כי תבוא תשפ"א

 בס"ד

שבת אחרונה לפני תחילת הלימודים. בשנה כזאת אולי הייתי צריך להוסיף סימן שאלה אחרי המשפט… אבל כך או אחרת, מבחינתי, השנה תתחיל. כך או אחרת, היא לא נגמרה, לא לאלו שעוד חיים לפי לו"ז של חופשות של משרד החינוך וגם לאלו שכבר לא. בכינוס הורים בישיבה בברוכין בה התחיל ללמוד בני הגדול, אמר ראש הישיבה כי מבחינתו לישיבה יש רק דלת כניסה. אין דלת יציאה. מי שנכנס בדלת לעולם הוא חלק מהישיבה. הדימוי הזה מצא חן בעיני מאוד ומבטא בדיוק את מה שאני מרגיש. אז לא משנה באיזה יום בדיוק תתחיל השנה (הכי הגיוני בעיניי 1.10), הדלת כבר פתוחה ויש התרגשות גדולה וציפייה למי שיצטרף ויכנס דרכה.

השנה אני מבקש להגביר את הלמידה הרב - חושית. שתערב את חמשת החושים הידועים (וגם את אלה שפחות) ואת הרגש. ואת החיבור האישי. ואת העיניים, שתהיינה פקוחות ורואות ומתפלאות. ואת הידיים, שיעשו, לא רק כדי שה"חומר" ייכנס לראש, אלא, בעיקר, כדי לקחת אחריות ולשנות. כי זה מה שהמחקרים העדכניים מראים שנכון, וכי ככה למדו והעבירו ידע וערכים דורות רבים עוד לפני שבכלל ידעו לכתוב מחקרים. וגם, כי אני חושב ומאמין שזה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו בעולם הזה. להיות מעורבים, שכלית ורגשית. לא לתת לדברים לעבור לידינו, להתאמץ, לקנות דעת, ולקחת אחריות על עצמנו, על הסביבה ועל העולם.

ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה [במדבר כ"ט,ג']. וברש"י ומדרש כשאמר הקב"ה מי יתן והי לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי [דברים ה', כ"ה] כו' הי' להם לומר תן כו' והלא בשעת מתן תורה פנים בפנים דיבר ה' כו' ואיתא לא הי' בהן סומא וחרש כו' ומה ולא נתן כו' אך הרצון והמבוקש מבנ"י להיות נטבע הראי' והשמיעה לדבר ה' אשר נצפן ונגנז תוך כל דבר קטן וגדול. ובשעת מתן תורה הי' התגלות וכ' לב לדעת ופי' דעת שצריכין להבחין ולדבוק בהרגשת הפנימיות (א"כ) [*אכן] החיצוניות מסתיר כענין עץ הדעת טוב ורע. אבל אז הי' התגלות. וז"ש מי יתן והיי' לבבם ב' יצרים. וז"ש ג"כ במד' שרמז להם מרע"ה על שלא ביקשו מהש"י שיכנוס מרע"ה עמהם לא"י. וי"ל כנ"ל שמרע"ה רצה שיביאו בחי' הדעת גם במקום הנסתר ונכסה שיהי' הכל אחד אצלם להבין ולראות ולשמוע דבר ה' בכל מעשה קטן וגדול. ואז הי' יכול לכנוס לא"י ג"כ והמש"י [שפת אמת, כי תבוא, תרל"א]:

בפרשת ואתחנן משה מתאר את מה שקרה במעמד עשרת הדיברות. אחרי שבני ישראל שמעו ישירות את דבר ה', הם חששו ממיתה וביקשו ממשה להיות הצינור דרכו עובר דבר ה'. משה ראה בזה חיסרון, אך הקב"ה מביע "משאלה" כי הלוואי [מי ייתן] ולב בני ישראל ימשיך להיות במצב זה כל הימים. שואל ה'שפת אמת' ומדוע לא ביקשו בני ישראל לקבל מהקב"ה את תיקון הלב, הרי כל שאר החושים שלהם נתקנו באותו יום?

