לך לך תשפ"א

 בס"ד

הכי קשה זה לא לדעת. כך אומרות משפחות של נעדרים. העיקר לדעת, גם אם זה הקשה מכל. ולהבדיל אלפי הבדלות, כך גם הקושי לאנשים שלא יודעים איך ייראה סוף היום שלהם, בטח שלא המחר. מחלות, בעיות פרנסה ועוד שלל קשיים. יש פעמים שלנו זה נראה לא כזה דרמטי. "אז מחר היא כבר תדע אם יהיה זום או לא", "אעדכן אותך מחר אם אני בא"... 

ויש אנשים "זורמים" שכל זה בא להם בקלות, אפילו בענייני פרנסה הם לא מוטרדים מקשיי היום (כדוגמת אינספור סיפורי חסידים). ויש אנשים שזה יותר קשה להם. מטלטל אותם. זה לא שהם בהכרח פחות מאמינים (באלוהים, בעצמם, באדם), הנפש שלהם דורשת יותר וודאות.

הקורונה הביאה איתה גל של שינויים מהירים, גל של אי - וודאות. גל מציף, מטלטל ולפעמים גם מרסק. "מתווים" אינספור לכל דבר, משתנים ללא הרף, יוצאים לחל"ת, חוזרים מחל"ת, פתוח, סגור, פתוח.. ללמוד אחרת, ללמד אחרת, סבתא בזום, פיצה במייל. והקצוות, שמאל, ימין, שחור ולבן, כולם מתחדדים, דוקרים, פוצעים…

בזה הזמן החשיבות שלנו דווקא לעסוק במה שבפנים. יותר מאי פעם זו תקופה של חידוד ערכים, תקופה של הגדרת הכיוון. דווקא בזמן שבו יש כל כך הרבה התעסקות בפרטים ולחצים שמגיעים מכל כך הרבה חזיתות, עד שלמי יש זמן וכוח לפתוח ספר, לחשוב לעומק, להתכנס לחשיבה משותפת, דווקא עכשיו זה הזמן להעמיק שורשים. לייצר עמדה פנימית יציבה. חוט השדרה מחזיק את כל הגוף, עצמות הצוואר תומכות בראש הגדול והרחב מהם.

המנהיגים היום, המובילים, המשפיעים, המחזקים, צריכים להיות אלו שיודעים ללכת. קודם כל ללכת. גם אם לא יודעים עד הסוף לאן. אנשים של תנועה, ביטחון ואמונה. אנשים קשובים לשינויים, חווים אותם, כרויים לשמוע הן את הבעיות ולראות בכל דבר את ההזדמנויות שבו. לא אמונה עיוורת המטילה את האחריות על הקב"ה (ומשום מה זה נראה כאילו זו האמונה הנכונה), אלא, אמונה שבה האדם פתוח לקלוט את מה שמעבר לו, דווקא על ידי שימוש בשכלו ובכשרונו. כשהאדם פתוח הוא יכול לקבל את האחר, להבין אותו ולהתייצב יחד איתו למשימה. 

ברש"י ומד' למה לא גילה לו מיד כו' פשוט כי זה עצמו בחי' א"י. להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת כמ"ש לך לך מארצך כו'. דהיינו כל התדבקות חיצוניות להשליך הכל עבור לראות רצונו ית' ואז נתגלה רצונו להאדם. והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם רק לשמוע ולקבל מה שא"י שאין שיעור לידיעתו ית' כראוי להיות בטל יותר ויותר תמיד. וזהו שמעי בת וראי כו' שתמיד צריך להיות בבחי' ראי' והסתכלות והאזנה לקבל מה שלמעלה מהשגתו ע"י ביטול שכלו וידיעתו עתה [שפת אמת, לך לך, תרל"ב]:

אברהם אבינו היה מההולכים. היה מהחוקרים, חיפש את היד הנעלמה שמניעה את העולם. גם כשלא מצא בכוחות עצמו, השאיר בעצמו חלל פנוי, מוכן לקלוט, מוכן להקשיב. דווקא התכונה הזאת אפשרה לו לצאת למשימה אל הלא נודע, לחיות בארץ מוקף בבעיות ונסיונות ולדעת להתחבר ולנסות ולהציל גם את אלו שמבחינה מוסרית ועקרונית הוא היה רחוק מהם מרחק רב.

