יום שישי, 28 בספטמבר 2018

חומ"ה סוכות - וזאת הברכה תשע"ט

בס"ד

שבת חוה"מ סוכות - וזאת הברכה

מכירים את זה שלא ראית מישהו תקופה מסוימת ופתאום הפנים שלו אחרות? אתה מזהה מיד, זה דומה, אבל יש שם משהו אחר… אז מה קרה בחודשיים האלה? מאיפה השינוי הזה הגיע? מה קרה בשנתיים? בדקותיים? ירד הנשל וכאילו יש כאן מישהו אחר... חולפים להם חודשיים של החופש הגדול ויש בהם משהו אחר. חולפת שנה, חולפות שנתיים ויש להם פנים אחרות. פתאום הילד שלך אומר איזה משפט ועובר בך איזה רטט פנימי, אתה מבחין פתאום שהוא קפץ מדרגה. עוברת עלי תקופה של כך וכך.. ויש משהו אחר בָּפָּנים שבמראה, משהו בִּפְנים מרגיש אחרת. השינוי נראה פתאומי, ללא מדרג, כאילו רק יום קודם הם/אני היינו משהו אחד ובוקר אחד קמנו לשינוי.

הנטייה היא להסתכל אחורה במין ביקורת, זלזול ואולי גם בושה. סוף סוף גדלו הילדים... הגיע הזמן שיתבגרו… וגם - איך יכולתי להיות כזה… ויש גם נטייה לשכוח עם מה התמודדנו בשלב הקודם, מה עברנו כדי להגיע לשלב הבוגר יותר. התהליך לא היה פתאומי כמו שאולי נראה, אלא, תהליך הדרגתי של התמודדות, של משא כבד על הגב. וכשמשליכים את המשא הזה, כשמצליחים לעבור את הקיר, מרגישים את ההקלה בבת אחת, כבר לא זוכרים כמה קשה היה להגיע. כמה היה קשה להתמודד. 

הכוחות שהפעלת, הבחירות שבחרת כשהקיר היה מולך והיה נראה לפעמים בלתי עביר. הדרך שבה בחרת לשאת המשא, סוג המשא שבכלל בחרת להעמיס על גבך הם אלו שהביאו אותך למקום בו אתה נמצא. לטוב ולרע. נכון, חלק מהתמודדות, חלק מהמשא יורדים גם באופן טבעי, כי גדלים, כי מסיימים שלב מסוים, אבל זה לא מספיק. לא מספיק רק לצאת מהתנור, כדאי לצאת אפויים ממנו…


בפסוק ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך. פרש"י כימים שהם טובים לך כך ימי זקנתך. ואמר אמוז"ל כי זה שכתוב מקודם ברזל ונחושת מנעליך. לומר כפי מה ששומרים בימי הנעורים הכוחות והמדות במנעל ברזל ונחושת שלא להתפשט לחוץ כך נשאר הכח לימי הזקנה.. ועל זה כתיב [קהלת] וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו כו'. ומדקדק בזוהר הקדוש דימי הזקנה לאו רעים הם לצדיקים אכן הפירוש שעל ידי זכירת הבורא בימי הבחרות לא יבואו ימי הרעה בזקנותו. וכ"כ שתולים בבית ה' כו' עוד ינובון בשיבה….


רש"י מפרש את הברכה "וכימיך דבאך" בכך שימי הזקנה הקשים, בהם הגוף הולך נחלש, הזיכרון ובכלל היכולת לפעול ולהשפיע בעולם כמו שמתאר אותם שלמה בסוף ספר קהלת, יהיו כמו ימי הנעורים. מלאי כוח, מלאי מרץ מלאי עשייה. ה'שפת אמת' בשם אביו מקשר את ימי הנעורים לימי הזקנה באופן קצת שונה. האדם הזקן הוא תוצר של עצמו הצעיר. ככל ששמרת על הכוחות והמידות שלך באופן חיובי כשהיית צעיר, כך תהיה גם בהגיעך לזקנה. 

הזקן אמנם חלש בגופו, אך משוחרר ממועקות רבות של האדם הצעיר. דרישות הגוף על תאוותיהם השונות, הצורך להוכיח מי אתה, המירוץ, המרדף אחרי… גידול הילדים ועוד הם עול שהזקן פטור מהם. המחיצות והמניעות מוסרות. ואז מתגלה בזקן האני הפנימי שלו. אותו אני שהוא פיתח וטיפח במשך כל ימי צעירותו. "עוד ינובון בשיבה" - הצדיקים מניבים בזמן השיבה שלהם.

