יום שישי, 29 בדצמבר 2017

ויחי תשע"ח

בס"ד
פרשת ויחי תשע"ח


"היום נבחר לנו מלך. כל אחד ומלכו, נבחר את האחד…" [לואי שארפ, קרבות].


יש זמן שאתה צריך לבחור לך את המלך. האמת, כל יום הוא זמן לבחור מלך, אבל ישנם ימים, ישנם זמנים, בהם בחירת המלך נעשית במודע יותר, או כאשר יש ערעור בממלכה יש צורך לקיים טקס המלכה מחדש. וחוץ מלבחור את המלך שלו, על האדם לבחור את המלך שהוא. לבחור את הכוח שמולך עליו, לבחור את הכוח שהוא מולך איתו. מה מנהיג אותי בעשייה היום יומית. עם איזה כוח, עם איזו תכונה אני מנהיג את מעשיי בעבודה מול העולם. לכאורה אפשר לתת תשובה ש"תלוי". כאשר אני משחק עם הילדים עלי להמליך את כוח הרחמנות והנחמדות, כאשר אני מנהל עסקים מול הבנק אני צריך להיות בעל כוח של עוצמה וכאשר אני נלחם בקרב אני צריך לקבל עלי את כוח האכזריות.

אלא, שיש בדרך זו סכנה גדולה, הרי מי ערב לך שתצליח לעשות את ההפרדה הזאת? מי אמר שתצליח לחזור מהקרב ולא להיות אכזר לילדים? אולי תגיע אל הקרב ותגלה רחמים היכן ועל מי שלא צריך? ובכלל, איך אדם אחד יכול להיות עם כל כך הרבה תכונות שונות מבלי להיות מאושפז בבית חולים לחולי נפש על רקע של סכיזופרניה?

יש מידה אחת שכוללת את כולן. יש מידה אחת שיכולה למלוך וזו מידת הגבורה. אפשר גם אולי לפרש אותה במונחים של ימינו - מידת ההצטיינות, מידת מסירות הנפש. לעשות כל דבר בגבורה אין משמעו בקול רם, באלימות או בכוחניות. לימדונו חז"ל במסכת אבות (ד', א') -  "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". וכשהיצר מושך אותנו להתנהגות לא נכונה יש לגבור עליו. לפעמים הוא מושך להתנהג ברחמים כאשר זו אינה המידה הנכונה ויש להתגבר עליו ויש לפעמים שהוא מושך לנהוג באכזריות ובזמן המסוים הזה - זו אינה ההנהגה הנכונה.

אנשים מצוינים, אנשים שמוסרים את הנפש, אלו אנשים שמחפשים ובודקים כל הזמן איך להתקדם. מצד אחד להאמין בכוחות שלי ומצד שני, תמיד להרגיש שאני קצת חסר. וכשהם פועלים - הרי זו מתוך מסירות הנפש - אני נותן את הכל. כי צריך. כי נכון.
וכל אחד יכול להיות גיבור. כל אחד יכול למלוך נכון.


וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. (בראשית מ"ט, א' - ב')
יעקב קורא לבניו. מונה את התכונה העיקרית של כל בן ומברר בתוך כך מי ראוי למלוך ובעיקר מי לא. ראובן - פזיז מדי, שמעון ולוי - קנאים וזה טוב רק לפעמים. זבולון - עסוק במסחר עם הגויים ועלול להעדיף תאום אזורי על פני אינטרסים לאומיים. יששכר - יעדיף לחיות בישיבה תחת שלטון זר מבלי צורך להתגייס למשימות לאומיות. דן - טוב במלחמת גרילה, להפתיע מאחור ולא להלחם ולפעול פנים אל פנים. גד - בעל הגדוד טוב להיות שר צבא כי יראה הכל מבעד למשקפת צבאית. נפתלי - ייטב להיות שר התרבות או הכלכלה, גם הוא ללא ראייה כוללת של הממלכה. יוסף - הוא צדיק, הוא מושלם, אבל הוא אהוד על אחיו, לא מייצר סימפתיה. בנימין - יודע לשלוט וללחום, אבל רק בבוקר (בתחילת הממלכה - שאול) או בערב (סוף שלטון ישראלי כלשהו - מרדכי ואסתר), אין רציפות של כל הזמנים.

ומה עם יהודה?

"בפסוק כרע רבץ כארי. אמר מורי זקני ז"ל כי כוחו של יהודה אפילו בשעת שפלות, שהוא שוכב, הוא כארי ולביא שכן היה במעשה תמר שהודה ולא בוש. ומזה נבנה המשיח… וזה שתי הבחינות שכתב במדרש… פירוש שבעת תקפו הוא כורע ומכניע את עצמו ובעת שפלותו הוא גם כן רובץ כארי. והוא באמת מידת ההשתוות שהוא בחינה גדולה מאוד להיות שווה בשעת הירידה כבשעת העלייה" (שפת אמת, ויחי, תרנ"א).


יש לנו זמנים בחיים שאנחנו מתעלים. ויש זמנים שלא הולך. שאנחנו עושים טעויות. זמני שמחה וזמני עצב, התעלות ושפלות. יהודה ידע להיות עם מידת שפלות גם כשהוא מלך. גם כשהכל היה טוב, הוא ידע ממי באו לו הכוח והגבורה. יהודה גם ידע להתגבר כאשר הוא טעה, כאשר היה בשפל הכי גדול שלו. קל לשמוח, קל לדבר ולהיות נחמד כשהכל טוב, אבל לדעת לבקש סליחה כגיבור, לדעת להיות במצב נמוך כגיבור, להתמודד ולצאת ממנו מחוזק - זו מידה של גבורה. ולכן יש צורך שהמידות של האחים יהיו בנו במידה, אבל מידת הגבורה היא שצריכה למלוך עליהם ולכן יהודה מלך ולכלן לעתיד יהודה ימלוך.

מידת הגבורה היא זו שאנחנו צריכים להמליך עלינו בכל יום.
שבת שלום,
איתן.

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

ויגש תשע"ח

בס"ד
פרשת ויגש תשע"ח

לא האמנתי למשמע חצי האוזן בה אני מקשיב לחדשות מהטלוויזיה שמאחורי תוך שאני עובד מול המחשב. ערוץ 2. כן. ערוץ 2. נותן מחמאות לבנימין נתניהו על הישגים מדיניים!! זה באמת חדשות… טוב, לא לדאוג אחרי חמש דקות התקבל האיזון עם כל נושא החקירות. ולא שקרה משהו חדש, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעלות לשידור בטון דרמטי כדי לומר שהמשטרה החליטה שאין יותר מה לחקור את ראש הממשלה וההמלצות מהחקירה יועברו בהמשך וכו' וכו'..
אז מהי אותה הצלחה מדינית? מסתבר שלא כל העולם נגדנו! אתמול התקיימה באו"מ הצבעה כנגד החלטתו של נשיא ארה"ב טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים ולהכיר בה כבירת ישראל (ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאין הכרה בעיר הבירה שלה…). 128 מדינות תמכו בהצעה כנגד ישראל, ארה"ב, ישראל ועוד 7 מדינות התנגדו להצעה כולל מיקרונזיה ופלאו (שעד היום חשבתי שהיא סוג של דיאטה, אבל מסתבר שיש ארץ כזאת…). אז מה ההישג כאן? קודם כל התמיכה של ארה"ב שהטילה וטו על ההחלטה (משמע אין להחלטה תוקף) וגם העובדה שמדינות רבות נמנעו או שהשגריר שלהן חש לפתע גירוד בגרון שגרם לו להיעלם מהמליאה בזמן ההצבעה.

