בס"ד
כפתיחה או כסיכום ללימוד על פרק מערכת העצבים אני מראה לתלמידות תמונות של תעתועי ראייה. המציאות היא אחת, למשל קווים מקבילים, בעוד שהמוח מפרש אותה אחרת, למשל קווים שאינם מקבילים (וברשת יש כמובן תמונות אין סוף). אנחנו רואים דמויות בעננים, רואים צורות תלת מימדיות גם כשהן מצוירות על נייר דו מימדי ועוד. האשליות האלה, אם הן נעשות במכוון או שלא, מנצלות את הפרשנות של המוח לגירויים. המוח קולט גירויים מהסביבה החיצונית ונותן להם משמעות.
איזו משמעות? המוח מתוכנן כך שנשרוד. ולכן מתוך אינספור גירויים שהוא מקבל, עליו להחליט מה "לזרוק" ומה "לשמור". המוח ישלים לנו מידע גם אם הוא לא קיים, אבל לפי ניסיון העבר, הוא "יחליט" שזה מה שקיים. מבחינת המוח החלומות שלנו בלילה התקיימו במציאות ולפעמים הרגל שלנו תזוז בפתאומיות כדי להתגבר על מכשול חלומי..
מכאן כבר אפשר להכנס לדיון מדעי - פילוסופי על אודות הקיום שלנו בכלל. האם יש אמת מוחלטת אפילו בעולם הגשמי? האם אפשר לדבר על צדק (בעוד שכולם מדברים על שלום)? או שהכל בעצם "נרטיב", סִיפֵּר בעברית, בו המציאות איננה אובייקטיבית, אלא, פרשנות על המציאות. פרשנות כזאת מושפעת, כמובן, מעולם הערכים שלי, מההשתייכות שלי, מהחוויות שלי ועוד.
הנושא הזה של נרטיב נכנס בשנים האחרונות חזק לעולם הדעות הפוסט מודרניסטי - פלורליסטי. אתה לא יכול להיות צודק באמת, אתה רק יכול לספר את הסיפור שלך ומי ששולט במדיה שולט גם בסיפור. שלא נתבלבל, זה שלכאורה יש יותר פלורליזם הנותן מקום ליותר נרטיבים, לא הופך את העולם ליותר סבלני, ישנם נרטיבים מקובלים יותר ופחות על מקבלי ההחלטות ששולטים על עולם הדעות.
1948. מה הסיפור של השנה הזאת? מלחמת שחרור ויום עצמאות שמח או אֶבֶל, נָכְּבָּא, עוול שנעשה לפלשתינאים? האם יש בכלל מה לדבר על עובדות? האם קבלת הנרטיב הפלשתנאי משפיע על התפיסות שלנו לגבי המדינה? לזכות הקיום שלנו בה?
יש לנו חיבור לאמת. לאמת הנצחית וגם לאמת ההסטורית ואנחנו צריכים לדבוק בשתיהן. הן צריכות לשאוב האחת מהשנייה. נרטיבים קיימים, אבל הם לא יכולים להסתיר את האמיתות האלה כמו שאנחנו צריכים להבין מה המוח מסתיר מאיתנו, מה הוא מדחיק.
ישנן טיפולים פסיכולוגיים העובדים על העיבוד של המוח, מתוך הכרת דרך פעולתו. חלק מהטיפולים מנסים להסתיר את הטראומות (כמו בהלם קרב) וחלקן נועדו לעורר את מה שהמוח הדחיק כדי שיהיה אפשר לטפל. עלינו להכיר את ה"מוח" של התפיסות הפוסט מודרניסטיות - פלורליסטיות של ימינו. במסווה של "הכל טוב והכל מותר" מסתתרים דווקא הגזענות, האנטישמיות, יצר העריות ועוד. חשוב להבין את התהליכים האלה ולהציב למולם את האמת.
עניין השירה זו שלא נזכר בה משה רבינו עליו השלום. כי שירה זו הייתה הכנה לביאת הארץ ולמלחמות עם מלכי האומות כדכתיב רוממות אל בגרונם וזה לחרב פיפיות בידם. וכתיב תשורי מראש אמנה. דרשו חז"ל על שירת הים. דכתי' ויאמינו. מראש שניר וחרמון י"ל על שירה זו שהי' בעת מלחמת מלכי אמורי שהוא שניר וחרמון. ובודאי שירות האלו היו התעוררות משמים בפיהן של בנ"י כדכתיב אז ישיר שבא להם דברים אלי בפיהם כדכתיב ואשים דברי בפיך. ושירת הים הי' הכנה לתורה שבכתב וזהו לנטוע שמים. ושירה זו [שירת הבאר] לתורה שבע"פ ולארץ ישראל וזה וליסוד ארץ [...] ובאין לשמחה לשורר לפניו ית' מתוך שמחת הלב שזה עדות השירה על עבודה השלימה שלהם בזה הכח מנצחין אח"כ האומות. ומעין זה קודם התפלה דשעת צלותא שעת קרבא הקדימו שירה ופסוקי דזמרה כדאיתא בגמ' אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה [שפת אמת, חקת, תרמ"ה]:
בהפטרת השבת, למלך בני עמון יש נרטיב של תוקפנות ישראלית בזמן ההכנה לכניסה לארץ והוא דורש שטחים תמורת שלום (סיפור מוכר?). כן, אותו מלך עמוני שלא בוחל בכיבושים כל עוד הוא מנצח… יפתח הגלעדי, אישיות בעייתית מצד אחד (אם כי "יפתח בדורו כשמואל בדורו") לא מתבלבל מהנרטיב העמוני. ליפתח יש אמת. אמת מוחלטת של ההבטחה האלוהית ואמת היסטורית מימי משה והוא מוכן לצאת למלחמה על האמת הזאת במידה והיד המושטת לשלום לא תתקבל.
ה'שפת אמת' עושה השוואה נוספת בין שירת הים לשירת הבאר, כאשר ההבדל המשמעותי הוא העדרו של משה מהשירה בפרשתנו. משה הוא מנהיג של דור המדבר - "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון", לעומת דור הכניסה לארץ - "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם", השילוב של תפילה, תפיסת החרב כשצריך ושירה של הודאה.
החרב היא לא רק הנשק. חרב פיפיות, שיש לה פִּיוֹת. למה שאנחנו אומרים, למה שאנחנו חושבים, לתודעה, יש מקום חשוב מאוד ביכולת שלנו להלחם על האמת ומבחינת היהדות זה להלחם בשביל כל העולם.
שבת שלום,
איתן.