ה'זיקנה' היא לאו דווקא היציאה לפנסיה. בכל שלב בחיינו יש איזו מניעה שיורדת באופן טבעי, יש אפשרות לגלות יותר את מי שאנחנו באמת. את מי שאנחנו רצינו להיות בזמן שניסינו להלחם באותו קיר שחסם אותנו. המלחמה הזאת, גם אם היא נראית קשה או אבודה היא זאת שבסופו של דבר עושה אותנו. בונה אותנו. 

דון קישוט נלחם בטחנות רוח. הוא לכאורה נכשל. אבל אין ספק שהמלחמה לשם הטוב היא זאת שהפכה אותו למי שהוא. 


שבת שלום ומועדים לשמחה,
איתן

יום שישי, 21 בספטמבר 2018

האזינו תשע"ט

בס"ד

האזינו תשע"ט

ארבעים הימים האחרונים מעבירים אותנו מסע של הסתכלות פנימה. ובמסע הזה עולים אצלנו בעיקר רגשות החרדה והאשמה. כל סדר סליחות ובתפילות הימים הנוראים אנחנו מאשימים "...אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". בסגנונות רבים, בתיאורים, בחרוזים ובמילים נרדפות שונות לאותה חוויה. אשמנו, בגדנו, חטאנו. אפילו ראש השנה שעניינו המלכת הקב"ה על כל העולם, על שלל סעודותיו הרבות הוא יום הדין. "כי הוא נורא ואיום.. הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו לפנייך בדין…". חרדה גדולה. איך נזכה...

הימים האלה באים להוציא אותנו מהאני הפרטי שלנו, מחיי היום יום למפגש עם האל הגדול, הגיבור והנורא… אבל המפגש הזה מדגיש את הפער בין המצוי לרצוי ויוצר אשמה גדולה.

הרגשות האלה מוכרים לנו היטב. החרדות מציפות אותנו מכל עבר והאשמה עצמית נפוצה בכל גיל. אדם המישיר מבט פנימה, נבהל מרגשותיו ומרצונותיו הכמוסים, מוצא בעצמו פגמים, שריטות ומדביק על עצמו תוויות של רוע, במיוחד כשהוא משווה את עצמו לרצוי. 

התרבות המודרנית מנסה לטפל ולהדחיק את הרגשות האלה במגוון דרכים. הרי רגש האשמה מנוגד להוויה ולחוויה של האדם הביולוגי המשוחרר מעולה של דת או כוח עליון. לאדם, לכל אדם מגיע חירות, ביטחון, אושר. אז כדי לכסות את הרגשות האלה עומדים אנשי טיפול רבים ובעיקר התפתחה תרבות הכיף והבילוי. העונג, החדשנות, לחיצה הולכת וגדלה על החושים כדי להגדיל את הכיף, את העונג, את הריגוש…

איך אפשר לאזן את רגשות החרדה והאשמה כדי שלא יכלו אותנו מבפנים ועם זאת לא להתמכר לריגושים חיצוניים?

חיבור. חיבור למקור. להבין שאני שייך. שיש לי חיבור אל הטוב ויש לי בחירה. אני חלק ממשפחה, אני חלק מעם, אני חלק ממשהו שאפשר להתחבר אליו ולעשות טוב. תמיד אפשר לעשות טוב. הפער הזה בין מה שאני עכשיו לבין הטוב הזה הוא זה שמלכתחילה גרם לי לחרדה ואשמה, אבל ההבנה שאני חלק ממנו, שאני יכול לבחור להתחבר, להושיט יד, לקבל עזרה וגם לתת היא זאת שהופכת את האשמה והחרדה לשמחה גדולה.


"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם".

פרשת האזינו כתובה כשירה. אבל איזו שירה… בני ישראל כבר ידעו לעשות תהפוכות ובעיות, אך משה מתנבא שזה לא הסוף. עוד יהיו חטאים עוד יהיו נפילות ותגובתו של הקב"ה תהיה בהתאם.. רגע לפני מותו, ממש לפני דבריו האחרונים מגיעה השירה הנוראה הזאת. שהתקיימה אחד לאחד. אז איזה מין עם אנחנו? מה הסיכוי שלנו להמלט מהרעה? אשמים אנחנו!?

ובכל זאת שרדנו. שרדנו את ההאשמות שמפילים עלינו הגויים אלפי שנים ושרדנו גם את תחושות האשמה שאנחנו מפילים על עצמנו. עד ימינו אלה. רודפים אותנו הגוים בהאשמות חסרות שחר ואליהם מצטרפים מהרסים מבפנים. מזמן היינו צריכים להרים ידיים ו"להתאבד" כעם. כל פסיכולוג יסביר שעם כמות כזאת של אשמה אי אפשר להתמודד.

