דברים תשע"ז

בס"ד

דברים תשע"ז

יום הערכות מורים לקראת שנת הלימודים תשע"ח. הנושא הוא פדגוגיה. פדגוגיה, כך כתוב בויקיפדיה, היא תורת החינוך, הפדגוגיה דנה בדרכים להשגת מטרות החינוך בדרך הטובה ביותר. ואותם הדרכים שישיגו את המטרות בצורה הטובה ביותר הן נושא הנתון לדיון וויכוח כבר שנים רבות, אולי עוד מהזמן שהמחברות היו אבנים שמסתתים עליהם בכתב יתדות ("המורה, הכנתי שיעורי בית, אבל המחברת נשברה לי..."). מאות מחקרים וספרים נכתבו בנושא הזה, אלפי דיונים ושינוי של תכניות חינוכיות בערך של כל שר חינוך שמתחלף…

עם כניסת הטכנולוגיה נדמה היה שמשהו משתנה ואם רק יהיה "מחשב לכל תלמיד", טבלט לכל ילד בגן ו-Wifi חופשי הישגי התלמידים ישתפרו פלאים והבורות תעלם מהעולם. היום יש לכל ילד מחשב קטן בכף היד, אך, הבורות, אבוי, לא נעלמה בכלל. לא אלאה אתכם בפירוט הדברים ובמיליון המחשבות שלי בנושא, אני רק רוצה לשתף בעיקרון חינוכי – פדגוגי בסיסי שהוא גם מאוד אישי – אישיותי. האם תלמידים מקשיבים לי? האם הילדים שלי מקשיבים לי? זאת אומרת, לא רק נוכחים בשיעור כי זו המסגרת או פשוט נולדו לתוך המציאות הזאת במקרה של הילדים. אלא, מהו העיקרון הבסיסי להובלת תהליך חינוכי? להוביל את השינוי והטמעת המסרים החינוכיים – ערכיים הגדולים שאני מרגיש שנמצאים בתוכי ורוצה להוציא אותם ממני ולהעביר למי שאפשר?

התשובה שלי? איך להיות דמות חינוכית שיכולה לדבר גבוהה גבוהה? להקשיב לתלונות על הדברים הקטנים שמפריעים לילד – תלמיד, לעזור לו בפתרון הבעיות הכי קטנות, בסיסיות ו"לא חשובות", לדאוג לכל הצרכים הבסיסיים ולדעת גם לשתוק ולחכות. כן, יש לי יכולת ורצון גדול לדבר על עניינים עמוקים של הנפש, על נושאים גבוהים ברומו של עולם, גם לזה יש זמן, אבל רוב הזמן נכון לתת את תשומת הלב לפרטי החיים, לדאוג שיהיה אוכל ומקום ונחת, ותנאים טובים ולהקל על מצוקות הגוף והנפש. להרחיב דעתו של אדם ואז גם תפתח הדלת…

"ויהי בארבעים שנה דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם... וכל ימי דור המדבר היו כל הדיבורים ממשה רבנו עליו השלום להמשיך לבן של ישראל אליו, עד ארבעים שנה שאז נתקרבו אליו כראוי שיוכל לדבר עמהם ממש ככל אשר ציווה ה' ולכן חזר עמהם עתה כל התורה וזה שנקרא משנה תורה..." (שפת אמת, דברים, תרל"ה).

ולא היה עוד נביא כמשה, מדבר עם השכינה פנים אל פנים, לא אוכל ולא שותה ארבעים יום וארבעים לילה כמלאך. וארבעים שנה הוא עסוק ב"טורחכם ומשאכם וריבכם", צריך לדאוג למים, למלחמות, ללחם, לבשר, לחטאים, למשפט וכל העם ניצב עליו מהבוקר עד הערב. וגם את התורה מלמד משה, תורה כפי שציווה אותו ה'.

