ניסים באופן יום יומי והנחייה צמודה של הקב"ה בכבודו ובעצמו עם גדול הנביאים משה רבנו. ארץ כנען נתפסת בעיניהם כ"ארץ אוכלת יושביה" – ארצית מאוד, חומרית מאוד, מלאה חטאים והתמודדויות של מלחמה בגויים ומלחמה ביצרים החזקים ביותר של עבודה זרה וגילוי עריות. לעומת זאת במדבר, בגלות, העולם הרוחני פורח, ישיבות ובתי מדרש בכל שבט מצדי המשכן, ישיבות גדולות וחשובות בבבל, ישיבות גדולות וחשובות בליטא, פולין וגרמניה אותם מנהיגים גדולי תורה וראשי קהל מכל שבט, אמוראי בבל עד אחרוני האחרונים בוולוז'ין ובברוקלין... טובה הגלות ליהדות, לא?
אל מול המרגלים נצבים משה, כלב ויהושע. בפרשת שלח מובאים דברי כלב ויהושע ובפרשת במדבר מובאים דברי משה:

וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא-תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא-תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: {ל} יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַֽהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵֽינֵיכֶֽם: {לא} וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ בְּכָל-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: {לב} וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַֽאֲמִינִ֔ם בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:{לג} הַֽהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ | לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ-בָ֔הּ וּבֶֽעָנָ֖ן יוֹמָֽם:  (דברים א', כ"ט – ל"ג).

וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת-הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי-יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ (במדבר י"ג, ל')

וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל-כָּל-עֲדַ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד: {ח}  שלישי  אִם-חָפֵ֥ץ בָּ֨נוּ֨ יְהֹוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֨נוּ֙ אֶל-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר-הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ:{ט} אַ֣ךְ בַּֽיהֹוָה֘ אַל-תִּמְרֹ֒דוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל-תִּֽירְאוּ֙ אֶת-עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵֽעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהֹוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל-תִּֽירָאֻֽם (במדבר י"ד ז' – ט').

הכתוב הפריד בין תגובת משה לכלב. משה נכנע לדרישה של העם להיות מוגנים וקרובים לקב"ה ומבטיח להם ניסים גלויים גם בארץ. אל תדאגו – המדבר ימשיך גם בארץ. לעומתו תגובת כלב היא אנחנו נלחם, אנחנו נצליח, בכוחות עצמנו, אנחנו נלחם, אנחנו נעבוד, "אנו נהיה הראשונים", נהיה חלוצים, נקים חומה, נקים מגדל, יישובים, חקלאות, תעשייה וכן, גם אם לכם ראשי הישיבות אנו נראים חילונים וכופרים, דעו לכם שזהו רצון ה' – פעולת האדם בעזרת ה'.

היציאה לעצמאות, אומרים יהושע וכלב, היציאה לחופש הגדול, רחוק מהמסגרת, אני אומר, לקבלת אחריות אמיתית על המעשים שלך בזמן החופש, אבל גם לקבל אחריות על המעשים שלך בתוך המסגרת, להבין שאתה אחראי ומה שתעשה (בעז"ה) זה מה שיהיה -  היא המשמעות של ארץ ישראל, היא המשמעות של ייחוד ה', שהקב"ה נמצא בכל דבר בקודש ובמה שנראה כחול ואהבתו אותנו היא לברוא את העולם ולתת לנו מקום לפעול ולעשות.

כן, בשורה התחתונה נראה אולי שהמרגלים צדקו, אכן הכניסה לארץ הביאה איתה שפיכות דמים, עבודה וזרה וגילוי עריות. צדקו אולי החרדים שהציונות הביאה איתה כפרנות ותרבות המערב. אך אני מאמין בדרכם של יהושע וכלב "יכול נוכל לה" והנפילות הן כדי להסיר מעלינו את התפיסות הילדותיות של המדבר, של הגולה ולהביא אותנו לדרגה גבוהה מזו (אכן נקודה למחשבה מדוע באה ככה הגאולה בימינו... עיינו סנהדרין צח: "...דוד אחר..."), כך שאנחנו כעם עכשיו בעצם בני נוער…

אהבת הקב"ה אותנו היא בריאתנו והמקום והאמון לפעול ולעשות בעולם הזה גם אם ניפול.
אהבתנו ההורים והמורים אתכם היא השיתוף עם הקב"ה בבריאת ילדנו ולתת בהם ובתלמידים (הקרואים בנים) את האמון לפעול ולעשות.

