ויצא תשע"ח

בס"ד

ויצא תשע"ח

נחלים נחלים של… גואש… כך אפשר למצות במספר מילים את הביקור המסורתי של צוות חינוכי בסניפים השונים. גואש ורעש. מה שמביא אותי לחשוב, מה יש בבני עקיבא בפרט ובתנועות הנוער בכלל? האם יש כאן משהו משמעותי או הפנינג מתמשך של חבורת ילדים צועקים "צ'יקיקוקוקו" וכמה מדריכים שצועקים איתם, שרודפים אחריהם, צובעים ומנסים להעביר פעולה? גם כמדריך (והיום כמורה) אני לפעמים תוהה, מה נשאר מכל היום - יום הזה המרכיב את השגרה של העבודה החינוכית אז בבני עקיבא והיום באולפנה או בישיבה שלימדתי? וכמובן שאפשר להרחיב את השאלה הזו גם למעגלים של חברים, משפחה, ילדים ולכל תחומי החיים.

נראה לי כי ההסתכלות הנקודתית של ה"כאן ועכשיו" מרכיבה את רוב ההוויה שלנו בחיים. אנחנו מתכננים קרוב, מרגישים את מה שקורה כאן, שמחים את השמחות ודואגים את הדאגות הממלאות לנו את השגרה. ובהסתכלות כזאת, גואש, רעש וקטעי קישור ממוחזרים, נותנים לי הרגשה לא טובה. סוג של בזבוז כסף, אבל בעיקר בזבוז של הכוחות והפיכה של משהו עם כותרת של "חינוך" בדיוק להיפוך הגמור.

זום אאוט.

ממבט של כמה שנים מאז סיימתי את תפקידי כחניך ומדריך בבני עקיבא , אני רואה בתנועה הזאת (בנוסף לאותם מעגלים שהזכרתי למעלה) מקום בו עובר על האדם תהליך של עיבוד וגיבוש של הזהות האישית, החברתית, הלאומית והערכית. אותן מאות שעות המורכבות מפעולות, משחקים, דיבורים, אוכל, מחנות וכן, גם "בזבוז" של זמן ובזבוז (בלי מרכאות) של גואש, יוצרים לאט, לאט, שלב אחרי שלב מבנה בנפש, שייכות לקהילה, לחברה, לעם, לתורה, לאלוהים. כן, ככה אני אומר את זה מבלי להרגיש שאני זורק ססמאות לאוויר. חניכים ומדריכים יקרים, זה לא יקרה בפעולה אחת. לא בפעולה אחת, לא בשיחה אחת, לא בשיעור אחד. אבל הכל חודר, הכל שוקע, ושכבה אחרי שכבה מתקבלת דמות של אדם.

וככל שנשכיל לכוון את כל אותן אלפי פעולות קטנות, כל אותם רגעים של מגע אנושי למטרה של בנייה, חיבור וקשר אל בני האדם, אל הערכים, נוכל לנצח את היום יום השוחק, את ההסתכלות הפסימית. לחנך.

ה' עמכם.

"בסדר ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה… ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחו"ל עד שחזר ויפגעו בו מלאכי אלוהים וזה שכתוב וישבת עמו ימים אחדים שהיו כל הימים באחדות ודביקות בשרשו… וזה היה עיקר הנדר והבקשה אם יהיה אלוהים עמדי וכו' שלא יתפרד מן הדביקות על ידי לבן ההרשע ותחבולותיו כנ"ל (שפת אמת, ויצא, תר"נ).

בכתיב של התורה ישנן הפסקות בין חלקים שונים, חלקן הן הפסקה באמצע שורה ומעבר לשורה הבאה (פרשה פתוחה) וחלקן הן רווח גדול באמצע השורה והמשך הכתיבה באותה השורה עצמה (פרשה סתומה). השפת אמת מסב את תשומת לבנו לעובדה כי פרשת ויצא היא הפרשה היחידה בתורה בה אין הפסקות בכלל בכתיב וכי הדבר בא ללמד על אישיותו של יעקב.