אלא, שהם היהודי ידע כל השנים להתחבר למה שגדול ממנו. אל עץ החיים שלו. אל הטוב והמוסר המוחלטים. להתמודד בכל דור עם מה שהעולם מזמן לנו, עם הדרך השונה לאמונה ולהשאר מקושרים אל הטוב, אל המגמה להיטיב. להשאר מוסרי בתוך עולם ללא חוקים.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ


אלול, ראש השנה, יום הכיפורים מכינים אותנו אל חג הסוכות. החיבור אל הטוב הגדול דרך העשייה שלנו. דרך היציאה מהבית הסגור אל מקום שנותן מחסה, אך גם פתוח כלפי מעלה.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 14 בספטמבר 2018

וילך תשע"ט

בס"ד

פרשת וילך תשע"ט




כל שנה וחידושי ה"שנה טובה" שלה. כמובן כבר לא בכתב (אם אתה לא בגן…). כמובן שכמות ההודעות האישיות יורדת. אבל הצבעוניות, התמונות, החתימות המסולסלות - זה בענק… טוב, איך אפשר לכתוב ברכה אישית כשיש לנו כל כך הרבה חברים…

בערב ראש השנה אני בדרך כלל לא מתקשר או שולח הודעות שנה טובה, אלא, משתדל לעשות את זה דווקא בהמשך החודש, כי מצד אחד ההודעות האוטומטיות האלה משגעות אותי, אבל מצד שני יש משהו בדבר הזה של ריבוי "חברים". יש משהו באפשרות לשמור על איזשהו קשר גם עם אנשים שהמפגשים איתם נדירים.

אז השנה שלחתי בקבוצות הוואצאפ של בוגרי ובוגרות ביולוגיה לדורותיהם שנה טובה עם בקשה שיכתבו בכמה מילים איפה הם היום. שמחתי לתגובות שהגיעו - שירות צבאי ופיקוד, שירות לאומי משמעותי, לימודים אקדמיים ועבודה. יציאה מהחממה של הבית/אולפנה ופריחה. ואז (זהירות! משפט של זקנים בדרך..) כשאני סוקר מהזיכרון את השנים האחרונות, אני יודע מה עבר עליהם. אני זוכר את הקשיים והנפילות בדברים הקטנים והגדולים, את המאבקים לקום, עוד בזמן הלימודים וגם אחר כך. ורואה אותם ואותן עכשיו, עדיין בתחילת הדרך, אבל התנועה היא תנועה של קימה (שהיא הרבה פעמים תנועה הפוכה מתנועתו של תלמיד, במיוחד בישיבה בחיספין… :), תנועה של פריצה קדימה. והתנועה הזאת מלמדת אותי שתנועת ה"שכיבה", העייפות והקושי היא תנועה זמנית שאחריה יש קימה. זה לא אוטומטי. זה לא שצריך לומר "יגדלו ויהיה בסדר" יש משמעות להרגלים, לחינוך, לדיבור. אבל, התנועה הנפשית הפנימית היא תנועה של אמונה בקימה. אמונה באדם.


שאלו מינין את רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו מן התורה דכתיב (דברים לא, טז) ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם אמרו לו ודילמא וקם העם הזה וזנה (בבלי, סנהדרין, צ: )


רבן גמליאל משבש לכאורה את הפסוק כדי להוכיח שיש תחיית המתים מהתורה. הקב"ה מבטיח למשה לפי דבריו ש- "הנך שוכב עם אבותיך וקם". משמע, אתה הולך למות, אבל אחר כך תקום לתחייה. המינים, לכאורה בצדק, לא מקבלים את הטענה הזאת, הרי פשט הכתוב (והפיסוק על פי הטעמים) שהמילה "וקם" מתייחס להמשך הפסוק "וקם העם הזה וזנה…". אז איך רבן גמליאל בכלל חשב שהפירוש שלו נכון?

מפרש הרב שרקי כי השיוך שעושה רבן גמליאל בין המילה "וקם" לבין משה רבינו ותחיית המתים הוא פירוש הכרחי. התורה לא נוקטת בלשון מוות של משה, אלא בלשון שכיבה. האדם שוכב כי אין לו כוח, אבל המטרה של השכיבה היא הקימה. "בשכבך ובקומך". מה עוד שפסוק שמנבא על נפילה של עם ישראל אומר זאת בלשון קימה! מדוע לא נכתב "ונפל העם הזה וזנה" למה "וקם"??

אלא, שהמסר הוא שהנפילה היא זמנית וגם היא משרתת את הקימה הגדולה אחר כך. כך הוא כל הכיוון של התורה, אופטימיות שהכל יהיה טוב בסוף, אבל עם עבודה קשה בדרך.


