ויגש (י' בטבת) תשפ"א

 בס"ד

מוזר לצום ביום שישי. יום של בית. לכל אחד יש את מנהג יום השישי שלו. אצלי זו ארוחת בוקר שקטה ודי קבועה. יושב עם נעמה, על הפיתות המיוחדות שמגיעות טריות בשישי. שקט של לפני הסערה.. ארוחת צהריים של יום שישי - בין "פיתות עם חומוס וצאו לי מהמטבח" לבין טיגונים וטעימות מהאוכל של שבת (אצלנו השני כמעט תמיד). בקיץ מילק שייק לפני שבת ותמיד תמיד (בוודאי ניחשתם) כוס קפה ופיסת שוקולד לפני קבלת שבת.

ובכלל, אין צום אחר ביום שישי. נכון, הסיבה הרשמית היא דיוק מהפסוקים, אבל למה דווקא על הצום הזה נאמר "היום". יום תחילת המצור. יום של אבל על הסגירה בגטו וההשמדה. בימים אלו של קורונה יש לנו איזה מושג קלוש מהו מצור. גם אם לא נחוש באמת את הרעב שהיה בירושלים לפני החורבן, גם אם לא נדע מהו טעמה של קליפת תפוח אדמה, יש לנו, בסגר קורונה דור 3.0 כבר מושג על תחושה של סגר. על הגבלה, על אנשים שנשארים לבד. לבד בבית. לבד בנשמה. ואי וודאות אחת גדולה של מתי כל זה ייגמר. עם כל הטכנולוגיה והרשתות החברתיות, עם כל ההתקדמות הברוכה בהעברת מידע וקידום הלמידה העצמית, כבר מובן, שלהתכתב זה לא לדבר, תמונה בזום זה לא לראות.

יצאנו ממצרים. עברנו את פרעה. עלינו מהאפר שהשארנו באירופה. למדנו כבר כמה שיעורים בגאולה. אנחנו יודעים לעשות טעויות, אבל כבר למדנו איך להגאל. איך להפוך מצור של רעב ושל ניתוק לברכה גדולה. איך לשמור על צלם האדם והאחווה גם כשהכל בוער מסביב. אז נצום היום. נזכור. ובעיקר ננסה כל הזמן לשבור את המצור, להבקיע את החומות המפרידות אותנו האחד מהשני ולתת כל אחד מברכתו לאחר.

במדרש אנכי ארד עמך כו' אעלך כו' ועל מנת ויוסף ישית ידו כו'. פשוט הפי' שגאולה תלויה בשנמצא כחו של יוסף בכלל ישראל. אמנם יש לומר כי קאי גם על הגלות. כי באמת לא נזכר תנאי בכתוב. רק מכלל שאמר הקב"ה כל אלה הדברים נמצא תלוין זה בזה. וא"כ גם אנכי ארד עמך כו' קאי על זה התנאי כי שורש הגלות הוא הגאולה ואין קיום לגלות רק בכח הגאולה ונמצא הגאולה חיות הגלות. והבטיחו הקב"ה שלעולם יהי' הרפואה קודם למכה [...] והוא ענין למחיה שלחני אלהים לפניכם פי' שהוא הי' הנותן להם חיות בגלות לכן כל זמן שכוחו של יוסף קיים לא התחיל הגלות עד שכתוב לא ידע את יוסף כו' [שפת אמת, תרל"ז]:

יעקב מקבל את הבשורה הטובה בחייו. אבל יש בה גם סוג של, אולי, כשלון. הבטחת הזרע נראית חזרה כמושלמת, אבל איפה ברכת הארץ שקיבלו סבו, אביו וגם הוא בעצמו. הוא כבר יודע שהוא לא יזכה לראות שוב את הארץ, בוודאי לא את בניו נוחלים אותה. והמחיר יהיה כבד. מסתבר, שבניו הם אלו שנאמר עליהם בנבואה לאברהם "ועבדום ועינו אותם". הוא יזכה לברך את נכדיו שלא זכה להיות בלידתם, אבל השואה כבר בפתח.