חייו של יעקב מלאים התמודדויות, עליות ומורדות, החל מרגע לידתו ממש ועד מותו. וכשיעקב יוצא מה"חממה" של אוהל בית המדרש לכיוונו של לבן הארמי, הוא יודע שלא יהיה פשוט. במשפחה העברית של  תרח קיימת תחרות בין האח נחור שנשאר עם משפחתו בגולה, הקים ישיבה ומשם רוצה לעזור לאנושות להתקדם (אבל בפועל המשפחה התבוללה - לבן הארמי מול אברהם העברי) לבין משפחת אברהם המקימה בית לאומי בארץ ישראל שהוא יהיה הבסיס להשפעה ולתיקון העולם. והמלחמה הזאת הייתה נגמרת ברצח יעקב לולא התערב הקב"ה ברגע האחרון בהר הגלעד.

ועם כל ההתמודדויות האלה, החיים של יעקב בנויים מרצף אחד ללא הפסק. כל המעשים שעשה - לימוד התורה, הקמת המשפחה, בניית מצבה, אבל גם - קניית הבכורה, ההתגנבות והרמאות לקבל את הברכות, רעיית הצאן ולימוד גנטיקה מהמלאך כדי להקים לו בסיס כלכלי (הרצאה בנושא ביום חמישי…), כל אלה אצל יעקב משמשים למטרה אחת. הכל אצל יעקב אחד. רבקה משלחת אותו ללבן רק "לימים אחדים" שהפכו ל-22 שנה ובעצם נפרדה ממנו לעולם, יעקב עובד ברחל שבע שנים שבעיניו גם הם ימים אחדים. הימים של יעקב אחדים -  מלשון אחדות, בכולם הוא רואה חלק מהמטרה הגדולה ולכן כל פעולותיו מכוונות לשם. יעקב התמודד, בדיוק כמונו, עם השגרה, עם הדברים המסיחים את דעתנו מהעיקר. ויעקב עובד על זה כל יום ומלמד אותנו את השיטה - ימים אחדים. ימים, פעולות, מעשים, מחשבות שלכולם כיוון אחד. לצד הלימוד והעבודה, אפשר גם לשחק, לצחוק, להשתעשע. גם להלחם ולפעמים אפילו מותר לרמות… אבל כשאנחנו יוצאים למסע של חיינו, עלינו לזכור, כמו יעקב, מאין באנו ובעיקר - לאן אנחנו הולכים. ואז אפשר גם לזרוק (קצת!) גואש...

שבת שלום,

איתן

תולדות תשע"ח

בס"ד

פרשת תולדות תשע"ח

לעובדה שאני אוהב מאוד את מה שאני עושה בעבודה ולכך שהעיסוק החינוכי באולפנה תופס לי חלק כל כך גדול מהזמן ומהנפש, יש יתרונות גדולים מאוד, אבל גם יכול להביא לחסרונות. אני באמת מאחל לכל אחד שיהיה כל כך מסופק בעבודה, כל כך מאמין במה שהוא עושה, שנימי הנפש שלו יהיו קשורים במהות של מה שהוא עושה בחיים כמו שאני מרגיש. אחד המפקחים ביקר בחדר המורים שלנו לפני כשבועיים ושאל כל אחד מהמורים מהי האולפנה בשבילו? התשובה שלי הייתה עולם. אני חי בעולם הזה שנקרא חינוך באופן כללי ובאולפנה באופן פרטי. אני כל כך חי בעולם הזה, שלפעמים אנשים (אמא שלי, חברים…) דופקים לי על הזכוכית מבחוץ כדי לשאול אם אני מודע לעובדה שיש עוד דברים ואנשים בעולם.

