בס"ד
פרשת "חיי שרה" תשע"ז
רוחות, יובש, עשן ואש. רצף של ימים המאופיינים ברוחות מזרחיות המביאות איתן יובש וקור, טעויות אנוש והרבה מאוד טרור של הצתות – וארץ מפויחת. וכולם מדברים על הכל, בעיקר על ההתארגנות, על כוחות הביטחון וגם (ואולי פחות מדי) על אותם אנשים שנשארו לפתע בלי קורת גג, בלי בגדים ובלי הרבה חפצים של שימוש יום יומי וחפצים של זכרונות. כן, יש להודות לקב"ה שאין נפגעים בנפש ואירועי הכרמל שעברו עוד חתומים בזיכרון הלאומי.
ומה עובר לנו בראש כשאנחנו רואים את התלישות של האנשים מהבתים שלהם, את האדמה המפויחת וחסרת החיים, מה קורה בנפש האדם כשמגיע המפגש עם המוות? לכאורה, עולה תחושת הארעיות, תחושת חוסר הקשר עם העולם, עם הארץ, עם האדמה והמשפחה, אבל הניסיון מלמד שדווקא לאחר משבר כזה או אחר שלכאורה מנתק את האדם מהחיים; אם זה ניתוק מבית, מאדמה או מאדם קרוב, דווקא מתגברת בסוף תחושת השייכות ולאחר המשבר או אפילו ממש בתוכו, כבר נובט קשר עמוק יותר, הבנה כי הלך לאיבוד אמנם משהו חשוב, אבל יש את הקשר הפנימי לאדמ/ה אותו שום אש לא תוכל לכלות.
אברהם אבינו מקבל הבטחה אלוהית כי כל הארץ שלו, אבל הוא עוד לא עוסק בחקלאות של קרקע, אלא בנדודים וברעיה ולהבדיל מנוח שעם יציאתו מהתיבה מתחיל להפיח חיים באדמה מחדש על ידי נטיעת כרם, אברהם קונה אדמה לראשונה לצורך קבורת אשתו. היינו יכולים לצפות כי לאחר ההבטחה האלוהית החשובה ביותר שאך זה הובטחה לו בברית בין הבתרים, אברהם יתחיל לבנות ולטעת ולהיאחז באדמה! יתחיל להראות שהוא בעל הבית על הארץ ולרמוז לעמים מסביב כי הם זמניים במקום. אבל, אברהם קונה קבר. עוד יגיע היום שבניו של אברהם יישבו את הארץ ויבנו אותה, אבל, אברהם מוכיח את הקשר הבלתי אמצעי שלו אל הארץ. קשר שאינו תלוי בדבר, שאינו תלוי בעבודת האדם, קשר של הבטחה אלוהית בלבד, האדם לא עובד, המת שוכב בקברו ודווקא הקבר הזה הוא הקנייה הראשונה והוא הסמל לקשר ולבעלות של עם ישראל על הארץ.
דווקא כשאנחנו עומדים מול קבר, מול הבית המפויח ומול איבוד משהו מהטבע, עולה מאליה ההכרה של החלק הנצחי שבדבר [היה מדהים לראות את זה גם אצל אנשים המגדירים את עצמם חילונים, בלי אמירות של "בעזרת ה' יהיה בסדר" וכדומה, אלא, פשוט הבנה ברורה שיש כאן משהו עמוק וחזק יותר מהרכוש ועל כן תבוא התקומה מחדש]. ראינו בדורות האחרונים איך הנצחיות קמה מהאפר, הן אצל האדם הפרטי והן אצל האומה כולה.
וַיִּֽהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה:
|
וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ:
|
וַיָּ֨קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר:
|
גֵּֽר־וְתוֹשָׁ֥ב אָֽנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֨בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי:
|
וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ:
|
שְׁמָעֵ֣נוּ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ:
|
נחזור אל אברהם ואל דרכו כפי שהתחלנו לבאר בשבועות האחרונים. ישנן גישות שונות במשפחתו של אברהם; תרח – הציוני המדיני רוצה לחזור לארץ אבותיו כי יש בעיות בגלות, נחור שרוצה להתערב בגויים ובחיים הטובים שבגלות ואברהם הציוני הדתי שעולה לארץ כי כך הצטווה על ידי הקב"ה. אבל גם אברהם הוא "אב המון גויים", אברהם מבחינתו, היה רוצה לראות את כל הגויים עובדים את הקב"ה כישות אחת, קראנו את "ולו ישמעאל יחיה לפניך", אברהם איש החסד רוצה להיות כלל עולמי – קוסמופוליטי ולאחד את האנושות כולו מסביב לקב"ה כשווים. כאן הוא נתקל בשתי התנגדויות:
מול הקב"ה – על אף ניסיונותיו עם ישמעאל והצלת סדום, הקב"ה שולח אותו דווקא אל ארץ אחת שתהיה מודל לכל הארצות, משלח ממנו את ישמעאל ומודיע לו כי ההמשך שלו, ההמשך של ברכת ה' עוברת דווקא אל יצחק "כי ביצחק ייקרא לך זרע..".
מול הגויים – אברהם לא מוותר ופונה אל הגויים ומנסה להביא אותם לסניף בני עקיבא שהקים – "גר ותושב אנוכי עמכם", אני כמותכם! בואו תהיו גם אתם תושבי העולם הזה מצד אחד (עבודה), אבל תדעו כמוני שהעיקר הוא עבודת ה' והקשר של האדם עם העולם הזה הוא זמני בלבד כמו של גר (תורה)! אבל הגויים עונים לו את מה שהקב"ה בדיוק מלמד אותו – " נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ", אנחנו לא כמוך, אנחנו אנשי אדמה, אנחנו קשורים לעולם הזה בלבד, מה שיכול לקשור אותנו לעולם הבא, זה אתה. אתה תהיה נשיא אלוהים ומתוך הקשר איתך אנחנו נתעלה וכך גם יהיה עם האומה שיקימו בניך, הם יהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ומתוך כך "ונברכו [ונקשרו] בך כל משפחות האדמה".
שבת שלום,
איתן