אבל, מבטיח הקב"ה ליעקב, השורש לתרופה נמצאת כבר בתחילתה של המחלה. הגאולה טבועה בעצם הגלות. גם אני, הקב"ה, אהיה יחד עם בני ישראל במצרים (ומכאן גם עוצמתה), שורש הסגולה לא ישתנה ולא יימחה. וגם יוסף. הדמות שהתחילה בפירוד, היא זו שתאחד את העם והאחדות הזאת היא זאת שתהיה שורש הגאולה, לא מצד הסגולה, אלא, מצד הפעולה. יוסף, שידע לשמור על עצמיותו בזמנים הכי קשים במצרים, ילמד את עם ישראל שבזכות הסגולה ובזכות מה שאנחנו נעשה "אם עברנו את פרעה - נעבור גם את זה".

שבת שלום,

איתן.

אהוביה. כנראה חלקנו על דרך הפעולה. אבל את אש האכפתיות והזעקה על הרע, את העשייה, גם כשידעת שאתה עלול לשלם מחיר אישי כבד, אני מקווה לגדל בי.

מקץ תשפ"א

 בס"ד

פרדיגמה. מערך הכולל של עמדות, תפיסות, שיטות וערכים. אם נשתמש בשפה פשוטה יותר, נוכל לדבר על פרדיגמה כמבנה בעל גבולות. לפעמים ברורים יותר לפעמים ברורים פחות, אבל יש עולם תָּחוּם שחי בתוך עצמו. יש לו שפה, תפיסות וערכים ויש קושי להכיר את מה שמעבר. שינוי של פרדיגמה, כך על פי פילוסוף המדע תומס קון, זו כבר "מהפכה".

הפרדיגמה חשובה לתיאור ברור ושיטתי של העולם, אחדוּת של מושגים. בלי פרדיגמות נחיה כמו במגדל בבל לאחר בלבול השפות, זה יבקש לבנה וזה יביא לו טיט. אני חושב שהרבה מאוד מהויכוחים הערכיים והפוליטיים נובעים משיח חרשים - מגדל בבל כזה, כאשר כל אחד חי בעולם עם פרדיגמה שונה (מהו "שלום", מהי "דמוקרטיה", מהם אנשים "חפים מפשע"...) ולא מבין איך לא מבינים אותו…

עם כל נוחיותה של הפרדיגמה, יש בה משהו שמעכב התפתחות. אדם ששבוי בתוך עולם מושגים אחד ולא יכול לראות מעבר לו, הוא אדם שלא יכול להתקדם. הוא אדם ממוחזר. אדם ילדותי במובן של עולם מושגים ראשוני, לא בשל. איך יוצאים מגבולות הפרדיגמה? - חולמים. החלום, הן זה הלילי והן זה שבהקיץ. אדם שחולם, ששואף להתקדם, שמאמין בכך שהוא יכול לצאת מהגבולות של היכולות העכשוויות שלו, יכול גם לעשות "מהפכה", לצאת מגבולות הפרדיגמה שלו, לעדכן אותה, ולרענן את עולם המושגים, הערכים והתפיסות שלו.

תחשבו למשל על המושג "אמונה", מי שלא יחלום להתקדם, עלול להשאר עם המושג הזה כפי שהוא תפס אותו בגן. אמונה כזאת לא תחזיק מעמד בעולמו כמתבגר ותביא אותו לבלבול. אולי זה משמעותו של גיל הנעורים (שחל בגיל העֶשְרֵה, אבל צריך לשמור ממנו קצת בכל גיל), הזמן לנער את המושגים, את הפרדיגמות, זה זמן למהפיכה (תמיד זה קצת כואב, אבל הכרחי). אדם שחולם להיות אדם שלם יותר, מלא יותר יכול לגדול ולהניע את עצמו ואת אחרים לתיקון עולם.

