יום שישי, 30 באפריל 2021

אמור תשפ"א

 בס"ד


הייתי הלילה על המירון. מרחק הנסיעה גרם לכך שלצערי, כבר לא יכולתי להושיט עזרה. שלשמחתי, כבר לא נחשפתי למראות הקשים, שגם הזמן והניסיון הרב לא באמת מחסנים מהם. הרבה מתרוצץ עכשיו בראש, על רפואה, על בריאות הגוף והנפש, על משפחה, חברים ותלמידים, על התופעה הזו של העלייה למירון שעושה לי ערבול בשכל וברגש ועל אסון קשה בזמן כה קשה לעם.


שני הילדים שלי מתנדבים במד"א. רבות מתלמידותיי. הם יכולים להגיע לאירועים כאלה בכל פעם שהם על האמבולנס. הם, בעצם, נחשפים לקשיי העולם גם באירועים הרבה פחות דרמטיים. הדבר הזה מעורר אצלי הרבה מחשבות ורגשות סותרים. אני יודע שהם באים לעשות טוב, אני יודע שהם בוערים באש פנימית לפעול ולעשות, להיות מעורבים, לגעת בחיים ממש. אבל הם הילדים שלי, הן הילדות. לְמַה אני מעודד אותם להיחשף???


אני מאמין בהם. אני חושב שהן הכי טובות שיש. בכל יום אני מנסה להעביר להם קו עקבי של עשייה בכל מחיר, בכל מצב. לא נשארים עם ידיים נקיות. דוד המלך לנגד עיניי כשהוא מעיד על עצמו, כי לעומת המלכים האחרים, הוא לא בוחל ללכלך ידיו בדם שפיר ושליה כדי להביא לטהרה. אני משתדל לתת דוגמה אישית וללכלך את ידיי שלי. הלכלוך הזה אמיתי, יש משהו שנדבק לך על הידיים ועל הנשמה ולא תמיד עוזב וצריך לדעת לחיות איתו. אני מאמין, אני מרגיש, שלהתלכלך כדי לטהר אחרים, זו לא רק הדרך הנכונה, אלא, גם הדרך לחיות עם הלכלוך ולהפוך כל כתם שחור לתו של אור.


במדרש לתחתונים ב' אמירות אמור ואמרת כי אותן שהקב"ה מקרבם אליו נותן להם הארה מלמעלה וגם נותן להם כלים להיות מוכנים לקבל ההארות הבאות להם. וכ"כ והכהן הגדול כו' אשר יוצק על ראשו כו' ומילא כו' ידו ללבוש כו' הבגדים. שזה הכ"ג ניתן לו גדלות הן בהכנת כלי הגוף שנתגדל מכל אחיו כמ"ש במד' מזה. והיינו שיתרומם מלבוש הגוף. וגם ניתן בו נשמה יתירה מלמעלה. ועל ב' אלו כתי' בכל עת יהיו בגדיך לבנים תיקון הגוף לכן כתיב בו בכל עת והוא מעין עבודת ימי המעשה. ושמן על ראשך היא הנשמה הבאה בשבתות ובמועדים. והכהן הגדול הי' בו ב' אלו המדריגות בהתגלות כנ"ל [שפת אמת, אמור, תרמ"ה]:


על האדם לדעת להתנהל בשתי אמירות. "אמור" ו"אמרת". כמו הקב"ה לכהנים, כך גם על האדם לדעת לתת הארה מלמעלה ל"אמור". לתת לאחרים כוח ואור ממה שיש לו, להוביל דרך, לחנך, לדבר על ערכים נשגבים. אבל אור זה לא מספיק. אמירות, דיבורים ונאומים, ללא יכולת למימוש, הן לא רק מיותרות, הן גם גורמות להופעות את האור, לערכים שמדברים עליהם להפוך למשהו סְתַּמִי, עוד שיחה מנותקת מהמציאות ואז חזרה לשיעור הבא, שהוא, כאילו, באמת חשוב, חזרה לעבודה האמיתית ל"חיים". בלי ה"ואמרת", בלי לתת כלים שיוכלו להכיל את הערכים, הם נוזלים ומתבזים. "ואמרת", יום יום, שוב ושוב. לחזור על האמירות, לתת דוגמה אישית, לתת יד ולהוביל בדרך של עשייה, להראות איך הערכים מקבלים צורה בכל פעולה, בכל מעשה, אין שום דבר מנותק מהם, הכל נכון לא רק לפעילויות שיא, אלא, לכל מהלך בחיים. 