נחזור לחסרונות. אחד כבר הזכרתי על הדרך והוא הצמצום שיכול להגיע מזה לנושאים אחרים שקיימים (אני ממש לא יודע מה קורה בארץ, אם כי אני מניח שבנימין נתניהו עדיין ראש ממשלה, רק בגלל שזה מה שקורה תמיד…). אבל החיסרון הגדול יותר בהיקשרות למשהו (או מישהו) הוא התלות. וכשטוב, אז הכל טוב. וכשקצת פחות טוב, וכשלא הולך, אז גם הלך הרוח הזה נכנס אלייך בעוצמה אדירה שגורמת לסערה פנימית גדולה. ואת הסערה הזו צריך לקבל כחלק מהעניין ואת הסערה הזו צריך לנהל בחוכמה, כדי שלא היא זו שתנהל אותך ותהרוס את כל מה שעומד בדרכה.

הדרך לטיפול בסערות כאלו, במצבים כאלו שהכל "עף" ונראה לא יציב, ומאיפה בכלל אפשר להתחיל, האבן הראשונה בדרך, היא קודם כל להחזיק במשהו יציב. לאבחן, לחפש וללכת אל אותם הדברים, אל אותם האנשים שמהווים לנו עוגן, אל מקורות האנרגיה שלנו. קודם כל לקבל מעט יציבות וכוח. השלב השני הוא לעמוד לנוכח המציאות, להכיר בה. להכיר את הבעיה, להכיר את המגבלה שלך ובאופן חד ואמיתי לעשות את מה שצריך כדי להגיע לפתרון שיהיה טוב לכולם. כי כשטוב לך, טוב לסובבים אותך. התהליך הזה של בירור צריך להיות נוקב ומדויק. "אין מרחמים בדין". אבל המהות של אותו דיון נוקב, של אותו דין הוא רחמים, הוא להיטיב.

"בפסוק ויעתר יצחק דרשו חיז"ל שנמשלה תפחת צידקים לעתר (קלשון). מה עתר מהפך התבואה ממקום למקום כן תפילתן מהפכת מידת הדין לרחמים… כי אברהם אבינו עליו השלום המשיך בחיי חסד - אל בכל יום ויצחק בא לתקן מידת הדין ולהפכה לרחמים…" (שפת אמת, תולדות, תרנ"ג).

יצחק וריבקה עומדים מול משבר קשה. עקרות. ויצחק - מתפלל. הפירוש המילולי של המילה להתפלל היא לעמוד בדין (לשון פלילים). היא מופיעה בפעם הראשונה אצל אברהם איש החסד המקבל הנחיה של הקב"ה להתחיל לשתף את מידת הדין, וכאן היא מופיעה אצל יצחק שאצלו מידת הדין היא המידה העיקרית. ויצחק מתפלל לנוכח (=מול) רבקה. הקושי אצל יצחק נוכח, גלוי. יצחק מציב את הקשיים אל מול העיניים ומתפלל כדי לשנות. לשנות עד כדי היפוך מלא של הדין!

מידת הדין אומרת - מה שקיבלת מה' זה מה שמגיע לך, אל תתלונן, ממילא אין מה לבקש, ממילא אין מה להתפלל. יצחק מביא לעולם את ההיפוך. יצחק מגלה כי הבחירה החופשית האמיתית של האדם יכולה לקחת את אותו הקושי ממש, בלי להתחמק, ולהפוך אותו לנקודת כוח. אולי בדין לא מגיע לי, אז אני אבקש ברחמים. לחמוק מהקושי, מלמד יצחק, ויגיד גם אחריו זה כל פסיכולוג, רק גורם רעה לאדם. שים את הבעיות מול העיניים ותראה מה הניסיון מזמן לך, אילו כוחות ושינויים אתה יכול לעשות בך ומתוך זה שינוי בעולם שסביבך.

אברהם אבינו הניח את התשתית של החסד. אבל, חסד לבד יוצר קלקול. ולכן הוא מקבל את יצחק ולומד שיש מקום חשוב למידת הדין. יצחק שמידתו דין מראה שבעצם הכל רחמים. האפשרות לעמוד למשפט היא הבסיס לאפשרות לתיקון וממילא לרחמים ולאפשרות לשינוי.