שבת שלום,

איתן

יום שישי, 7 בספטמבר 2018

נצבים תשע"ח

בס"ד

נצבים תשע"ח

חמש דקות ביום. זהו. זה מה שצריך. זה מה שמספיק. חמש דקות ביום של תרגילים ולא יכאב לי הגב. חמש דקות ביום. רוב הזמן יש לי מלא תירוצים. כשאני כבר מגיע לשעת לילה מאוחרת והשטיח מסתכל עלי וקורא לי לבוא וקצת למתוח איברים, אני מסתכל עליו בחזרה ושואל אותו - עכשיו נזכרת? כבר מאוחר! דבר איתי מחר...

ויש ימים שאני דווקא מצליח. שההבנה מהו הדבר הנכון, או פשוט הכאב מביאים אותי אל השטיח והתרגילים. ואז מציפה אותי ההתנגדות של השרירים שהיו רדומים תקופה ארוכה. זועקים שאפסיק. מציפים את הגוף בהתנגדות.

יש באמת מי שלא רוצה ללמוד? יש באמת מי שלא רוצה להיות חלק, להיות שייך? יש מי שבאמת רוצה להיות חסר יכולת וחסר מעש, שיעשו את הכל בשבילו? לדעתי לא. אבל זה מצריך מאמץ. לכל אחד יש הנקודות האלה בהם הגוף והנפש זועקים לו לעצור. מסבירים לו כמה הוא לא יכול. איך הרעיון הזה שהוא חשב עליו או חשבו בשבילו, ממש ממש לא מתאים לו. הקושי מגייס את השכל שמסביר לו ממש טוב, כמה דווקא המאמץ הזה הוא טעות. לא שיש לו בעיה להתאמץ כמובן, אבל דווקא המאמץ הספציפי הזה לא נכון לו...

אני רואה את זה על עצמי. אני רואה את זה אצל הילדים שלי והתלמידות. רואה את המאבק בעיניים ומנסה להיות שם בשביל לעזור להסיר את החסימות. כי כשלא מרגישים את החוסר, כשאין כאב, קשה אפילו להרגיש את הצורך בשינוי. מנסה לעזור לגלות את מה שבאמת, כבר ידוע.

ובמדרש כי המצוה הזאת כו' ברכת התורה לפניה' ולאחריה... ורק בנ"י ניתן להם הכח ורשות בפיך ובלבבך לעשותו פי' לעשותו קרוב. וצריך האדם להכין עצמו מקודם דבר מצוה או תורה ע"י הברכה שמתבונן שהוא ציוי השי"ת ושזיכה אותנו להיות דבקים בו ובתורתו. וע"י הרצון יוכל לעורר ולפתוח פתח להתקרב אל המצוה כנ"ל. וזה הברכה שמקודם. ופי' לא נפלאת היא שלא יעלה ע"ד האדם שא"א להשיג כלל בתורת ה'. ולא רחוקה היא שיוכל להשאר אצלו הארת התורה ומצות לעולם. וזה ברכה שלאחרי' להיות נשאר אצלו ההארה… (שפת אמת, נצבים, תרל"ג).


מצוות בכלל ואני חושב כי במיוחד מצוות התשובה, מצריכות מאמץ. מצריכות כוח. למשל, יש לי חבר, ממש לא אני, מישהו אחר לגמרי, שקשה לו לקום בבוקר לתפילה, שלא לדבר ל להתרכז בה.... המצוות אמנם טבעיות לנו באופן נשמתי, אבל לא לנפש ובוודאי שלא לגוף. לא קל להתנגד לנפש ולגוף. מלמד אותנו ה'שפת אמת' דרך, "טריק", כדי להצליח - לברך על המצוות לפני ואחרי. 

הברכה שלפני היא להתבונן במצווה, להתבונן בעצמי ולגלות את הרצון. לנסות ולחדור מבעד לקליפות המסירות ולראות שאני באמת רוצה. ובהסתכלות מבעד לקליפות רואים את האמת - "לא נפלאת היא". לא פלא גדול ובלתי אפשרי. קצת כמו שמגלים איך קוסם עושה קסם שנראה בלתי אפשרי, אבל כשמגלים את הסוד מבינים שזה קל. כשמגלים את הסוד שבתוכי אני כזה, שאני באמת רוצה, מגיעה המוטיבציה לעשות וכך יותר קל.

ולברך אחרי. לקחת את רגע ההצלחה ולהמשיך אותו. להתמיד. "לא רחוקה היא" האפשרות הזאת. לעשות את השינוי האמיתי. כשראיתי שאני יכול, כשראיתי שבאמת אני רוצה, כשגיליתי את ההארה הזאת, אני כבר יכול להשתמש בה כדי להמשיך אותה בכל מעשה. יום. יום.

שבת שלום,

איתן

אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...