הלימודים, העבודה, החברים והמשפחה, בהתנהלות שלי בכל העולמות, בכל המעשים, בכלים האלה צריכים להופיע הערכים. ולכן, יש ברירה. לבנות כלים. לבנות בסיס יציב של דיבור פתוח, של תמיכה, של הבנה. ללמוד יכולות, להתקדם הכי טוב שאפשר, וקדימה, להתלכלך.


שבת שלום ובשורות טובות לכל עם ישראל,

איתן.





יום שישי, 23 באפריל 2021

אחרי מות - קדושים תשפ"א

 בס"ד


שתי בשורות טובות קיבלה אתמול מנהלת האולפנה בקצרין. האחת התבשרנו על זכייתנו בפרס החינוך המחוזי כבית ספר מצטיין (!) והשנייה, משרד החינוך החליט לאפשר לנו לפתוח חטיבת ביניים צומחת בשנה הבאה ובעצם נהפוך לבית ספר שש שנתי. התהליך שעברנו סביב ההכנות שלנו לשתי ההחלטות האלו מעיד עלינו משהו כקבוצה, אבל אני חושב שאפשר ונכון ללמוד ממנו גם לגבי תהליכים של הפרט.


"במה אתם טובים?". בשאלה הזו היינו צריכים לעסוק במהלך ההכנה שלנו לתצוגה מול ועדת הפרס. שאלה גנרית לראיון עבודה ולמילוי שאלונים בכל מיני מסגרות. האם זו שאלה שאנחנו עסוקים בה באופן שגרתי? אני משער שרובנו לא. מושגים בתחום של "חשבון נפש נוקב" יותר שכיחים ומעסיקים אותנו, או משפיעים עלינו יום יום. במיוחד אצל אנשים טובים ונראה לי שבאופן קיצוני יותר אצל מצוינים. האתגר מול אנשים כאלה, הוא לשכנע אותם בזה שהם טובים (כן, אני מתכוון אלייך..), בזה שיש להם כישרון מיוחד, נפש מיוחדת, מקום מיוחד בעולם. אני חושב, שדווקא לאותם אנשים שלא שואפים גבוה, בינוניים, קל יותר להיות נינוחים עם עצמם, להכיר במה שטוב אצלם, להסתפק בכך ולהיות עסוקים לרוב עם עצמם.


"...ואמר: אני איש פלא, ונשמתי הוא פלא גדול" (חיי מוהר"ן רנ"ו) שיבח רבי נחמן את עצמו. לא סתם השאלה "במה אתה טוב?" מופיעה בראיון. לדעת את הכוחות שלך, את "הפלא" שלך בעולם ולהיות מסוגל לרתום אותו לטובת הכלל, היא תכונה חשובה ביותר לאדם ולסובב אותו. בוא תעשה, בוא תעבוד, בוא תשכלל את הכוחות שלך למען עצמך והקהילה. אז כן, אנחנו יודעים טוב יותר מכולם איפה עוד יש עבודה, איפה נכשלנו, איפה עוד לא מתוקן. אבל יש לנו פלא גדול - ואיתו נמשיך לתקן ולבנות.