וארבעים שנה משה לא משמיע את התורה שלו, את זו שנובעת ממנו, את התורה כפי שיוצאת מהאישיות שלו, כפי שהיא עוברת דרכו. ארבעים שנה של התאפקות. ארבעים שנה של יצירת התשתית של אמון, של הקרבה, של חום אנושי (כפי שראינו בשבוע שעבר). אחרי ארבעים שנה כאלו משה חוזר על התורה שוב. בחודש ושבוע בלבד. אבל הפעם היא יוצאת ממנו. הדגשים הם שלו, השפה היא שלו, ברוח הקודש שלו. הפעם לא מופיעות רק המצוות, מופיעה גם המנגינה שמאחוריהן. ואופי המנגינה הוא לאומי (ועל כך לא נרחיב) וגם אופי המנגינה הוא בעיקר של דבקות. של איך לקיים את המצוות, איך לחיות אותן. ולכן, רק בספר דברים נכתבו פרשיות קריאת שמע. ה' אלוהינו. ה' אחד. ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך.

ועכשיו בני ישראל מקשיבים.

שבת שלום,

איתן.

מטות מסעי תשע"ז

בס"ד

פרשת מטות – מסעי

בשבת הקודמת חלה האזכרה לסבא שלי חיים דן שמשוביץ והיום חלה האזכרה לסבי השני מסעוד (אשר) בוזגלו. חדי העין יבחינו ששני שמות המשפחה האלה שונים משהו ויש בהם כדי לספר משהו מהתמהיל האנושי של המדינה בכלל. שמות המשפחה שונים, ארצות המוצא שונות, התרבות שונה, אבל יש משהו משותף בסיפורים האישיים של כל אחד מהם. האחד שרד את שואת אירופה כאשר הוא נשאר מהבודדים הנושאים את שם המשפחה שלנו והשני עזב את ארץ הולדתו מרוקו, עזב את מעמדו ורכושו כדי לעלות לארץ ישראל הצעירה מאוד, הנתונה בשנות הצנע ולהתגורר במעברה.

להיות דור ראשון בארץ זה אומר הקרבה עצמית. הדור השני שייולד בארץ, גם אם עוד יהיו להם קשיים, כבר יהיו מורגלים בשפה ובתרבות, ירכשו השכלה וייכנסו בקלות רבה יותר אל שוק העבודה והחברה ואילו הדור הראשון יתמודד עם הקשיים האלו ויוותר הרבה פעמים על מעמדו במשפחה ובחברה, על עבודה והשכלה ויחיה בסוג של גלות תרבותית למשך כל חייו. בדורנו ראינו את זה עם העליות הגדולות מרוסיה ואתיופיה.

אני מביט על תנועת הנפש הזאת של ההקרבה למען האחר, למען הילדים, למען ההמשכיות של העם. תנועת הנפש הזאת של לעשות את מה שאני עושה, פשוט כי זה מה שנכון. המחירים האישיים יכולים להיות גבוהים עד כדי למות למען המטרה ובכל זאת – לעשות. למה? כי זו האמת, כי אני עכשיו בסיטואציה שאני זה שצריך לקבל את ההחלטה, האחריות עלי, אין זמן או אין איש אחר שייקח את האחריות הזאת ואני צריך לבחור ולעשות.

עלייה, מלחמה, החלטות גורליות.. אבל לא רק. לפעמים המחירים הם "רק" מה יגידו עלי, רק הפסד של כסף, הפסד של זמן, חוסר נוחות. רק להתגבר על עצמי, על הקשיים שלי, על אותם הכוחות המורידים אותי, העוצרים אותי. אלה אולי סיטואציות פחות הירואיות, אבל הרבה יותר יום יומיות. על הסיטואציות האלה גם לא יכתבו בעיתון והסיפור שלהם לא יסופר על ידי הנכדים. זה רק אני שרואה עוול שנעשה ויכולתי לעזור, זה רק אני שיכול לתרום עוד קצת וקצת לשנות מסדר היום הקבוע והעמוס שלי למען מישהו אחר, זה רק פה... זה רק שם... אלו בסופו של דבר המעשים הבונים את דמותו הגדולה של האדם.

