תצווה - זכור תשע"ח

בס"ד

פרשת תצווה תשע"ח

נסו לא לחשוב על פיל ורוד. יודעים מה. תשכחו ממה שאמרתי. אין דבר כזה פיל ורוד, תשכחו את זה. אתם זוכרים כן? לא לזכור פילים ורודים! הזיכרון האנושי הוא דבר מדהים ועדיין קשה להסביר בדיוק איפה הוא שוכן בתוך המוח. רשת של תאי עצב (נוירונים) המחוברים אחד לשני גורמים להפעלת שרשרת בין אזורי החושים השונים במוח ו"מזכירים" אחד לשני איך מה שראיתי עכשיו, מזכיר לי מה ששמעתי, איך הפרח שהרחתי מזכיר לי את המגע הרך שלו ואת הטיול לנגב. ואפשר גם לשחק איתם באופן יזום. אני זוכר שראיתי פיל בגן חיות, היה שם גם פלמינגו ורוד, אז אני יכול לחבר במוח בין השניים וליצור - פיל ורוד (לשכוח!!) לזה קוראים דמיון, שהוא עוד אחת מהתכונות האנושיות המיוחדות. 

השכל והדמיון - שניים מחלקי הנפש כפי שמגדיר הרמב"ם. שני כלי הפעולה העיקריים של האדם. תפקיד השכל לפרק את השלם למרכיביו (דדוקציה), לחקור, להסיק, לבחון, לבדוק, להקשות ומתוך כך להגיע אל האמת. ואם אדם יידע הכל, הרי שלא יגיע למצב של טעות (אריסטו). לעומתו - הדמיון יודע לחבר (אינדוקציה) בין פרטים כדי להגיע למסקנה כוללת (למשל לחבר בין… לשכוח! לשכוח!). כוח הדמיון מאפשר לנו לחוות את הדברים ולא רק להסתכל עליהם מהנקודה הקרה של השכל.

השכל והדמיון - שני הכלים לפעול, אך גם מצויים בהם הסכנות ליפול. שכל המנותק מחוויה יכול להוביל לסולם ערכים מנותק מאנושיות. ואילו דמיון ללא גבולות ברורים והדרכה של השכל יכול להביא את האדם להתנהגות אגואיסטית ולקלקולים רבים הנובעים מעשייה של דברים רק כי אני חווה בהם הרגשה טובה, כולל הקלקולים הגרועים ביותר של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

אין ספק, אם כך, שיש לשלב בין השניים. על השכל להוביל. לחקור, לבדוק, להבין ומתוך כך לבחור את המעשה הנכון, הדרך הנכונה והאדם הנכון להקשר אליו. חוויות ודמיונות טובים עוזרים לתקן את הנפש, להשרות עליה רוגע מצד אחד ולחבר לעשייה חיובית מצד שני.

ימי הפורים הבאים עלינו (אתה מבוגר = יום אחד, מבוגר עם ילדים = 3 ימים, תלמיד / מורה = שבועיים) מזמנים לנו חוויות ודמיונות, עלינו לשים לב כי יחד עם ההתחברות לחוויות חובה כי תהיה הובלה של השכל. לא לחינם הצמידו לפרשת "זכור" את פרשת "שקלים" (מלשון לשקול ולחשוב…).

"אמר אבי זקני מו"ר זצלה"ה מה שכתוב 'תמחה זכר עמלק' ומאין יש לעמלק זכר?... והיינו כפי מה שחסר זכרון השי"ת במעשה ישראל נקרא שיש לו זכר… וזה שכתוב 'זכור' וממילא יהיה נמחה שמו… שאם האדם זוכר תמיד אשר הרע לו היצר הרע בכל דבר חטא. אם יזכור תמיד שוב לא יחטא. כמו שכתוב אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות והוא עניין השכחה…" (שפת אמת, תצוה, תרל"א).

אנחנו מצווים למחות את זכר עמלק. ואיך אנחנו עושים את זה? מקפידים כולם, גברים ונשים, להגיע מדי שנה לבית הכנסת ולקרוא על כך שצריך לזכור את עמלק… הרי אם התורה לא הייתה מצווה אותנו על כך, כבר מזמן אף אחד בעולם לא היה יודע שהיה אי פעם עמלק. אז איך הזיכרון גורם לשכחה?