במד' כמעשה ארץ מצרים כו'. כשושנה בין החוחים כו' קשה לבעליו ללקטה ע"ש. כבר כ' במ"א [מקום אחר] כי ב' [שני] הפסוקים הם תלויין זה בזה שכנס"י [שכנסת ישראל] כשושנה בה"ח והקב"ה כתפוח בעצי היער. כמו שקשה ללקוט השושנה בין החוחים כו'. כמו כן היה קשה לבנ"י להכיר את הבורא ית' בהיותו מוסתר בעוה"ז הטבעי. כמ"ש בין הבנים. ואחז"ל [ואמרו חכמינו זכרונם לברכה] מה תפוח אין לו צל כך ברחו אוה"ע [אומות העולם] מהקב"ה שאין ניכר הגנה שלו לכל. ובאמת כן הוא הנהגת הש"י בתורה ומצות שאין ניכר הטובה עד אחר שמקיימין המצוה באמונה רואין ומשיגין הטובה. וז"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פי' אחר המעשה ימצא שחי בהם...[שפת אמת, אחרי מות, תרמ"ז]:


לא פשוט להבחין בכנסת ישראל בין האומות. חצי סיכה על מפת העולם. נדקרים מכל הקוצים עד שמגיעים לשושנה שבאמצע. קשה להבחין בבורא על רקע הטבע שברא. קשה לראות את הטוב שבתורה שנראית כמו עץ תפוח חסר צל. רק מי שמאמין בטוב ומוכן גם לעבוד, לקיים מצוות, לתת מעצמו גם כשקשה ובעיקר להאמין בעצמו שהוא מסוגל, שהוא שושנה יפה, שהוא מסוגל להעניק צל, יזכה גם בעצמו לקבל ריח טוב, לקבל הגנה מהשמש וגם לזכות בהכרה המגיעה לו.


שבת שלום,

איתן.







יום שישי, 16 באפריל 2021

תזריע - מצורע תשפ"א

 בס"ד


נדמה כי את שניים מהימים הנוראים של השנה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות הטרור ויום העצמאות, מנסים להכניס לאיזו קפסולת זמן נפרדת. ימים שמעל פגעי הזמן והמחלוקות. עם ישראל מתאחד סביב זכרון הנופלים וסביב העובדה ה"פשוטה" שאנחנו חיים במדינה עצמאית. מה חושב כל אחד על אופיה של המדינה, השיקולים הפוליטיים והמאבקים האידאולוגיים - פוליטים - אישיים, כאילו נדחקים הצידה.


אנחנו, כמובן, לא משלים את עצמנו. הויכוחים המַרִים, מַרִים מאוד, לא נעלמים. לא אלו האידאולוגיים על מהי בכלל המדינה הזאת הנעים בין "ראשית צמיחת גאולתנו" ועד "מדינת כיבוש ואפרטהייד", לא אלו הפוליטיים בתחומי הביטחון - משפט - כלכלה וחינוך וגם לא אלו האישיים, במיוחד, כאשר אלו האחרונים, כך נראה, מרימים ראש לאורך השנים ומשתלטים על השיח ועל האידיאולוגיה.


הקורונה עשתה חיבורים יפים בקהילות. שכנים, שכונות, מנייני חצרות, ילדים במרפסות וקפסולות מעניינות. עם ההתגברות על הקורונה וחזרה יותר ויותר לשגרה, עולה שאלת החיבורים האלה אל מול המבנה הקודם של הקהילה. זה היה צורך זמני שהיה טוב לשעתו ועכשיו סוגרים וחוזרים ל"כור ההיתוך" של הקהילה? משמרים משהו על אף הבדלנות לכאורה? או שאולי מקיימים חשיבה איך אפשר ללכת עם כלל הקהילה, דרך המשבר ועם אותם החידושים והחיבורים שהתקיימו בקפסולות השונות.