על היחס הלא מידתי עד כדי אנטישמי שישראל מקבל מהאו"מ אפשר לכתוב עמודים שלמים, אך השאלה היא מה היחס שלנו כלפי האו"מ כמוסד או בכלל כלפי האומות עצמן. כדי להקים את עצמאותנו ביקשנו וקיבלנו רשות מהאו"מ. אז אולי כך צריך לעבוד ואם נתקלים בקשיים צריך להמשיך ולפעול במישור המדיני עד שנקבל את מלוא ההכרה? ואולי דווקא צריך להתייחס בביטול לאו"מ כפי שביטא זאת היטב דוד בן גוריון במונח שנהיה מאז סמל ליחס לאום - "אום שמום" [קישור מעניין]? אותו דוד בן גוריון שידע לפעול במישור המדיני כדי לקבל את ההכרה בהקמת המדינה בכ"ט בנובמבר 1947?
[תלמידות י"א - קיבלתן חזרה לבגרות בהיסטוריה…]

תפקידו של עם ישראל הוא להיות ישות פוליטית משמעותית שתשפיע טוב ותיתן כיוון לאומות העולם. בעוונותינו ובחטאינו באה עלינו הגלות ופינינו את מקום ההנהגה המדינית של העולם לאומות עד ליום שבו נהיה מוכנים לחזור ולמלא תפקיד זה. כיוון שכך, זהו צעד מוסרי מחייב לבקש את רשות האומות לשוב לארצנו. אך, משכבר שבנו לארץ עלינו להכיר בכוחנו ובצדקת דרכינו, לפעול אמנם בשיקול דעת ובחכמה, אך גם להיות בעמדה נפשית ומציאותית של "ובגויים לא יתחשב" וכאשר יש לבצע מהלכים חיוניים למדינה יש לעשות גם אם יגידו משהו באו"מ כתגובה פבלובית לכל מה שטוב לישראל (ואולי זה יכול להיות אפילו מדד לכך שקיבלנו החלטה טובה? :).

יעקב אבינו מייצג את האומה הישראלית. בתור שכזה, כ"מעשה אבות סימן לבנים", גם יעקב יצא לגלות בחרן וכשרצה לשוב לארץ ישראל ביקש רשות מעשיו (וישלח יעקב) לחזור ארצה [הדפוס חוזר בהצהרת כורש, מגילת אסתר, נפוליאון, הצהרת בלפור…], אך כשכבר היה בארץ מלך בה ללא עוררין.
רצה יעקב להקים את מדינת ישראל ולהגיע לימות המשיח (וישב יעקב - רש"י), אבל הסתבר לו שיש לו קודם תפקיד נוסף - להוציא את מצרים על ידי יוסף. יוסף חושב שצריך לעשות את זה בכך שהיהודים יחיו במצרים ומשם לתקן את העולם - הוא ביטל את המטבע של מצרים, העביר אותם מקצה לקצה כדי לשנות את הזהות התרבותית שלהן ואף גרם להם לעשות ברית מילה ואכן זכה להצלחה רגעית, אבל -  "רק אדמת הכהנים לא הייתה לפרעה כי חוק.." הוא לא הצליח להגיע להשתלט על עיקר התרבות המצרית ולכן הכל קרס אחר כך [ויקם מלך חדש…].

גם בעת החדשה חשבו יהודים (מנדלסון, הרש"ר הירש) כי חיים של יהודים בגולה כקהילה משפיעה בתוך הגויים - זה הפתרון. ואכן יהודים היו יותר גרמנים מהגרמנים עצמם מבחינת ההזדהות עם התרבות והשפה הגרמניים, אבל אי אפשר היה לשנות את הבסיס של התרבות ולכן המשך ההיסטוריה ידוע [וגם השואה חוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה - לבן הארמי, מצרים, רומא, ספרד, גרמניה…]. ביום חמישי, עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, נזכיר לנו שוב כי אמנם תפקידנו הוא השפעה אוניברסלית, אבל רק מתוך חוזק המדינה - "בארץ ישראל קם העם היהודי… זכות העם היהודי...קיבלה עצרת  האומות המאוחדות…" - ועכשיו נפעל גם אם לא…

שבת שלום,

איתן

יום שישי, 15 בדצמבר 2017

מקץ חנוכה תשע"ח

בס"ד
פרשת מקץ - שבת חנוכה תשע"ח
שאלות באמונה.
דווקא את אלו שעניינן אמונה בריבונו של עולם, קל לי יותר להסביר. הרי בזה אנחנו מתעסקים מגיל מאוד צעיר. לפעמים קל יותר להאמין בו, לפעמים יותר קשה; יש זמנים בהם הריחוק לא מוצא אותו בנפש ויש את הרגעים בהם אפשר לחוש את לטיפתו העדינה על חייך. ההתעסקות עם השאלה המרכזית האם יש בורא לעולם על שלל השאלות ה"נלוות"; הטוב והרע, הבחירה והידיעה… היא התעסקות רצופה מילדות. דרך ההבנה שלנו מהגננת (מה שלפעמים מסתבר כנשמר הכי טוב בזיכרון ומעצב את הזהות האמונית שלנו, לא פחות מהרבה דמויות אחרות…) ועד לגיבוש (סופי? מתפתח?) של אותה זהות האמונית.