אלא, שזו בדיוק המשימה שניתנה לבני ישראל בעולם. רגע לפני היציאה מהמדבר, עולם הרוח המנותק מהחומר, עולם בו המזון יורד מהשמיים, רגע לפני הכניסה לארץ שבה צריך לחרוש, לזרוע ולקצור, משה אומר לעם כי עליהם לשמוע, לראות, להרגיש ולהשתמש בלב כדי לדעת. לאכול מעץ הדעת ולהכיר את העולם. לאכול מהפרי שפעם היה אסור, לדעת את הטוב ואת הרע, להכיר את שני היצרים ולהשתמש בשניהם כדי לגלות את עשרת המאמרים שאיתם ברא ה' את העולם.

שבת שלום,

איתן.

כי תצא תשפ"א

 בס"ד

הייתי בטוח שזה מה שאני רוצה. גם תכננתי במשך לא מעט זמן. הרגשתי שזה נובע מתוכי, שזה נכון לי וחשבתי גם שאני יודע מה לעשות עם זה. איך להשפיע מזה טוב לעצמי ולסביבה. אבל זה לא הצליח. אני את שלי עשיתי, אבל "הם" עצרו אותי, מנעו ממני, פגעו בי, הפסדנו.

אני מניח שכל אחד חווה את התיאור הזה בשלב כלשהו של חייו ברמת דיוק כזאת או אחרת, בעוצמת רגשות כזאת או אחרת. מגיל 15 היה לי ברור שאני רוצה להיות רופא. הכל היה ברור לי. פספסתי את הטיול הגדול לאוסטרליה או לדרום אמריקה, כי בכל זאת, לימודים ארוכים והחיים קצרים (היום אני יודע שהאמת הפוכה, לימודים קצרים והחיים ארוכים). אבל ברגע המבחן שיניתי כיוון (בפעם הזאת אני הייתי חלק מ"הם") ושיניתי אותו אחר כך שוב. לא מעט שנים תחושת הפספוס הלכה איתי.

תכננתי לצאת ללימודי דוקטורט בשנה הבאה. הכנתי הכל. השקעתי בכך ימים ולילות ארוכים, עשיתי שינוי במתכונת העבודה שלי, שמתי דברים אחרים בצד. השבוע "הם" אמרו לי "לא". לא פשוט לקבל דחייה. בטח לא לתהליך שהיה אמור להפוך את ארבע השנים הקרובות לפחות, לאחרות. לכאורה כל השינויים וההכנות ירדו לטמיון. הפסד זמן וכסף. פגיעה בנפש ובאגו.

כדי להתמודד, אני מגייס את הניסיון ויציבות הנפש שצברתי במהלך השנים. כמו אז עם הרפואה ומד"א אני כבר יודע ששום גורם חיצוני לא יכול לעצור אותי באמת מלהתפתח. כמו אז אני כבר יודע שמי שמחפש תמיד ימצא אור אחר (בדרך כלל טוב יותר) מעבר לפינה. כמו אז אני כבר יודע שהכל תלוי בי ובה בעת, למדתי לחוש ממש את ידו של הקב"ה מכוונת אותי, מפנה את פני בכמה מעלות הצידה כדי שאוכל לראות טוב יותר את הדרך שלי.