חיי קהילה, אם אלו חיי הקהילה הקטנה של היישוב, השכונה ואם זו הגדולה של כלל המדינה, הם מורכבים מאוד בגלל אותו הציר הנע בין הפרט והכלל ולכן הם רצופים במשברים רבים. המסר הוא לדעת לקחת את מה שגנוז במשבר ואיתו לבנות. זה מסר שקל להגיד אותו והוא גם נשמע טוב. אבל לדעת מתי העת לשבור את הכלים באופן יזום במחיר של פירוד ומתי העת לוותר ולהתגמש היא חוכמה מורכבת ביותר. אני חושב שהנחת יסוד יציבה ראשונה שתעזור בכך היא, שיש קהילה, שיש מדינה ואני, כפרט, חלק ממנה גם כשלא טוב לי ושאין לנו פריבילגיה להתייאש. אני חושב גם, במיוחד בדור שבו ערכי הפרט הולכים ומשתלטים, שצריך כל הזמן לחזור לשאלות הזהות. מה זו קהילה בשבילי? למה צריך את זה בכלל? מהי מדינת ישראל? אני בטוח שאם נעסוק יחד בשאלות הזהות, נמצא מכנה משותף רחב יותר שיאפשר להגיע ליותר הסכמות, יותר ויתורים וגם, על מה עוד חשוב להילחם.



בפסוק כי תבואו כו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וקשה מה בשורה היא זו. ופירש"י שהטמינו כנענים כו' [אוצרות בבתים וכאשר שברו את הבית בגלל הצרעת הם נמצאו]. וקשה וכי היה צריך הבורא ית' אלה העצות ולמה נתן לכנענים זאת המחשבה להטמין ושיצטרכו בנ"י להחריב הבתים? אמנם וודאי גוף הענין נגעי בתים הוא פלא גדול והוא אות ומופת על קדושת בנ"י שמביאין קדושה וטהרה גם במקומות מושבותיהם. ויש ללמוד ק"ו דכתיב אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה על החטא שקורות ביתו של אדם מעידין. מכ"ש מדה טובה מרובה שהצדיק צריך להביא הרגשת קדושה בכל השייך אליו וגם בצומח ודומם. והנה בנ"י כן עשו שהוציאו ארץ כנען מיד הטומאה והכניסוהו בקדושה שכשנקרא ארץ ישראל השרה הבורא ית' שכינתו בבהמ"ק. וזה בכלל "ובכל מאודך" שצריכין להביא לכל הנכסים הארת הקדושה. ומצד זה יכול להיות טומאת נגע צרעת גם בבתים. וזאת הבשורה טובה שיוכלו לתקן כל המקומות ג"כ. והוא באמת מטמוניות. שבכל דבר הגשמיי ביותר. מוטמן בו ניצוצי קדושה ביותר. וגם לפי פשוטו הי' נסיון גדול לסתור כל הבנין ע"י שחפץ איש הישראלי להיות שורה קדושה וטהרה במקומו. ובאמת איתא כי המטמוניות מצאו כדי שלא יהיו נפסדין בסתירת הבנין [שפת אמת, מצורע, תרל"ט]:


ה"מופע" של פרשיות תזריע - מצורע מגיע לפעמים לפני פסח ולפעמים אחריו. לפני פסח עולה מפרשיות אלו, העוסקות בדיני טומאות שונות, דינים הרחוקים מאוד מהיום יום שלנו, ריח וטעם של דיני טהרה אישיים לפני העלייה לרגל. אחרי פסח, בתוך ימי התשועה, אני מנסה למצוא בהם טעם לאומי. דיני צרעת הבית, נגעים המופיעים על הקירות, מעמידים את האדם בניסיון קשה, אתה עלול להגיע למצב בו תאלץ לשבור את כל הבית, לרסק את כל מה שבנית בשתי ידייך ובמשכנתא יקרה מאוד.