עמלק הוא יצר הרע, הוא העולם הזה. העולם הזה הוא עולם של דמיון, עולם של חוויות. וכשהאדם עסוק בחוויות ויצרים ("נכנסה בו רוח שטות") המפעילים את נפשו מכל עבר הוא חוטא. מה שאין כן אדם שזוכר. אדם שזוכר מה עשה לו רע, אדם שזוכר את הנפילות שלו, ישתמש בכוח השכל כדי למנוע מעצמו לפול שוב ומתוך כך יימחה הרע.

נפשו של משה המוצגת בפרשת תרומה (להרחבה חפשו באתר של הרב שרקי) מייצגת את האפשרות להיות אדם בעל שכל עליון, מחובר להתגלות ולכן גם ללא חטא. אין בפרשת תרומה כיור לטהרה, כהנים ובגדיהם לעבודת או מזבח של קטורת לכפרה. אין צורך. יש מזבח העולה להקריב קורבן = להתקרב לקב"ה, הדרך עד קודש הקודשים פתוחה, משה יכול להכנס בכל עת ובעצם גם כל אדם אם יגיע למדרגה זו.

בפרשת תצווה שמו של משה לא מופיע. מופיע אהרון. עם מזבח הקטורת, עם הכיור והבגדים. פרשה זו באה לתאר את הדרך לחזרה בתשובה דרך חוויה טובה, דרך הוד הבגדים של הכהנים, דרך טהרה וקטורת. במדרגה זו נמצאים רוב בני האדם. רוב בני האדם צריכים, מעבר לשכל, גם חוויות שיוכלו לעזור להם להישאר קרובים לקודש ולחזור אליו אם טעו. לכן, חינוך צריך להתבסס מצד אחד על הגדלת כוחו של השכל. לחקור, לשאול, לבדוק - האם זה טוב? האם זה מקדם אותי? האם אדם מסוים, גם אם נראה גדול אכן עומד בקריטריונים של מוסר? בנוסף, בגלל שנפש האדם דורשת חוויות ודמיונות - יש לספק לה דמיונות של קודש או לפחות דמיונות בריאים.

שבת שלום,

איתן

תרומה תשע"ח

בס"ד

פרשת תרומה תשע"ח

"קיבלתי שם כל כך הרבה עד שהרגשתי כל כך ריק…" (לואי שארפ, אוטוביוגרפיה).

שלושת המסעות המרכזיים שלי בעולם, המשפחה, החינוך והרפואה מובילים אותי לצמתי מפגש רבים עם אנשים. בצמתים האלו, אני מוצא את עצמי לרוב בעמדה של נתינה. אני מברך ומודה על העמדה הזאת, אך היא גם קוראת אותי לתחושה של אחריות גדולה. כי גם לתת צריך לעשות באופן נכון. לפעמים לתת למישהו אחר זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות בשבילו. לתת מתנת חינם זה אחד הדברים הבלתי נסלחים שאפשר לעשות. כמה בושה יש בדבר הזה. איך הגעתי למצב כזה של תלות ואיך אוכל בכלל להחזיר למי שנתן לי. ואם הוא מציל את חיי או את העסק שלי, כנראה שלא אוכל להחזיר לו לנצח. ועם זאת, אנחנו מתחנכים ומחנכים על ערך הנתינה כאחד מהערכים הבולטים והחשובים ביותר. חשובים כל כך שלפעמים אנחנו מחפשים זקנות בשביל להעביר את הכביש וגם אם הן ממש לא רוצות… יש רצון טבעי להתפשט כלפי העולם, להשפיע, לשנות. הרצון הזה הוא טוב בבסיסו, אני חש אותו בעצמה גדולה, אני מרגיש שאני מוכן להקדיש את עצמי ואת זמני, רק שמישהו יהיה מוכן לקחת… וכאן טמון המוקש. כאן טמונה הסכנה שבמקום לתת אני אשתלט, במקום רצון להיטיב לאחר אני בעצם מיטיב לעצמי. במקום לתת לאחר להופיע כמות שהוא בעולם, אני רוצה שהוא יופיע כמו שאני. גם לקב"ה יש "יצר הרע" כזה, לאינסוף יש רצון להתפשט על הכל ולכלות את הכל. אבל הקב"ה "האל הגדול, הגיבור…" איזהו גיבור - הכובש את יצרו, מניח לנו לחיות את החיים שלנו, עם הבחירות שלנו.

