בס"ד
הייתי הלילה על המירון. מרחק הנסיעה גרם לכך שלצערי, כבר לא יכולתי להושיט עזרה. שלשמחתי, כבר לא נחשפתי למראות הקשים, שגם הזמן והניסיון הרב לא באמת מחסנים מהם. הרבה מתרוצץ עכשיו בראש, על רפואה, על בריאות הגוף והנפש, על משפחה, חברים ותלמידים, על התופעה הזו של העלייה למירון שעושה לי ערבול בשכל וברגש ועל אסון קשה בזמן כה קשה לעם.
שני הילדים שלי מתנדבים במד"א. רבות מתלמידותיי. הם יכולים להגיע לאירועים כאלה בכל פעם שהם על האמבולנס. הם, בעצם, נחשפים לקשיי העולם גם באירועים הרבה פחות דרמטיים. הדבר הזה מעורר אצלי הרבה מחשבות ורגשות סותרים. אני יודע שהם באים לעשות טוב, אני יודע שהם בוערים באש פנימית לפעול ולעשות, להיות מעורבים, לגעת בחיים ממש. אבל הם הילדים שלי, הן הילדות. לְמַה אני מעודד אותם להיחשף???
אני מאמין בהם. אני חושב שהן הכי טובות שיש. בכל יום אני מנסה להעביר להם קו עקבי של עשייה בכל מחיר, בכל מצב. לא נשארים עם ידיים נקיות. דוד המלך לנגד עיניי כשהוא מעיד על עצמו, כי לעומת המלכים האחרים, הוא לא בוחל ללכלך ידיו בדם שפיר ושליה כדי להביא לטהרה. אני משתדל לתת דוגמה אישית וללכלך את ידיי שלי. הלכלוך הזה אמיתי, יש משהו שנדבק לך על הידיים ועל הנשמה ולא תמיד עוזב וצריך לדעת לחיות איתו. אני מאמין, אני מרגיש, שלהתלכלך כדי לטהר אחרים, זו לא רק הדרך הנכונה, אלא, גם הדרך לחיות עם הלכלוך ולהפוך כל כתם שחור לתו של אור.
במדרש לתחתונים ב' אמירות אמור ואמרת כי אותן שהקב"ה מקרבם אליו נותן להם הארה מלמעלה וגם נותן להם כלים להיות מוכנים לקבל ההארות הבאות להם. וכ"כ והכהן הגדול כו' אשר יוצק על ראשו כו' ומילא כו' ידו ללבוש כו' הבגדים. שזה הכ"ג ניתן לו גדלות הן בהכנת כלי הגוף שנתגדל מכל אחיו כמ"ש במד' מזה. והיינו שיתרומם מלבוש הגוף. וגם ניתן בו נשמה יתירה מלמעלה. ועל ב' אלו כתי' בכל עת יהיו בגדיך לבנים תיקון הגוף לכן כתיב בו בכל עת והוא מעין עבודת ימי המעשה. ושמן על ראשך היא הנשמה הבאה בשבתות ובמועדים. והכהן הגדול הי' בו ב' אלו המדריגות בהתגלות כנ"ל [שפת אמת, אמור, תרמ"ה]:
על האדם לדעת להתנהל בשתי אמירות. "אמור" ו"אמרת". כמו הקב"ה לכהנים, כך גם על האדם לדעת לתת הארה מלמעלה ל"אמור". לתת לאחרים כוח ואור ממה שיש לו, להוביל דרך, לחנך, לדבר על ערכים נשגבים. אבל אור זה לא מספיק. אמירות, דיבורים ונאומים, ללא יכולת למימוש, הן לא רק מיותרות, הן גם גורמות להופעות את האור, לערכים שמדברים עליהם להפוך למשהו סְתַּמִי, עוד שיחה מנותקת מהמציאות ואז חזרה לשיעור הבא, שהוא, כאילו, באמת חשוב, חזרה לעבודה האמיתית ל"חיים". בלי ה"ואמרת", בלי לתת כלים שיוכלו להכיל את הערכים, הם נוזלים ומתבזים. "ואמרת", יום יום, שוב ושוב. לחזור על האמירות, לתת דוגמה אישית, לתת יד ולהוביל בדרך של עשייה, להראות איך הערכים מקבלים צורה בכל פעולה, בכל מעשה, אין שום דבר מנותק מהם, הכל נכון לא רק לפעילויות שיא, אלא, לכל מהלך בחיים.
הלימודים, העבודה, החברים והמשפחה, בהתנהלות שלי בכל העולמות, בכל המעשים, בכלים האלה צריכים להופיע הערכים. ולכן, יש ברירה. לבנות כלים. לבנות בסיס יציב של דיבור פתוח, של תמיכה, של הבנה. ללמוד יכולות, להתקדם הכי טוב שאפשר, וקדימה, להתלכלך.
שבת שלום ובשורות טובות לכל עם ישראל,
איתן.
