בס"ד
חקת תשע"ז
זה יכול להיות חופש. זה יכול להיות סתם יום של חול. תופס אותך לפני השינה או פתאום באמצע העבודה. מחשבות פילוסופיות – קיומיות לא ממוקדות, איזה גוש עמוק, כאב בטן, משהו מתפתל שם, זוחל... מי אני? מה דוחף אותי? ממה אני בעצם עשוי? אני מבולבל לגמרי. לפעמים אני מרגיש שלם, יוצר, משמעותי ואז, לפעמים, גס כל כך, עשוי מדחפים נמוכים, או סתם לא יודע לאן כל זה הולך ומי מוביל כאן? אני? בדרך כלל מנגנון הגנה מעביר את זה הלאה, משכיח, מרגיע. ולפעמים זה נשאר, מטביע חותם. בדרך כלל נמשיך בחיים, גם נצחק ולפעמים נשקע פנימה בתחושה שהארס הפנימי מבעבע ולא נותן מנוח.
האדם יצור מורכב. בן כלאיים של רוח וחומר. האדם גם נדרש כל הזמן ובמקביל לציית, לעשות מה שאומרים לו ומצד שני להחליט, לבחור וגם ליצור ויצירה היא, לכאורה, ההפך הגמור מציות והקשבה לאחר. זו היצירה שלי, האמת שלי. והמורכבות הזו, שהיא ממש פאזל שני חלקים של גוף ביולוגי הנתון לחוקים ולדחפים מוגדרים שאליו הוכנסה נשמה שהיא "בצלם אלוהים", דמיון לאלוהים – מה הוא בוחר, אף האדם בוחר, המורכבות הזו, היא זו המבלבלת, היא הבסיס לאותה קריקטורה של השד שניצב לאדם על כתף שמאל ומפתה אותו לחטוא והמלאך הלבן על כתף ימין המשדל אותו לטוב.
אבל, צריך לדעת, שהקריקטורה הזו מקורה בתאולוגיה הנוצרית (שאם תהיו חדי עין תוכלו לראות אותה חוזרת בדמויות שונות כמעט בכל סרט אמריקאי קלאסי), יש טוב ויש רע והמלחמה ביניהם היא אינסופית. ביהדות יש אחדות –
יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה (ישעיהו מ"ה, ז').
אין בנו שני יצורים שונים, האדם הוא יצור אחד והעולם הוא אחד. האדם נדרש לעשות, האדם נדרש לצור את יצירתו העצמית בתוך מסגרת חוקי הטבע שהם בעצם גם חוקי האלוהים הנגלים בטבע והנגלים בתורה. ומקום העשייה הוא העולם הזה, הוא החומר, הוא מה שנראה לנו רע, תפקידנו לעשות ולגלות שהוא עצמו הטוב.
וזה קודם כל כלפי עצמנו. כן, להיות ביקורתיים ולראות איפה טעינו, אבל בשום פנים ואופן שלא יראה האדם בעצמו את הרע, משהו אבוד. שיסתכל היטב היכן הוא נופל, כי שם ממש במקומות הנפילה האלה וסיבותיהן, שם נמצאים הכוחות שלו, שם נמצאים היכולות שלו שאיתם הוא יכול לפעול. אם אדם נופל בדיבורו המושחז והמפולפל לרדת על אנשים, לצחוק מחסרונותיהם שישתמש בכוח זה להצחיק, לפשר, ללמד, לחבר... [אולי אני רומז על מישהו]. אם מישהו נופל בתאווה – שיתקן באהבה.
אחר כך שיראה האדם כך ממש את הטוב שבאחר, מתוך מה שממש נראה לו חסרונו.
אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה.
אולי כך אפשר גם לפרש את תפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק [שכדאי פעם להכיר את כולה ולא רק את המשפט המפורסם הזה]. אולי לא הכוונה שלא נראה ולא נשים לב לחסרון חברנו, כי אז איך נועיל לו לצאת מהחיסרון הזה? אלא, שנראה את חיסרון חברנו כפוטנציאל המעלה של החבר. לכן גם לא יעלה שנאה על החבר, כי אני כבר יכול לראות את המעלה שבתוך אותו החיסרון. ואז בכוחו של האדם המבדיל אותו מהחיות – הדיבור, נדבר כל אחד את חברו (את = איתו ממש) וממילא גם הדרך שלי וגם הדרך שלו יתיישרו לדרך הישר והרצוי לפני הקב"ה.
"אכן באמת היה הנחש מסוגל לרפואה זו ששם הקב"ה למתוק מר במר [...] אף על פי כן זה הרצון שבהיותו עוסק ברפואה הגשמי יסתכל ויהיה לבו לשמיים [...] וכי נחש מחיה [...] פירוש אף שהם רחוקים מעולם העליון ועוסקים בטבע אף על פי כן ישעבדו לבם לשמיים..." [שפת אמת, חקת, תרל"ו]
רצה אלוהים שהאדם ייצא באופן טבעי מהאדמה והטיל על האדמה את המשימה "תוצא הארץ נפש חיה למינה" והארץ לא יכלה להוציא אדם, עד שחבר אליה הקב"ה לבריאתו של האדם. מיליוני שנה התפתח יצור שנראה אדם, אך היה חסר את המימד הרוחני – מוסרי, הלא הוא הנחש. הנחש המופרד מהרוחני, מנסה להפריד. להפריד אדם מעצמו, להפריד בין האדם לאשתו, בין העם לאלוהיו. בתפיסתו של הנחש אין מוסר מוחלט, האדם הוא רק יצור חי, חייתי, משוכלל יותר משאר החיות. או הנחש הנוצרי שהזכרנו קודם, נחש במסווה של קודש, אבל מפריד הוא בין הכוחות של הבריאה, של האדם.
ושהנחש מתגנב ללבותיהם של אבותינו במדבר ונחוש להפריד בינם לבין הקב"ה, נותן הקב"ה פתרון שנראה מוזר. מצווה את משה להכין נחש שירפא. והלא הנחש ממית?? אומרת המשנה (ראש השנה ג' ח'):
"[...] כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במ' כא). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים"
ראייה שהכל אחד, להכל מקור אחד והבנה (היא אותה הסתכלות) שהאחדות הזו מאפשרת לתקן את המציאות – היא הריפוי לנפש, לחבר, לעולם.
ובשבוע הבא עוד יודה נביא הגויים בלעם – "כי לא נחש ביעקב"..
שבת שלום,
איתן
