בס"ד

פרשת "מטות" תשע"ו

איך שמתחילים שלושת השבועות יורדת עלי איזו תחושה של עצבות, של תוגה ועם בואו של חודש אב ותשעת הימים, אני כבר ממש מרגיש את התחושה של הימים הנוראים, כאשר תקופת "בין הזמנים" השמחה של בין ט' באב לר"ח אלול, היא איזו הפוגה בין התקופות האלו, תקופות המשרות איזה שהוא כובד ראש ואפילו קצת מועקה. אז נכון, בין המצרים היא תקופה שב"ה תעבור כבר בקרוב מן העולם (ואולי באמת כבר הגיע הזמן לשנות משהו באופן האבלות על ירושלים) עם הגאולה ועשרת ימי תשובה הם בעלי משמעות אחרת, אך שתי התקופות האלו קוראות לנו לאיזו עצירה למחשבה, לחשבון נפש, ברמה האישית, ברמה הלאומית...

אז איך (שואל את עצמו כל אחד) יצא שדווקא התקופה הזאת תצא כל שנה על החופש הגדול? היה יותר מתאים בחורף... אז על שאלת ה"למה?" אני לא יודע איך לענות, אבל אולי אפשר לשנות את השאלה ל-"מה אפשר לעשות עם זה?". בשבתות הקיץ תקנו לומר את פרקי אבות, פרקים המלמדים מוסר, מאחר והקיץ היא תקופת העמל של האדם, היציאה שלו מן הבית לעולם (וזה עוד לפני שהיה החופש הגדול על שלל פעילויותיו..) ולכן גם אלו הימים המועדים ביותר לפורענות, הימים בהם האדם יכול לפול הכי הרבה בנפילות שונות, בין אדם לחברו – האינטראקציה עם הזולת היא רבה יותר, האדם נדרש לתת מעצמו לאחר בעוד שהוא עובד (במיוחד בעולם החקלאי) או אם נלך לעולמנו זו תקופה של חופשות המאפשרות מפגשים אינטנסיביים יותר גם בתוך התא המשפחתי המצומצם / המורחב וגם מחוצה לו, מפגשים שהם פחות בעולם המסודר יותר של הלימודים / עבודה ולכן בהם החוקים שישלטו הם יותר אלו שהאדם מביא מהמוסריות הפנימית שלו. וכן בן אדם למקום – יותר זמן / פחות זמן / יציאה משגרה כל אלו יכולים להביא איתם התמודדויות גדולות בתחום הזה.

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה" (במדבר ל', ב').

הנושא הזה של נדרים ושבועות רחוק מאוד מאתנו היום, עד שאם אנחנו שומעים מישהו נשבע, אנחנו נוטים לשייך את זה לאיזו עממיות פשוטה ("נשבע לך, אחי...") או איזו חריגה מהנורמה ("אסור להשבע!!"), אז אני רוצה רק להעלות כאן כמה נקודות על הנושא הזה של שבועה שאני עוד מרגיש שיש הרבה מה לברר בו. אז בשביל מה בכלל להישבע ולהיכנס לכל התסבוכת הזאת של התרת נדרים ושבועות? ואיך הנושא הזה עושה אצלי את הקישור בין ימי בין המצרים לעשרת ימי תשובה?

האם מותר בכלל להשבע? אומרת התורה:

"אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י', כ'), משמע, יש מצווה להשבע בשם ה', מצד אחד, מצד שני, אנחנו מכירים את הדיבר השלישי בעשרת הדיברות "לא תשא" משמע, לשבועה יש כוח גדול מאוד, אך כמו כל כוח גדול, הוא גם מסוכן - איש כי ידור נדר לה'", ...אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בהן - סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות - כופר בו בקדוש ברוך הוא, ואין לו מחילה לעולם (מדרש תנחומא מטות א')

אומר "ספר החינוך": משרשי המצוה, כי בהיותנו מקימים דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור. (מצווה תל"ה). גם הרמב"ם יוצא בשבח השבועה בשם ה' : ...שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא, והידור וקידוש גדול הוא להישבע בשמו. (רמב"ם הלכות שבועות, פרק י"א הלכה א').

אבל עדיין לא מובן מה תפקידה של השבועה (מעבר לתפקידה בבית המשפט), כותב ה"שפת אמת": כי הנה עיקר השבועה בשמו ית' הוא לסייע לעובד ה', כמה שכתוב "נשבעתי ואקיימה" (שפת אמת, מטות, תרמ"ב), משמע השבועה היא מן מקום אחיזה כזה העוזר לי להתעלות, לעלות עוד שלב בסולם.