כתיב וישכרו עמו כו' אמרו חז"ל עד עתה לא שתו כו'. ולמה עתה שתו. משמע שהרגישו שנתקנו בשלימות הראוי בישיבתם עתה לפני יוסף כמה שכתוב ויתמהו כו'. וענין האבות הוא תיקון הראשון בלי שום חטא. ותיקון השבטים הוא אחר החטא. כמו שהי' חנוכת המזבח אחר חטא הידוע כמ"ש מזה לעיל. ומצינו שכתבו חז"ל בכ"מ שכ' יין עושה רושם. וכאן כתיב וישכרו עמו כו' ולא מצינו רושם. והתירוץ הוא הואיל והיה השתי' שלא בכוונה ובדעת שלימה כי בהכרח שתו. ואמינא לפי רמז המפרשים טבח והכן הוא חנוכה. אף אנו נאמר וישכרו הוא מרומז על פורים. כי חנוכה ופורים הם נסים האחרונים סמוכין לסוף תיקון הכולל שיהי' נגמר במהרה בימינו בעת ביאת הגואל. ופנימיות אלה הדברים יובנו למשכיל בכוונת חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו' [שפת אמת, מקץ, תרל"ט]:

כשקוראים את סיפור יוסף ואחיו בקריאה פשוטה, יש משהו שנראה כאילו "מחבר הסיפור" לא דייק בעלילה. איך החרטומים הגדולים, המדענים והחכמים הגדולים ביותר בעולם, לא יכלו להעלות על דעתם את רעיון פירוש חלום פרעה? איך האחים לא חשדו בכך שהאיש שעומד מולם הוא יוסף? הם מכרו אותו לשיירה היורדת למצרים, הם מכירים אותו כאחד שיודע להסתדר, למצוא חן ושוב ושוב הם תמהים. על הכסף המושב (איך לא בדקו בפעם השנייה??), על סדר הישיבה, על היחס המיוחד לו הם זוכים…

אפשר להגיד באופן שטחי כי הקב"ה סידר כך את הדמויות כדי לקדם את העלילה של ירידת בני ישראל למצרים באופן נוח. אבל זה קשה הן מבחינת הבחירה החופשית והן מבחינת רמת העלילה. נראה, כי ניתן לשייך את הקשיים האלה לפרדיגמות בהם היו נתונים המצרים ואחי יוסף. המצרים לא יכלו לחשוב על המושג "רעב". אל הנילוס שוצף וקבוע מאז ראשית ההיסטוריה, נותן מים ומאפשר הזנה קבועה. האחים לא יכלו לחשוב על יוסף כשליט. עולם המושגים של האחים והמצרים היה מצומצם בתחומים האלו. 

אבי המשפחה, יעקב, חולם. גם אם אתה עכשיו עני ומאויים על ידי המשפחה, אפשר לראות מלאכי אלוהים, עלייה בסולם. בנו, ממשיכו, חולם על עצמו כאח מוביל ולא כאחד האחרונים במשפחה. והוא "מדביק" את המצרים בחלומות וההיסטוריה מזנקת קדימה. החלום של יוסף כבר חדר למציאות וכשכל האחים יושבים יחד לשולחן, הם חשים עמוק בתוכם שמשהו השתנה, שאפשר עכשיו לשתות יין בחברת המצרי הזה אחרי שנים של התנזרות מתוך עצב. "יש שבר במצרים", משבר הלידה, אותו כלי העוזר בלידה, עם כל הכאב הכרוך בכך כבר מוכן להוליד את העם, אשר גם בזמן הגלות ישיר "את שיבת ציון - היינו כחולמים", זה עם שנבנה כדי לא להיות שבוי בתוך פרדיגמה של גלות, עניות, חוסר יכולת לגדול. זה מה שהניע את המכבים, את בר כוכבא, את המחתרות ואת הממשיכים לחלום ולבנות.

שבת שלום,

איתן.