פה בשבילכם גם בהצלחות וגם בנפילות.
שבת שלום,
איתן


יום שישי, 9 ביוני 2017

בהעלותך תשע"ז

בס"ד
פרשת בהעלותך תשע"ז

אנחנו שוב לקראת סיום שנת לימודים וממשיכים בתהליך היפה בעיניי של כתיבת התעודות יחד עם התלמידות. זו הזדמנות גדולה בשבילנו אנשי החינוך לנסות ולראות כמה שיותר את התהליך החינוכי דרך העיניים של התלמידות. להיות איתן בתוך התהליך שהן עוברות. לחוות ממש את ההצלחות, לחוות ממש את הקשיים. הנכון הוא, וכך אני משתדל, לעשות זאת כל השנה ולא רק לקראת התעודות. ללמד - אפשר בהרבה מאוד דרכים. לחנך – רק עם הבסיס הזה של ההזדהות האמתית.
באחת השיחות האלה, אמרתי לאחת התלמידות מחשבה שעולה בי הרבה. מחשבה שעולה כאשר אני רואה תלמידות וגם את ילדיי (ואת עצמי) כאשר מוסחת דעתם (דעתנו) כל כך מתהליך הלמידה, כאשר ממש קשה שלא להגיב לאותו מכשיר קטן שמצפצף / מנגן / מהבהב ומנסה לצוד את תשומת לבנו. אמרתי לה שני מעריך אותה על ההתמודדות, שאני מבין את הקושי ושאני חושב את עצמי לבר מזל שלא היה לי את זה בזמן שאני הייתי נער, כי אחרת, אני לא יודע לאן זה היה מוביל אותי. אמרתי לה גם שאני חושב שזו אחת ההוכחות לכך שהדור הולך וגדל, הניסיון מגיע למי שמסוגל לעמוד בו, למי שמסוגל להכניס אל הכלים האלה את עוצמות הנפש הגדולות ולשנות איתן את העולם. אבל כן, ברמת הפרט, יש נפילות, ונפילות לא פשוטות בכלל.

אז מה עדיף? שאלתי אחר כך את עצמי. לחיות בצל הניסיון – האפשרות לפול כל כך חזק אבל גם לגדול, לשנות ולפרוץ גבולות בעשייה? או אולי עדיף להישאר באזור התמים יותר, הבטוח יותר? כמה פעמים עולה המחשבה, אולי אפשר קצת בלי יצר הרע הזה? אולי אפשר קצת מנוחה מהתמודדות הזאת? אבל האם היינו מוכנים לקבל עולם כזה של מנוחה ושלווה בלי ההתמודדות? בלי היצירה ויכולת הבחירה??

מה הייתם בוחרים לו יכולתם?

"ברש"י מי יאכילנו בשר והלא היה להם מקנה רב, רק שמבקשין עלילה [...] אך יש לומר דכתיב התאוו תאווה ומשמע שלא היה להם תאווה. שהיו למעלה מן הטבע. חירות מיצר הרע. ולכך היה מראה להם שנכון שיהיה להם תאווה ושיזכו לעשות נחת רוח לה' יתברך על ידי שיאכלו בקדושה אף בשר גשמי [...] אבל לא הוטבו דבריהם לה' [...] כי מי שירא באמת לעבור רצון ה' יתברך מרוצה יותר בפשיטות ." (שפת אמת, בהעלותך, תרל"א)