אבל איך אפשר להאמין לבני אדם?
איך אפשר לפתוח את ליבך הסודי בפני אדם? להעביר לדיבור את הרגשות והמחשבות העמוקים ביותר שלי כבר הופך אותן למשהו אחר, זה כבר שונה, לא בדיוק מה שאני מרגיש באמת. והדיבור אחר כך, כשעובר אל השומע, משתנה שוב על פי התפיסה שלו. אז הוא שומע אותי קצת אחרת ממה שאני באמת. ואיך הוא יגיב? איך אני יכול להפקיד בידי אדם כלשהו את המחשבות האלה, את מה שאני מבפנים ויכול להיות בטוח שלא אפגע? שלא אראה מגוחך, קטן, חלש בפני אחרים? אם אי אפשר לשמוע אותי באמת איך אפשר יהיה להגיע אלי? להיקשר? לעזור במידת הצורך? ואולי, אם אפתח, אולי גם אהיה חשוף לפגיעה כזאת או אחרת מצד השומע?
נראה לי כי מחשבות מעין אלה, או רגשות כאלה, הם החסם העיקרי בקשר בין בני אדם. גם אם לא ממש חושבים אותן במודע, הרי שהפחדים האלה נמצאים, כך נדמה לי, בכל אחד. ובאמת, מצד אחד אי אפשר להגיע לקשר משמעותי מבלי לקחת סיכון ולהיפתח, אך מצד שני ישנה הסכנה שבה אתה עלול להיפגע, פגיעה שתשאיר צלקת שאותה תסחוב איתך גם כשתבוא לבנות את הקשר המשמעותי הבא.
כמו בכל דבר, במיוחד משמעותי, כך נראה, הסיכוי והסיכון מגיעים יחד והנהגה שכלית של הרגשות תוכל להוביל אותנו לשביל היותר בטוח כדי להגיע לקשר של אמת בין חברים ובמיוחד בני זוג.
הסוד הוא משיכה. משיכה היא תנועה נפשית פנימית שיש לה כיוון מסוים. משיכה היא כוח, היא עוצמה והיא יכולה לתת לנו מדד של הכיוון הפנימי בנפש. ואז תפקידו של השכל הוא לשחרר באופן נכון ומבוקר בכיוון הזה. אני מזהה אצלי בפנים משיכה לכיוון מסוים, בוחן אותו, משחרר לאט לאט ובוחן מה זה עושה לי והאם מי שמולי אכן ממלא את הציפיות שלי, האם אכן בטוח לי ונכון לי לשחרר. וכך אפשר להתקדם ולבנות קשר יציב ופורה, קשר מכל סוג שהוא.
גם אחרי החתונה עם האדם שאיתו החלטת לחיות, השחרור המלא של הגוף והנפש לא מגיע ביום אחד. וטוב שכך. כמובן, קצב השחרור עולה שלב, כבר נתתי תוקף לכיוון של המשיכה, אבל עדיין לומדים האחד את השנייה וכשבסופו של דבר אתה משחרר לגמרי - "והיו - לאחד".

"וכתיב וישכרו עמו וכו' אמרו חז"ל עד עתה לא שתו יין וכו' ולמה עתה שתו? משמע שהרגישו שנתקנו בשלמות הראוי בישיבתם לפני יוסף… והיה השתייה שלא בכוונה ובדעת שלימה כי בהכרח שתו. ואמינא לפי רמז הפרשים טבח והכן הוא חנוכה. אף אנו נאמר וישכרו הוא מרומז על פורים. כי חנוכה ופורים הם נסים האחרונים סמוכים לסוף התיקון…" (שפת אמת, מקץ, תרל"ט).

יש ומה שדוחף אותנו לפעול הוא העבר, העבר הרחוק של העם והעבר המוקדם של החיים (התת מודע של פרויד). ויש פעולות שנעשות בעקבות מה שעובר עלינו בהווה. אבל, יש גם כוחות סמויים הפועלים על הנפש שלנו המגיעים אלינו מהעתיד (העל מודע בפי החסידות). כוחות אלו מושכים אותנו כמו מגנט לעבר משהו, לעבר מישהו. אנחנו לא תמיד יודעים לזהות את המשיכות האלה בזמן אמת, אבל התחושה מובילה אותנו לכיוון מסוים. זה נכון גם בחיי הפרט וגם בחיי האומה.
אחי יוסף דנו אותו למיתה בקובעם כי יש לו דין רודף (רמב"ן) ולבסוף החליטו שלא להורגו (הבנת הסוגיה חשובה, אך לא נתעכב עליה פה). בין אם הם צדקו ובין אם הם טעו טעות מרה, נעשה מעשה קשה. מעשה שגם אם הם היו בטוחים בצדקתו, הם כבר לא היו יכולים לחזור ולחיות כרגיל והפסיקו לשתות יין.
והנה ביושבם לפני המשנה למלך מצרים, אדם שכבר התעלל בהם פעם אחת, אדם שבהינף אצבע יכול לגזור את דינם למיתה, משהו משתחרר, ישנה איזו משיכה סמויה אליו המאפשרת לפרוץ את הגדר ששמו לעצמם ולשתות יין. אפילו להפריז ולהשתכר איתו. מהצד השני יושב יוסף, הוא יודע מי הם אחיו ומה הם עשו לו. גם הוא, על פי המדרש לא שתה מאז יין ולמרות רגשותיו הבוערים בו, יש איזה כוח משיכה שדוחף, שמרגיע, שמחבר וגם הוא שותה יין ומשתכר איתם.
הלב מרגיש את החיבור, גם אם השכל עוד לא מודע לכך. האחים עוד יצטרכו להתמודד עם הבעיות שלהם יחד, אבל כוח המשיכה של האחווה מורה להם את האמת - הם עם אחד.
חנוכה ופורים - הגיבורים הם בני אדם המרגישים כי משהו דוחף אותם לפעול לתקומת העם והם לא מתעלמים מהרגשות האלה, הם לא מסרבים למשיכה הזאת ופועלים דרך הפוליטיקה, המלחמות וכל מעשי האדם, לכיוון הצלת עם ישראל והגאולה.
כוח העתיד המושך הזה הוא הנקרא "אורו של משיח". העתיד המושך אותנו בהווה לפעול בכל מעשי היום יום שלנו כדי להביא אחדות ובנייה של העם והארץ. עם המשיכה הזאת צריך לפעול בשכל טוב ובשיקול דעת. לא להשרף ממנה ולשבור את כל מה שבדרך כי אנחנו בגאולה. לשאוף למצוינות בכל תחומי החיים שלנו ולפתוח את הלב לזה שלידינו ממש ולאלו מהעם שנראים לנו שונים ורחוקים.
נפתח את הלב, ניקח פה את הסיכון…

