בס"ד
קורט וויז קיבל את תואר הדוקטור שלו בגיאולוגיה מאוניברסיטת הרווארד היוקרתית (והידועה לשמצה בימים אלה..). בהיותו גם נוצרי אדוק, החליט, כך מספרים, לחתוך מספר התנ"ך את כל הפסוקים הנראים מנוגדים למדע אותו למד בתאריו השונים. בסוף התהליך נותר בידו ספר דק בלבד. אמונתו של וויז עמדה למבחן שבסופו הוא הכריז כי על אף שהוא מודע לכך שרוב הממצאים המדעיים מעידים על עולם בין עשרות מיליארדי שנים, הרי שמבחינתו אם כתוב בתנ"ך שהעולם הוא בין כמה אלפי שנים בלבד (בריאתנות צעירה), אז זה מה שאלוהים אמר וזאת האמת ואין בלתה.
ה"כומר" של כנסיית האתאיזם המודרני (ואני קורא להם כך, כי גם להם יש אמונות המתעלמות מהמדע, אבל זה למקום אחר), ריצ'רד דוקינס, לגלג עליו, קרא לו "פתטי ובזוי", והוא מביא את וויז כדוגמה לחוסר הרציונליות של המאמינים באשר הם.
וויז, דוקינס, ובעצם, כל אחד מאיתנו, חווים לעיתים, את מה שמתואר בפסיכולוגיה כ"דיסוננס קוגניטיבי". אנחנו נתקלים בעובדות, במחשבות, ברגשות ובטענות הסותרות את השקפתנו ואת עולמנו הפנימי ומוצאים דרך להשאר, למרות הכל, עקביים. לפעמים מדובר בצורך לבצע פעולה (למשל, לשקר) הנוגדת את הערכים שלנו (לדבר אמת) וכדי לבצע את הפעולה ובכל זאת להשאר עקביים נמצא דרך להצדיק את המעשה (שקר לבן…).
כאשר, יש כבר התנגשות בין עמדות פנימיות, או המעשים שלנו, לבין המציאות או עמדות אחרות הדיסוננס קשה יותר. מה עובר על מעשן כשהוא רואה את האזהרות על חפיסת הסיגריות? מה עבר על ד"ר וויז כשהוא ביצע תיארוך בפחמן על סלעים וגילה שכבות בנות מיליארדי שנים? איך אפשר להמשיך ולחיות עם הסתירות האלה?
המוח שלנו אלוף בלספר לנו סיפורים שייתנו לנו להרדם בלילה בשקט. כי זאת רק סיגריה אחת ואני תמיד יכול להפסיק. זה הסרטון האחרון שאני רואה וזה באמת רק כדי להרגע קצת. כי אלוהים, אולי, בוחן את אמונתנו. כי אלו רק קומץ אנשי חמאס אלימים ולא כל האוכלוסייה. כי אם רק, באמת, היינו עושים כל מאמץ לשלום, היינו יכולים למנוע את המלחמה.
כמו בכל בעיה, ההכרה בה, היא החלק הראשון והחשוב בפתרון. כולנו סובלים מהדיסוננס, כולנו מספרים לעצמנו סיפורים. מודעות. אני מלמד את תלמידותיי לשאול "למה?" אחרי כל משפט בתשובה במבחן כדי לוודא שהן ענו על כל השלבים. ככה אנחנו צריכים לבחון את עצמנו, במיוחד כשאנחנו נדרשים להכריע בשאלות משמעותיות בחיים ובדילמות מוסריות. למה אני חושב את מה שאני חושב. למה אני עושה את מה שאני עושה או רוצה לעשות, מה המוטיבציה שלי, מה אני מספר לעצמי.
מעבר לצורך "לא לחיות בסרט" ולהתנהל נכון יותר, אפשר, בהכרת הדיסוננס, למנף אותו לצמיחה. למידת העקרונות, האמונות, המוסר. להיות שלם יותר עם עצמי, עם יותר ביטחון. לצאת מהמגבלות של המוכר והידוע. להכיר את האויב טוב יותר. לדעת להלחם בו. להכיר את האחים שלי טוב יותר. הם ממש כאן, לא רק בתיאוריות ובשיעורים על אחדות. ויש לזה השלכות. ולחשוב טוב ועל הכל מחדש. ולקום. ולעשות. מי בחזית. מי בעורף. כאן ועכשיו.
לכל אלו שבדיסוננס מוסרי, אמוני ומחשבתי. לכל אלו שבדיסוננס על המקום שהם תופסים במלחמה הזאת. זה הזמן למצוא את התשובות. לעשות את מה שאני יכול, לקבל את מקומי ולהתמלא מזה.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
וא"ע [איבן עזרא] ורמב"ן מקשים על צעקת מרע"ה. הלא הקב"ה הבטיחו שאכבדה בפרעה כו'. וצעקת בנ"י י"ל [יש לומר] שלא ידעו מזה כי אין מפורש שמרע"ה הגיד להם וי"ל שא"ל [שאמר להם] רק שישובו. [ומה שלא אמר להם. נראה כי לשון מאמר ה' ואמר פרעה לבנ"י כו' משמע שזה נאמר לו. והפסיק הציווי של אמירתו לישראל וישובו ע"ש]. אבל מרע"ה למה צעק. אך נראה כי מדרך הצדיק לצעוק אף על מה שנבטח. שמאמר הש"י הוא אחר שלימות פעולותיו של האדם. ותפילה וצעקה בכלל פעולת אדם השלם לאלהיו. ולזאת מה שיהי' נושע ע"י תפילה וצעקה. הוא הישועה שנבטח עליו. ונראה שאין מבטיחין באמת. רק למי שיודע זה. שצריך צעקה גם אחר ההבטחה. [וז"ש אין הבטחה לצדיקים. וי"ל שלכך לא נאמר לישראל ההבטחה שלא היו צועקין. והש"י רצה שיצעקו כמ"ש במד' השמיעיני את קולך. אבל מרע"ה אף שנבטח צעק. ולכך נאמר לו ההבטחה כנ"ל]:
דיסוננס של חיים ומוות. אחרי התקדמות לצפון מזרח, הרחק מהמשעבד המצרי, מקבלים בני ישראל ממשה את הציווי האלוהי, לחזור אחורה, אל מול הרכב והפרשים המצריים, עם סמלי הנחש על הזרוע. אין פלא שהם צועקים. צועקים לעזרה. צועקים מייאוש. צועקים מכעס. העולם שהתהפך עליהם לטובה, מתהפך עליהם בחזרה.
אצל משה, שואלים האבן עזרא והרמב"ן, לא קיים הדיסוננס הזה. הוא, לבדו, יודע, מאמין ומובטח כי הקב"ה הולך להושיע את העם, גם מהצרה הזאת. אז למה צעק משה? אומר ה'שפת אמת' שהצדיקים, המנהיגים, אלו שיודעים לשאת את העיניים שלהם גבוה יותר מהכאן ועכשיו, גם הם, צריכים לצעוק. כנגד מה שנראה כסתירה. שנראה כרע. הצעקה היא החלק מהפתרון, חלק משינוי הנפש. ולצעוק, גם, כדי להיות שותפים אמיתיים לתחושות של העם.
ויחד עם זאת, להוביל. "דבר אל בני ישראל וייסעו". אנחנו נשתמש בדיסוננס הזה כדי לצאת מהעבדות הפנימית הטבועה בנו. מזה שרק הקב"ה פועל. לצאת מהפסיביות, לקחת אחריות על הגורל שלנו. צעד קטן, לים, צעד גדול לגאולה.