אברהם אבינו. אנחנו בניו. הלוך ונלך. עם כולם.

שבת שלום,

איתן

נח תשפ"א

 בס"ד

זה בקלות יכול להיות המבול. מוטציה אחת קטנה בגנום הפרימיטיבי של וירוס הקורונה (אבל הכל כך יעיל מבחינתו) יכול להפוך אותו לא רק למדבק - על, אלא, גם לקוטל - על. ההיסטוריה האנושית המתועדת כבר ידעה תקופות כאלה. כוחם של המיקרואורגניזמים כבר שינה את ההיסטוריה האנושית לא מעט פעמים, קטל מיליונים בהזדמנויות שונות והיווה את אחד הגורמים המרכזיים להשמדת העם האינדיאני על ידי האדם הלבן. הוליווד המחישה לנו את האפשרות ההיסטורית הזאת במספר סרטים המתארים כיצד עולם הטבע (עם או בלי הסיוע של האדם) מציב בפני האנושות 'מבול' של מגיפה או מזג אוויר המשאיר ניצולים מעטים לספר על זה.

האם גם במקרה של הקורונה מדובר ביד אנושית המחוללת את המחלה? האם הוירוס הונדס במרתפים של שירות הביטחון הסיני (מי שיכתוב על זה ספר שיוסיף שגם ה'מוסד' היה שותף, זה תמיד מוסיף אווירה..), או "רק" תקלה בטיחותית במעבדה, את זה אולי לעולם נדע, אבל מה שבטוח הוא שיד האדם נגועה עמוק בהתפשטות שלו.

עכשיו דמיינו הסצינה המתארת את העולם שאחרי 'מבול' אפשרי כזה של הקורונה. מספר מועט של אנשים שורד בעולם שחזר לתקופת האבן מלא גרוטאות מתכת משוכללות. לאחר הרפתקאות ותלאות רבות, לאחר כל כך הרבה מוות וחוסר יכולת של ילודה (אני ממליץ פה לבמאי להכניס את המוטיב הזה לסרט) בעקבות פגיעת הוירוס, קבוצת שורדים דואגת אחת לשנייה אפילו שהם לא מאותה המשפחה ומאותו צבע העור. אור דמדומים לפני הזריחה, צעקה של אשה, בכי של תינוק. הסוף.

מרגש, אין ספק. אבל את החמלה הזאת, את הדאגה הזאת צריך לעשות בזמן אמת. והזמן הוא אתמול והזמן הוא עכשיו. כבר כתבתי בעבר שלהבדיל מניהול מלחמה או כלכלה, עצירת המגפה תלויה בכל אחד ואחד מאיתנו, לא רק תלויה, אלא, גם באחריות של כל אחד. נכון, להנהגה יש אחריות כוללת ויש דברים שרק היא יכולה לעשות, אבל את הדיבר של 'לא תדביק' כולנו חייבים לקיים, את הדיבר של "ואהבת לרעך כמוך", פתיחת העיניים למצוקות הקטנות והגדולות של מי שסביבנו ולתת, לתת את מה שאפשר, אפילו לקבל בשביל לתת, זה בידיים שלנו.

תָּנוּ רַבָּנָן, מָה הֵשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ, כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּיבָה וְרָאָה כָּל הָעוֹלָם חָרֵב, וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת עָלָיו, וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ רַחוּם, הָיָה לְךָ לְרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ!

הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רוֹעֶה שׁוֹטֶה, כָּעֵת אָמַרְתָּ אֶת זֶה, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁאָמַרְתִּי לְךְ בְּלָשׁוֹן רַכָּה, כִּי אֹתְךְ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה, וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל כוּ' לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר כוּ', עֲשֵׂה לְךְ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר. כָּל זֶה הִתְעַכַּבְתִּי עִמְּךְ, וְאָמַרְתִּי לְךְ כְּדֵי שֶׁתְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם, וּמֵאָז שֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁאַתָּה תִּנָּצֵל בַּתֵּבָה, לֹא נִכְנְסָה בְּלִבְּךְ רָעַת הָעוֹלָם, וְעָשִׂיתָ תֵּבָה וְנִצַּלְתָּ. וְכָעֵת שֶׁנֶּאֱבַד הָעוֹלָם, פָּתַחְתָּ פִּיךְ לְדַבֵּר לְפָנַי בַּקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים?! [זהר חדש לפרשת נח, מתורגם]

נח בא ומאשים את הקב"ה בחוסר לב. שנה שלמה נח מתנדנד על גבי המים, נחרד מהמבול, פרוש מאשתו, דואג ומרחם על כל בהמה, חיה ועוף. לומד להכיר את כל עולם החי, דואג להם כְּאַב. והפער הגדול שבין העולם החרב לבין המיני עולם שנמצא אצלו בתיבה, שוקק החיים, הפער הזה, מביא אותו לאותה האשמה כלפי הקב"ה.

עונה לו הקב"ה, בידך היה הדבר. כאשר ציוויתי עליך להציל את משפחתך בלבד עשית בדיוק כאשר צוּוֵיתָּ. אמרתי לך לבנות תיבה - בנית (ויעש נח ככל אשר…), אמרתי לך לסגור את הפתח, סגרת. 120 שנה של אותה מידת הרחמים, של זמן לתיקון הכלל - ולא תיקנת. עכשיו אתה בא בטענות??

הזמן לפעול הוא עכשיו. הוא בָּקוֹשי, גם עם אותם אנשים שהתורה עצמה כתבה עליהם "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום", גם כשאתה עסוק בלבנות את תיבת הבידוד האישית - משפחתית שלך.

עשרה דורות אחר כך הגיע אברהם והתחיל למשוך את העולם קדימה, לא וויתר על סדום. יחלפו עוד כמה דורות והגלגול של נח יגיע לעולם (עיינו 'משה מן התורה מניין?'). גם אז יהיו גזרות קשות ועוול. גם הוא הוא ישוט בתיבה. אבל הוא יעמוד אל מול הרשע, הוא יושיע את ישראל והעולם.

שבת שלום,

איתן.

בראשית תשפ"א

 בס"ד

כאילו,

עכשיו הזמן.

לעצור. 

את מה שאפשר, לא -

לעשות. 

לקצר. 

להרחיק.

להדחיק.

פנימה,

להתכנס, להתבצר, לדאוג, כל יֶצֶר הוֹרֶה 

שומר, מגונן, סוגר.

בראשית הזמן.

להמשיך, לעשות, לברוא

מְאַיִן

כל הכוחות.

הלכתי,

כי מגן האלוהים,

קרא לי קול.

לפעמים כשיש לי כל כך הרבה מה להגיד, כל כך הרבה רגש שממלא אותי בנושא מסוים, המילים לא מצליחות לצאת בצורה "הרגילה"... 

אין כמו העת הזאת, דווקא העת הזאת, למצוא את ה"איך",

ולעשות.

ברש"י עלה במחשבה לבראות במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מידת הרחמים. וחס וחלילה שיהיה חזרה באחרונה. רק שבוודאי כך צריך להיות גם למטה כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא. ואם כי אינו יכול לגמור במעשה הכל כראוי. אח"כ שיתף מידת הרחמים. אבל הרצון צריך להיות כדין. ונודע כי מחשבת האדם נוגע בשורש המחשבה ומעשיו בשורש המעשה. ולכן עלה במחשבה במידת הדין שהרצון יהיה בדין כנ"ל. ואמת כי המעשה אינו נגמר רק בעזר הבורא כמ"ש לאל גומר עלי וזה הוא ברחמים כי במידת הדין צריך האדם לעשות כל המוטל עליו בעצמו. רק אם הרצון כראוי אז מסייעין אותו משמים וזה שיתף עמו מידת הרחמים [שפת אמת, בראשית, תרל"ז]:

