בס"ד
רפורמת הבגרויות יצאה (?) לדרך. עיקר הרפורמה הוא ביטול הבחינות החיצוניות האחידות של הבגרויות במקצועות המח"ר (מורשת, חברה ורוח) ומעבר להערכה מבוססת כתיבת עבודה משותפת למספר מקצועות. האם זו גם רפורמה בלמידה ובַחינוך המקצועי? האם יש כאן הזדמנות ליצירת בוגר שלם יותר, מיומן יותר ופתוח יותר ממערכת החינוך, או דווקא בוגרים שיגדלו עם פחות ערכי מורשת ואזרחות? אלו שאלות שצריכות להטריד לא רק את אנשי החינוך.
אשים רגע בצד את הדברים בהם הרפורמה עדיין לא מעזה לגעת כמו לימודי מתמטיקה להם דרוש חידוש ומהר, לא אתייחס גם לתגובה הפבלובית של ארגון המורים, הארגון היחיד שמצהיר שהוא לא רוצה לשנות דברים שנקבעו בזמן הקמת המדינה (!!) או לדרך בה הרפורמה תצא לדרך בפועל (בפוליטיקה הישראלית, או שתעשה משהו מהיר, גם אם לא אפוי עד הסוף, או שזה לא יקרה בתקופת כהונתך…) אני רוצה לכתוב על דרך החינוך וההוראה שלעולם לא תפגע בגלל רפורמה זו או אחרת.
הבגרויות החיצוניות הן שוט. המסר עובר. לא תלמד, לא תהיה לך בגרות, לא תתקבל ללימודים אקדמאים, המשכורת הממוצעת שלך תהיה נמוכה יותר ובכלל החיים יהיו מורכבים יותר. תרשים הזרימה, שבסופו של דבר, מצוי ברמה כזאת או אחרת בכל מוסד חינוכי.
יש שפה אחרת. שפה שמורכבת קודם כל מדוגמה אישית. מורה שלומד אחרת בעצמו, מלמד מתוך תשוקה לתחום הדעת שלו ומתוך רצון להתפתח גם אם אין גמול השתלמות בקצה הלמידה שלו. מורה שנאבק בעצמו בקשיים, שמתאמץ להתקדם, להרחיב אופקים, למלא את עצמו, למלא אחרים בכל טוב, גם אם זה קצת יוצא מחוץ לחובת השעות - משכורת שלו. זה הדבר הכי בסיסי בעיניי, על זה אכן חשוב להוסיף התמחות בדרכי הוראה והערכה. מורה כזה לא צריך לחשוש, לא ללמידה של תלמידיו ולא למשרה שלו. אצל מורה כזה הרפורמות הן רק קליפה לפרי המתוק של הוראותו ואישיותו.
אהה וגם אמונה. בתלמידים. שיש להם רצון ללמוד, שיש להם רצון לגדול, שבאמת, מבעד לקליפה של המסכים, יש להם רצון להיות אישיות מורכבת, לומדת, לעשות טוב בעצמם. תתפלאו כמה הקליפה הזאת דקה ממה שנדמה.
בפסוק הוכח תוכיח כתבו המפרשים להיות המוכיח בכלל התוכחה. פי' לידע שיש לו חלק בהחטא. כמ"ש ולא תשא עליו חטא. פי' שלא להשליך כל החטא על החוטא רק להתערב עצמו ולשוב ע"ז וממילא ירגיש גם חבירו ויתעורר בתשובה. ואהבת לרעך כמוך פרשנו לשון פועל יוצא וקאי על אהבת ה' כי היכן מצינו שיאהב האדם את עצמו שיאמר כמוך רק הפי' (לאהוב) [*להאהיב] את השם לרעך כמו לך כמ"ש חז"ל ואהבת את ה' להיות ש"ש מתאהב על ידך. וכמו שהאדם מייגע עצמו להכניס אהבת ה' בלבו. כן יכניס אהבת ה' בלב חבירו לכן אמרו שהוא כלל גדול בתורה [שפת אמת, קדושים, תרמ"ג]:
יש תנאים למצוות התוכחה. לא כל הזמנים ולא כל בני האדם כשרים לקיים אותה. ה'שפת אמת' מציב פה כלל ראשוני ויסודי. "שיהיה המוכיח בכלל התוכחה". אפילו המוכיח כשר ושלא ניתן לומר לו בחזרה - 'טול קורה מבין עיניך', אפילו אז, התוכחה מופנית קודם כל פנימה. לשמוע אותה יחד עם האדם שמקבל אותה. לא רק כדי לתקן את עצמי קודם, אלא, כדי להיות איתו בתוך התוכחה. בתוך ההכרה של החוסר, של החטא. אז תוכל המצווה להתקיים, להיות דבר הנשמע.
כך היו אהרון בחטא העגל, כך בסיפור ה'הינדיק' של רבי נחמן ובאופן דומה כך היה גם הקדוש, המורה, יאנוש קורצ'ק, הן בדרך החינוך שלו בימי חייו והן בהליכה עם תלמידיו את מותו. לא רק מורים. לא רק מנהיגים. על כל אחד מאיתנו מוטלת מצוות התוכחה שהיא חלק אינטגרלי ממצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. מפרש ה'שפת אמת' - אתה תדאג לעצמך, אתה תָּרְאֶה אהבה. לחבר, לקב"ה, זה מה שיגרום גם לחבר שלך לאהוב גם הוא. העבודה הפנימית שלנו היא זאת שמקרינה החוצה. זאת עיקר הרפורמה באלפי השנים האחרונות, ואידך זיל גמור.
שבת שלום,
איתן.
