במדבר תשע"ט

בס"ד

היה בין משעשע לעצוב מאוד לשמוע את הפרשנים הפוליטיים השבוע. הפרשנים, שכל השנה עוטים על פרצופם מבט של יודעי כל, אנשים המצויים בסוד העניינים. הנה, אנחנו נביא לכם את הדברים שאתם יכולים לשמוע רק מאיתנו. אנחנו יודעים את ההווה ויכולים גם לחזות בשבילכם את העתיד (ויש להם יכולת מצוינת להדחיק את הפספוסים…). והנה, השבוע, בעודם מחכים לטריק הקבוע של הפוליטיקאים שסוגרים את הדילים ברגע האחרון, הזמן עבר, לא הורכבה ממשלה, הכנסת פיזרה את עצמה ובספטמבר שוב בחירות.

בחירות מיותרות. בחירות רעות. מכל בחינה. מאות מיליוני שקלים יירדו לטמיון כדי (והנה, אני חוטא בניבוי העתיד) להביא לאותה התוצאה פחות או יותר. ומעבר לכסף, אם בבחירות האלה כמות השנאה, ההשמצות, ההסתה (אפילו מימין…) והגועל נפש הכללי שבר שיאים חדשים, הרי שבבחירות האלה השיאים הולכים להשבר (וזה כבר לא ניבוי העתיד, זה כבר קורה).

ועל מה? האם אנחנו באמת כל כך שונים בדעותינו? האם אנחנו באמת כל כך מפולגים במהות? אני מזמין אתכם לקרוא את המצע של כחול לבן ואת המצע של הליכוד ותגידו לי כמה הבדלים יש. כמה הבדלים שבגללם צריך להשבית ולפלג מדינה שלמה. אם כל אחת מהמפלגות הייתה בולעת צפרדע אחת קטנה, הייתה כאן ממשלה רחבה מאוד עם קווי הסכמה גדולים. יודעים מה, נלך לקצוות. ליברמן והחרדים שעל אי ההסכמות ביניהם, לכאורה, אנחנו הולכים לבחירות. בסופו של דבר נקודות המחלוקת שנשארו היו (לפי הפרסומים) קטנות ביותר. ומה יהיה בעוד 3 חודשים? המצביעים של החרדים יהיו אותם מצביעים. המצביעים של ליברמן יהיו אותם מצביעים (אלא אם נתניהו הקוסם יצליח "לשתות" משם במפתיע). ואז מה?

אבל הבחירות האלה מעלות שאלה מהותית יותר. מה מקומם של השינויים האלה באומה. האם הרב גוניות בחברה הישראלית (כאב טיפוס לכל משפחה או חברה) מקדמת אותנו למקום טוב יותר או רק מעכבת? האם המאמצים שלנו צריכים להיות בכיוון של שכנוע בצדקת הדרך בכל דרך אפשרית על מנת ליצור חברה אחידה (מאוחדת?) יותר, או דווקא לעודד את הרב גוניות, או לפחות לקבל אותה בברכה כדי להרוויח את מה שחזק בכל אחת מהדעות?

במדרש והיה מספר בני ישראל כחול כו' לא ימד ולא יספר. וקשה רישא לסיפא כו'. והתירוץ כי עיקר הרצון להיות ממשיכין מספר שלהם עד אין תכלית כי שורש בני ישראל ג' אבות י"ב שבטים ע' נפש ס' ריבוא ואח"כ אין מספר. וצריכין תמיד להיות דבוק בשורש האבות והוא אחדות אחד. וכשמתרחבין באופן זה אין נפרדים משורשם וחל עליהם ברכה. וכפי הביטול להשורש כן מתברכין להיות יותר אין מספר. וז"ש כה יהי' זרעך כשיתדבקו בשורשו יהי' אין מספר כנ"ל [ע' בדברי מו"ז ז"ל פ' שמות] (שפת אמת, במדבר, תרל"ד):

עם ישראל נוצר מאבות (טיפוס) שונים זה מזה. אברהם כולו חסד, יצחק דין, יעקב אמת שבא לחבר את מידת הדין והחסד. ועם החיבור הזה הוליד יעקב י"ב שבטים. שונים זה מזה עד כדי "לכו ונהרגהו".. ב-70 נפש ירדו אבותינו מצרימה. ברור שהיו שם הרבה יותר מ-70 בני אדם. אלא,שהיו שם 70 טיפוסים שונים. כור ההיתוך המצרי בו כולם היו נתונים באותו הסבל, לכאורה היה אמור להוציא עם אחיד ומאוחד. אבל השוני, לא רק שנשמר, אלא, הועצם עם סדר ההליכה במדבר. כל שבט על דגלו. לכל שבט מקום קבוע. אבן מיוחדת בחושן. כדי לדעת עד כמה נושא זה של ערבוב היה רגיש צריך לראות את פרשיות בנות צלפחד והמקלל..