הרבה בשר היה להם לבני ישראל "וגם צאן ובקר עלה איתם..." אז על מה הבכי? על מה העלילה? גם אם נבין מהפשט של רש"י שהם סתם רצו לריב עם משה, הרי שזו סיבה מטופשת להתחיל ריב, משה רק היה צריך להגיד להם בנחת – רוצים בשר? תשחטו. תאכלו. בתאבון. תשאירו לי חתיכת אנטריקוט... אם רוצים לריב עם מישהו צריך סיבה טובה שתעצבן אותו, אז מה בני ישראל רצו?
מדייק השפת אמת מהמילים "התאוו תאווה" לא התאוו לבשר, אלא, התאוו לתאווה עצמה. בני ישראל היו במדרגה ניסית, מעל הטבע, אוכל מיוחד שאינו מייצר פסולת, בגדים גדלים יחד איתם ולא מתבלים.. אין מה שיעורר את היצר הרע, שלווה ונחת לעבוד את הקב"ה. אלא, שבני ישראל באים ואומרים, אכן היינו תינוקות במצרים והיה צריך לשאת אותנו על הידיים, אבל די, גדלנו, אנחנו מסוגלים להתמודד! רוצים תאווה! רוצים יצר הרע! רוצים להתמודד ולהצליח לבחור בטוב! משה, אל תתייחס אלינו כאל קטנים, אנחנו מסוגלים!

איזו בקשה גדולה לעצמאות ולרוחניות!

אבל הדרך לא מוצאת חן בעיני ה' ומשה נשבר. משה ששבר את הלוחות כשראה את העגל, כשעמד מול העם בכל התלונות והחטאים והנהיג ביד רמה. משה נשבר "לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה". מה הייתה הבעיה? השפת אמת אומר שהבעיה הייתה בלקיחת הסיכון לחטוא. כאילו יש בבקשה של בני ישראל מוטיב של גאווה וחוסר "פשטות" אתם רוצים אתגרים וסערות נפש, אבל עלולים לבוא לידי חטא שזה המצב הכי גרוע.

אבל השאלה עדיין עומדת. גם אם ישנה בעיה בבקשה של העם, גם אם יש כאן חטא, מדוע משה נשבר? שבר המביא לכך שההנהגה כבר מתחילה לעבור לשבעים הזקנים, שאלדד ומידד כבר מתנבאים "משה מת ויהושע מנחיל את הארץ"?
מסביר הרב שרקי כי בני ישראל רצו שמשה יראה וילמד אותם את נקודת הגדולה וההארה שבתוך החוצפה שלהם, זהו הרי תפקידו של המשיח כמאמר הגמרא כי בימי המשיח החוצפה תגדל והמשיח יָראה איך באמת ה' אחד וכי הוא מתגלה גם בחוצפה. חוצפה היא בעצם אותה בקשה שבה האדם רוצה להביא את עצמו, את האישיות שלו, את ההתמודדות שלו ואיתה להצליח ולא שהכל ייעשה על ידי הקב"ה או על ידי מנהיג גדול. מסביר הרב קוק כי בעקבות חוסר יכולתו של משה להתמודד עם החוצפה, חוסר היכולת להראות לעם כי גם הנקודות הכי שפלות בנפש שלהם, יש בהם הארה שאפשר להוציא, בעקבות כך הוא לא נהפך למשיח.

בדור שלנו, ממשיך הרב שרקי, יצאנו לחירות. הגאולה כבר כאן = מדינת ישראל. את המדינה לא הקימה הרבנות לישראל, המדינה קמה מתוך תעוזה, מתוך חוצפה של אנשים שהתריסו כלפי מעלה. ואיך נהוג לחגוג את הקמת המדינה? כן, כמו אז בבשר על האש! ובכך אנחנו מראים כי זה הזמן להצליח במה שלא התאפשר אז בימי משה, להראות כי גם בתהליכי החוצפה והחושך מתגלה הגאולה, מתגלה אורו של משיח.

בתאבון!