מה יקרה עכשיו? עוד לא יודע. הראש שלי מלא ברעיונות עליהם כבר חשבתי, פתוח לכיוונים חדשים. ברור לי שאמשיך ללמוד, שאמשיך לבנות ואנצל את ההזדמנות של הדחייה כדי לדייק, לבחון מה היה פחות טוב בתכנון, מה יהיה מדויק לי יותר. מה הזמן מסמן לי? מה לעשות עם השאריות של החיים? לתקן, לקלקל, להסתדר, רוצה מקום שיהיה יותר בוער, רוצה לעשות קצת רעש…

כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ה' אלוהיך מתהלך כו' ולא יראה בך ערוות דבר ושב כו' הווא לי למימר [היה לו לומר] ושמרת. וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו. וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל. ה"א מתהלך. מהלך לא כתי'. רק ביד האדם לזכות לזה לעורר חיות הש"י שיש בנשמת האדם ולא יראה בך פי' חז"ל לבו רואה הערוה אסור. והוא דבר גדול לבד שלא לחשוב ח"ו בדבר ערוה רק שלא יוכל הלב לראות ולהסתכל בשום דבר שאינו להשי"ת. כמ"ש קדושים תהיו [שפת אמת, כי תצא, תרל"א]:

בפרשה התורה עוסקת בדיני מלחמה. מלחמה אמיתית. הגלות העצימה את המדרשים על המלחמה ביצר, אבל הדבר נכון במלחמה ממש מול אויבים וגם כמו בכל מלחמה פנימית. מדייק ה'שפת אמת', היה צריך לכתוב במקום "ונשמרת מכל דבר רע" בבניין נפעל סביל, "ושמרת" בבניין פעל פעיל. ומפרש כי המלחמה נותנת הזדמנות לאדם, שומרת עליו. דע מי האויב מולך. דע על מה אתה נלחם. דע למה נלחמים בך, מהן האמונות והדיעות שבשעת שלום אולי קצת נשכחות ובשעת מלחמה ברור יותר מי האויב ומה בינו לבינך.

ושבאה עלייך מלחמה. התמודדות. צא למלחמה. אסוף את כל הכוחות שלך, השתמש בכל האיברים שלך, במוח, בלב ובידיים ותהיה מוכן למסור את הנפש. אומר ה'שפת אמת', כי מאחר והנפש חביבה ביותר על האדם הוא לא ימסור אותה בעבור שטות. לכן המלחמה מאירה את הדברים באור אחר, שומרת עלייך, עוזרת לך לא להתבלבל, לדייק. אם אני יודע על מה אני יוצא להלחם, אם אני יודע מה המטרות שלי, אף אחד לא יוכל להגיד לי "לא".

שבת שלום,

איתן.

שופטים תשפ"א

 בס"ד

שופטים. צדק. לא תטה משפט. למען תחיה. וירשת את הארץ. כתוב. שחור על גבי הקלף. 

האחדות בעם נוטה להתפרץ בעיתות משבר. בדרך כלל סביב איום חיצוני שלא מבדיל בין שמאל לימין, בין מגזרים ומגדרים, כאשר בדרך כלל מדובר באיום בטחוני. מגיפת הקורונה, לפחות בתחילתה, הייתה גם אירוע מאחד יוצא דופן בכך שהיא לא היוותה איום בטחוני והאיום שלה לא הבדיל אפילו בין יהודים לערבים. עם התמשכות המגיפה והשילוב שלה עם מערכות בחירות, חינוך, כלכלה, בידודים וחיסונים, הסדקים באחדות הלכו והתרחבו.

פערים בערכים ובסדר העדיפויות הם טבעיים ומובנים, ועל כל פרט מוטלת החובה ללמוד ולגבש את ערכיו ואפילו להלחם עליהם, אבל חברה שלא תשרטט את גבולות הדיון ואת גבולות הכוח המופעל, תיסדק ותתפרק. אנחנו רואים הבדל עצום בתגובות של מקורות הכוח בתקשורת ובמשפט על דרך הפעולה של שתי הממשלות האחרונות. גילוי נאות, הצבעתי לבנט ואפילו ראיתי בעין טובה את האפשרות שיקרה פה משהו אחר עם ממשלה כל כך מגוונת. אבל, הכנסת הממשלה הזאת לתוך קופסת אתרוג על ידי שתי המערכות האלה היא צורמת ומשנה תודעה ומציאות.

