הם לא איתך. הם פשוט לא איתך. אתה אוויר במקרה הטוב, צעצוע משחק במקרה שפחות. לפעמים, הגבולות אפילו נחצים יותר. גם האדומים שנקבעו, או כאלו שהמוסר מחייב. ואתה? נאטם ולא מגיב? צועק ומשתולל? מנסה לזרום איתם?
ובכלל חלמת על עיניים פקוחות, אזניים כרויות ולב שחפץ לקבל. על ילד, על אדם שרוצה לגדול. והרי איך אפשר שלא, עם כל מה שהבאת? שעמלת, חשבת, תכננת ויצרת?
"אין ילד רע, יש ילד שרע לו בחייו, והוא מוציא תסכולו כלפי חוץ". המשפט הנפלא הזה מיוחס למחנך הדגול, יאנוש קורצ'אק. משפט נפלא, אבל אני חושב שנוטים להוסיף לו, בעידן הפוסטמודרניסטי, פרשנויות מסוכנות שדווקא מקטינות את הילד ומסירות ממנו את האחריות על בחירותיו. הרי קורצ'אק גם אמר "לא מספיק לאהוב ילדים, צריך להבין אותם ולהתייחס אליהם כבני אדם: להעניק להם את אותם הזכויות והכללים, אותן התחייבויות אשר מחייבים את המבוגרים." (אוסף ציטוטים בויקיפדיה).
וצריך לשמור על הגבולות. חשוב לשמור על הגבולות. וצריך להציב אותם באופן ברור ולתת לילד לשלם את המחיר על פריצתם, אולי אפילו מבלי בכלל לעסוק בשאלה אם הוא רע או לא. עוד לפני בכלל הניסיון לעשות את הבירור החשוב, של מה רע לו בחייו ומדוע הוא החליט להוציא את תסכולו כלפי חוץ. אחר כך, עומדים לרשותנו ההורים, המורים, המחנכים, החברים, לא מעט כלים חינוכיים, התנהגותיים ופדגוגיים, לחזור, לאסוף, להבין, לשנות, לְקָרֵב… אז יאללה ניתן עוד ציטוט-קורצ'אק אחד: "רבים הם השלבים בסולם אמנות החינוך. אמנות זו תורה היא, ולה פירושים וקבלה, נגלה ונסתר, הכול ארוג ושזור יחד. אין בה מוקדם ומאוחר."
את האמנות הזאת אני ממשיך ומנסה ללמוד וללמד. בכמה שורות אנסה לפרש את מחשבותיי על הגישה, על הראש איתו באים, עוד אפילו לפני שהרמנו רגל אחת לעלות על "סולם אמנות החינוך". סולם מוצב ארצה, ראשו מגיע לשמיים. המלאכים על הסולם, הביטוי של הרצונות, של המחשבות, יודעים מתי הזמן להניח את הרגל על השלב הראשון, הבסיסי, זה שנמצא בארץ. אבל, הם גם יודעים, שבאמת, השלב הראשון נמצא דווקא בשמיים.
השמיים כעולם ערכי וגבוה. השמיים כאמונה בכל אדם שיכול להגביה עוף. השמיים, כי התכנסנו כאן כדי לעלות. גם כשאמרתי לכם לזרוק את הפח, או ניסיתי להסביר לכם את פעולת הכליות. כי הגעתי לכאן כי יש לי יכולת וניסיון לתת. כי נכנסתי בדלת (הלוואי ובאמת כל הזמן) כדי להאזין לכם. כדי שנרים את הרגל למדרגה הבאה ונביט לראש הסולם. שתאמינו לי (שאאמין לעצמי) שגם אתם יכולים, ואכן תהיו, שם למעלה.
אז, אחרי שתזרקו את הפח, תוך הבנת פעולת הכליות, נדבר על השמיים. הם יהיו נוכחים איתנו כל הזמן. ילוו אותנו. יהיו רגעים שְֹיֵרָאוּ קטנים, מתסכלים, נרגיש כלואים בתוך מסגרות, התחייבויות, הבניות חברתיות… רגעים שלא נבין איך הם קשורים לראש הסולם. ננסה, גם שם, להרים את הראש.
אין ילד שלא רוצה, באמת, לראות את השמש, יש ילד שמסתירים לו…
תמונה שלקחתי מדיון בפייסבוק שציטט את קורצ'אק. אני לא יודע אם הכיתה המצולמת היא שלו, אבל איזו תמונה מעוררת התפעלות.. הבגדים שלהם מעידים עד כמה הם בארץ, הבעות הפנים, עד כמה הם בשמים…
(א) האזינו וגו׳ – זהו מינוי השמים והארץ כעדים וכערבים על ברית ה׳ עם ישראל ועל מה שייאמר על אודות עתיד ישראל. יש להבדיל בין ״האזין״ ל״שמע״. ״האזין״ פירושו ״להטות אוזן״; המאזין פונה אל המדבר כדי להקשיב לדבריו. לעומת זאת, ניתן ״לשמוע״ גם ללא רצון לעשות כן.