"מידת הדין" נתפסת אצלנו כמשהו קשה, מאיים, פוגע, מפחיד ואולי אפילו רע. אבל האמת היא שמידה זו היא המידה שמעידה יותר מכל על הבחירה החופשית המוחלטת שנתן לנו הקב"ה בבריאה. באותו תהליך בו הקב"ה "סילק את עצמו" הצידה, כדי לאפשר לאדם לפעול באופן חופשי באמת. זו מידה חשובה ביותר להתפתחות של האנושות בכלל ושל כל אדם בפרט. עשית טוב, תקבל טוב בגלל מה שאתה עשית, בגלל שמגיע לך, בגלל שעמלת על זה ולא בחינם. כן, אם עשית רע, תקבל עונש, גם זה לא באופן שרירותי, אלא, בגלל הבחירה שלך.

זה הכי נכון, אבל העולם לא יכול להתקיים כך. האדם שנוטה לפול, פשוט לא ישרוד. ולכן שיתף הקב"ה בבריאת העולם את מידת הרחמים. לא את מידת החסד בה מקבלים משהו בחינם, אלא, רחמים, לתת זמן לתיקון, לחזרה בתשובה , מבלי לבטל את מידת הדין.

גם בתפיסה שלנו, אומר ה'שפת אמת', אסור לבטל את מידת הדין. הקב"ה לא "התחרט". על האדם לחיות בתודעה, ברצון פנימי, לפעול במידת הדין, בתחושה שהכל תלוי בי ומה שאעשה - זה מה שיהיה, לטוב ולרע ומתוך זה לפעול, לעשות ולשנות. את מידת הרחמים, את הסיוע של הקב"ה, אני מוציא מהחשבון, הוא כבר יעזור כרצונו.

שבת שלום וחורף טוב,

איתן.

שבת שמחת תורה תשפ"א

 בס"ד

אולי השאלה הכי נפוצה אצל ילדים בימי קורונה (ובפרט בימי הסגר) היא: "איזה יום היום?". בשבוע האחרון זה גם "היום חג?" או בשפתו של ילד בן 5 - "היום מותר לחלל?". הימים עוברים עלינו דומים האחד למשנהו, מבודדים גם אם לא נחשפנו לחולה קורונה. אני נועל נעליים בערך פעמיים בשבוע ובשאר מתנהל בנעלי קרוקס ביתיות כאילו כל השבוע הוא איזה אחר הצהריים אחד ארוך שמסתיים לפתע בשבת או חג. אני אמנם עסוק מאוד, עובד, אפילו יוצר דברים חדשים ומחודשים, אבל הבידוד והריחוק נטלו ממני (באופן זמני יש לקוות) את המפגש עם התלמידות ועם הצוות שהוא חלק מאוד מהותי בעבודה השייך להגדרה העצמית שלי.

זה, כך אני חושב, אחד המשברים הגדולים שפוקדים את האנושות היום. הערעור על הקיום, לא במובן הסופני של העניין, אלא, במובן של ההגדרה העצמית. עד היום הייתי אדם ש… היום אני כבר לא. כי פוטרתי, יצאתי לחל"ת, המקצוע שלי לא רלוונטי, אני לא "חיוני", אני עסוק כל היום בבישול וכביסות... משבר כזה, הוא משבר עמוק ולא פחות חמור מהירידה בהכנסה והנזקים שלו יכולים להדהד עוד שנים ארוכות.

אחת מקוראות הבלוג הזה שלחה לי היום להתרשם משיר. "שיר עידוד" קוראים לו, כתב נעם חורב (מסתבר שאני בור בשירה חדשה, לא הכרתי…). השיר הזה, מבקש להפנות את נקודת המבט שלנו מייאוש להזדמנות, לשאול מחדש מה הזמן מסמן לי (נו, אני לא בור מוחלט…). נכון, רציתי משהו אחד, אבל מה הכי נכון לזמן הזה, מה אני בזמן הזה?

