בס"ד
המסלול המרכזי בחינוך הממלכתי - דתי לבנים, הוא דחיית הגיוס, לימוד בישיבה/מדרשה וגיוס לצה"ל, כאשר שתי התחנות האחרונות יכולות להיות שונות באופי, משך הזמן וכד'. אני לא בדקתי כמה אחוזים מבוגרי החמ"ד אכן הולכים למסלול הזה ובוודאי ישנם הבדלים בין בתי הספר התיכוניים, ישיבות תיכוניות וכו', אבל, נראה לי שניתן לומר, כי לפחות, זה המסלול שהזרם הזה רואה אותו כ'טבעי', כ'הצלחה' ואליו הוא מחנך את בוגריו.
ומה עם הבנות? מההיכרות שלי, המסר המרכזי הוא יציאה לשנת שירות מיד לאחר התיכון. עניין הגיוס לצה"ל עוד נחשב לנושא רגיש ונע בין אמירות השוללות אותו לגמרי, דרך תמיכה פרטנית (באולפנה שלנו מביאים את עמותת 'אלומה' לטובת הבנות אשר חושבות על גיוס לצה"ל, לא משהו שבעבר היה ברור…) ועד לעידוד הבוגרות להשתלבות בתפקידי מפתח בצבא. גיוס בנות לצה"ל, הוא לא הנושא עליו רציתי לדבר, רק אומר, כי בעיניי, שירות כלשהו (ש"ש/צבא) באורך מלא, הדומה לשירות בנות בציבור הכללי, הוא בעיניי, חובה מוסרית וערכית, כאשר עצם השוויון עם הציבור הכללי, הוא העניין. הדיבור על 'תרומה בהמשך החיים' הוא או קשקוש במקרה פחות טוב, או, פשוט, לא רלוונטי לעניין, במקרה היותר טוב, ואולי בפעם אחרת אכתוב בפירוט.
ומה לגבי מדרשה לבנות לפני השירות? ופה אני אנסה לעשות איזו הפרדה מלאכותית בין העקרונות למציאות המורכבת שנשים (דתיות) חיות בה. ברמה העקרונית, לדעתי, לא צריך להיות הבדל ב'דף המסרים' בציבור הדתי בין בנים לבנות, החל מהרגע בו הוא מתפצל בפועל, קרי, סביב גיל 3. אנחנו מחויבים לחנך את בנינו ובנותינו ללמוד ולהכיר את עולם התורה ולדבקות בדרכי הקב"ה (ע"ע ברמב"ם על המחויבות הכללית ללמוד את 'הוויות אביי ורבא' בהל' יסודי התורה, ד', י"ג) ולעשות הכל על מנת שכל ילדינו ותלמידינו יעסקו בדברי תורה וְשֶאֵלֶה יהיו ערֵבים להם, בדיוק כפי שכתוב בברכות התורה. ופה, דרוש תיקון גדול להסללה המגדרית שאנחנו מעודדים במודע או שלא. הורים, גננות, מורים ומורות, רבנים ורבניות.
להסללה דרכים רבות. אזכיר רק שני שדרים סמויים / גלויים. 'לעסוק ולהעמיק בתורה זה לא בשבילך' ושדר הלחץ, תסיימי מהר שירות וקדימה תואר, חתונה וילדים (ולא תמיד בסוף השירות…). אלו שדרים שמועברים ונטמעים חזק בנפש הבנות ובבואי, בתהליך החינוכי, להפוך אותם, או, לפחות, לרכך אותם מעט, אני נתקל בקושי של הבנות להשתחרר מהם.
אבל אני במסר אופטימי. אני עובד באולפנה, שאמנם יש לי בנושא זה מחלוקות עם חלק מחברות הצוות, אבל, 'מנגינת ההסללה' משתנה. ההנהלה ובתוכה רב האולפנה, מנסים להפוך לאט את התקליט / לשנות דיסקט / להחליף מנגינה בספוטיפיי (תלוי מאיזה דור אתם). לגיטימי ללמוד גמרא, שיעורי עומק במדרשה, זמן ללימוד חברותות רב גילאיות ועוד. עדיין יש הרבה לאן להתקדם (בדגש על הפדגוגיה של הקודש), אנחנו עדיין בהתנהלות פריפריאלית, אבל בתנועה.