"... ושילם לפנחס מדה במידה על ידי שמסר נפשו [...] ועל ידי שמסר גם הכהונה [...] נמצא שידע פנחס שיאבד הכהונה על ידי זה..." (שפת אמת, פנחס, תרמ"א).

"במדרש אילו רצה משה ע"ה לחיות כמה שנים היה חי שכתוב נקום... אחר תאסף... וצריך ביאור... אבל העניין כי הרוצים לנקום וללחום מלחמת מצווה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו במשהו... וזה היה שבחו של משה רע"ה שלא היה מרגיש שום נגיעה כלל וכן כתבו המפרשים החלצו מאתכם שאנשי המלחמה צריכין לחלוץ כל נגיעות עצמן..." (שפת אמת, מטות, תר"נ).

משה ופנחס מלמדים אותנו בפרשות האחרונות את פירושה של ההקרבה, את הדרך לחיות על פי האמת בלי נגיעות אישיות. פנחס, הנכד של אהרון ובכל זאת לא כהן. סעיף בחוק קבע שהנכדים של אהרון יהיו כוהנים רק מזמן ההקדשה שלהם במדבר. פנחס, שנולד קודם, לא עמד בסעיף הזה בחוק ולכן לא נחשב לכהן, היחיד מכל משפחתו. נסו לדמיין את ההרגשה שהוא חי איתה כל הזמן. בוודאי קיווה פנחס כי המצב ישתנה וכי הוא יוסמך לכהונה. והנה, נזדמן המצב בו הוא נדרש לקבל החלטה קשה. האם להרוג את זמרי ולעשות את מה שצריך אפילו שבזה הוא מאבד את הסיכוי האחרון שלו להיות כהן, מאחר וכהן שהרג את הנפש לא יכול לכהן. או אולי לחכות שמישהו אחר יעשה את זה... פנחס הלך עם האמת. פנחס שם את השיקולים האישיים בצד ובסופו של דבר על זה הוא קיבל את שכרו.

משה מקבל משימה אחרונה בהחלט. משימה שאחריה הוא הולך למות. כל עיכוב במשימה יאריך את חייו. ומשה לא מתעכב. למה? כי צריך. כי כך הוא קיבל מהקב"ה. ומשה מבצע את המשימה מיד. לא רק כי משה עושה מה שהקב"ה אומר, אלא, כי משה מפריד לחלוטין את ענייניו האישיים ממה שצריך לעשות. מהאמת.

הלוחמים מתחילים למשוך זמן, להגיד שחסר להם נשק, שמזג האוויר לא מתאים... הם יודעים כי אם הם ייצאו להילחם, בזה הם כאילו גזרו את זמנו של משה למות. משה פונה אליהם בביטוי מיוחד "החלצו מאתכם" – צאו מהמחשבות האישיות, השאירו את הנגיעות העצמיות בצד. רק ככה יכולים לגשת ל(מלחמת) מצווה. ובעצם כך גם תיגשו לחיים.

שבת שלום,

איתן

פנחס תשע"ז

בס"ד

פנחס תשע"ז

שבוע מילואים. וזה תמיד מקור לסיפורים ולתובנות. אני כותב את המילים האלה כשאני יושב ומסתכל אל מול חבורת החיילים המרכיבים את אחד מצוותי התאג"ד (הכוח הרפואי) בגולן. חבורה חמודה ומגוונת של נערים ונערות בני 18-20 המהווים כדוגמית של החברה הישראלית. פרמדיק דתי נשוי, בנים, בנות, ילדי עיר וילדי מושבים, מצביעת מרצ וכאלה שמתעצבנים כשהם רק שומעים אותה. חלקם מופנמים ושקטים, קצת אבודים בנוף וחלקם קולניים עם אנרגיות מתפרצות. ואני, כמובן, נכנס לתפקיד המורה (אני חושב שחייבים להכניס מקצוע כזה לצבא...), נמצא איתם במשימות ובשגרה ומנסה לתת להם משהו לחשוב עליו, זורק איזו מילה פה, עצה שם ומנסה גם ללמוד בעצמי משהו מכל זה.