וישב תשפ"א

 בס"ד

באתי לכתוב על יום המורה ואז נשאלתי על ידי אחד הילדים אם הרשיתי משהו לילד אחר וזה זרק אותי ליוסף ואחיו. טוב, תמיד הכל מתחבר, אז נזרום, הורה, מורה.. לפעמים אתה רוצה להיות מורה לילדים שלך, לפעמים הורה לתלמידים שלך. המרחק הגדול יותר שבין מורה לתלמיד שלו מאפשר לו הרבה פעמים לראות אותו באור פשוט יותר, אפילו טוב יותר לפעמים, משהו יותר רך, יותר "נקי" מרעשי הרקע של כל החיכוכים הקטנים והגדולים שיש כשחיים יחד בבית משותף ותחושת כובד האחריות ההורית שלפעמים גורמת לנו לשגות מרוב אהבה. אבל קשר הורה וילד כל כך חזק שאתה כמורה יכול לפעמים רק להתקרב אליו במעט.

גם בסוגיית ההשוואה בין האחים אחד לשני וההשוואה שבין תלמידים יש בה מן הדמיון אצל ההורה והמורה. שניהם נדרשים להיות אחידים בתשדורת האהבה והקרבה מצד אחד ומן הצד השני לתת לכל אחד לפי צרכיו, רצונותיו וכשרונותיו.

ואנחנו גם רואים את חסרונם. והוא משפיע עלינו. עמוק בִּפְנים. ומה אנחנו עושים עם "הדיבה" הזו שאנו מקבלים עליהם, זה מה שקובע. כי ההתמודדות עם החסרונות והנפילות היא אולי אחת המשימות הקשות בתפקידם של ההורים והמורים, אנחנו מכירים את המקומות האלה, את הנפילות, והכי קשה לנו לראות אותם שם, למרות שאנחנו יודעים שלפעמים, גם הם צריכים לעבור את זה.

ה'שפת אמת' [וישב, תרל"ז] מדגיש כי האחים לא שנאו את יוסף בגלל שהביא את דיבתם רעה, אלא, בגלל האהבה היתרה של יעקב את יוסף. על זה גם מבקרים חז"ל את יעקב, על ההעדפה ברגשות האהבה. כי כוחה של האהבה גדול יותר מהמריבות, הויכוחים ויהיו אלו המרים ביותר. אם האהבה נִכֶּרֶת אפשר לעבור הכל. גם אם קשה לנו (כהורים, כמורים) עם ההתנהגות, עם ההתנהלות שלהם, התוכחה הנצרכת חייבת להיות מתוך זה שאכפת, מתוך אהבה.

שבת שלום וחג שמח,

איתן.

וישלח תשפ"א

 בס"ד

בגן שיחקנו "מי אני ומה שמי?". אחד הילדים היה צריך לזהות את השני על פי המגע, על פי הקול, לנסות להצחיק אותו או לקבל רמז עבה מהילד שאף פעם לא יודע לסגור את הפה… בגן היה לנו ברור מי אנחנו וככל שהשכל מתפתח ועולה היכולת לחשיבה פילוסופית מופשטת, עולה השאלה הזאת. מי אני? גם אם לא במודע, יש עיסוק גדול בשאלה הזאת. יש לה הרבה השפעה. אני חושב שיש לשאלה הזאת השפעה על הרבה מהתחושות שנעות בין אי שקט וחוסר ביטחון ועד לדיכאון מצד אחד ומנגד לתחושות הסיפוק והערך העצמי.

אני חושב על כל המעברים שעשיתי בחיים, על כל השינויים. חלק מהמקומות שהייתי בהם רחוקים ממה שאני היום. נראה כאילו הייתי אז אדם אחר. אבל עם זאת, למרות שהחלפתי מאז את רוב תאי הגוף שלי (פילוסופיה ביולוגית) אני יכול לראות את הקו הפנימי שהוא "אני", גם בהצלחות וגם בכשלונות. אני חושב שגם השאיפות שלי נותרו באותו קו. נכון, חשבתי ללמוד רפואה וירדתי מזה, עברתי ממד"א להוראה, אבל אני חושב שלא שיניתי את השליחות שלי. החלפתי את תאי העור, החלפתי את הכיסוי, החלפתי את התפאורה, אבל לא שיניתי את שמי, את מטרתי.