השמים והארץ נדרשים לייצג את ברית ה׳, וייצוג זה מוּצא לפועל בעיקר על ידי השמים, ורק בעקיפין על ידי הארץ. השמים הם פעילים; הארץ בעיקרה בלתי־פעילה, משום שכל הברכה והקללה בהתפתחות הפיזית של הארץ, ובענייני בני האדם התלויים בהתפתחות זו, מתרחשות כתוצאה מהשינויים בחלל העולם המתרחשים מחוץ ל״ארץ״, ואלה כלולים במושג ״השמים״. לפיכך נאמר כאן ״האזינו השמים״: הדרישה הישירה מופנית אל השמים; השמים נדרשים ״להטות אוזן״ כדי לקלוט את הדברים שייאמרו. לעומת זאת, נאמר ״ותשמע הארץ״, לא ״ושמעי הארץ״: שמיעת הארץ היא בעיקרה תוצאה עקיפה של ״האזינו השמים״.
בספרי, משווים חז״ל את פתיחת שירת משה לנבואת ישעיהו: ״שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ״ (ישעיהו א, ב). וכך אמרו: ״לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר ׳האזינו השמים׳, ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ׳ותשמע הארץ אמרי פי׳. בא ישעיהו וסמך לדבר ואמר ׳שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ׳, ׳שִׁמְעוּ שָׁמַיִם׳ שהיה רחוק מן השמים, ׳וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ׳ שהיה קרוב לארץ״.
לעיל עמדנו על היחס שבין שמים לארץ, ומסתבר שיחס זה מונח ביסוד המאמר בספרי. בשֵירוּת מטרות ממשלת ה׳, השמים הם הפעילים, הנותנים את מתנותיה, בעוד שהארץ היא בעיקרה הבלתי־פעילה, המקבלת. משה היה יכול לראות עצמו קרוב לשמים, שכן שליחותו הייתה דומה להשפעתם הפעילה והמעניקה של השמים. הוא נשלח להביא לשדה ההתפתחות של האנושות את זרעי האור והחום, האמת והחיים. כך אנו מוצאים מיד בפסוק ב: ההשפעות הצפויות מלימודיו והבטחותיו של משה נמשלו שם למתנות השמים, המביאות לארץ פוריות ושפע. לפיכך משה היה רשאי לראות עצמו ״קרוב לשמים״, והוא מכוון את דבריו היישר לאוזני השמים. ״בא ישעיהו וסמך לדבר״: הוא ניסח את דבריו על פי צורת הביטוי של רבו משה, שעמד כה גבוה מעליו. ישעיהו בשליחותו ראה את עצמו דומה לארץ הבלתי־פעילה: הוא אינו אומר ״כי אדברה״ אלא ״כי ה׳ דבר״. לפיכך הוא אומר רק ״שמעו שמים והאזיני ארץ״…
ואדברה – רצוני לדבר, יש לי דבר לומר. זהו הטעם לדרישה המופנית אל השמים. משה רוצה לדבר רק לאחר שהשמים יטו את אוזנם להאזין לדבריו. [רש"ר הירש, האזינו].
כשאנו באים להאזין באמת, לחבר אל האמת, הפנייה היא אל השמיים. משה, כך מפרש הרש"ר הירש, קרוב לשמיים, אל מקור הנתינה והוא רותם את עדות המציאות למעשיהם של עם ישראל, אל השמיים. אל המקור ממנו צריכים לצאת הכוחות והערכים. הארץ, העולם הנפעל, כבר ישמע מאליו ויתכנס אל הערכים שהשמיים הציבו.
ישעיהו, באחת הנבואות הקשות, אותה אנו קוראים לפני תשעה באב, חי כבר בעולם אחר לגמרי. הדור רחוק. "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי". דור רע? דור שרע לו? בכל מקרה, המצב שונה לחלוטין מזה שבימי משה. ישעיהו מבין, שאמנם בדור הזה, צריך לכוון את ההאזנה ל'ארץ', לכאן ועכשיו, לאיך שזה נראה בפועל, לגבולות, למעשים. אבל, גם בתקופה כזאת, שיותר קשה להאזין לשמיים, ישעיהו, בעקבות משה, שם, בכל זאת, את השמיים בהתחלה. לשם אנחנו מכוונים, 'שמעו שמיים' ומתוך כך, האזיני ארץ כי ה' דיבר. ואז כבר נדבר על הגבולות, איך ידע שור קונהו ועמי לא התבונן, דור חוטא, בנים משחיתים… אחת ה'ירידות' הקשות שיש בנביא. אבל, לא לחינם הציב ישעיהו את השמיים בהתחלה. את הנבואה הקשה הוא מסכם:
אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃
אם תרצו, אם תבחרו, אם תזכרו את השמיים. אם כמחנך הצלחתי לעזור לכם להאמין שאתם מסוגלים, גם אחרי שצעקתי, הוכחתי, כעסתי על חציית הגבולות, אתם תבינו, שבשפות שונות, בדרכים שונות, דיברתי איתכם כל הזמן, על השמיים.
שבת שלום,
איתן.