שבת שלום וחנוכה שמח,
איתן

יום שישי, 8 בדצמבר 2017

וישב תשע"ח

בס"ד
פרשת וישב תשע"ח
זה מעצבן אותן. גם אותם, אבל בעיקר אותן. כמעט על פעם שאני אומר את זה. ואני אומר את זה הרבה. ואם במקרה זה לא מעצבן מספיק, אני אחדד את המסר. כי חינוך מתחיל בקצת לטלטל. אתן ה-פריפריה אני אומר להן, לבנות הגולן. אתן פריפריה גיאוגרפית (ועם זה קשה להתווכח), אתן פריפריה חברתית - תרבותית, ואתן (וכאן זה כבר מתחמם) גם פריפריה מגדרית. אתן גרות בגולן, דתיות ו-בנות. [וכאן יכול לפרוץ ויכוח שלם, כי נדמה להן שאני חושב שזה המקום שלהן, בעוד שכל המטרה שלי היא להוציא אותן משם ולפרוץ את גבולות הפריפריות הנ"ל].
ולכאורה מי אני שאטיף על דבר כזה? כאן ביתי וגם פה אני נולדתי. ועל אף שנים דרומיות שעברו עלי מגיל 18-24 מעולם לא שיניתי את הכתובת בתעודת הזהות. לכאורה אני דמות של איש הפריפריה שלא ראה שום דבר בעולם חוץ מהגולן וגם ממשיך גם לעבוד בגולן. יש בזה משהו, אם כי בכל זאת יצאתי לכמה שנים, ראיתי דברים אחרים ואני בעיקר משתדל, גם מכאן, לחשוב "מבחוץ".
הרבה שנים מחיי אני חי בקנאה גדולה על דור ההורים שלי שחיו באידאולוגיה יום יומית, כי הרי כשמקימים יישוב, כמעט כל פעולה ביום יום היא הקמה של יישוב בארץ ישראל. ואנחנו? היישובים בנויים, המערכות מתפקדות, ואמנם תמיד אפשר יותר, אבל סך הכל אנחנו חיים בנוחות גדולה יחסית לדור הקודם, כבר לא צריך לסכל אבנים ולהפריח את השממה, אנחנו מתעוררים כל בוקר לפריחה.
ולכן, אני חושב, שהאתגר של הדור שלנו, הדור השני, גדול הרבה יותר. אמירה נפוצה ברמת מגשימים הייתה "השבילים מחנכים". אמנם תמיד לבית יש את המטענים שהוא מעביר, אבל חיי הקהילה ה"רגילים" ביותר היו מבחינתנו אידאולוגיה של תורה ועבודה, לא היה צריך לדבר על זה כל כך הרבה, חיינו ככה. והיום-  זה כבר נסתר יותר. חיי היום יום עוסקים יותר באישי שלי ופחות בציבורי - קהילתי - ישראלי, במיוחד אם האזור שבו אתה חי הוא אזור שקט מבחינה ביטחונית, כלכלית ופוליטית. וזה מסוכן. מסוכן לגדל ילדים כשנוח מדי, פעולות החינוך צריכות להיות מאומצות הרבה יותר. לשמור על הייחודי שלי תוך חיבור לכל מה שקורה בארץ ובעולם הוא מאוד לא פשוט כאן ויכולים להיות לזה מחירים לא פשוטים בנפש, אתה עלול לטבוע בעצמך.
לכן, אנחנו הדור השני, צריכים להיות הגשר הבין דורי. לחנך את ילדינו לחשיבה בעלת אופי אישי וחוקר, להיות מחוברים לתנועה מבלי לאבד את היכולת להטיל ספק, לגדול ולהתפתח ברמה האישית תוך מגמה של חיפוש איפה אפשר לתרום ואיפה אפשר לתת.
תנועת הנפש שלי היא ממש לא - "הנוער של ימינו" וכדומה, בדיוק להיפך, אני רואה בילדים שלי ובתלמידות שלי כוחות גדולים הרבה יותר מאשר היו לי, יש להם הרבה יותר הזדמנויות לגדול ברמה האישית ולהניע מהלכים גדולים, אנחנו רק צריכים לעזור להם בכך, לפתוח להם פתח לעצמם ולעולם.
***המדור השבוע מוקדש לשמיניסטיות שיצאו השבוע לראות את הארץ ואת העם אשר בה - אשר הוא והם (והן) בעלי מידות.

"בפסוק ויהי בבית אדוניו המצרי, ויהי שם בבית הסוהר, ויהי - בהוויתו יהיה, והוא בבחינת השתוות שלא קיבל שינוי מאלה המקומות… ויוסף היה במצרים. הוא יוסף הרועה הוא המלך ולא נשתנה… וגם כשירד למצרים ולבית הסוהר ידע שזהו שליחות הבורא יתברך ובכל מקום שרצונו יתברך לשלוח האדם - צריך לעשות שליחותו ולעשות רצון המלך…" (שפת אמת, וישב, תרע"א).

לשליח יש מעמד מיוחד, הוא ידו הארוכה של השולח, מה שהופך אותו לשולח עצמו מבחינה חוקית. האדם הוא שליחו של הקב"ה בעולם והוא פועל מכוחו ומרצונו, אך להבדיל משליח רגיל, גם אם האדם שינה משליחותו, מה שעשה - עשוי. להבדיל משליח רגיל - השליחות לא ממש ברורה (במיוחד בעולם ללא נבואה). והאדם עובד בעולם, בנתונים משתנים, בתנאים משתנים ותחת לחצים לפעמים לא פשוטים. ועל האדם מצד אחד להיות שליח, אחד כזה ללא רצון עצמי, מה שאומר לי השולח אני עושה בלי הרהור ובלי מחשבה, בין אם אני בבית הסוהר ובין אם אדון הבית ומצד שני להיות נאמן לאישיות שלי הנובעת מנשמתי המיוחדת לי בלבד על אף כל הלחצים מהסביבה.
הדרך, לדעתי, היא לעבוד במישור של הפיתוח העצמי כדי להכיר את נשמתי וייעודי המתאים לי ואיתם ללכת לעשות את רצון בוראי.

שבת שלום,

איתן

יום שישי, 1 בדצמבר 2017

וישלח תשע"ח

בס"ד
פרשת וישלח תשע"ח

יש משהו מרתק ומלמד להיות בצד השני של עצמך. לראות את עצמך מהצד. הייתי אתמול באסיפת הורים של שני הבנים הגדולים שלי. הם לומדים בישיבה התיכונית בחיספין, מקום שבו אני לימדתי (וגם למדתי) עד לפני 3 שנים. ומצאתי את עצמי חושב מחשבות של הורה ומורה ביחד. אני מסתכל מהצד של ההורה על עבודת המורה ממש באותו המקום שאני הייתי בו לפני כמה שנים, תוך שאני כבר חושב איך הם, המורים, רואים אותי בתור הורה ומה אני לומד מזה לאסיפת ההורים שתתקיים אצלנו עוד מעט, והפעם אני כמורה.… אני מביא את הסיפור הזה גם לעצם השיתוף ברגעים הקצת מבלבלים האלה, אך בעיקר כדי לדבר על אותן נקודות, אותם אירועים ומצבים המביאים אותי לעשות חשבון נפש.
המפגש הזה הביא אותי לחשבון נפש על העבודה. עד כמה ההשקעה שלי מכוונת, עד כמה אני מדייק. מדייק מול התלמידות, מול ההורים, מול המורים. עד כמה אני מדויק במעשים, אבל בעיקר מה שחשוב לי הוא הדיוק במוטיבציה. מה גורם לי לעשות כל פעולה, עד כמה אני נקי בקבלת ההחלטות שלי. האם נכנס משהו אישי להחלטות או שאני מצליח לקבל אותן בצורה המקצועית והנקייה ביותר?
הזמן עובר מהר ואנחנו שקועים בעשייה בעולם. לכן יש להקדיש זמן באופן מחושב לחשבון נפש, לבחינה מדוקדקת של המעשים והמחשבות שלנו. אבל הבסיס חייב להיות של בריאות נפשית. סך הכל אני בסדר. מה שאפשר לתקן - אתקן ב"ה, הכיוון הוא קדימה. חשבון הנפש לא נועד לעינוי נפש.