ויש משהו במסגרת משותפת בכלל, ובמסגרת הצבאית המאוד אינטנסיבית בפרט, שהוא מאוד מאחד. המדים, המפקדים, החדר אוכל, המשימות המשותפות בימים ובלילות. כל אלו ועוד מאפשרים חיבור שנראה לפעמים לא אפשרי. יש משהו כל כך יפה בחיבור הזה וכל כך אמתי, אם כי יש להודות שיש בו לא מעט אתגרים וסכנות. אפשר להסתכל על החיבור הזה בין אנשים שונים כל כך כאיזה משהו טכני ומקרי שהגורל קיבץ אותם למקום אחד ובגלל האופי של המקום נוצר החיבור. אבל מה שאני מנסה לחפש זה את המשהו המשותף שהוא מעבר לאותו גוון של מדים. ואני חושב שכדי למצוא את הדבר הזה צריך לבוא עם ראש פתוח באמת וכמה שיותר נקי מסטיגמות. ההתרשמות הראשונית מאחת החובשות כאן היא של ערסית עם פה מלוכלך וצעקני שיודעת איך בדיוק לעצבן או לעשות טוב לכל אחד. אבל נסו להיכנס איתה לוויכוח על צמחונות, פוליטיקה ואפילו על יהדות ותגלו בחורה חריפת שכל, ידענית ואכפתית. אז נכון, אסור להתעלם מהלכלוך, אבל חייבים לראות גם מבעדו. לצד זה שלא נתתי לה לרדת על אחרים כשאנחנו באמבולנס, אני גם ראיתי בה אשת טיפול חדת אבחנה של הנפש האנושית שיכולה עם התכונה הזאת לעזור להרבה אנשים. ודיברנו גם הרבה על הדואליות (ניגודיות) הזאת אצלה. אני לא רוצה לעוף על עצמי ששיניתי עולמות בשבוע אחד, אבל אולי לימדתי משהו אחד, הזזתי משהו קטן. והרבה למדתי והרבה חידדתי את ההסתכלות שלי על אנשים שמתחת לקליפה כזאת או אחרת, בסך הכל רוצים לעשות טוב.

ולמדנו כי אחד המרבה, ואחד הממעיט העיקר שיכוון ליבו הפנימי לטוב, לשמיים.

"בפסוק לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט וכו' לכאורה מיותר הסיפא [...] ויש לומר כי יש שתי בחינות – מרבה וממעיט. כי מצינו מדת הענווה כמו שכתוב אתם המעט [...] ומצינו גם ויגבה לבו בדרכי ה' [...] אם כי הענווה עלתה על כולם. ועל זה כתוב אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכון לבו לשמים, רצה לומר אם הכוונה לשמים אף המרבה טוב כנ"ל..." (שפת אמת, פנחס, תרל"ז).

אם כתוב בפסוק "לרב תרבה נחלה" הרי ברור הוא שלאלו שהם מעט יש להמעיט. באה התורה ללמד אותנו שאמנם כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות וכך אופיים שונה שיש הפועלים בדרך של סופה וסערה, מזיזים הרים וסוחפים אחרים בעוצמה, כך שבלתי ניתן להתעלם מהנוכחות שלהם. ויש את העדינים, השקטים, המקדמים את העניינים לאט, בעוונה ובשקט. ואין דרך נכונה אחת. ומי שהוא "רב" – מי שדרכו סערה עם רצון לצאת למרחבים ולשנות– "תרבה" תן לו להוביל, תן לו ללכת בדרך המתאימה לו. ומי שהוא "מעט" מי שדרכו בנחת, מתבונן פנימה – תן לו להתכנס ולפעול מתוך עדינות ונעימות, גם אם זה ייקח יותר זמן.

