בס"ד
בין מי שנמצא בחופש בימים אלו ובין מי שכבר לא חי בעולם שיש בו "חופש גדול", מכיר את ההתמודדות עם נושא הקימה. לקום בבוקר. לקום לעבוד. אבל לא רק. לקום ולעשות. לעשות מעשה גדול או קטן, מעשה של חסד או מעשה יום יום. להרים את עצמי ולדבר עם מי שאני כבר צריך לדבר הרבה זמן. לקום ולעשות. המלחמה "לקום" היא מלחמה יום יומית. הרבה דברים לא באים לנו בקלות. צריך להלחם. לכל גיל, לכל אופי, לכל זמן ומקום, יש את המלחמות הקשות שלו. אני חושב שהשלב המורכב יותר במלחמה נגד הקשיים שלי, נגד עצמי, הוא השלב של הקימה, ההנעה הפנימית. מי שמצליח לעורר את הנקודה הזאת של המוטיבציה, העשייה כבר תהיה לו קלה יותר. אז כל אחד עם האופי שלו ובטח יש לו מעט אסטרטגיות לעורר את הנקודה הפנימית הזאת וגם לא מעט קורסים של "דע את עצמך"...
יש את אלו שחייבים להיות בנוהל קרב כל הזמן, לא להרפות, עצם ההתמודדות נותנת להם כוחות, הם לא נחים, כל הזמן בחיכוך עם המציאות וזה מה שמאפשר להם לתפקד. מבחוץ נראה, לפעמים, כי האנשים האלה סובלים כל הזמן, הצופה שואל את עצמו, למה הם עושים את זה לעצמם, בעוד שהמלחמה היא אפקט הגנתי לאותם אנשים, משהו שמשאיר אותם בתפקוד.
ויש אנשים שמתעוררים לפעולה מיד. לא יכולים לסבול שהדבר עוד לא נעשה. לא יכולים לראות בלגן, לא יכולים להשאיר דבר לא פתור. בוערים. "אנרג'ייזר". לפעמים מעייף לראות אותם. תנוחו… ניתן לראות בסוג השני של האנשים את השלמות.
בעודנו מאבחנים את עצמנו (וילדינו ותלמידינו..) על הרצף הזה ושואלים את עצמנו איך נוכל יותר לקום, איך לחנך לקימה, אולי נכון להדגיש את החוזקות שיש בכל אחד משני סוגי האופי ולהביא לו את מה שחסר לו. לשאוב מהמלחמה כוחות, להרגיש טוב עם כל ניצחון בקרב ולייקר כל עשייה. להרוויח מהתהליך עצמו של ההתמודדות. ומן הצד השני, לראות את "הרֶשע" שיש בחוסר העשייה, להגביר את ההתנגדות שלנו אליו כדי שלא נוכל לסבול את המצב הזה שיש משהו שצריך תיקון וכך נעלה את המוטיבציה לקום ולעשות.
במדרש על יהושע - ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה [יהושע י"א, י"ח]. לתרץ מעשה יהושע נראה כי זמן מלחמתן של ישראל הם מקבלין כח וחיזוק כענין שכתוב לחמנו הם וכ' על אנשי המלחמה שיניך כעדר הקצובות שנק' אכילה כמ"ש ואכלת כו' אויביך ולכן הי' כוונתו לטובה. אך משה רבינו עליו השלום ששנא כ"כ הרשעים שלא [*הי'] יכול לסבול שיהיו קיימים אף שעה אחת אף שיצמח מהם טובה. וכן צריך להיות אדם השלם [שפת אמת, מטות, תרל"ה]:
הנהגות שונות היו למשה ויהושע. על פי אופי הדור ואופי המנהיג. יהושע, על פי פירוש ה'שפת אמת' עיכב או השאיר את העם במצב של מלחמה. המלחמה נתנה לעם כוח להתמודד עם הפיתויים הלא פשוטים של ארץ כנען. עבודה זרה, גילוי עריות, כוחי ועוצם ידי… במצב המלחמה התנהגו הלוחמים במוסריות, היה ברור מול מי נלחמים, מי הוא האויב. מה הוא האויב של איש מישראל. ואכן, עם תום הקרבות, הגיעה תקופת השופטים. איש תחת גפנו. בזמן שלום, בזמן הפוגה כבר קשה להצביע על האויב. אויב שהוא אדם, אויב שגר אצלי בפנים. ותקופת השופטים התאפיינה בהפסדים רבים לשני סוגי אויבים אלו.
משה רבינו היה במדרגה כזאת של שלמות שדווקא עיתות השלום היו זמנים להתקדמות ועבודה, אנשים כמו משה לא ייפלו כשאין עם מי להלחם. וכשהם מזהים את האויבים הם לא יכולים לסבול את קיומם, יוצאים למלחמת חורמה, מעירים את עצמם בשנייה ומנצחים.
אפשר לראות את התופעה הזאת גם ברמה הלאומית. איך בזמן מלחמה האויבים מאוד ברורים ובזמן של הפוגה (או לפחות הפוגה לכאורה) כבר יותר קשה לעשות את ההבדלה ולצאת למלחמה. אם זו מלחמה פיזית ואם מלחמה של תודעה. של אילו ערכים נכונים, באיזה נרטיב אני מאמין. כך גם במלחמת הדיעות והאמונות, בזמני מאבק העמדות מתחדדות, ברור לי מי ומה רוצים לפגוע בעקרונות הזהות שלי והמוטיבציה שלי לעשות גבוהה יותר. וכמו שכתבנו למעלה, הדברים נכונים גם בחיי הפרט.
נלמד ממשה רבנו להיות במודעות גבוהה לאותם האויבים. לדעת לצאת למאבק כי צריך. לדעת לחיות באופן מדויק יותר, פועל יותר גם בעתות של "שלום".
שבת שלום,
איתן