כאמור, שלושה מפגשים עם אנשים. בשלושתם יש מאפיין נתינה ברור. ובכל אחד מהם אני מרגיש מחויב, כנגד האינסטינקט שלי, לצעוד צעד אחד לאחור. חולה שנטלה ממנו כרגע העצמאות, שבריאותו ולפעמים גם חייו נמצאים כרגע בידיי, אם אתן לו להצליח רק לנעול נעל לבד, להתלבש לבד, לעמוד עד לכסא, הרי שהשבתי לו משהו מאישיותו ועצמיותו. ילדים שלי, חלק מעצמי ממש, אני רוצה להדריך אותם בכל פרט ובוודאי שאני יודע מה טוב בשבילם... ואז שוב, צעד אחד לאחור. הם מקבלים החלטות (שאני לא תמיד שלם איתם) והם צריכים לפלס את דרכם בעולם. תלמידות שלי, אני באמת לפעמים כמעט ומתפתה לתת לכן סיכומים של החומר הלימודי (אבל רק כמעט, זה לא יקרה :)...), לקחת על עצמי את האחריות המלאה בשבילכן, כי אני כל כך רוצה בהצלחתכן. אבל אני נאבק כדי שגם אתן תגדלו דרך התמודדות, בדרך האישית המיוחדת לכן.

{א} וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {ב} דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ-לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת-תְּרֽוּמָתִֽי: {ג} וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת: {ד} וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים:{ה} וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים: {ו} שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: {ז} אַבְנֵי-שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן:{ח} וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:

"בפסוק ועשו לי מקדש… פירוש שצריכין בני ישראל מקודם לתקן בחינת עשייה. אחר כך זוכין לשכון הקב"ה בתוכם… אך הקב"ה שלח נשמות בני ישראל לעולם העשיה שעל ידיהם יהיה נמצא הקדושה בכל העולמות…" (שפת אמת, תרומה, תרמ"ו).

תקופה של כמעט שנה ובני ישראל רק מקבלים. מקבלים הצלה, מקבלים אוכל, מקבלים מים, מקבלים הנחיות. תלכו מפה לשם, תעשו כך, תעשו אחרת ובהתגלות נוראה - אם לא תקבלו את התורה כאן תהיה קבורתכם… והנברא, המעוניין בשותפות - מתוסכל. הציווי על התרומה הוא תולדה של ההתגלות, תולדה הכרחית של שיתוף הנברא במהלך האלוהי בעולם. הקב"ה נותן לבני ישראל מטלות של שותפות. מטלות ראשוניות, בסיסיות, המשכן הוא רק למספר דורות, אבל בכך נבנתה התשתית לשותפות האמיתית. בהתחלה הקב"ה נותן מטלות של חסד, בואו תשתתפו איתי בבניית המשכן. אך זוהי ההכנה לתלות של הבורא בכך שהנברא יהיה שותף בהבאת הבריאה לשלמות שלה.

והקב"ה גם מלמד את בני ישראל [ואת העולם כולו] מה הוא המפתח להשראת שכינה, מה הוא המפתח שאיתו הנברא יכול להוריד את השמיים לארץ. העשייה. שישה ימים ברא הקב"ה את העולם וביום השביעי נח. את היום השביעי "... ברא אלוהים - לעשות". האדם הוא הפועל ביום הזה הנמשך עד ימינו אלה. 

הקב"ה נתן לנו את מתנת החיים הגדולה, ואחר כך שחרר אותנו - לעשות!

שבת שלום,

איתן

משימה לשבת - כמה מילים עם השורש ע.ש.ה נמצאות בפרשה?