שואל ה'שפת אמת' על הפסוק שהביא, האם יש מספר לישראל ("והיה מספר…") או אין מספר ("אשר לא יספר…")? והתירוץ הוא שאם יש, אז אין. אם עיקר הרצון הוא להביא לידי ביטוי את השורש המיוחד שלי, את המספר שלי, את הכוחות המיוחדים שלי ועם זאת להבין שיש מקום גם לשבט האחר (מהי נקודת האמת בימין הקיצוני שאפשר לזקק? מהי אותה הנקודה בשמאל הקיצוני?), עם זאת להבין שאין נפרדים מהאחדות (ללא אחידות!) - אז יש ברכה. אז אין מספר. נמשיך להתווכח, נמשיך להשמיע, אבל נזכור את נקודת האחדות. נמשיך לפעול, נמשיך לצעוק, אבל נַפְנה, לפחות אוזן אחת, כדי להקשיב באמת לקולו המיוחד של האחר.

הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום (אבות, ד', ג').

שבת שלום,

איתן.

בחוקותי תשע"ט

בס"ד

אושר

מילים: ויניסאוס דה מוראס

לחן: אנטוניו קרלוס ז'ובים

תרגום: אהוד מנור

העצב אין לו סוף, 

לאושר יש ויש. 

אושר הוא נוצה קלה ברוח 

שרגע מעופפת באויר - 

על כנף הרוח, 

נשאת עד שתנוח, 

קלים חייה וקצרים כמו שיר. 

אושר הוא דבר חולף 

וכבר איננו, 

כמו האשליה של קרנבל. 

עובד איש בפרך, 

לרגע של פרח…

(למתקדמים אפשר גם לקרוא את שירו של יהודה עמיחי "דיוק הכאב וטשטוש האושר").

שני יהודים נפגשים. מתחילים לדבר על הצרות האישיות, המשפחתיות ובכלל עד כמה הדברים לא טובים בעיריה, בממשלה... שני יהודים נפרדים. "יאללה ביי, יהיה טוב". שעה דיברו על הצרות ובסוף רק שתי מילים, "יהיה טוב". 

ילד חוזר מטיול. "איך היה?", "היה אחלה". וכשהטיול לא היה טוב, מגיע פירוט מדויק. האוכל, המים, המסלול, המדריכים…

אני כזאת גרועה. אני דפוק. אני לא אצליח. דיכאון. ואני, מנסה שוב ושוב להציב את המראה. תראי! תביט! תראו כמה נקודות טובות! והם - אם זה לא יקרה, אין כבר טעם להכל. הנה, נכשלתי אתמול. היה רק רע. לכן גם לא אצליח. שחור או לבן. אין באמצע. מחיקת החוזקות, העצמת החולשות. הסקת מסקנות גורפת מחוסר הצלחה אחת. אין למה לקום. דיכאון. ואני שוב עם המראה, ושוב ההסברים ולמה כל כך קשה לתפוס את הטוב? למה קשה כל כך לְכַמת, לתאר, להסביר, לתפוס את הדברים הטובים ואילו את הדברים הרעים אפשר לפרט, לדייק ולמנות? האם הדרך לדיכאון קלה יותר מהדרך אל האושר?

אני חושב שדווקא היכולת לרדת לפרטים כשרע, מעידה על כך שהוא משהו חיצוני יותר. המודעות אליו גדולה יותר דווקא בגלל שיש תחושה של ריחוק המאפשרת בחינה לפרטים. זה לא אני באמת, לכן קל לי יותר להבחין בזה. הטוב שבי הוא כל כך אינטואיטיבי שאני לא מרגיש אותו. וכשנותנים לי מחמאה, קשה לי להאמין. עשיתי משהו כי זה אני, לא חשבתי עכשיו לעשות איזו טובה. והנה. בכל זאת. אולי בגלל זה גם קל יותר לאנשים אחרים לראות את הטוב שבי (לפעמים, גם קל יותר לאחרים לראות את הטוב בילדים של אחרים…).