אוי כמה זה קשה. ההתכנסות הזאת פנימה. העצירה. וכן, אני יכול לתת הרצאה של שעה בנושא ההזדמנויות של הקורונה, אני באמת מאמין בזה ומנסה לחיות את זה, אבל אני רציתי להיות משהו אחר בזמן הזה. עכשיו אני צריך לקבל שזה הזמן למשהו אחר. ואולי, אולי אני לא צריך להשתנות, לא לוותר על מה שרציתי. אולי זה הזמן לחשוב מחדש, לגלות גמישות, להעמיק שורשים, לחפש מקורות אחרים למלא את הנפש ולפרוח מחדש (יש לקוות) באביב.

בענין מוריד הגשם בשמיני עצרת [...] הענין הוא כמו שסדר הטבע בימות הגשמים נעשה משמים פעולת הארץ ע"י הגשמים. ובימות הקיץ הקצירה והאסיפה להיות גמרו בידי אדם. כמו כן הוא בפנימיות שרוב עבודת בנ"י גם בזמן המקדש בג' רגלים בימות החמה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל שבימות החורף העסק בתורה בפרשיות יצ"מ וקבלת התורה המצוות שמקיימים בעובדא בימות החמה. ולכן בחג שנדונין על המים הוא השפעת הדעת בתורה לכל איש ישראל בכלל ובפרט. וזה רמז דשמחת תורה. וז"ש שבפסח אתם נועלין לפני דכתיב עצרת לה' אלהיך. שמתחיל להיות עיקר בעבודת התחתונים ע"י המצות. ובשמיני עצרת תהי' לכם. שמתחיל להיות עיקר בהשפעתו יתברך בתורה לכל העוסקים בה. וזהו הרמז שאמרו ז"ל גשמים סימן קללה בחג משל ששפך לו קיתון על פניו אי אפשי בשמושך ע"ש. והוא כנ"ל שמאחר שעדיין העיקר בעבודת התחתונים א"צ להיות ירידת הגשמים אז כמ"ש [שפת אמת, סוכות, תרמ"ט]:

שלמה המלך מתמודד בספר קהלת עם פילוסופיית האבסורד (כך לפי הרב יהודה ליאון אשכנזי), עם הטענה הפוסט מודרניסטית כי אין משמעות לשום דבר, הכל הבל [כלום, רוח]. אבל כבר בפרק ג' טמונה התשובה כנגד הזרם הישן - חדש הזה. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", לכל דבר יש את הזמן המיוחד לו ולפעמים צריך לעצור, להמנע, אפילו להרוס, ואפילו ללכת כנגד כל האינסטינקטים שלך, כמו שמדגים הפסוק "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" שהוא אולי הפסוק שנראה הכי אקטואלי השנה.

בשמיני עצרת, אנחנו מגיעים לשיא החגים. אחרי שיצאנו מעבדות לחרות, קיבלנו את התורה, עברנו את יום הדין, הובטחנו בסליחה ומחילה, קיבלנו לוחות שניים, זכינו לשבוע מתחת "סוכת האמונה" הגענו לחג שאפשר בו הכל (ע"פ הרב שרקי), לאכול הכל, להיות בבית ולא בחוץ ובלי פחד ואימה. נשארה רק השמחה.

ואז אומר ה'שפת אמת' מגיע החורף. ממש באותו היום המסמל את השמחה של תקופת העשייה של האדם, באותו היום ממש, מתחילים להזכיר את הגשם (בוא כבר!). הגשם מסמל את מה שמגיע מלמעלה. אנחנו יכולים להתפלל, יכולים לבקש, אבל זה לא בידיים שלנו. נעמוד ונקבל את מה שיהיה. זמן שמסמל את זה שיש גם קור, זמן להתכנסות פנימה, חשיבה, התמלאות ולימוד. באביב תתחיל שוב התקופה המסמלת את העשייה.

נקבל את תקופות החורף, נקבל את הקור ודווקא ממנו נשאב כוחות לגדול. דווקא הוא יביא אותנו אחר כך לעשייה גדולה.

שבת שלום וחג שמח,

איתן.