יש אמנם הנחייה ללכת בדרך של הענווה ושפלות הרוח, זו דרך יותר בטוחה כדי לא לפול לגבהות הלב, תכונה שיכולה להיות הרסנית גם לאדם האוחז בה וגם לסובבים אותו. אבל, מצד שני אפשר גם להגיע למצב של ענווה פסולה. אם יש לך את הכוחות, אם כך ולכך נוצרת, לך ותפעל בדרך הזאת וכך תפעל בעולם. אנשים כאלו אשר יסתתרו מאחורי תרוץ של ענווה הרי זו עצלות או חקיינות של ענווה, ענווה פסולה. גדולי הענווים, משה רבנו והלל היו גם מנהיגים ומנהיג לא יכול להיות שלא לפעול בעוצמה, בלי "ללכלך את הידיים" בפוליטיקה ובעסקנות. אבל, כשאדם ובעיקר מנהיג יודע גם לסעור, להסתער ולהילחם, אבל גם יודע שזה לא ממנו, שאלו תכונות שנתנו לו מהקב"ה ואיתם הוא חייב לפעול – זו ענווה.

כאשר משה רבנו אמר בפרשת יתרו "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" הוא לא ראה בזה גאווה, אלא, עובדה פשוטה שהוא הקרוב ביותר לקב"ה ולכן הכי הגיוני שהוא זה שיפסוק כאשר הדבר קשה. אבל כאן בפרשת פנחס, עם פנייתן של בנות צלפחד למשה בבעיה קשה, משה לא יודע להשיב "ויקרב משה את משפטן לפני ה' ", ניתן לחשוב ולפרש שזה מן נזיפה למשה על שאמר מה שאמר בפרשת יתרו, אך ברור הוא שמשה עצמו התכוון רק לומר זאת בענווה גמורה , אלא, שדרך משה הקב"ה מגלגל אלינו את הלימוד של הזהירות ממידת הגאווה וגם אם בתכונתנו או בתפקידנו אנו צריכים להחליט, לשלוט, לחתוך, עלינו לשים לב שאנחנו עושים זאת מהשיקולים הנכונים ומכוונים לבנו לאמת, לעשות טוב, לשמיים. וגם להסתכל על האנשים שפועלים אחרת מאתנו בעין טובה.

שבת שלום,

איתן

בלק תשע"ז

בס"ד

פרשת בלק תשע"ז

יצאתי לשלושה ימים של שקט. אפילו הסלולרי שרגיל להיות זמין 24/7 כובה. מה עושה אדם שרגיל להיות זמין, שנמצא במרוץ של משפחה, לימודים ועבודה (ואוהב את המרוץ זה...)? איך מצליחים למלא שלושה ימים כאלו? האם אצליח לא להדליק את הטלפון "רק" לעבור על הודעות, "רק" לבדוק קצת מיילים? ובכלל, מה המשמעות של הפסקות כאלה בחיים, מעבר לצבירת כוח להמשך?

כדי להסיר את המתח כבר בהתחלה אגלה שהצלחתי! טלפון מכובה ממש, לא על רטט או השתק שאפשר בלחיצה אחת לראות כמה הבהובים יש, אלא, ממש, מכובה. ומעבר לעוד השקעה, התקדמות ועבודה זוגית נפלאה, מצאתי גם את הזמן לעצמי, מתכנס פנימה סתם כדי לשאול מה קורה? מה המצב? הכל בסדר? התחושות שלי ביום יום הן בעיקר סביב נתינה והשפעה לאחרים – במשפחה, בעבודה וכשאני עוסק בפיתוח עצמי הוא מכוון בעיקר כדי שאוכל לעשות בצורה טובה יותר, לתת בצורה מדויקת יותר. וכך נכון לדעתי לחיות. אבל ישנם רגעים או מצבים שאדם צריך לעסוק בעצמו כדי לבנות את הקומה האישית הייחודית שלו גם בלי קשר בכלל לסביבה או מה הוא יעשה עם זה, פשוט לנסות ולהיות טוב יותר דרך מה שהוא מרגיש שנכון יותר בשבילו. אני עכשיו קורא ספר, אני לומד משהו, אני יוצר ובוודאי כשאני לומד תורה כי זה אני, כי זו הדרך שלי. הקומה השנייה של ההשפעה עוד תגיע...