תפנו את המראה אליכם. תראו את הרע. זה קל. שימו אותו במקומו. מותר לטעות, לפעמים זה גם טוב. לראות וללמוד. תראו גם את הטוב, הוא שם. וזה בסדר גמור פשוט לחיות אותו.

פרשת בחוקותי (וגם כי תבוא) מתארות את השכר עבור השמיעה בקול ה' ואת העונש אם לא. ריבוי הקללות אל מול הברכות בולט ביותר ומעלה את השאלה - מדוע זה כך. מדוע התורה מסתפקת בברכת "שלום בארץ" כללית ומנגד מפרטת את זוועות המלחמה. נראה (כך מפרש הרב אילעי עופרן) כי התורה מציגה את הדברים באופן בו האדם חווה אותם כפי שתארנו למעלה. כשטוב לי אני מתהלך בעולם בנחת, מבלי לתת תשומת לב רבה מדי לכך. וכשרע לי אני יכול להתלונן בלי סוף ולדייק בכל תא שכואב לי. האבן עזרא (כ"ו, י"ג) קורא "ריקי מוח" לאלו שחושבים כי ריבוי הפירוט מעיד על ריבוי הקללה לעומת הברכה. התורה דווקא מדגישה את העיוות בהדגשת הרע. זו הקללה עצמה, החיים עם הראש למטה. להעצים את הרע ולתת לו משקל רב יותר ממה שהוא באמת.

המודעות לטוב ולרע היא חשובה ביותר. מתן הדגש הוא המפתח. אומרת התורה, אל תחיו בהדגשת הרע. זו קללה.

שבת שלום,

איתן

פרשת בהר תשע"ט

בס"ד

האירוויזיון פרץ השבוע. והעיר תל אביב צהלה ושמחה. אירופה הגדולה הגיעה לישראל. מורכב מאוד היחס שלנו לאומות העולם בכלל ולאירופה בפרט. התרבות, המוסר, הפילוסופיה. החורבן, האינקוויזיציה והשואה. החינוך, המדע, הבריאות. החרם, המוסר הכפול והבגידה.

ויש בהם, באירופאים (כמייצגי העולם), משהו כל כך בטוח במקום שלהם. בארץ שלהם. החקלאי האירופאי חי את אדמתו בצורה סימביוטית מלאה, הוא מכיר בה כל רגב אדמה ולכל פרה יש שם. בן הכרך מתייחס לעירו כאהובה ויילך אחרי קבוצה הכדורגל של העיר באש ובמים. זה כל כך ברור להם, זה כל כך טבעי. אז למה לנו זה כל כך קשה? למה לא כל כך ברור לנו שזאת הארץ שלנו? איך העולם מצליח לערער אותנו ככה?

זה דווקא כך. אומות העולם כשמן כן הן. האומות שמרגישות בבית בעולם. האומה התפתחה מעצם העובדה שהיו מספר אנשים שהגיעו למקום מסוים או נולדו במקום מסוים. התפתחה תרבות, התפתח שלטון ונהיה עם. תהליך אנושי טבעי לחלוטין. הטבע, כשמו, מוטבע חזק בשורש האדם והוא חש שהוא מיושב בה לחלוטין. תושב.

עם ישראל שונה. נולדנו במדינה אחרת, במצרים. באופן טבעי כל מי שהגיע למצרים בימים ההם נעשה מצרי. כל מי שהגיע לרומא הפך רומאי. אנשים וקבוצות לכל אורך ההיסטוריה נטמעו בתוך העמים שאליהם היגרו. מהגרים אפריקאים שחיים היום באירופה רואים עצמם אירופאים לכל דבר ועניין. ואצל עם ישראל זה שונה. כל ארץ, כל אומה שגלינו אליהם נהפכו כרחם, כאיזה בית גידול בלבד מבלי שנטמע, עד ללידה, ליציאה ולהתנתקות מאותה מדינה. גֵרים גם אחרי אלפיים שנה. ובארץ? גרים? תושבים? הרי עם ישראל יצא ממצרים כדי להכנס לארץ ישראל. זו תכלית התורה. אז אולי כאן אנחנו צריכים להרגיש תושבים ולא גרים? 

תושבים - כן בהחלט. יש לעבוד את האדמה. להפריח את השממה. לפתח בה את הכלכלה, המדע, האומנות.. עלינו לחוש את קדושת ארץ ישראל ממש בכל פעולה בה ולא רק כאיזה אידאל מופשט. אנחנו כאן כדי להשאר. לא כ'מקלט בטוח' בלבד ליהודים.