בתוך התנועה הזאת, התקיים דיון עם השמיניסטיות, במסגרת 'בית המדרש לחיים' שמוביל הרב שגיא, על נושא המדרשה. על בית המדרש כמקום וזמן של התכנסות פנימה, סגירת הדלת של התיבה, גם אם בחוץ יש מבול, אל מול רוב המקומות והזמנים, ובעיקר זמן השירות, בהם אנחנו פתוחים לעולם ופועלים בו. לצערי, מתוך אותה הסללה, התחושה של הבנות היא שצריך לבחור בין השניים. שלא ניתן להתכנס לשנה - שנתיים ולגדול בתורה ואז לצאת לשירות. זאת תחושה שמאוד קשה להלחם בה, אפילו, שלרוב, המציאות מוכיחה שאין בעיה ואפשר לעשות ולהספיק הכל.
מגיע לכן. מגיע לכן המסר שהתורה, שחיי הרוח, הם שלכן באותה המידה. מגיע לכן להתכנס בתיבה שלכן (הזמן שאחרי התיכון הוא זמן אידאלי להתכנסות, אבל הוא רק תרגול, רק דוגמית, למה שאפשר לעשות כל החיים אחר כך), ללמוד להיות מסוגלות, להפנים שהכל אפשרי. לפעמים, אני מרגיש, אני רואה, שנפתח הפתח. שנפתחות העיניים, שהלב מתרחב. הצמא שמתגלה אז, מפעים אותי, דורש ממני. אל תבזבז להן את הזמן, הן עוד רגע יוצאות מהתיבה, תן להן מה שאתה יכול. אני מאמין, כי המסר לחיים הוא תנועת הרצוא ושוב של היונה. לשכון ולהתמלא מהתיבה. לצאת ממנה, לראות מה אפשר לעשות בחוץ, ולחזור ולהביא אל תוך בית המדרש, את המתוק והמר שמצאנו שם, לבנות בתיבה כלים לתיקון עולם ולצאת ממנה לעשייה.
אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בשם רבותינו נ"ע כי תיבת נח הוא תיבת התורה ותפלה כו' וכן איתא בגמ' התורה קולטת גבי ערי מקלט דכ' וזאת התורה כו' ע"ש. והפי' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהתורה ואף שיש הסתר לפעמים מ"מ ע"י ביטול אמיתי לחיות התורה שיש בכל דבר חוזר להתקשרות ולהמשיך חיות מחדש גלמי ראו עיניך וכו' כאשר נעשה אצל האדם באמת להיות בטל להשי"ת כמו שהי' בבטן אמו ממילא מתחדש החיות שבו כמו מקודם כמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח האדם בקרבו. ואותיות התורה הם ההארות שלמעלה מהשגה כי השגת האותיות הוא ע"י תיבות כשנעשה צירוף תיבה באיזה אותיות יש בהם ציור פשוט ויכולין להשיגם ונמצא התיבה כלי לאור הפנימיות. ובאופן זה כל הדברים הם כלים להאותיות שגנוזים בפנימיותם. בא אל התיבה הוא אותיות הגנוזים בתיבה כנ"ל. נשכח השאר [שפת אמת, נח, תרל"ב]:
עיון בפסוקים מוכיח שהמבול ארך שנה, אבל השנה הזאת לא נספרה בשנות העולם (חידה לשבת - הוכיחו זאת). נח ומשפחתו, נציגי בחירי האנושות והחיות, כוחות הטבע הטבעיים, החייתיים של העולם, עוברים לחיות באופן הכי מנותק שיש, מהעולם שעובר נישול עור מייסר של עוד קליפה בהתקדמות המוסרית שלו. בחוץ מבול ומוות ובפנים, אומר ה'שפת אמת', תורה ותפילה.
וכמו שהמסר המרכזי מעקידת יצחק, הוא, דווקא, שאסור לעקוד את הבנים, אסור לעבוד עבודה זרה, נראה לי שסיפור המבול וההבטחה שלא יהיה עד אחד כזה, מלמדים אותנו, שאסור לנתק באופן מוחלט בין עולם התורה והתפילה לבין העולם שבחוץ ויהיה בו מה שיהיה. צוהר קטן לא מספיק. המסר להיסטוריה הוא קשר דו סטרי, אחדות ערכים, בין התיבה לעולם. ה'שפת אמת' משווה את התיבה למצב העוברי. שלב חשוב, אבל זה לא יכול לקרות יותר מפעם אחת בחיים. להשאר ברחם זה לוותר על החיים (כמו שאמר תאום א' לתאום ב': לא כדאי לצאת בפתח לכיוון האור, כל מי שיצא אף פעם לא חזר…).
עם זאת, צריך להשתמש בתיבה, שפירושה המילולי הוא מילה. כדי להבין את האותיות, את הפרטים, איך צריך לחיות, צריך לפעמים ללכת צעד אחורה, להתנתק ולנסות לראות את התמונה השלמה. ואז, לא להתקע כמו העורב, אלא, לפרוש כנפיים כיונה.
שבת שלום,
איתן.