שבת שלום,

איתן

חיי שרה תשע"ח

בס"ד

פרשת חיי שרה תשע"ח

כבר שלושה שבועות אני מדבר על הליכה. מצפה להליכה. וזאת הייתה חתכ'ת הליכה! שלושה ימים של הליכה בטיול השנתי. את ההליכה הגדרנו כבר כמצב של התבוננות המאפשר גילוי. הכנה של מצב המאפשר בנייה של עוד קומה. אני מרגיש שנפלה בחלקי הזכות לאורך השנים ללכת עם כל כך הרבה אנשים טובים. לפעמים הם אלו שנתנו לי יד והיו כאלה שאני הייתי זה שהושיט יד מכוונת. אבל ההליכה המשמעותית ביותר בעיניי היא ההליכה אחד לצד השני, אחד עם השני, ללא מעמדות וללא תלות. והגילויים הם מדהימים. והשנה זכיתי, שוב, ללכת לצד צוות מדהים שעושה את מקום העבודה שלי להרבה מעבר למקום עבודה ולצד התלמידות שההליכה לצדן נותנת לי הרבה אופטימיות לגבי החוסן של הדור שלנו, הפריצה שלו בכלל, ושל החלק הנשי בפרט. וההליכה לצדן גם נותנת לי הרבה מבט על עצמי, הרבה למדתי.

טיול שנתי הוא הליכה מרוכזת. הליכה בטבע וההתגברות על מכשולים, אבל גם לבשל את האוכל ולדאוג לכל הדברים הקטנים (= הגדולים בשבילי, שלא אפרט מפני קוצר היריעה…). אני נוהג לסכם בפני התלמידות את הטיול השנתי (הפעם לא יצא) ולומר שאמנם בטיול השנתי יש משהו משוחרר יותר, משהו שנראה פתוח יותר, אבל זו רק העטיפה שמלמדת על התוכן האמיתי בנקודות המפגש כל השנה באולפנה וגם על המפגשים מחוץ למסגרת הלימודים ועל מפגשים עם  אנשים בכלל. כן, כל השנה. גם כשצריך לקיים מסגרת קצת יותר הדוקה, וכן, גם שצריך להראות כעס. במהות - הכל אותו הדבר. התפאורה אולי משתנת, הכלים הם אחרים, אבל המטרה היא אותה המטרה ומה שמנחה אותנו מבפנים הוא אותו הדבר, גם כשאנחנו צוחקים יחד וגם כשקצת פחות…

" שני חיי שרה כולן שוין לטובה. פירוש שיש כלל ופרט שבכל יום צריך לתקן דבר מיוחד… שכל השגה שמשיג האדם כל ימי חייו יישארו קבוע בלבו כל ימי חייו וזה שכתוב בא בימים, שכל הימים באו אתו כאחד… שכל מה שאדם משיג ורואה בשכלו צריך שיישאר אצלו לעולם…" (שפת אמת, חיי שרה, תרל"ג)

הפסוק הפותח את הפרשה ומסכם את חייה של שרה נראה ארוך ומלא בחזרות על השורש ש.נ.ה שלכאורה מיותרות. "ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה.." ודרשות רבות נאמרו עליו. רש"י בעקבות המדרש מביא שכל השנים שלה בגילאים השונים "כולן שוין לטובה". דרשה נחמדה אבל לא נשמעת הגיונית. שרה בגיל 89 היא אשה זקנה ועקרה שכבר לא מצפה לילדים ורואה איך לאברהם נולד בן מאשה אחרת. שרה בגיל 90 היא האשה המאושרת ביותר בעולם, אשה זקנה שילדה, אשה המתבשרת כי מהבן הזה יהיה ההמשך של אברהם ובו ובזרעו תלויה הצלחת האנושות כולה, כל מפעל חייהם! אז איך אפשר לומר שכל השנים היו לטובה? איך אפשר לומר שכולן היו שווים?? השפת אמת נותן פירוש עמוק יותר למדרש. לא כל שנותיה של שרה היות טובות, אבל כולן היו "לטובה". שרה ידעה לקחת את כל הצדדים השונים של החיים, את ההצלה מחרן, את ההצלחה בארץ, את החטיפות בחוץ לארץ, רעב, עקרות, לידה ושמחה. מכל הצדדים השונים מאוד של החיים היא בנתה בניין של טוב. גם לאחר הלידה המשמחת היא לא שכחה את תקופת העקרות, היא לא הייתה רק אמא לבן, היא הייתה אמא לבן אחרי שנות עקרות, כך שהיותה אם קיבל משמעות גדולה יותר, כי לתוך האמהות שלה היא מגיעה עם בניין שהיא בנתה כל חייה, היא לא שכחה שום דבר, כל מה שעברה היה נדבך לאותו הבניין.