גרים - כן בהחלט. הקשר אל האדמה הוא לא קשר טבעי. לא ניתן להיות בו תושב, בן האדמה שהוא אדמתו ואדמתו הוא. 

"כי גרים ותושבים אתם עימדי". יש בעלות על האדמה. יש אחריות. לטפח, לשפר, להצמיח. אבל לא לעשות בה ככל העולה על רוחי. אני גֵר כאן, היא של הקב"ה וברצונו נתנה לנו (רש"י בראשית א', א'). לא לחינם מושווה הקשר של עם ישראל עִם הארץ לקשר של זוגיות. הקשר בין בני הזוג הוא קשר בחירי. יש שייכות חזקה מאוד, אבל אין כאן מחיקה של האחר. אי אפשר שצד אחד יתנהג בכוחניות כלפי הצד השני. וגם לא הטמעות לגוף אחד שחי באותו אופן וחושב אותו דבר.

אז פעם בשבע שנים מגיעה שנת השמיטה להזכיר לנו. שש שנים האדם מצווה להתנהג כבעל האדמה. חובה לעבוד, חובה לפתח. ובשנה השביעית - לשבות. זה לא שלך. יש לך עכשיו שנה מרוכזת של למידה והפנמה של מקומך בעולם. תושב, נכון וזה חשוב. אבל גם גֵר.

אם נחזור להשוואה ליחסי זוגיות, הרי שגם לזוג יש תקופות של ריחוק מובנה. יש זמנים שהקשר הגופני מודגש וזה חשוב וזו מצווה. ויש זמנים של גרות, זמנים שמדגישים מצד אחד את העצמיות של כל אחד, אבל גם את החיבור ברמה הגבוהה יותר. את הבחירה לחיות יחד.

תנועת המטוטלת בין גרות לתושבות אמורה מצד אחד להדגיש את השוני ביניהן, אבל גם אמורה להעצים אחת את השנייה. הגעה לגרות מתוך התושבות, לתושבות מתוך הגרות. עבודת האדמה אחרי השמיטה היא עבודת אדמה ברמה גבוהה יותר, שמיטה אחרי עבודת האדמה מקבלת משמעות עמוקה יותר. וכך בעולם, בזוגיות, באדם.

שבת שלום,

איתן.

להרחבה - 

דבר אברהם אל בני חת - "גר ותושב אנוכי עמכם".

"ונושנתם בארץ.."

אמור תשע"ט

בס"ד

ושוב קפיצה דרומה. אל החזית שבעורף. הקולות אותן הקולות והמראות אותן המראות. כבר במוצ"ש, בדרך, עוד בכביש 6, מראות הלילה המוכרים של טילי כיפת ברזל עפים אל עבר הקסאמים ומתפוצצים בשמיים בפטריית אש. ועם הנחיתה בתחנת מד"א (קריית מלאכי המוכרת) קולות האזעקה והפיצוצים (זו נפילה.. זו פגיעה..). והפגיעות. והדם. והבהלה. והניסים. והשכול. והחוסן.

מראש הייתה הרגשה שזה הולך להיות משהו קצר, משהו בשדר היה שרוצים לסיים את זה מוקדם. עם ההרוגים היה נדמה שזה ישתנה, אבל הפסקת אש אחרי יומיים בלבד והביתה. "עד אחרי האירוויזיון" חייכנו בציניות במפגש הסיום…

ומסיפורי ההווה שממשיכים ובונים את האתוס הישראלי המודרני שאנחנו חלק ממנו, המשכתי ישירות עם ההגעה הביתה אל יום הזיכרון. קומה אחר קומה של מלחמת הקוממיות הארוכה. מלחמות שהיו פה לפני שנולדתי (מודה / מצטער שלא היה חלקי איתם) ומלחמות שהייתי חלק מהן. מלחמות שקיבלו שם וכאלו שהם היום - יום של חיים על חרב הגנת המולדת. כחיילים. כאזרחים.

ובכל הסיפורים. בכל האירועים ששמעתי עליהם ובאלו שראיתי בעיניי, בולטת מסירות הנפש. לשכב על רימון. להסתער על דיוויזית טנקים. לצאת אל האש בשביל חבר. בשביל אדם לא מוכר. הסתערתי כי שמעתי קול. וגם, לפתוח את החנות. את הבסטה. לצאת לעבודה. לישון עם הילדים. להמשיך לחיות.