משפטים תשע"ח

בס"ד

פרשת משפטים תשע"ח

הסמן של ה- Word מהבהב. כותרת יש. מחשבות יש. אבל יש תמיד איזשהו מעצור ראשוני בין המחשבות, הרגשות, הרצון להביע, לבין כתיבת המילים ממש. זה לא רק האיך להביע, זה לא רק למצוא את המילים הנכונות. יש משהו במילים הכתובות שמפספסות את המפגש. יש חשש שלא אצליח להעביר בדיוק את המסר. עולם המסרים בשנים האחרונות עבר מהפכה מ"התורה שבעל פה" ל"תורה שבכתב". אינספור הודעות כתובות במגוון כל כך גדול של כלים ואתרים מאפשר קשר רציף ומיידי עם אנשים בודדים וגם עם קבוצות גדולות מאוד של אנשים. גבולות המדינות כבר נפלו מזמן וההודעות מדלגות בקלות מעל מכשולים וגדרות. אלו כלים נהדרים. הנה, אני ממש עכשיו, משתמש באחד כזה. בכמה לחיצות פשוטות אני יכול להעביר מסר, שומר על קשר - אתכם. יש ליכולות האלו השפעות מרחיקות לכת על תחומים רבים כל כך בחיים שלנו, את חלקן אנחנו חווים כבר היום ויהיו עוד השפעות רבות אחרות במגוון גדול של תחומים.

יתרונות רבים מאוד. וגם חסרונות. התעלמות, אלימות, שחרור מעצורים, הפצה של תכנים קשים וכן הלאה וכן הלאה. המשותף כמעט לכל החסרונות הוא האיבוד של ה"תורה שבעל פה". המשמעות של המילים יכולה להיות אחרת לגמרי כשאני רואה, כשאני חווה את מי שמולי, כשאני נפגש. כן, הדברים האלה ידועים ומדוברים רבות, אבל יש להזכיר ולהזכיר. לא לוותר על התורה שבעל פה, לא לוותר על המפגש, על הדיבור. מפתה מאוד לשלוח הודעה ולסמן שביצענו את המשימה, שהמסר עבר ושעשינו את שלנו. לא כשצריך להעביר מסר אישי. לא כשאני צריך לשמוע את האדם שמולי, לא רק את המסר שלו. לא כשאני רוצה שיראו אותי בתוך המילים. בתי ספר רבים ואנחנו בתוכם, מלווים את התורה שבכתב - התעודה עם לפחות שיחה אחת, אישית, עם התלמידה. וכשיש לך מפגש עם אדם, ראית אותו ממש, פנים אל פנים, העברת וגם קיבלת את "התורה שבעל פה", עכשיו אפשר לתת גם "תורה שבכתב". 

בואו, תרימו טלפון…

ואלה המשפטים. כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני… אשר תשים לפניהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם (רש"י, משפטים, כ"א, א')

מעמד הר סיני. התגלות. עשרת הדיברות. אנכי ה' ולא יהיה, שבת ולא תרצח… אחד המעמדים המכוננים של העם היהודי בכל הדורות, אם לא הגדול שבהם. ומשה יורד מן ההר ומתחיל ללמד הכל: אם מישהו דופק למישהו את האוטו, אז זה תלוי מי נתן קודם ברקס ואם שמרת למישהו על פיקדון, אז זה תלוי איזה שומר אתה ו… מסכות שלמות של פלפולים ודקדוקי דינים. וכל הפלפולים והדיוקים האלה של המשפט נסמכים על מספר פסוקים בודדים. לתורה שבעל פה יש תפקיד ללמד את עיקרי הדברים, את רוח הדברים, את עקרונות המוסר. אך ההלכה היא בידי התורה שבעל פה. יש נטייה לחשוב כי יש עליונות לתורה שבכתב, אך לא כך הדבר. אמנם, התורה שבעל פה משתדלת לסמוך על התורה שבכתב, אך היא יכולה להציג פרשנות שנראית רחוקה מאוד מפשט הפסוקים. הכתות שרצו להסתמך רק על פסוקי התורה, ללא התורה שבעל פה, ללא המסורת שהועברה ממשה רבינו ועד היום - נדחו מהיהדות [גם הנצרות והאיסלם מקדשים את הכתוב]. כשאתה נפגש עם פסוק כתוב, זה, להבדיל אלפי הבדלות, כמו לקרוא וואצאפ. אתה לא רואה את הבעת הפנים, אתה לא רואה את הדובר מקיים את המאמר, אתה לא חי את זה. לא כן התורה שבעל פה. המפגש עם החכם שהעביר אליך, שימוש תלמידי חכמים, הוא המתכון להבנת המסר אליו התכוונה התורה. יתרו לא מבין מדוע משה מתעקש להיות השופט בעצמו. לאחד ברחה עז לתוך האוכל של חברו ושברה לו את צנצנת המן, בשביל זה צריך את משה? עונה משה ליתרו "כִּֽי-יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְר֥שׁ אֱלֹהִֽים. כִּי-יִֽהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י" העם בא למשפט לא בשביל הכסף של הצנצנת שנשברה, אלא, בשביל לפגוש, דרך המשפט, דרך משה השופט את אלוהים.