"... פירש על הפסוק ושאלך למי אתה וכו'. כי גם היצר הרע שואל השלוש שאלות שבמשנה [מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון] כדי להביא דאגה ועצבות. וצריכין להתחזק ולהשיב אליו: לעבדך ליעקב - על ידי הביטול לכלל ישראל. מנחה - הוא המעט שבא במסירות נפש… לאדוני לעשיו - על ידי עבודה רבה נגד יצר הרע… ויש להוסיף וגם הנה הוא אחרינו - על ה' יתברך שצריך האדם להתחזק בזה כי ה' מסייע לאדם… והמעט שאדם מתחיל עוזר לו ה' שיוכל לגמור הכל כראוי…" (שפת אמת, וישלח, תרל"ה).

עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון (אבות ג', א')

שלוש שאלות מלוות את האדם ומצילות אותו מעבירה. שלוש שאלות שואל יצר הרע את האדם. ומחדש השפת אמת, כי אלו הן אותן שאלות בדיוק. השוני הוא במטרה ולכן גם בדרך שבא שואלים את השאלות. לכן גם התשובות צריכות להיות שונות.
יצר הרע (שכבר למדנו שהוא העולם הזה) מזוהה עם עשו איש העולם הגדול. יש לו מניעות להרוג את יעקב, אז הוא מנסה לדכא אותו, לשבור את רוחו ולא לאפשר לו להיות שמח. ל(מה) מי אתה (בכלל)?? לאן תלך?? למי אלה לפניך?? - אתה חסר כיוון, אתה חוטא, אתה גנב… כן, תעשה חשבון נפש, תראה כמה אתה עפר, רימה ותולעה, עזוב, תוותר…

השפת אמת מלמד את הדרך הנכונה לענות את התשובות של עקביא בן מהללאל במשנה:

למי אתה? - ליעקב. אני חלק מעם ישראל. גם כשאני טועה וחוטא אני חלק מהכלל.
לאן תלך? - אני הולך עם המנחה שלי, עם מסירות הנפש שלי. עם הקורבן הצנוע והזול ביותר. קורבן עניים. על קורבן נדבת מנחה נאמר בתורה "ונפש כי תקריב.." קורבן מנחה עולה מעט כסף אבל לעני זו מסירות נפש.
למי אלה לפניך? - לאדוני לעשיו. כל זה כדי לתקן אותך עשיו. לתקן את יצר הרע. להכליל את יצר הרע בתוך הקודש.
ושימו לב מלאכים, אומר יעקב, תנו לו עוד תשובה גם אם הוא לא שואל - וגם הנה הוא אחרינו. הוא - הקב"ה. נכון, אנחנו חוטאים, אנחנו מסוגלים לעשות רק מעט. באחריותנו להתחיל את המהלך של הפעולה בעולם וה' בחסדו יעזור לנו לסיים.

[ש"ב לשולחן שבת - לעשות את ההקבלה בין המשנה לדברי השפת אמת]

שבת שלום,

איתן

יום שישי, 24 בנובמבר 2017

ויצא תשע"ח

בס"ד
ויצא תשע"ח

נחלים נחלים של… גואש… כך אפשר למצות במספר מילים את הביקור המסורתי של צוות חינוכי בסניפים השונים. גואש ורעש. מה שמביא אותי לחשוב, מה יש בבני עקיבא בפרט ובתנועות הנוער בכלל? האם יש כאן משהו משמעותי או הפנינג מתמשך של חבורת ילדים צועקים "צ'יקיקוקוקו" וכמה מדריכים שצועקים איתם, שרודפים אחריהם, צובעים ומנסים להעביר פעולה? גם כמדריך (והיום כמורה) אני לפעמים תוהה, מה נשאר מכל היום - יום הזה המרכיב את השגרה של העבודה החינוכית אז בבני עקיבא והיום באולפנה או בישיבה שלימדתי? וכמובן שאפשר להרחיב את השאלה הזו גם למעגלים של חברים, משפחה, ילדים ולכל תחומי החיים.
נראה לי כי ההסתכלות הנקודתית של ה"כאן ועכשיו" מרכיבה את רוב ההוויה שלנו בחיים. אנחנו מתכננים קרוב, מרגישים את מה שקורה כאן, שמחים את השמחות ודואגים את הדאגות הממלאות לנו את השגרה. ובהסתכלות כזאת, גואש, רעש וקטעי קישור ממוחזרים, נותנים לי הרגשה לא טובה. סוג של בזבוז כסף, אבל בעיקר בזבוז של הכוחות והפיכה של משהו עם כותרת של "חינוך" בדיוק להיפוך הגמור.

זום אאוט.

ממבט של כמה שנים מאז סיימתי את תפקידי כחניך ומדריך בבני עקיבא , אני רואה בתנועה הזאת (בנוסף לאותם מעגלים שהזכרתי למעלה) מקום בו עובר על האדם תהליך של עיבוד וגיבוש של הזהות האישית, החברתית, הלאומית והערכית. אותן מאות שעות המורכבות מפעולות, משחקים, דיבורים, אוכל, מחנות וכן, גם "בזבוז" של זמן ובזבוז (בלי מרכאות) של גואש, יוצרים לאט, לאט, שלב אחרי שלב מבנה בנפש, שייכות לקהילה, לחברה, לעם, לתורה, לאלוהים. כן, ככה אני אומר את זה מבלי להרגיש שאני זורק ססמאות לאוויר. חניכים ומדריכים יקרים, זה לא יקרה בפעולה אחת. לא בפעולה אחת, לא בשיחה אחת, לא בשיעור אחד. אבל הכל חודר, הכל שוקע, ושכבה אחרי שכבה מתקבלת דמות של אדם.
וככל שנשכיל לכוון את כל אותן אלפי פעולות קטנות, כל אותם רגעים של מגע אנושי למטרה של בנייה, חיבור וקשר אל בני האדם, אל הערכים, נוכל לנצח את היום יום השוחק, את ההסתכלות הפסימית. לחנך.
ה' עמכם.