תקופה לא פשוטה עכשיו, הרבה דיבור על קושי. הרבה פצועים מדממים שוכבים על "האלונקה" המפורסמת. אלו זקנים ששוכבים שם, ילדים, מובטלים… אז אולי קוראים לנו קצת אחרת, הגבינה זזה, אבל מי שהשם שלו מביא אותו להכנס מתחת לאלונקה, נכנס. לא מחכה שיגיע תורו בטור של המחליפים בנשיאה בנטל. כך במסעות בצבא וכך בחיים. יש כאלה שסוחבים יותר. איך לראות את הקושי הזה, את הנשיאה הזאת - זוהי כבר בחירה. אני חושב שהבחירה הזאת מעידה מי הייתה גם לפני הנשל האחרון שעברת.

בפסוק וירא אלהים עוד אל יעקב כו' שמך יעקב כו' ישראל יהי' שמך. כי השם של האדם הוא מה שנברא לתקן אותו הענין שנקרא שמו עליו. ולכן הרשעים שוכחים את שמם בקבר. ויעקב לא זו שתיקן את שמו. אבל זכה עוד להיות נקרא שמו ישראל. כי כבר תיקן שם יעקב. זה שכתוב וירא עוד לשון תוספות שהי' התגלות הנבואה ביותר ששמו של יעקב קטן מהכיל רוב הקדושה ולכן נקרא שמו ישראל. לכן ויאבק איש עמו שהי' דומה למלאך כי המלאך עושה שליחותו בשלימות. ולכן בכל שליחות נשתנה שמו לשם אחר. והאדם כל ימי חייו עוסק בשליחות שלו עד שמתקן השליחות ומסתלק לעולם העליון. ויעקב שכבר תיקן שמו ניתן לו שם אחר. וזה עצמו בחי' נחלת יעקב. נחלה בלי מצרים. שזהו בחי' נשמה יתירה. וזהו פי' וירא אלהים עוד. כי מה שהאדם נברא עליו הוא במדה ושיעור מיוחד. אבל יעקב הכין בשביל בני ישראל בחי' נחלה בלי מצרים נשמה יתירה בלי גבול ושיעור ידוע. ומעין זה זוכין בני ישראל בשבת כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב [שפת אמת, וישלח, תרנ"ז]:

הוא נולד שני. אוחז בעקב אחיו הבכור. מנהיג המשפחה, כך נראה, אוהב אותו פחות. הוא נאלץ להשתמש ברמייה כדי לעקוב אחרי אחיו. פעמיים. והוא יוצא למסע, מנותק מהמשפחה, מאמו האוהבת, אפילו מהעושר המשפחתי ויוצא לגלות. החיים השתנו מהקצה אל הקצה. הדוד מרמה אותו ורוצה לשמור אותו קרוב אליו, לגרום לו להטמע בגלות, לשנות את שמו ואת שפתו.

אבל הוא נשאר נאמן לערכיו. ודווקא הנאמנות הזאת בכל אותם 20 שנה בהם לא נדדה שנתו מעיניו, דווקא השמירה על אותו הכיוון מוסיפה לו שם. מוסיפה לו מטרה. שלא כמו סבו, שגם לו הוחלף השם, הוא נשאר עם שמו הראשון המזכיר את כל פעולותיו לפני ההצלחה הגדולה, לפני השינוי. לשם הזה נוסף שם של גדולה, של תפקיד גדול בעולם הזה ובכך הוא מתקן את שמו הראשון. 

שבוע הבא הוא ינסה "לשבת", אבל לאנשים עם תפקיד משלו אין מנוחה. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זה לא תמיד נעים ברמה האישית, הוא גם לא תמיד מוערך על זה. אבל אותה האבן שהוא הפך למצבה, מזכירה לו כל הזמן איפה הוא נמצא. קרבת האלוהים מעבירה אותו את כל התחנות בגדולה פנימית וחיצונית. יש כאלו שכל יום נראה להם כשנה, לו יש ראייה גדולה, וכל הצרות, כל השנים הארוכות, נראים בעיניו כימים אחדים. כי הוא יודע. כי הוא אוהב.

שבת שלום,

איתן.