אם נעביר מסר בעל פה בין מאה אנשים (כמו במשחק טלפון שבור) יש סיכוי שהאחרון לא ישמע בדיוק את אותן המילים שאמר הראשון, אך, אם נעביר פתק בין מאה אנשים, האחרון שיקבל אותו יקרא בדיוק את מה שכתב הראשון. אלא, שההבדל הוא, שהקורא את הפתק, על אף שקרא בדיוק את המילים לא יבין את כוונת הראשון, בעוד שאת המסר שעובר בעל פה, עובר דרך אישיות, האחרון בשורה יוכל להכיר את הראשון.

שבת שלום,

איתן.

יתרו תשע"ח

בס"ד

יתרו - ט"ו בשבט תשע"ח

אני נכנס לכיתה. התלמידות מחכות ישובות במקומן. אני מחלק את ההוראות והתלמידות מתחילות בלמידה עצמית, מתעניינות, שואלות שאלות, חוקרות. אני עובר ביניהן, מכוון, מראה, מדגיש כיוונים, עוזר לפרש מושגים, מייעץ איך כדאי להמשיך, וגם מספיק גם לשמוע איך מחוץ לכיתה, עם החברים, בבית…. ומתעורר. וזה רק אחד מהחלומות שלי על איך צריך להראות שיעור. יש לי עוד הרבה, חלקם מגובשים יותר, חלקם פחות. יש לי הרבה חלומות ואני מזהיר מראש - אני גם מנסה להגשים אותם.

ויש גם - מציאות. ובמציאות תמיד אפשר למצוא תירוצים. תמיד חסר זמן, תמיד יש עוד משימות, תמיד יש עניינים טכניים כאלה ואחרים שמפריעים… אבל האם בזמן השיעור, אני הייתי מדויק? האם אני הייתי ברור ומוכן?

זו השנה השנייה שלפני כל תעודה אנחנו עושים שיחת סיכום עם התלמידות ובו הן מסכמות את תהליך הלמידה שלהן. מעבר לרצון שלי להכיר אותן יותר, חשוב לי גם ליצור לעצמי איזו תמונת מראה שתראה לי איך אני נראה כמורה. איך התהליכים שאני מנסה להוביל נראים מהכיוון של התלמידות. השבוע, לאחר שהשלמתי את הסבב כולו, אני יכול לסכם ולומר שלרוב רובן של התלמידות חשוב ללמוד, שהן רוצות ולהצליח. אני יכול גם לומר שבמקומות בהן אני הייתי יותר מוכן ומדויק הן חשו את זה והצליחו יותר ובמקומות שאני לא הייתי סגור על תהליך הלמידה שאני רוצה להעביר עד הסוף, גם להן זה היה פחות ברור והן למדו עם פחות מוטיבציה. אני כמובן לוקח 100% אחריות רק על הצד שלי ומצפה מהתלמידות (ילדים, עמיתים לעבודה, אנשים אחרים) שגם הן ייקחו 100% אחריות על הצד שלהן. אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש היא שכל כך שמחתי לשמוע את הביקורת (גם אם זה קצת עקץ בפנים). קודם כל כי זה מעיד על כך שהתלמידות הן בעלות חוש ביקורת, יודעות מה הן רוצות, מה עושה להן יותר טוב ומה פחות וכן כי הביקורת דוחפת אותי לדייק יותר, להשתפר ולהתקדם.