שבת וחג הסוכות

 בס"ד

"ונתתי שלום"(ויקרא כ"ו, ו') - שמא תאמרו, הרי מאכל הרי משתה! אם אין שלום - אין כלום! ת"ל אחר כל זאת, "ונתתי שלום בארץ". מכאן, שהשלום שקול כנגד הכל (ספרא, בחוקותי).

התכנסנו השבוע (בזום, כמובן) צוות האולפנה עם צוות בית ספר "נופי גולן" השייך לזרם הממלכתי הכללי למפגש לימוד לקראת סוכות בנושא "סוכת שלום". ניסינו לבנות לימוד משותף סביב הקשר בין סוכה לבין שלום. מפגש שידבר על הקיטוב שנראה וצובר תאוצה בעם, אבל מתוך שלום. לדבר על השלום והמאחד, אבל מבלי "למרוח" את הקטבים.

אחרי שיחות קצרות משני אנשים שהם "משני הקצוות" (אני שם מרכאות, כי הנחת היסוד הזאת טעונה בדיקה, אבל לפחות למראית עין…), פתחנו את חדרי הזום ללימוד משותף עם מקורות וניסינו לפתוח גם את חדרי הלב ולקשט לנו סוכה וירטואלית במסר האופטימי של השלום בעם, שלא מטאטא מתחת לשטיח גם את הקצוות הדוקרים.

אני לא אכנס לפירוט של תוכן המפגש והלימוד, אבל כל מי שקשוב לחדשות ולציבור החוץ-מגזרי, יכול לחוש שעוברים עליו ימים קשים. תחושות קשות. אין אונים. הם מרגישים אוויר, שהם לא נספרים, שנעשים בחסות החוק מעשים אלימים הרומסים את זכויותיהם. שמשתמשים בחוק, בצבא ובמשטרה נגדם, כך שאפילו הזכות לצעוק, למחות, זכות בסיס בחברה דמוקרטית, נלקחת מהם.

השכל שלי אומר "אתם מדברים שטויות", הבטן שלי שורפת שאני שומע את הטענות האלה, כך אמרתי לאחד ממשתתפי המפגש לאחר שכמעט כולם יצאו מהזום ונשארנו כמעט לבד. התחושות האלה שאתם חשים עכשיו הם כאין וכאפס למה שאנחנו מרגישים מאז הקמת המדינה (ויש שיגידו עוד קודם). כנער בן 18 אני זוכר את תחושת האין-אונים הזאת שאתה לא יכול לעשות כלום מול בולדוזר שבא להחריב חבל ארץ שלם. שהבטחת בחירות "לא יעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן" הופכת ל"אתם פרופלורים". באמת ששקלתי אז להתחבא בנחלי הגולן ובטח שלא להתגייס. אז היה לנו את אסד שהציל אותנו (שוב תודה), מה שלא קרה ב-2005. 

ההתנתקות הפיזית מחבל גוש קטיף היוותה נקודת שבר בדמוקרטיה הישראלית והיוותה את שיא הניכור, סתימת הפיות, מעצרים מנהליים, עצירת הפגנות וסתימת פיות. יאיר גולן התראיין השבוע וקָבַל על שימוש בחיילים לפעילות שהיא, לשיטתו, נגד האזרחים בזמן הקורונה, בעוד שהוא לא רואה את הגיבנת של עצמו, כאשר הוא פיקד על פינוי עמונה.

זהו, הוצאתי (חלק) ממה שיש לי לומר על הצביעות. עכשיו אפשר לדבר על השלום. שלום אמת בעם, אני נשאר עם האמת שלי, אבל יודע שיש לאחר למקום. אני יכול להיות מלא כרימון (ויש עוד כל כך הרבה מה לכתוב בנושא) כנגד טענות השמאל, אבל עדיין יכול וחייב להיות קשוב באופן אמפתי לטענות. מי אם לא אנחנו יכולים להזדהות עם הרגשות האלה, מי אם לא אנחנו יכולים להגיד שאפשר להמשיך הלאה, להמשיך להאמין במדינת היהודים ולשרת בה ואותה.