מתקבלות החלטות, מתקבלים חוקים ותקנות המשפיעים על אורח החיים שלנו ואפילו על אורך החיים שלנו והמחשבות כי מה שעומד מאחוריהם הוא פוליטי, אישי, כסף ואינטרסים הוא לא פחות ממפחיד. נכון, אני לא תמים, אנשים עובדים ככה, אבל מהמערכת הפוליטית והמשפטית אתה מצפה ליותר. התחושה שאין לך אוזן קשובה במערכות האלה, הנחשבות "דמוקרטיות" יכולה לגרום לתחושה של ניתוק וייאוש.

מה המסר? לשים לב לדברים האלה. להיות מודעים, לעקוב, להקשיב. לא לקבל כמובן מאליו את מה שעורכי החדשות דוחפים לנו ואפילו לא את מה שהשופטים מחליטים. להקשיב לכלי תקשורת מגוונים, לנסות ולחשוב על ההחלטות שאנחנו היינו מקבלים ובעיקר, לנהוג בעצמנו בצדק. צדק זו האמת המשולבת עם חסד. בלי חסד זה או תוהו ובוהו הנשלטים על ידי דיקטטורים, גם אם הם מחופשים לדמוקרטים או חברה של סדום. לנהוג בצדק אישי ולדרוש צדק ציבורי.

צדק צדק תרדוף. פי' אחר שזוכין להשיג מעט אמת צריכין לשמור שלא להניח מלרדוף אחר האמת. כי אם ח"ו יורדין לשקר אח"כ. מוטב הי' קודם שהשיג זה האמת. ולכן הצדק שמבקשין אחר מציאת צדק הראשון הוא רדיפת הצדק באמת. כמ"ש בתורה לשון זה כמה פעמים שמוע תשמעו שמור תשמרון. וכמ"ש לעיל כמה פעמים מזה כי הכפל הוא העיקר כמאמר שנה הכתוב לעכב [שפת אמת, שופטים, תרל"ה]:

צדק דורש רדיפה. האמת דורשת רדיפה. פעם ועוד פעם. צדק דורש אמת. אמת חייבת צדק. למען תחיה. למען ירושת הארץ. שהיא בעצם זכות הקיום שלנו.

שבת שלום,

איתן.

ראה תשפ"א

 בס"ד

אי אז כשלמדתי בישיבה גבוהה, היה עניין כזה שיש עדיפות לנשואים להיות חזנים. ובכלל, איזו הילה כזאת סביבם, הם שלמים יותר, מצאו את הצד השני שלהם ועוד כל מיני אמירות כאלה של סעודת שבע ברכות. ואני, נער בן 18-19 הרגשתי שזה קצת הפרזה. נו, באמת, נער שגדול ממני בשנה שנתיים ואפילו אם כבר יותר, דקה אחרי החתונה הוא כבר כזה מושלם? כאילו, בואו, לפעמים עוד לא עשה צבא, יצא עם מישהי חודשיים ופתאום "ראה את האור" ונשמתו גדולה יותר?

השבוע, אחרי שחגגנו 20 שנות נישואין, אני חושב ש… די צדקתי. וגם לא. התחתנתי בגיל 24. עד אז הספקתי להיות ילד, נער, מדריך, מתנדב במד"א, תלמיד ישיבה, חייל קרבי וסטודנט. היום אני חושב שאלו היו חיים אחרים. הייתי אז כאילו אדם אחר. כן, עם אותן התכונות, אבל בסיס כל כך שונה לדרך שבה אני פועל, ליציבות שלי, להוליסטיות שקיימת בי, לראייה יותר שלמה ולכן גם לעשייה יותר מלאה ומדויקת. מעבר להתבגרות שלי, אני שם את רוב המשקל לשינוי על העובדה שאני חי בזוגיות תקופה כזאת ועל האשה שאיתי. יש משהו בחיבור הזה, בהשפעה ההדדית, שבאמת יוצרים אדם אחרי שהיית גבר/אשה.