אז בעצם, גם אני קיבלתי תעודה השבוע…

א} בַּחֹ֨דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי: {ב} וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן-שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר: {ג} וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו ה' מִן-הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: {ד} אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָֽאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל-כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָֽאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי: {ה} וְעַתָּ֗ה אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-בְּרִיתִ֑י וִֽהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל-הָ֣עַמִּ֔ים כִּי-לִ֖י כָּל-הָאָֽרֶץ: {ו} וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ-לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּֽהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: {ז} וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ ה': {ח} וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל-הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר ה' נַֽעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת-דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם ה':{ט} וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶ֘יךָ֘ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּֽעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם-בְּךָ֖ יַֽאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת-דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל-ה':

נהוג לדבר על ה"נעשה ונשמע" שאמרו בני ישראל עם קבלת התורה ועד כמה הם היו מוכנים לעשות מבלי לדעת מראש. הציור הזה של עם ישראל מוציא אותם בין תמימים במקרה הטוב, לטיפשים במקרה הרע. קודם כל איך אפשר לעשות מבלי לשמוע? אם עושים, אז למה צריך לשמוע אחר כך שוב? והאם נכון בכלל להתנהל בצורה כזו שכל מה שאומר משה המורה - הרועה עושים מבלי לשאול שאלות? ככה נכון להתנהל בעולם? האם זאת אמונה אמיתית?

עיון בדו - שיח בין משה לקב"ה לפני מעמד הר סיני מראה תמונה אחרת לגמרי. אבל קודם ניכנס לראשם של בני ישראל. בני ישראל קיבלו מסורת אבות כי יש להם הבטחה בנושא אחד בלבד - יבוא יום ויגיע גואל שיוציא אותם ממצרים ויביא אותם אל הארץ המובטחת לאבותיהם. תורה? חוקים? כשרות? מצוות? על זה לא נאמר להם כלום.

והנה, עובר לו קצת יותר מחודש אחרי יציאת מצרים ונראה כי ההבטחה מתקיימת. מגיע מנהיג, מוציא אותם ממצרים, מוליך אותם בדרך לכנען ומכניע את האויבים. אבל פתאום המנהיג הזה רוצה להפיל עליהם, לכאורה, את הפילוסופיה הדתית שלו. עשרות שנים הוא היה אצל אחד המנהיגים הרוחניים הגדולים שבדור והתחנך אצלו. לאדם זה, יתרו, יש פילוסופיה ברורה. אכן, הקב"ה הוא האלוהים, בזה הוא השתכנע, אבל האדם הוא זה שקובע את הדת:

" אִ֣ם אֶת-הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל-מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם"

האדם קודם עושה ואחר כך העשייה והקביעה של האדם תהפוך להיות כציווי אלוהי. אם כך, גם משה, חניכו, המציא דת שאותה הוא רוצה שנקבל. אבל אנחנו "כל אשר ציווה ה' נעשה" והדבר היחיד שהוא ציווה זה ללכת לארץ כנען. משה חוזר עם המסר הזה לקב"ה שמרגיע אותו ואומר לו כי עוד מעט תהיה התגלות שתסדר את הכל. "הנה אנכי בא… בעבור ישמע… וגם בכך יאמינו לעולם". רק מעכשיו העם יאמין למשה? הרי כבר נאמר בשירת הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אלא, כפי שהזכרנו, אחרי קריעת ים סוף העם האמין במשה כגואל. אחרי ההתגלות של עשרת הדיברות - דיבור ישיר של הקב"ה עם בני ישראל, האמונה במשה כמביא דבריו של הקב"ה תהיה אמונה המבוססת על ידיעה ברורה. ידיעה ייחודית וברורה שכלית, אותה הם יעבירו במסורת לדורות הבאים והיא זו שתשמש הוכחה ברורה לקשר בין הקב"ה לאדם.

עם קשה עורף (מוח בשפת התורה), עם שלא מסתפק במעשי ניסים, אלא, מבקש הוכחה שכלית וברורה. אז במדבר וגם בדור הזה עם תלמידים המבקשים הובלה מבוססת, חזקה. ושלא תעבדו עלינו…

שבת שלום,

איתן