רש"י מביא את המדרש העומד בבסיס השאלה, מה הקשר בין צרעת הבית לכיבוש ארץ ישראל מיד הגויים. רק בצרעת זו נאמר "כי תבואו אל הארץ ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". המדרש מבטיח אוצרות גדולים למי שיקיים את הדין הקשה הזה וישבור את ביתו. אוצרות גדולים בקירות, כמו בסיפורי הרפתקאות ומטמון רבים. במדבר, על שפת ים סוף לא היה צריך לשבור שום דבר. גדולה הייתה ביזת הים, כאשר כסף, זהב ואבנים טובות נשטפו אל החוף. לא כך בארץ ישראל.


הגאולה השלישית שהתחילה בה' באייר תש"ח, 14.5.1948, צמחה מתוך אחד המשברים הגדולים של היהדות ולאורך 73 השנים האחרונות עוד לא הגענו למנוחה ולנחלה. נאלצנו, לא מעט פעמים, לחפור קברים ולשבור בתים. לשבור בתים ממש וגם לקבל שבר של בתים משפחתיים ואידאולוגיים. ולא תמיד מצאנו מיד את המטמון שעומד מאחורי השבר הזה, בדרך כלל לא. החיים הם לא סיפור אגדה. החיים הם סיפור של אמונה. אמונה בכך שיש קדושה בארץ, בבית ובפוליטיקה. זה מטמון של קדושה שיכול להתגלות רק כשאנחנו על אדמתנו. וזה דורש אמונה גדולה, אולי אפילו את האמונה הגדולה מכל, המסר הגדול של היהדות, "ה' אחד", בָּכֹּל. שיש מטמוניות. אבל הן לא יישטפו אלינו מאליהן, אנחנו צריכים להאמין בקיומם, לחפש אותם בכל מקום, במיוחד בשונה מאיתנו. בשביל זה צריך לשבור הרבה קירות. אצלנו בראש, אצלנו בלב.


שבת שלום,

איתן.






יום שישי, 9 באפריל 2021

שמיני תשפ"א

 בס"ד

בין שני ימי זיכרון. שואה וגבורה, גבורה ותקומה. זכור את אשר עשה לך עמלק. העמלק שרצה להשמיד בגלות את הנחשלים אחריך, עם בלי מדינה, נתון לחסדי הממשל "ועוזריהם". והעמלק שממשיך, גם כשיש מדינה, לחפש את הנחשלים. הנחשלים בגוף, אזרחים ישנים באישון ליל, נוסעי אוטובסים ואזרחים השוכנים בבתיהם כשמטר טילים נורה לעברם. ונחשלים ברוח, ברוח האמונה בזכותנו על הארץ הזאת, בשרשרת הדורות, בהבטחה לאבות. לזכור את עצמנו, את מי שאנחנו ולא לשכוח.


ובתוך הזיכרון הגדול, אנחנו עושים מאמץ לזכור את כולם. את קולם, את פניהם, ואת שמותם. כי אנחנו לא רק "יהודים" השזורים יחד בגורל משותף, אנחנו גם האישיות שאנחנו מביאים אל העולם הזה. יש לכל אחד ערך בפני עצמו, את הקול שלו בעולם. וכשאחד מאיתנו, הולך מעימנו, משהו בעולם הזה חסר. חשוב לדעת מה נחסר לנו, כדי לבנות עתיד. להשלים את החסר, ללמוד מה אבד ולהמשיך ולבנות לאורם. והחי ייתן אל ליבו. את זיכרון המתים, אבל לא פחות חשוב, את הלימוד מהחיים. מאלו שאיתי, מהדורות שמעלי, ומילדיי, ומתלמידי ותלמידותיי. 