שבת שלום,
איתן


יום שישי, 2 ביוני 2017

נשא תשע"ז

בס"ד
פרשת נשא תשע"ז

כמעט בכל שבת כשאני חוזר מהתפילה אשתי שואלת אותי מה חדש ברמת מגשימים. שבת היא הזדמנות מצוינת להתעדכן במה שקורה בחברה שסביבך. יש זמן, יש נחת, ויש מפגש כללי של כל הציבור סביב עניין אחד ובמקום אחד. אנשים שלא תפגוש במהלך השבוע תפגוש בשבת סביב בית הכנסת, גני המשחקים של הילדים וסתם בשבילים ב"סיבוב" שאתה עושה כדי "להוריד" את האוכל. בעיקר, אני חושב, זו הנחת המאפשרת קיום של שיחה עם מגוון גדול יותר של אנשים ממה שניתן לקיים במהלך השבוע. אבל הרבה פעמים אני מוצא שאין לי תשובה. לא יודע מה חדש. היו סביבי הרבה אנשים שלא הצלחתי לפגוש. אני רואה אנשים מדברים ומדברים אחד עם השני ומרגיש שפשוט אין לי מילים, על מה אפשר לדבר כל כך הרבה? העבודה שלי זה לדבר, אני אוהב לכתוב את הבלוג הזה, אז למה קשה לי לנהל שיחות פשוטות?

אשתי, שתמיד יודעת לאבחן אותי הכי טוב, אומרת לי שאני צמצמתי את עולמי. חדשות אני כבר לא שומע [והיא, שאוהבת לשמוע את החדשות טוענת שאני מפריע לה כשאני זורק הערות לא סבלניות בעליל למגישי המהדורה על איך הם לא מקשיבים לעצמם? איך זה כל כך ברור שהאמריקאים יעשו כך, ושהפלשתינאים יגיבו אחרת...], באמצע השבוע אני בעבודה – בית – ושוב עבודה.. אני כל כך מרוכז בעבודה, גם באופן ממשי של הַכָנוֹת וכד', אבל בעיקר באופן מהותי, בבחינת "רק על עבודתי לדבר ידעתי, צר עולמי..." או כמו על פי שירו [הגדול] של אריק איינשטיין [הגדול]:
אין לו זמן

אין לו זמן לשמוע את המוזיקה בטבע
אין לו זמן לראות את הים והשקיעה
אין לו זמן ללכת לשקוע בקולנוע
תמצאו אותו תמיד בעבודה…

טוב, השיר הוא בלדה על אדם ששקוע בעבודה כי ראשו עסוק בטרדות הפרנסה והיכולת להביא לביתו כסף [שזה גם קיים אני מעריך אצל כל אנשי המעמד הבינוני ומטה], אבל אני מדבר על שקיעה בעולם ובמושגים של העבודה. כמובן, בעיניי עולם החינוך הוא עולם גדול וחשוב, הרי מה יותר חשוב מחינוך? על מה עוד אפשר לדבר? אני כל כך אוהב ומאמין במה שאני עושה ורוצה ללמוד עוד ולהשתפר, אז מה עוד חשוב?
ואז אני מבין שאני עושה בדיוק להפך ממה שאני מתכוון לעשות. כי הרי מהו בסיסו של החינוך? מהו התנאי להצלחה של חינוך? ומהי המהות? – הקשר עם האנשים, הקשר עם הילדים, הקשר עם התלמידים. וקשר זה אומר להכיר את העולם החיצוני והפנימי שלהם ולא באופן אקדמי בלבד, אלא, באופן מהותי. היכולת לדעת מה עובר על הזולת ולהיות אתו שם ממש, לשמוח ממש כשהוא שמח, להיות עצוב כשהוא חש ברע. להיות אתו ברגעי השיא, להבין את המֵצָרים בהם הוא נמצא ורק ככה אפשר להגיע, רק ככה אפשר לגעת. ניסיון לחנך "מגבוה" נועד לכישלון. ולא משנה אם הניתוק הזה בא ממקום של איזו חזרה בתשובה או התרוממות רוחנית, בסופו של דבר, אחרי התיקון העצמי יש להושיט ידיים אל המציאות ולגעת בכדי לנסות ולעשות אותה טובה יותר. וכֵּן, במציאות יש בוץ, במציאות יש דם, הידיים יתלכלכו בוודאי. צריך לבוא אל המציאות מתוך תיקון עצמי שלעיתים דורש הבדלה וריחוק לזמן מוגבל ולאחריו להיות מעורה במציאות היטב, כי רק ככה אפשר להושיט יד – ולגעת. רק ככה אפשר לפרוץ את מה שלעתים נדמה כגן נעול.