"בסדר ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה… ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחו"ל עד שחזר ויפגעו בו מלאכי אלוהים וזה שכתוב וישבת עמו ימים אחדים שהיו כל הימים באחדות ודביקות בשרשו… וזה היה עיקר הנדר והבקשה אם יהיה אלוהים עמדי וכו' שלא יתפרד מן הדביקות על ידי לבן ההרשע ותחבולותיו כנ"ל (שפת אמת, ויצא, תר"נ).

בכתיב של התורה ישנן הפסקות בין חלקים שונים, חלקן הן הפסקה באמצע שורה ומעבר לשורה הבאה (פרשה פתוחה) וחלקן הן רווח גדול באמצע השורה והמשך הכתיבה באותה השורה עצמה (פרשה סתומה). השפת אמת מסב את תשומת לבנו לעובדה כי פרשת ויצא היא הפרשה היחידה בתורה בה אין הפסקות בכלל בכתיב וכי הדבר בא ללמד על אישיותו של יעקב.
חייו של יעקב מלאים התמודדויות, עליות ומורדות, החל מרגע לידתו ממש ועד מותו. וכשיעקב יוצא מה"חממה" של אוהל בית המדרש לכיוונו של לבן הארמי, הוא יודע שלא יהיה פשוט. במשפחה העברית של  תרח קיימת תחרות בין האח נחור שנשאר עם משפחתו בגולה, הקים ישיבה ומשם רוצה לעזור לאנושות להתקדם (אבל בפועל המשפחה התבוללה - לבן הארמי מול אברהם העברי) לבין משפחת אברהם המקימה בית לאומי בארץ ישראל שהוא יהיה הבסיס להשפעה ולתיקון העולם. והמלחמה הזאת הייתה נגמרת ברצח יעקב לולא התערב הקב"ה ברגע האחרון בהר הגלעד.
ועם כל ההתמודדויות האלה, החיים של יעקב בנויים מרצף אחד ללא הפסק. כל המעשים שעשה - לימוד התורה, הקמת המשפחה, בניית מצבה, אבל גם - קניית הבכורה, ההתגנבות והרמאות לקבל את הברכות, רעיית הצאן ולימוד גנטיקה מהמלאך כדי להקים לו בסיס כלכלי (הרצאה בנושא ביום חמישי…), כל אלה אצל יעקב משמשים למטרה אחת. הכל אצל יעקב אחד. רבקה משלחת אותו ללבן רק "לימים אחדים" שהפכו ל-22 שנה ובעצם נפרדה ממנו לעולם, יעקב עובד ברחל שבע שנים שבעיניו גם הם ימים אחדים. הימים של יעקב אחדים -  מלשון אחדות, בכולם הוא רואה חלק מהמטרה הגדולה ולכן כל פעולותיו מכוונות לשם. יעקב התמודד, בדיוק כמונו, עם השגרה, עם הדברים המסיחים את דעתנו מהעיקר. ויעקב עובד על זה כל יום ומלמד אותנו את השיטה - ימים אחדים. ימים, פעולות, מעשים, מחשבות שלכולם כיוון אחד. לצד הלימוד והעבודה, אפשר גם לשחק, לצחוק, להשתעשע. גם להלחם ולפעמים אפילו מותר לרמות… אבל כשאנחנו יוצאים למסע של חיינו, עלינו לזכור, כמו יעקב, מאין באנו ובעיקר - לאן אנחנו הולכים. ואז אפשר גם לזרוק (קצת!) גואש...

שבת שלום,
איתן


יום שישי, 17 בנובמבר 2017

תולדות תשע"ח

בס"ד
פרשת תולדות תשע"ח

לעובדה שאני אוהב מאוד את מה שאני עושה בעבודה ולכך שהעיסוק החינוכי באולפנה תופס לי חלק כל כך גדול מהזמן ומהנפש, יש יתרונות גדולים מאוד, אבל גם יכול להביא לחסרונות. אני באמת מאחל לכל אחד שיהיה כל כך מסופק בעבודה, כל כך מאמין במה שהוא עושה, שנימי הנפש שלו יהיו קשורים במהות של מה שהוא עושה בחיים כמו שאני מרגיש. אחד המפקחים ביקר בחדר המורים שלנו לפני כשבועיים ושאל כל אחד מהמורים מהי האולפנה בשבילו? התשובה שלי הייתה עולם. אני חי בעולם הזה שנקרא חינוך באופן כללי ובאולפנה באופן פרטי. אני כל כך חי בעולם הזה, שלפעמים אנשים (אמא שלי, חברים…) דופקים לי על הזכוכית מבחוץ כדי לשאול אם אני מודע לעובדה שיש עוד דברים ואנשים בעולם.

נחזור לחסרונות. אחד כבר הזכרתי על הדרך והוא הצמצום שיכול להגיע מזה לנושאים אחרים שקיימים (אני ממש לא יודע מה קורה בארץ, אם כי אני מניח שבנימין נתניהו עדיין ראש ממשלה, רק בגלל שזה מה שקורה תמיד…). אבל החיסרון הגדול יותר בהיקשרות למשהו (או מישהו) הוא התלות. וכשטוב, אז הכל טוב. וכשקצת פחות טוב, וכשלא הולך, אז גם הלך הרוח הזה נכנס אלייך בעוצמה אדירה שגורמת לסערה פנימית גדולה. ואת הסערה הזו צריך לקבל כחלק מהעניין ואת הסערה הזו צריך לנהל בחוכמה, כדי שלא היא זו שתנהל אותך ותהרוס את כל מה שעומד בדרכה.

הדרך לטיפול בסערות כאלו, במצבים כאלו שהכל "עף" ונראה לא יציב, ומאיפה בכלל אפשר להתחיל, האבן הראשונה בדרך, היא קודם כל להחזיק במשהו יציב. לאבחן, לחפש וללכת אל אותם הדברים, אל אותם האנשים שמהווים לנו עוגן, אל מקורות האנרגיה שלנו. קודם כל לקבל מעט יציבות וכוח. השלב השני הוא לעמוד לנוכח המציאות, להכיר בה. להכיר את הבעיה, להכיר את המגבלה שלך ובאופן חד ואמיתי לעשות את מה שצריך כדי להגיע לפתרון שיהיה טוב לכולם. כי כשטוב לך, טוב לסובבים אותך. התהליך הזה של בירור צריך להיות נוקב ומדויק. "אין מרחמים בדין". אבל המהות של אותו דיון נוקב, של אותו דין הוא רחמים, הוא להיטיב.

"בפסוק ויעתר יצחק דרשו חיז"ל שנמשלה תפחת צידקים לעתר (קלשון). מה עתר מהפך התבואה ממקום למקום כן תפילתן מהפכת מידת הדין לרחמים… כי אברהם אבינו עליו השלום המשיך בחיי חסד - אל בכל יום ויצחק בא לתקן מידת הדין ולהפכה לרחמים…" (שפת אמת, תולדות, תרנ"ג).