גם אברהם היה "בא בימים" ביטוי מיוחד לזקן. הוא לא רק היה מבוגר מאוד. הגיל המבוגר שלו היה בנוי מכל אותם הימים הפרטיים. הימים שלו לא נשארו מאחור, הם באו איתו. גם הוא, כמו שרה, בנה את בניין חייו - חיינו מלבנות קטנות, שכל אחת מהן חשובה, לבנה ועוד לבנה, יום ועוד יום, שכל אחד מהם מלמד משהו אחר על אותו בניין - העם היהודי.

זכרו את הימים שלכם, זכרו כי לא משנה מה עברתם - מכל דבר ניתן לגדול. כל חוויה היא חלק מכם ואתם תקבעו כיצד היא תשתבץ בבניין.

שבת שלום,

איתן

וירא תשע"ח

בס"ד

פרשת וירא תשע"ח

העברת תחושות ורגשות לאדם אחר היא אולי אחד הדברים הקשים ביותר בתקשורת בין - אישית. הרי ברגע שהוצאת את התחושה כמילה מדוברת, נתת לה צורה מוגבלת והקטנת אותה. אבל הדיבור הוא הכלי האנושי העיקרי ואיתו צריך לעבוד. מי שלא חי בשנות ה-90 של המאה הקודמת (שאומרים את זה ככה זה נשמע ממש מזמן) לא יוכל להבין את התחושות הקשות שהיו אז בעם. כמו שמי שנולד בארץ לא יכיר את התחושה של  איך זה להיות יהודי בגלות ומי שלא חי לפני מלחמת ששת הימים לא ממש יוכל להבין את תחושת המצוקה לפני המלחמה ואת תחושת האופוריה שאחריה. אבל להקשיב צריך, כי צריך ללמוד. ללמוד מה היה כדי לדעת לפעול בעתיד.

תחושות חזקות רבות הציפו אותי בשנים האלה. שנות אוסלו. התחושה שאתה מיעוט שנמחץ תחת המדינה הענקית. תחת איש חזק שרימה אותך. שהנה הולך להתרסק לך החלום בפנים. הולך להתרסק לך הבית. והאמונה עומדת במבחן. הזוהי תחיית ישראל? או חורבן נוסף? אולי לא נתגייס לצבא?

ואז, מוצאי שבת. וברגע אחד הלם נוראי. שלב של בלבול מוחלט. והשאלה האם אנחנו אשמים ברצח של יצחק רבין או דווקא הנרדפים בסיפור הזה? אתה מתנדנד בין להאמין לזה שמאשימים אותך (הרי היית בלא מעט מההפגנות) ומסתכלים עלייך בעין עקומה גם כשאתה מתגייס לצבא כמו כולם, לבין התחושה והאמונה שזה לא הציבור שלנו, זה לא הדגל שלנו, להיפך! איך אתם לא רואים את זה? והאם עוד אפשר ללכת יחדיו?