גן נעול
מילים: רחל

מי אתה? מדוע יד מושטת
לא פוגשת יד אחות?
ועיניים, אך תמתנה רגע,
והנה שפלו כבר נבוכות

גן נעול - לא שביל אליו לא דרך.
גן נעול - אדם. גן נעול.
"בעניין סמיכות ברכת כהנים לפרשת נזירות להודיע כי גם הפרטים המתעלין מבני דורם [...] אף על כן צריכין לבטל מעשיהם הטובים אל הציבור..." (שפת אמת נשא, תרמ"ה).

נזיר הוא אדם המקבל על עצמו לפרוש מיין, לפרוש מטומאה ולא להסתפר. שלושה איסורים אשר הופכים אותו בעצם לנבדל מהציבור ונותנים לו את היכולת להתקדש. הרי רוב האנשים אינם מקפידים על הלכות טומאה וטהרה, כך שיש סיכון במגע איתם, היין הוא הבסיס למפגש חברתי, לסעודה משותפת, כך שהנזיר בעצם מבדיל את עצמו מהציבור, מה שאמור לעזור לו להגיע לדרגת קדושה גדולה יותר.
הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות (ספר שמונה פרקים) מתאר את הפרישה מהציבור כאיזה הכרח רע. הצדיקים שחיו חיי בדידות או שחיו בחברה מאוד מושחתת (כמו הנביא ירמיהו) או שהם עצמם עוד לא הגיעו למדרגה שהם יכולים לחיות עם הציבור מבלי להיפגע, משמע, לא הבעיה בחיי החברה, אלא, אם לך יש בעיה, אתה נאלץ לפרוש לזמן מוגבל מהציבור.

אֲבָל מַה שֶּׁעָשׂוּ אוֹתָם הַחֲסִידִים בִּקְצָת הַזְּמַנִּים, וּקְצָת הַמְּקוֹמוֹת, וּקְצָת אֲנָשִׁים מֵהֶם גַּםכֵּן מִנְּטוֹת אַחַר הַקָּצֶה הָאֶחָד: בְּצוֹם, וְקוֹם בַּלֵּילוֹת, וְהַנָּחַת אֲכִילַת בָּשָׂר וּשְׁתִיַּת יַיִן, וְהַרְחָקַת הַנָּשִׁים, וְלָבֹשׁ הַצֶּמֶר וְהַשֵּׂעָר, וּשְׁכוּנַת הֶהָרִים, וְהִתְבּוֹדֵד בְּמִדְבָּרוֹת - לֹא עָשׂוּ דָּבָר מִזֶּה אֶלָּא על דרך רְפוּאוֹת, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ [...] וְזאֹת הַתּוֹרָה הַתְּמִימָה הַמַּשְׁלֶמֶת אוֹתָנוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד עָלֶיהָ יוֹדְעָהּ: "תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ד' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהלים יט ח) - לֹא זָכְרָה דָּבָר מִזֶּה [...] לֹא שֶׁיִּשְׁכֹּן בְּמִדְבָּרִיּוֹת וּבֶהָרִים, וְלֹא שֶׁיִּלְבַּשׁ הַצֶּמֶר וְהַשֵּׂעָר, וְלֹא שֶׁיְּעַנֶּה גוּפוֹ. וְהִזְהִירָה מִזֶּה, לְפִי מה שבא בְקַבָּלָה. נֶאֱמַר בְּנָזִיר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו יא). וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "וְכִי עַל אֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? - אֶלָּא עַל שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיָּיִן... [רמב"ם, שמונה פרקים, פרק רביעי].
ממשיך השפת אמת את דרכו של הרמב"ם ומדגיש את ההנחיה של התורה כיצד להתקדש. סמכה התורה את פרשת ברכת כוהנים לפרשת נזיר להודיע לכל אחד מישראל כי מצד אחד יש לו את היכולת להתקדש ולהיות דומה לכהן (ואפילו לכהן גדול) ומצד שני עליו להיות ככהן המברך את עמו ישראל באהבה. כדי לברך, כדי לאהוב, חייבים להכיר את הזולת (כמו שכדי לאהוב את הקב"ה עלינו להכיר אותו דרך מעשיו [רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק שני]), כדי לאהוב חייבים להיות שותפים במה שעובר על האחר.

אם אתה לא בא מאהבה – לך תסתפר…

שבת שלום,
איתן


אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...