יצחק וריבקה עומדים מול משבר קשה. עקרות. ויצחק - מתפלל. הפירוש המילולי של המילה להתפלל היא לעמוד בדין (לשון פלילים). היא מופיעה בפעם הראשונה אצל אברהם איש החסד המקבל הנחיה של הקב"ה להתחיל לשתף את מידת הדין, וכאן היא מופיעה אצל יצחק שאצלו מידת הדין היא המידה העיקרית. ויצחק מתפלל לנוכח (=מול) רבקה. הקושי אצל יצחק נוכח, גלוי. יצחק מציב את הקשיים אל מול העיניים ומתפלל כדי לשנות. לשנות עד כדי היפוך מלא של הדין!

מידת הדין אומרת - מה שקיבלת מה' זה מה שמגיע לך, אל תתלונן, ממילא אין מה לבקש, ממילא אין מה להתפלל. יצחק מביא לעולם את ההיפוך. יצחק מגלה כי הבחירה החופשית האמיתית של האדם יכולה לקחת את אותו הקושי ממש, בלי להתחמק, ולהפוך אותו לנקודת כוח. אולי בדין לא מגיע לי, אז אני אבקש ברחמים. לחמוק מהקושי, מלמד יצחק, ויגיד גם אחריו זה כל פסיכולוג, רק גורם רעה לאדם. שים את הבעיות מול העיניים ותראה מה הניסיון מזמן לך, אילו כוחות ושינויים אתה יכול לעשות בך ומתוך זה שינוי בעולם שסביבך.
אברהם אבינו הניח את התשתית של החסד. אבל, חסד לבד יוצר קלקול. ולכן הוא מקבל את יצחק ולומד שיש מקום חשוב למידת הדין. יצחק שמידתו דין מראה שבעצם הכל רחמים. האפשרות לעמוד למשפט היא הבסיס לאפשרות לתיקון וממילא לרחמים ולאפשרות לשינוי.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 10 בנובמבר 2017

חיי שרה תשע"ח

בס"ד
פרשת חיי שרה תשע"ח
כבר שלושה שבועות אני מדבר על הליכה. מצפה להליכה. וזאת הייתה חתכ'ת הליכה! שלושה ימים של הליכה בטיול השנתי. את ההליכה הגדרנו כבר כמצב של התבוננות המאפשר גילוי. הכנה של מצב המאפשר בנייה של עוד קומה. אני מרגיש שנפלה בחלקי הזכות לאורך השנים ללכת עם כל כך הרבה אנשים טובים. לפעמים הם אלו שנתנו לי יד והיו כאלה שאני הייתי זה שהושיט יד מכוונת. אבל ההליכה המשמעותית ביותר בעיניי היא ההליכה אחד לצד השני, אחד עם השני, ללא מעמדות וללא תלות. והגילויים הם מדהימים. והשנה זכיתי, שוב, ללכת לצד צוות מדהים שעושה את מקום העבודה שלי להרבה מעבר למקום עבודה ולצד התלמידות שההליכה לצדן נותנת לי הרבה אופטימיות לגבי החוסן של הדור שלנו, הפריצה שלו בכלל, ושל החלק הנשי בפרט. וההליכה לצדן גם נותנת לי הרבה מבט על עצמי, הרבה למדתי.

טיול שנתי הוא הליכה מרוכזת. הליכה בטבע וההתגברות על מכשולים, אבל גם לבשל את האוכל ולדאוג לכל הדברים הקטנים (= הגדולים בשבילי, שלא אפרט מפני קוצר היריעה…). אני נוהג לסכם בפני התלמידות את הטיול השנתי (הפעם לא יצא) ולומר שאמנם בטיול השנתי יש משהו משוחרר יותר, משהו שנראה פתוח יותר, אבל זו רק העטיפה שמלמדת על התוכן האמיתי בנקודות המפגש כל השנה באולפנה וגם על המפגשים מחוץ למסגרת הלימודים ועל מפגשים עם  אנשים בכלל. כן, כל השנה. גם כשצריך לקיים מסגרת קצת יותר הדוקה, וכן, גם שצריך להראות כעס. במהות - הכל אותו הדבר. התפאורה אולי משתנת, הכלים הם אחרים, אבל המטרה היא אותה המטרה ומה שמנחה אותנו מבפנים הוא אותו הדבר, גם כשאנחנו צוחקים יחד וגם כשקצת פחות…


" שני חיי שרה כולן שוין לטובה. פירוש שיש כלל ופרט שבכל יום צריך לתקן דבר מיוחד… שכל השגה שמשיג האדם כל ימי חייו יישארו קבוע בלבו כל ימי חייו וזה שכתוב בא בימים, שכל הימים באו אתו כאחד… שכל מה שאדם משיג ורואה בשכלו צריך שיישאר אצלו לעולם…" (שפת אמת, חיי שרה, תרל"ג)


הפסוק הפותח את הפרשה ומסכם את חייה של שרה נראה ארוך ומלא בחזרות על השורש ש.נ.ה שלכאורה מיותרות. "ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה.." ודרשות רבות נאמרו עליו. רש"י בעקבות המדרש מביא שכל השנים שלה בגילאים השונים "כולן שוין לטובה". דרשה נחמדה אבל לא נשמעת הגיונית. שרה בגיל 89 היא אשה זקנה ועקרה שכבר לא מצפה לילדים ורואה איך לאברהם נולד בן מאשה אחרת. שרה בגיל 90 היא האשה המאושרת ביותר בעולם, אשה זקנה שילדה, אשה המתבשרת כי מהבן הזה יהיה ההמשך של אברהם ובו ובזרעו תלויה הצלחת האנושות כולה, כל מפעל חייהם! אז איך אפשר לומר שכל השנים היו לטובה? איך אפשר לומר שכולן היו שווים?? השפת אמת נותן פירוש עמוק יותר למדרש. לא כל שנותיה של שרה היות טובות, אבל כולן היו "לטובה". שרה ידעה לקחת את כל הצדדים השונים של החיים, את ההצלה מחרן, את ההצלחה בארץ, את החטיפות בחוץ לארץ, רעב, עקרות, לידה ושמחה. מכל הצדדים השונים מאוד של החיים היא בנתה בניין של טוב. גם לאחר הלידה המשמחת היא לא שכחה את תקופת העקרות, היא לא הייתה רק אמא לבן, היא הייתה אמא לבן אחרי שנות עקרות, כך שהיותה אם קיבל משמעות גדולה יותר, כי לתוך האמהות שלה היא מגיעה עם בניין שהיא בנתה כל חייה, היא לא שכחה שום דבר, כל מה שעברה היה נדבך לאותו הבניין.
גם אברהם היה "בא בימים" ביטוי מיוחד לזקן. הוא לא רק היה מבוגר מאוד. הגיל המבוגר שלו היה בנוי מכל אותם הימים הפרטיים. הימים שלו לא נשארו מאחור, הם באו איתו. גם הוא, כמו שרה, בנה את בניין חייו - חיינו מלבנות קטנות, שכל אחת מהן חשובה, לבנה ועוד לבנה, יום ועוד יום, שכל אחד מהם מלמד משהו אחר על אותו בניין - העם היהודי.