אני נמצא בישורת האחרונה להכנה לבגרות. עושים חזרות. ללמד את הנשימה התאית בפעם ה… זה לפעמים סיזיפי, קל וחומר ללמד את החומר הזה פעם נוספת לאותן התלמידות. אמנם, חומר הלימוד לא משתנה הרבה, אבל התלמידות משתנות. יש אחרות המתחלפות משנה לשנה והן גם משתנות בעצמן משנה לשנה. ואני משתדל ללמד אותן לבגרות. דווקא אותן, באיך שמתאים להן, במה שאני רוצה לשמוע דווקא מהן, ומה שאני רוצה לומר דווקא להן


בפסוק זאת החיה אשר תאכלו. פרש"י שהראה להם משה כל המינים. וכ"ה במד' תנחומא. ומוסיף על זה ואל תתמה שהראה הקב"ה למשה כו' שהרי אדה"ר [אדם הראשון] קרא שמות לכל הברואים ע"ש [עיין שם]. נראה הכוונה כדאיתא במדרש עמד וימודד ארץ כו' שהקב"ה מדד לכל הבריות השייך להם כמ"ש [כמה שכתוב] מכין מזון לכל בריותיו. ומינים אלו הכשרים מוכנים הם אל בנ"י לפי ערך נפשותיהם. ולכן הראה למשה שורש כל המינים בשמים לראות כי המינים הללו שייכים לבנ"י ולא שאר המינים. וזה עצמו ענין קריאת השמות באדה"ר. שראה והבין כל המינים בשורשם שלמעלה ולכן קרא להם שמות כנ"ל [שפת אמת, שמיני, תרנ"ט]:


שם הוא מטרה. "לשם מה?" אנחנו שואלים כדי להבין את הסיבה, את המטרה שעומדת מאחורי הדברים. כך, לכל חלק בבריאה יש שם ובוודאי לכל אדם. הקב"ה יודע לתת מזון לכל בריותיו, לכל אחד כפי מה שהוא צריך ואנחנו צריכים לעשות עבודה על מנת להדמות לו. כי יש חיות טהורות, אבל יש גם חיות שאינן. הקב"ה נתן לאדם הראשון תפקידים, משימות להשלים בעולם. לאכול את כל עצי הגן, היא החובה לפעול בכל חלקי המציאות והחובה הנוספת היא לקרוא לכל חלק במציאות שם. להבין את המטרה, להבין מה מיוחד בכל ברייה וללמוד כיצד להביא את המיוחדות הזאת לידי ביטוי בעולם. שיא קריאת השמות של אדם הראשון היה קריאת שמה של חוה, להבין את שמה, את החיבור שלו עם שותפתו ליצירת האנושות, שותפות של חיבור של עצם ובשר.


זאת החיה אשר תאכלו וזאת שלא. נדע את שמות הכוחות של המציאות, נדע את השמות של מי שסביבנו ונקרא יחד שם משותף, כדי שנוכל לפעול יחד, להבדיל בין הטמא ובין הטהור ולתקן את המציאות.


שבת שלום,

איתן.








יום שישי, 2 באפריל 2021

שביעי של פסח - תשפ"א

 בס"ד


יש קורונה / אין קורונה, חיסונים כן / לא, ימין / שמאל, כן ביבי / לא ביבי… אנחנו חיים בהפרעה. אם נסתכל רק על השנה האחרונה, נגלה עַם בהפרעת קשב רצינית. מכור לתקשורת ולא יכול לסבול אותה, רוצה צדק וחושב שמערכת המשפט לא עושה מספיק. כמה פעמים הקורונה עזבה אותנו וחזרה שוב, כמה פעמים חשבנו שתהיה ממשלה ושוב בחירות??


כדי לנסות ולהכנס למצבו הנפשי של העם, תחשבו על היחיד שנמצא במצב כזה של אי - ודאות, של תקווה שמתנפצת שוב ושוב. הוא מרגיש שהנה, הוא הצליח, הוא החלים, הוא השיג את מטרתו ופעם אחר פעם המציאות טופחת על פניו. כשחשבתי על הפילוג בעם ועל רכבת ההרים הרגשית שעוברת על העם ועל היחיד ועם התקרב שביעי של פסח, קפץ לי לראש המדרש המתאר את המחלוקת בין כתות שונות בעם ישראל בעומדם אל מול ים סוף.