אחרי ששכנעתי את עצמי בזה, אני יוצא לשבוע מילואים....

"בפסוק הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב [...] כי באמת עיקר כוחן של ישראל הוא למעלה מעולם הזה ונשתלחו לעולם רק לתקן הכל [...] ושתי בחינות יש בישראל והם שני שמות יעקב וישראל [...] נקרא יעקב כמו עבודת ימי המעשה ואחר כך נקרא ישראל [...] הוא השבת מנוחה [...] וזהו לבדד ישכון..." (שפת אמת, בלק, תרמ"ד).

בלעם מייצג את האנטישמים המקנאים, אותם אלה שרואים בעם היהודי משהו נעלה ועם זאת או בגלל זאת חפצים להשמידו. דווקא בלעם זה התנבא פסוקים שנכנסו לתפילה ואף הפכו לביטויים נפוצים. הביטוי "עם לבדד ישכון" נאמר פעמים רבות מעל בימת הכנסת, בדרך כלל בהקשר שלילי, כאילו דבקה בנו איזו קללה המרחיקה אותנו מהאומות וברגע שנצליח להפטר ממנה נהיה עם שמקובל בין העמים ובבת אחת ייעלמו צרותינו, מה שנותן מבחינתם הצדקה להסכמים וויתורים רבים כגון הסכם אוסלו. הסכם שלאחריו עמד האדריכל הראשי שלו, שמעון פרס, ואמר "לא עוד עם לבדד ישכון, לא עוד בגויים לא יתחשב".

לעומת הגישה הזו יש בעם גם גישה המפרשת את המילים "לא יתחשב" כעם שלא אכפת לו מהגויים, לא מתחשב בהם ועל כן אין להתחשב באומות, אין להתחשב באמריקאים ומותר וצריך לעשות הכל מבלי להתחשב בגויים, לא אלה הקרובים ולא אלה הרחוקים.

אבל האמת היא, כפי שמסביר השפת אמת שיש לעם ישראל שני שמות, שני רבדים של פעולה. האחד, ישראל, זמן של שבת, לא עובדים, התכנסות פנימית של האומה להתפתחות הרוחנית שלה ויש להתפתחות הזאת מקום גם אין אף גוי אחר בסביבה ואין על מי להשפיע. ויש לנו גם שם שני, יעקב של ימות החול. יעקב הוא השם הפועל עם האומות, כפי שיעקב עמד מול עשיו, מול לבן ומול שכם ובשם הזה יעקב פועל למען הגויים כי זה תפקידו להיות אור לגויים, להיות להם לכהן המלמד ומכוון ("ממלכת כהנים וגוי קדוש"). יבוא יום ויגיעו גויים לארץ ללמוד מהיהודים איך להיות גויים באופן הנכון, איך להוציא לפועל בצורה הנכונה את הייחודיות של העם שלהם. ועל כן עם ישראל "לא נחשב" מלשון חשבון, עם ישראל אינו נספר בחשבון העמים, אלא, עומד בפני עצמו. מתכנס לעיתים פנימה כדי לגדול, להתפתח על מנת להשפיע ולקדם את כלל האנושות.

כך פועל היחיד, כך פועל העם.

שבת שלום,

איתן

נ"ב – משימה לשיעורי בית:

קראו את שני החלקים של "עלינו לשבח". נסו לעמוד על ההבדלים ביניהם ועל המטרה של כל חלק לאור מה שנכתב.

מי שהצליח מוזמן לכתוב בתגובה.

שבת שלום