מסירות נפש לא "מגדלים" כשצריך להסתער. כשהנצרה של הרימון פתוחה אין זמן לדיון. כשצריך מישהו שיעלה על הנגמ"ש לתל סאקי המוקף מאות טנקים של האויב כדי לחלץ את החברים, אין זמן לשאול מי מצטרף, אין זמן לעשות חשבונות. כשהרב אייזנטל מחיספין (אז עוד היה מוכר כ"רוני" כמתואר בספר 'תיאום כוונות') נהג בטנק העולה לרמה וראה שמכינים אחריו את גשר בנות יעקב לפיצוץ הוא הבין את המשמעות. המפקד אמר "סע" והם עלו אל התופת. כשאתה מקבל צו 8 הכל זז הצידה. וכשצו (8) השעה הוא להמשיך להחזיק מעמד בשדרות, באשקלון ובאופקים, אז אנשים קמים בבוקר וממשיכים.

את מסירות הנפש הזו, הלוחמים והאזרחים "גידלו" קודם. אנחנו יונקים אותה מרגע הלידה. חינוך למסירות נפש טבועה בנו עמוק. מסירות נפש היא דרך חיים. לתת את עצמך בכל דבר שאתה עושה. ברגעי המבחן, ולאו דווקא אלה שבקרב, תבחן מסירות הנפש. אדם שמוסר את נפשו הוא כתובת לאחרים, אדם שמוסר את נפשו הוא זה שיטה את הקרב.

מסרו את הנפש והשארו בחיים.

וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה. 

במצות ונקדשתי בתוך בנ"י מסור עצמך וקדש שמי. ובכל מקום אמרינן וחי בהם ולא שימות. משמע שבמצוה זו של מסירות נפש לקדש שמו ית' יכול אדם לתקן כל מה שנברא בעבורו. ועל זה אמרו יש קונה עולמו בשעה אחת. ובאמת ע"י מסירות נפש באין לשורש האחדות שנותן כל חייו. בעבור קדושת שמו ית'. ונקרא שעה אחת. כי שעה היא רצון. וע"י ביטול כל הרצונות בפועל ממש בא למקומו ושורשו. אכן הוא ענין חפזון ומהירות. אבל מה שאדם פועל ביטול הרצונות בימי חייו בישוב הדעת ובמתינות הוא נאה ביותר. וע"ז אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ופשיטא שחיי עוה"ב העיקר הביטול אליו ית' כי בעוה"ב בוודאי א"א להיות נמצא במציאות נפרד בלתי בהמשכות חיות מחי החיים. ע"ז רמזו שכשזוכין לרצון האמת ושעה אחת בעוה"ז ע"י תשובה ומעש"ט חשוב יותר: (שפת אמת, אמור, תרמ"ג).

מצות מסירות נפש מתנגשת עם מצות 'וחי בהם' - ולא שימות בהם. המשמעות היא, אומר השפת אמת, שכשצריך למסור את הנפש עושים תיקון של כל החיים, האדם ברגע אחד ממלא את התפקיד שלשמו נברא. מסירות נפש היא לשים בצד רצונות אישיים ולרצות לקדם את רצון הבורא (ולא צריך להכיר בזה בהכרה מלאה, לא צריך אפילו לחשוב על הקב"ה באותו הרגע, או אפילו להאמין) את רצון הכלל. ולמסירות נפש יש זמן של "חפזון ומהירות", רגע של חיים ומוות, של שעה אחת. ויש את מסירות הנפש שמתגלה "בימי חייו בישוב הדעת ובמתינות" הכרה מלאה של מסירות נפש בחיי האדם. ככה אדם חי. מוסר את נפשו. 

אני חושב שכדי להגיע למצב בו אתה מוסר את הנפש בלי לחשוב, צריך למסור את הנפש כל החיים.

שבת שלום,

איתן

פרשת קדושים תשע"ט

בס"ד

הייתה חופשת פסח נהדרת. מנוחה, משפחה, חג ועוד קצת מנוחה. וביום ראשון מעבר חד לעשייה (השנה לא קיבלנו את הפינוק המוזר השמור למורים - אסרו חג). המעבר היה כל כך חד עד שביום רביעי מצאתי את עצמי תוהה ברצינות האם עבר שבוע וחצי מאז פסח או כמה ימים בלבד. כל כך לא הייתי בטוח שהלכתי לבדוק ביומן... מעברים.