זכרו את הימים שלכם, זכרו כי לא משנה מה עברתם - מכל דבר ניתן לגדול. כל חוויה היא חלק מכם ואתם תקבעו כיצד היא תשתבץ בבניין.


שבת שלום,

איתן

יום שישי, 3 בנובמבר 2017

וירא תשע"ח

בס"ד
פרשת וירא תשע"ח


העברת תחושות ורגשות לאדם אחר היא אולי אחד הדברים הקשים ביותר בתקשורת בין - אישית. הרי ברגע שהוצאת את התחושה כמילה מדוברת, נתת לה צורה מוגבלת והקטנת אותה. אבל הדיבור הוא הכלי האנושי העיקרי ואיתו צריך לעבוד. מי שלא חי בשנות ה-90 של המאה הקודמת (שאומרים את זה ככה זה נשמע ממש מזמן) לא יוכל להבין את התחושות הקשות שהיו אז בעם. כמו שמי שנולד בארץ לא יכיר את התחושה של  איך זה להיות יהודי בגלות ומי שלא חי לפני מלחמת ששת הימים לא ממש יוכל להבין את תחושת המצוקה לפני המלחמה ואת תחושת האופוריה שאחריה. אבל להקשיב צריך, כי צריך ללמוד. ללמוד מה היה כדי לדעת לפעול בעתיד.
תחושות חזקות רבות הציפו אותי בשנים האלה. שנות אוסלו. התחושה שאתה מיעוט שנמחץ תחת המדינה הענקית. תחת איש חזק שרימה אותך. שהנה הולך להתרסק לך החלום בפנים. הולך להתרסק לך הבית. והאמונה עומדת במבחן. הזוהי תחיית ישראל? או חורבן נוסף? אולי לא נתגייס לצבא?
ואז, מוצאי שבת. וברגע אחד הלם נוראי. שלב של בלבול מוחלט. והשאלה האם אנחנו אשמים ברצח של יצחק רבין או דווקא הנרדפים בסיפור הזה? אתה מתנדנד בין להאמין לזה שמאשימים אותך (הרי היית בלא מעט מההפגנות) ומסתכלים עלייך בעין עקומה גם כשאתה מתגייס לצבא כמו כולם, לבין התחושה והאמונה שזה לא הציבור שלנו, זה לא הדגל שלנו, להיפך! איך אתם לא רואים את זה? והאם עוד אפשר ללכת יחדיו?
והשנים שעברו אולי הקהו מעט את התחושות של אירוע הרצח, אולי מעט איזנו את הסערה, אך צריך להכיר שכוחות הפילוג עוד קיימים ומרימים את ראשם כשרק נותנים להם. אוסלו, הסכמים, פינויים, גוש קטיף, בג"ץ… והתקשורת שמצד אחד מגוונת היום יותר ויש בה יותר מקום לכולם, יש בה עדיין מליבוי והגברת השונה, זה שמראה שכאילו ההליכה ביחד אינה אפשרית, מישהו אחד בהכרח יהרוג מישהו אחר.
נהוג בימים שכאלה, להיות הכי פוליטיקלי קורקט, להגיד את המילים הנכונות על שלום ואחווה בין כולם, מילים שהן מצד אחד נכונות וטובות, אבל לפעמים מרוב הקריאה לאחדות, מנסים לייצר אחידות. אחידות היא כלי חזק, היא אחד הכלים שאפשר לבנות איתם מגדל שראשו בשמיים, שאפשר לבנות איתו מדינה גם בתנאי מחסור ולהפריח את השממה. אבל אחידות זה אומר שאם אתה לא כמוני אני בהכרח שונא אותך. ובסופו של דבר זה מתפרץ. אם לא נדגיש דווקא את השוני בינינו ועם השוני הזה נצא להליכה המשותפת, אז נתפזר על פני כל הארץ, אז לא נדבר באותה השפה גם אם פיזית נחיה באותה מדינה.


"ויקם וילך… קדמו שטן בדרך ונראה לו בדמות זקן… אמר לו בן שנתן לך למאת שנה אתה הולך לשחטו? אמר לו: על מנת כן.. ואמר לו… ואמר לו… ואמר לו… ואמר לו ליצחק… ואמר לו…" (מדרש תנחומא פרשת וירא סימן כ"ב).


את המדרש המופלא הזה, על אחת הפרשיות המופלאות / מוזרות / חשובות / מטרידות של עקדת יצחק למדנו עם הרב שמעיה בבית המדרש ביום חמישי. בכוונה לא הבאתי את המדרש בשלמותו וגם לא את עיקרו של הלימוד, אלא, רק את המבנה של המדרש. התורה משאירה חלל גדול בכל מה שהתרחש בשלושת הימים האלה בין הציווי להעלות את יצחק לעולה לבין זמן הביצוע. שלושה ימים שאב ובנו יודעים מה הולך לקרות ומה שאנחנו יודעים ומה שמודגש הוא רק שהם הולכים לשם יחדיו. אז המדרש "נכנס" אל תוך ראשם של אברהם ויצחק ומדברר אותם. מתאר את הקריעה הפנימית בנפשם. כל אחד מול עצמו, אומר לו - לעצמו ואומר לו ואומר לו ואומר לו…
שניהם יודעים שיש להם מטרה משותפת בהפצת קידוש השם בעולם. לכל אחד הסגנון שלו. ונראה כאילו עכשיו אחד מהם מסיים את תפקידו. אבל - וילכו שניהם יחדיו, וילכו שניהם יחדיו. על ההליכה כבר דיברנו שבוע שעבר. הליכה היא התבוננות, היא מחשבה המביאה לידי מעשה. ואפשר ואולי אפילו חובה להיות שונים, גם להתווכח ולנסות באופן פוליטי לקדם את הדרך כפי שאתה רואה אותה, אבל בכל שלב של הדרך לשים לב ללכת יחדיו.


וילכו שניהם יחדיו - ויצחק לא נעקד.
ולא הלכו שניהם יחדיו - ויצחק נרצח.


ובקטנה לסיום, עם הצד הפוליטי שהוא לא אני, לא נפגשים כל יום, לא עומדים בדילמה הזאת לעיתים קרובות, אבל עם השכן / חבר שלידי, איתו אני נפגש כל יום ואולי אנחנו הצבענו בבחירות לאותה מפלגה, אבל הוא שונה ממני בדברים אחרים שביום יום נראים עוד מפרידים יותר. האם איתו אני הולך יחדיו?


שבת שלום,
איתן


אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...