והשנים שעברו אולי הקהו מעט את התחושות של אירוע הרצח, אולי מעט איזנו את הסערה, אך צריך להכיר שכוחות הפילוג עוד קיימים ומרימים את ראשם כשרק נותנים להם. אוסלו, הסכמים, פינויים, גוש קטיף, בג"ץ… והתקשורת שמצד אחד מגוונת היום יותר ויש בה יותר מקום לכולם, יש בה עדיין מליבוי והגברת השונה, זה שמראה שכאילו ההליכה ביחד אינה אפשרית, מישהו אחד בהכרח יהרוג מישהו אחר.

נהוג בימים שכאלה, להיות הכי פוליטיקלי קורקט, להגיד את המילים הנכונות על שלום ואחווה בין כולם, מילים שהן מצד אחד נכונות וטובות, אבל לפעמים מרוב הקריאה לאחדות, מנסים לייצר אחידות. אחידות היא כלי חזק, היא אחד הכלים שאפשר לבנות איתם מגדל שראשו בשמיים, שאפשר לבנות איתו מדינה גם בתנאי מחסור ולהפריח את השממה. אבל אחידות זה אומר שאם אתה לא כמוני אני בהכרח שונא אותך. ובסופו של דבר זה מתפרץ. אם לא נדגיש דווקא את השוני בינינו ועם השוני הזה נצא להליכה המשותפת, אז נתפזר על פני כל הארץ, אז לא נדבר באותה השפה גם אם פיזית נחיה באותה מדינה.

"ויקם וילך… קדמו שטן בדרך ונראה לו בדמות זקן… אמר לו בן שנתן לך למאת שנה אתה הולך לשחטו? אמר לו: על מנת כן.. ואמר לו… ואמר לו… ואמר לו… ואמר לו ליצחק… ואמר לו…" (מדרש תנחומא פרשת וירא סימן כ"ב).

את המדרש המופלא הזה, על אחת הפרשיות המופלאות / מוזרות / חשובות / מטרידות של עקדת יצחק למדנו עם הרב שמעיה בבית המדרש ביום חמישי. בכוונה לא הבאתי את המדרש בשלמותו וגם לא את עיקרו של הלימוד, אלא, רק את המבנה של המדרש. התורה משאירה חלל גדול בכל מה שהתרחש בשלושת הימים האלה בין הציווי להעלות את יצחק לעולה לבין זמן הביצוע. שלושה ימים שאב ובנו יודעים מה הולך לקרות ומה שאנחנו יודעים ומה שמודגש הוא רק שהם הולכים לשם יחדיו. אז המדרש "נכנס" אל תוך ראשם של אברהם ויצחק ומדברר אותם. מתאר את הקריעה הפנימית בנפשם. כל אחד מול עצמו, אומר לו - לעצמו ואומר לו ואומר לו ואומר לו…

שניהם יודעים שיש להם מטרה משותפת בהפצת קידוש השם בעולם. לכל אחד הסגנון שלו. ונראה כאילו עכשיו אחד מהם מסיים את תפקידו. אבל - וילכו שניהם יחדיו, וילכו שניהם יחדיו. על ההליכה כבר דיברנו שבוע שעבר. הליכה היא התבוננות, היא מחשבה המביאה לידי מעשה. ואפשר ואולי אפילו חובה להיות שונים, גם להתווכח ולנסות באופן פוליטי לקדם את הדרך כפי שאתה רואה אותה, אבל בכל שלב של הדרך לשים לב ללכת יחדיו.

וילכו שניהם יחדיו - ויצחק לא נעקד.

ולא הלכו שניהם יחדיו - ויצחק נרצח.

ובקטנה לסיום, עם הצד הפוליטי שהוא לא אני, לא נפגשים כל יום, לא עומדים בדילמה הזאת לעיתים קרובות, אבל עם השכן / חבר שלידי, איתו אני נפגש כל יום ואולי אנחנו הצבענו בבחירות לאותה מפלגה, אבל הוא שונה ממני בדברים אחרים שביום יום נראים עוד מפרידים יותר. האם איתו אני הולך יחדיו?

שבת שלום,

איתן