ביום שלישי ביקר אותנו מנכ"ל משרד החינוך, מנהלת המחוז ומפקחים. מהכנה קדחתנית, לביקור מוצלח מאוד (הרבה בזכות התלמידות שדיברו) עם הרבה מחמאות שנתנו לנו הרבה רוח. למחרת כבר התעסקות עם הביורוקרטיה הכי קטנה, אתגרים שצצים מעבר לכל פינה והניסיון לתת לכולם מענה והניסיון לתת לכולן מענה. מעברים.

לחברה נולד אתמול בן. חבר צעיר נפטר היום...

פסח - חירות. יום השואה - עבדות. והמעבר החד ביותר בשבוע הבא. כהרף עין בלבד מפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות…

בפסיכולוגיה ההתפתחותית שמור מקום של כבוד למעברים. אלו זמנים של קושי ואתגר, אבל מצד שני אלו שלבים הכרחיים להתפתחות. אין קפיצות הדרך. אם לא עברת שלב, אתה לא "אפוי", הוא עוד ירדוף אותך. לא עברת את גיל ההתבגרות בגיל 16, תעבור אותו בגיל 40. פחות כיף.. בכלל היכולת להסתגל למצבים משתנים היא תכונה חשובה ליציבות. לכן, מעברים, טלטלות יזומות וגם פחות יזומות הם סיכון, אבל לא פחות מכך סיכוי. ברמה האישית יש להתמודד. לקבל את הזמן הזה. את הקושי. ולנסות לנווט בתוכו עם כל מה שאפשר, עם כל מי שאפשר. כהורה ומחנך, אני חושב שנכון גם לזמן את האתגרים האלה בצורה שקולה, לא לעטוף. לא לפחד מתלונות. חשוב שיתנסו בטלטלות, במעברים, בקושי, בסוגים שונים של אנשים וסגנונות במקום הבטוח יחסית, לא רק בגלל שאלו החיים שאחר כך, אלא, פשוט כי אלו החיים. נבנים כל יום, מכל דבר. ובכל מצב ובכל סביבה משתנה, אתה צריך לעשות. לעשות את (הכי) הטוב. 

איש אמו ואביו תיראו כו'. בזוה"ק שהש"י הוא אביהם של ישראל. וברש"י איזהו מורא לא ישב במקומו כו'. דכתי' מלא כ"ה כבודו. ובוודאי צריכין לידע בכל פעולה ותנועה גדולה וקטנה כי הוא מחיות הש"י ולא לישב במקומו. וז"ש שבתותי תשמורו שהוא ג"כ בחי' הנ"ל לברר מלכותו ית'. כי בשבת בנ"י מעידין על שהש"י בורא עולם ומחי' הכל : (שפת אמת, קדושים, תרל"א).

אם תמיד שאלתם את עצמכם מה המטרה בחיים, למה הקב"ה ברא אותנו ובשביל מה יש תורה, באה פרשת קדושים כדי לענות. היה שווה לחכות מבראשית. (על פי הרב ליאון אשכנזי - מניטו) הקב"ה ברא אותנו ומבקש מאיתנו להיות קדושים בגלל שהוא קדוש. אני קדוש אומר הקב"ה, אז בואו תהיו גם אתם קדושים ונהיה יחד. אחד הפירושים למונח קדושה הוא שהקדושה הוא דבר שהוא הכרחי במציאות. אי אפשר בלעדיו. הקב"ה קדוש. אין מציאות בלעדיו. ואנחנו מצווים להיות קדושים. על גבי המוסר האנושי שצריך להתפתח אנחנו צריכים לשאוף לבוא במגע עם הבורא (השבוע ציינו את יום השואה, היום בו העם שהיה לכאורה הכי מוסרי הגיע לשפל המדרגה).

הדברים האלה של מניטו, מתחברים אצלי למה שכתב ה'שפת אמת'. הקב"ה הוא אבינו. אחת מדרכי כיבוד אב ואם היא שלא לשבת במקומו. אנחנו חיים בעולם שהוא מלא כל הארץ כבודו ולכן אסור לנו לשבת. בעשייה, במנוחה, בצער, בשמחה. כאשר אני מרגיש שאני עוסק בדברים גדולים וגם כשאני עוסק במה שנראה כזוטות. בכל השלבים של החיים מהצד הזה ומהצד השני של המעבר. בכל אלו אסור לנו לשבת. אנחנו צריכים להיות משמעותיים כמו שרק אנחנו יכולים. להביא לכל דבר את כל האישיות שלנו, כי אין עוד אחד כמוכם בעולם כלל.

שבת שלום,

איתן