בס"ד
שבת חוה"מ סוכות - וזאת הברכה
מכירים את זה שלא ראית מישהו תקופה מסוימת ופתאום הפנים שלו אחרות? אתה מזהה מיד, זה דומה, אבל יש שם משהו אחר… אז מה קרה בחודשיים האלה? מאיפה השינוי הזה הגיע? מה קרה בשנתיים? בדקותיים? ירד הנשל וכאילו יש כאן מישהו אחר... חולפים להם חודשיים של החופש הגדול ויש בהם משהו אחר. חולפת שנה, חולפות שנתיים ויש להם פנים אחרות. פתאום הילד שלך אומר איזה משפט ועובר בך איזה רטט פנימי, אתה מבחין פתאום שהוא קפץ מדרגה. עוברת עלי תקופה של כך וכך.. ויש משהו אחר בָּפָּנים שבמראה, משהו בִּפְנים מרגיש אחרת. השינוי נראה פתאומי, ללא מדרג, כאילו רק יום קודם הם/אני היינו משהו אחד ובוקר אחד קמנו לשינוי.
הנטייה היא להסתכל אחורה במין ביקורת, זלזול ואולי גם בושה. סוף סוף גדלו הילדים... הגיע הזמן שיתבגרו… וגם - איך יכולתי להיות כזה… ויש גם נטייה לשכוח עם מה התמודדנו בשלב הקודם, מה עברנו כדי להגיע לשלב הבוגר יותר. התהליך לא היה פתאומי כמו שאולי נראה, אלא, תהליך הדרגתי של התמודדות, של משא כבד על הגב. וכשמשליכים את המשא הזה, כשמצליחים לעבור את הקיר, מרגישים את ההקלה בבת אחת, כבר לא זוכרים כמה קשה היה להגיע. כמה היה קשה להתמודד.
הכוחות שהפעלת, הבחירות שבחרת כשהקיר היה מולך והיה נראה לפעמים בלתי עביר. הדרך שבה בחרת לשאת המשא, סוג המשא שבכלל בחרת להעמיס על גבך הם אלו שהביאו אותך למקום בו אתה נמצא. לטוב ולרע. נכון, חלק מהתמודדות, חלק מהמשא יורדים גם באופן טבעי, כי גדלים, כי מסיימים שלב מסוים, אבל זה לא מספיק. לא מספיק רק לצאת מהתנור, כדאי לצאת אפויים ממנו…
בפסוק ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך. פרש"י כימים שהם טובים לך כך ימי זקנתך. ואמר אמוז"ל כי זה שכתוב מקודם ברזל ונחושת מנעליך. לומר כפי מה ששומרים בימי הנעורים הכוחות והמדות במנעל ברזל ונחושת שלא להתפשט לחוץ כך נשאר הכח לימי הזקנה.. ועל זה כתיב [קהלת] וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו כו'. ומדקדק בזוהר הקדוש דימי הזקנה לאו רעים הם לצדיקים אכן הפירוש שעל ידי זכירת הבורא בימי הבחרות לא יבואו ימי הרעה בזקנותו. וכ"כ שתולים בבית ה' כו' עוד ינובון בשיבה….
רש"י מפרש את הברכה "וכימיך דבאך" בכך שימי הזקנה הקשים, בהם הגוף הולך נחלש, הזיכרון ובכלל היכולת לפעול ולהשפיע בעולם כמו שמתאר אותם שלמה בסוף ספר קהלת, יהיו כמו ימי הנעורים. מלאי כוח, מלאי מרץ מלאי עשייה. ה'שפת אמת' בשם אביו מקשר את ימי הנעורים לימי הזקנה באופן קצת שונה. האדם הזקן הוא תוצר של עצמו הצעיר. ככל ששמרת על הכוחות והמידות שלך באופן חיובי כשהיית צעיר, כך תהיה גם בהגיעך לזקנה.
הזקן אמנם חלש בגופו, אך משוחרר ממועקות רבות של האדם הצעיר. דרישות הגוף על תאוותיהם השונות, הצורך להוכיח מי אתה, המירוץ, המרדף אחרי… גידול הילדים ועוד הם עול שהזקן פטור מהם. המחיצות והמניעות מוסרות. ואז מתגלה בזקן האני הפנימי שלו. אותו אני שהוא פיתח וטיפח במשך כל ימי צעירותו. "עוד ינובון בשיבה" - הצדיקים מניבים בזמן השיבה שלהם.
ה'זיקנה' היא לאו דווקא היציאה לפנסיה. בכל שלב בחיינו יש איזו מניעה שיורדת באופן טבעי, יש אפשרות לגלות יותר את מי שאנחנו באמת. את מי שאנחנו רצינו להיות בזמן שניסינו להלחם באותו קיר שחסם אותנו. המלחמה הזאת, גם אם היא נראית קשה או אבודה היא זאת שבסופו של דבר עושה אותנו. בונה אותנו.
דון קישוט נלחם בטחנות רוח. הוא לכאורה נכשל. אבל אין ספק שהמלחמה לשם הטוב היא זאת שהפכה אותו למי שהוא.
שבת שלום ומועדים לשמחה,
איתן