אבל, זה לא קרה יום אחרי החתונה. לא יודע מה קרה אז לנשמה שלי, לנפש שלי ולכל הדברים שאומרים שמשתנים רגע אחרי החתונה. לא מבין בזה. אני יודע שהשינוי שאני רואה היום לא קרה ביום או יומיים. הוא גם לא קרה סתם כי הזמן עבר ותפסנו פז"מ. זו הייתה ועודנה עבודה יום יומית שבחרנו לעשות. שינוי מתמשך של אחד המושך את השני ולהיפך. זה אומר לבחור להתמודד יום יום, שעה שעה, לבחור לדבר, לפתוח, לקבל את האחר ולהשתנות בעקבות החיים המשותפים וכל מה שהם מזמנים. לא תמיד זה פשוט, אבל "אם יוצאים [לעבוד, לחקור, לשאול, לקבל, להתמודד] מגיעים למקומות נפלאים". נפלאים באמת.

אה כו' היום. הוא בכל יום ויום כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכשנתחדש הבריאה נמשך ברכה חדשה. ולכן בכל יום יש לבחור א' מהדרכים. וההתחדשות ניתן לבנ"י כדכת' החודש כו' לכם. ובחי' היום היא ההתחדשות אנכי נותן לפניכם כו' וממילא הברכה וקללה נמסר בידכם [...] וז"ש נותן לפניכם כמ"ש במד' שנמסר הכל ביד האדם. גם פי' לפניכם להיות בטל כל חיי האדם להשי"ת חי החיים. ואז בכחו להמשיך ברכה. ובמד' שמור תשמרון כו' נרך בידי כו' ע"ש. פי' כי האדם צריך לשמור מצות הש"י וממילא נשמר הוא ממנו ית' כי ע"י שמניח צרכיו ועוסק בחפצי שמים עי"ז לא יבא לידי חסרון ח"ו [שפת אמת, ראה, תרל"ד]:

התגובה למה שהחיים מזמנים לנו נמסר בידינו. לגמרי. זהו ה-חידוש הגדול שהיהדות הביאה לעולם אל מול העולם האלילי ממערב וממזרח. העולם האלילי מדבר על האדם כנתון לשליטה מוחלטת מצד אלי הטבע, כאשר פעולות האדם יכולות במקרה הטוב, לרצות ולפייס את האלים באופן כזה שהם יאותו להיטיב עמו. היהדות מדברת על הבחירה החופשית. ובנוסף לבחירה מה שמגביר את האופטימיות הטבועה ביהדות היא ההתחדשות. הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית. אתה כל יום קם לעולם חדש, למציאות עם פוטנציאל להיות אחרת לגמרי ממה שהיה אתמול. 

ניצול הפוטנציאל הזה נתון לבחירת האדם. הקב"ה מחדש בכל יום ונותן לנו בחירה כל יום, אבל העולם הטבעי יכול להֵרָאוֹת אותו דבר. בבריאתו את העולם, הקב"ה הכניס בו "דלת אחורית" בה האדם יכול להיכנס ולשנות את התוכנה של הבריאה. "ראש חודשים הוא לכם לחודשי השנה". אני, אומר הקב"ה, אחראי על המיקום של השבתות בלוח. סדר קבוע שאינו משתנה מאז בריאת העולם. אבל עולם העשייה והחידוש נתון בידיים שלכם. אתם תבחרו, כל יום מחדש, שוב ושוב, בין טוב לרע, בין ברכה לקללה, בין לקום בבוקר לאותו עולם בו אין חדש תחת השמש, או לעולם מחודש בכל יום, עולם מתקדם, עולם שיש בו תשובה המסוגלת להפוך אפילו זדונות לזכויות.

שבת שלום,

איתן