הרבה אמונה צריך. להגיד כל יום "ה' אלוהינו ה' אחד". להאמין שהוא באמת אחד, מכיל את הכל. אין לך דבר שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (מסכת אבות, ד', ג'). הרבה אמונה צריך כדי להקשיב הקשבה אמיתית לכל חלקי העם, לא רק מתוך שלום מזויף של "הנה, הקשבתי, ועכשיו…", אלא, הקשבה חוקרת. הנה, יש כאן משהו שאין אצלי, בתוך כל מה שמפריע לי יש גם אמת שאני, המאמין באחדות, חייב למצוא אותה. אני לא אהיה שלם בלי זה.

הסוכה פתוחה לכולם, אנחנו ארעיים בעולם, גם אם עכשיו מה שיש לנו מעל הראש יכול לעוף ברוח, החוזק שלו הוא, שהוא יכול לכסות על כולם.

ואיני זוכר כסדר ענין סוכה כמו חופה שגומרת הקנין אשה לבעלה. בסוכות הושבתי. כי ביציאת מצרים נתקדשו בנ"י להשי"ת כמ"ש אני ה' מקדשכם המוציא אתכם כו'. ועל זה יש קטרוג שיהיו בנ"י מבוררין להיות קנין להשי"ת יותר מכל הברואים. וע"ז כתיב ולמקנהו עשה סוכות. וכ' הפורס סוכת שלום פריסה לשון פרס וחלק כמ"ש חלק ה' עמו שבחר לו השי"ת חלק מהנבראים. [כמ"ש בתנא דב"א עשיר ושמח בחלקו ע"ש ובפי' ישועת יעקב] והשי"ת לו השלימות ולמה בחר לו חצי דבר. אך כתיב אשכון את דכא כו' וכ' בזוה"ק כי זה השלימות מה שאדם נשבר לבו ע"ש פרשת אמור. ואדרבא זה שבחו ית' כי בכל מקום שהוא שורה הוא שלימות והוא עושה מחצי דבר דבר שלם. וזה הפורס סוכת שלום. כי באמת הנקודה פנימיות שבכל מקום הוא השלימות. וכן בנ"י מתוך כל הנבראים. והנה בסוכות ע' פרים נגד האומות. וניסוך המים כדאיתא בגמ' כי בנ"י צריכין לבקש שיתפשט מלכותו ית' על כל הבריאה. כענין שאמרו אל תהיו כעבדים ע"מ לקבל פרס. וע' מ"ש עוד לקמן [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:

יש קטרוג, יש תקלה לכאורה, אומר ה'שפת אמת', על הבחירה רק בעם ישראל. מה עם שאר העולם? למה הקב"ה המייצג את השלמות, בוחר לו רק חלק אחד ומשאיר בצד 70 חלקים אחרים? כי רק הקב"ה, ממשיך ה'שפת אמת' יודע להסתדר עם הפכים. הוא פורס = חותך, חוצה, סוכת שלום = שלם, אחד. 

החלק הקטן הזה 1/71 באומות קיבל תפקיד. להוביל את השלום, להוביל את האחדות. רק אומה שהיא קצת מחוץ לשאר האומות, אפילו ערבוב של כל האומות יחד, יכולה לבקש (לחפש, לגלות) את השלום. חג סוכות נועד להיות חג אוניברסלי, הקרבת קרבנות על כל האומות, בקשת פרנסה וגשם. לעתיד לבוא, כך נקרא בהפטרה, יבואו כולם אל בית ה' בחג הסוכות. הם לא יתגיירו, הם יביאו את הלאומיות המיוחדת שלהם ואיתה הם יעבדו את ה'.

ולקראת סוף הפסקה אני חש שה'שפת אמת' משגר לנו עקיצה. "על תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" (אבות, א', ג'). אל תעבדו את הקב"ה כדי לקבל את החלק (פרס) שלכם. זו לא עבודת הקב"ה להשאר רק בעולם בית המדרש. אם לא מעניין אותך מה שקורה מחוץ לבית הכנסת, בעם, בעולם, אולי צריך משהו שיפקח את עיניך, משהו שיאחד אותך עם כל העולם ויגרום לך להתפלל מחוץ לבית הכנסת…

שבת שלום וחג שמח,

איתן.