הבלתי יאומן קרה ועם שלם יצא ממצרים (ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כך שאת "מצרים" אפשר להחליף בכל צרה שהיא), לא עוברים ששה ימים ונראה כי כל ההצלחה שוב יורדת לטמיון, שהכל היה אחיזת עיניים ואין באמת גאולה. ים סוף מלפנים, המצרים מאחור והמדבר מכל צד. איך מגיבים אנשים במצב משברי כזה, שברגע אחד נראה כי היציאה ממשבר נלקחת מהם באכזריות?? וזו לשון המדרש:


ה' ילחם לכם בארבע כתות עמדו ישראל על הים, אחת אומרת נפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן: זו שאמרה נפול לים אמר להן התיצבו וראו את ישועת ה', וזו שאמרה נחזור למצרים אמר להם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וזו שאמרה נעשה מלחמה אמר להם ה' ילחם לכם, וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להם ואתם תחרישון...[מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי י״ד י״ג]:


ארבע מפלגות מנסות להגיב למצב המורכב הזה ונעמדות מול משה. שתיים מהן משדרות יאוש, האחת מעדיפה התאבדות על פני שעבוד נוסף והשנייה מעדיפה כניעה וחזרה למצרים. שתי מפלגות בוחרות בקו של פעולה יזומה שיש בה תקווה, האחת גורסת כי יש לעמוד, לא לעשות דבר מלבד להתפלל ולקוות לישועת ה' והשנייה בוחרת במלחמת התאבדות המסתמכת רק על כוחו של העם, העיקר שלא לחזור למצרים. המעניין הוא שהקב"ה לא מקבל אף אחת מהגישות האלה ועונה לכל אחת תשובה המשתיקה אותה.


לקב"ה יש רק מילה אחת להגיד לבני ישראל "וייסעו". קדימה אל הים. אתם כבר לא עבדים שיכולים לנקוט ביאוש או תפילה ואתם גם לא חסרי אמונה לצאת למלחמה המבוססת אך ורק על הכוחות שלכם. עליכם לעשות, לפעול בעצמכם, תוך השענות על הקב"ה, מתוך אמונה גדולה. נכון, יש כאן לכאורה סתירה. הסתירה הזאת, היא, אולי, ההסבר למציאות המופרכת שנקראת השרדות העם היהודי לאורך אלפי שנים עם כל מה שעבר עליו. עם שמאמין בחירות, שמאמין בכוחותיו ושעליו לפעול בעצמו וכל זאת מתוך ביטחון גדול בקב"ה.


"נשיאת ההפכים" קוראים לזה בחסידות. כל יחיד בעצמו ועם ישראל ככלל יכולים וצריכים לשאת הפכים. בימים כאלו שההפכים נראים רחוקים יותר מתמיד, זה הזמן לשאת אותם יחד. בן גביר עם מנסור עבאס בממשלה הם, אולי, הזאב והכבש הרועים ואוכלים עשב יחד מנבואת ישעיהו ובוודאי שחובה עלינו לשאת הפכים בתוך העם היהודי. כך בעצם מתחיל כל יום אצל יהודי, לשאת תפילה ולצאת לעבודה, לעשייה הנשענת על הכוחות של היחיד ועל התפילה. ימי ספירת העומר הם ימים של ביטחון ועלייה מתמדת והם גם ימים שלאחר אימה גדולה, העם היהודי החליט לקפוץ למים ולהכריז על הקמת המדינה.


שבת שלום וחג שמח,

איתן.


*אחרי שחשבתי על ארבע הכתות שעמדו על הים, על מחלוקות בזמן משבר, נתקלתי בבלוג של ד"ר מרים אבנרי - כהן וממנה שאבתי את הרעיון הכללי. מוזמנים לקרוא שם בהרחבה.






אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...