אז אם אני מנסה לחבר יחד את המחשבות והאמירות הקודמות לכדי אמירה אחת כללית, אני צריך קום להוסיף כי אחת מהאפשרויות להישבע / לנדור היא לומר / לעשות משהו כמה פעמים, כמו לומר כן, כן, או לעשות משהו בקביעות. משמע, האדם במעשיו, בקביעות שלו, קובע את השבועה שלו, את עולמו הפנימי, קובע אם הוא בונה לו נקודת אחיזה שאיתה הוא יוכל לעלות שלב או שהוא הורס נקודות אחיזה כאלו אשר יגרמו לו לרדת מטה. ככה גם ניתן לפרש את תפילת "כל נדרי" בערב יום הכיפורים, אשר מייחסים לה חשיבות עצומה בעוד הטקסט שלה הוא לא איזה השתפכות הנפש או וידוי, אלא, נדמה, כאיזה עניין טכני של התרת נדרים (שלא לדבר על המעמד הלא פשוט של להגיד "הכל לא נחשב" ואם אפשר להתחרט להבא, למה לא מספיק להגיד פעם אחת בחיים?), החשיבות היא ההסתכלות שלנו אחורה על השנה שחלפה ולראות את כל אותם נדרים ושבועות, את כל אותם קביעויות של אמירות ומעשים שלי לאן הם הביאו אותי, מה אני רוצה לקדם ועל מה אני מתחרט..

אם כך, ימי בין המצרים, יכולים לתת לנו, בדומה ליום הכיפורים (מבחינת מורים ותלמידים זו תקופת מעבר בין שנים) ובמיוחד בתקופת הקיץ התוססת, איזו נקודה לעצירה ולהסתכל על המעשים שלנו בשנה שחלפה ולהחליט על אילו מעשים שלנו אנו רוצים לעשות התרת נדרים.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "פנחס" תשע"ו

זעקו הכותרות....

אנחנו חיים בעולם של מדיה, בו הכל גלוי, הכל מפורסם, מוקלט, מיידי... ויש לכך יתרונות רבים (כמו למשל בלוג מסוים...), אבל גם חסרונות לא מעטים. לא נעסוק היום בשאלה העקרונית של המדיה ומה עדיף וכד', אלא, קודם כל יש להכיר שזו המציאות... ועכשיו מה? האם אדם צריך להגיד כל מה שהוא חושב גם אם דבריו עלולים להתפרש באופן שונה? או שאולי אני צריך קצת לעדן את הדעות אותן אני מפרסם? (ושוב, היום כל מה שאתה אומר יכול להיות מפורסם, כך ש"פרסום" יכול להיות משהו שאמרת בלי כוונה שיפורסם ולאו דווקא כתשובה באינטרנט וכד'), להיות קצת "פוליטיקלי קורקט"?

והאם יש תשובה שונה אם מדובר באיש "פשוט" מן השורה המדבר עם חבריו לבין מורה המדבר עם תלמידיו או איש בעל תפקיד ציבורי? ועוד יותר מתחדדת השאלה כאשר מדובר ברב ובמיוחד ברב בעל תפקיד; האם יש צורך בלעדן / לשייף ולשפץ את דברי התורה וההלכה כדי שהדברים אשר יוצגו לכל עם ישראל על ידי אנשים בורים במקרה הטוב או כאלו המחפשים כיצד להראות את אנשי התורה כמגוחכים / חשוכים כדי לקדם אינטרסים של אנטי דתיות?? או שיש צורך לומר את דברי התורה כהווייתם והרוצה לטעות שיטעה?

אני מניח שאין לכך תשובה ברורה ומוחלטת שתתאים לכל אמירה, לכל מעמד ולכל אדם, השאלה היא, בעיניי,  שאלת העקרונות המנחים. העיקרון הראשון שלדעתי צריך לעבוד לפיו הוא הידיעה שדבריך מוקלטים (אם ממש או בראשם של אנשים) ומפורסמים (כשאני שומע אמירות שלי לתלמידים מההורים, גם אם לפעמים זה יוצא מהקשרו, אני לפחות שמח שמקשיבים לי, בזמן השיעור עצמו יש לי ספקות לפעמים...;) ). האמירה הזאת שלי יכולה להיות בעייתית מבחינת הספונטניות, האם זה אומר שכל מה שיוצא לי מהפה עובר עיבוד וחשבון איך זה אמור להישמע? לא, ממש לא, וכשאתה עוסק בחינוך אתה צריך לומר גם דברים קשים מכל מיני בחינות וגם להיכנס לנושאים "בעיתיים" בעיני אנשים ואתה כאיש חינוך חושב שאתה חייב לומר אותם, כך שאסור שאמירה חינוכית תהיה מסמך משופץ וממורק, אבל יש יותר מודעות לשאלת הגבולות ולפעמים סייג לחכמה – שתיקה..

העיקרון השני הוא "נִכָּרים דברי אמת", דָבֵּר אמיתי, דבר מהלב, פחות סיסמאות וגם פחות ניסיון למצוא חן, בדיבור של אחד – לאחד או עם אנשים המכירים אותך לאורך זמן, או השומעים אותך לאורך זמן, בסוף יבינו מי אתה ומאיפה נובעות הדעות שלך.

והעיקרון השלישי הוא האהבה. אהבה לבן השיח, אהבה לשומע. הבסיס של האהבה בכלל הוא קשר עם הזולת ומהות הקשר היא נתינה. כך גם בדיבור – דָבֵּר לא בשביל עצמך, לא בשביל הסיפוק בזה שדעתי תשמע, אלא, השיח מתחיל מהקשבה – מי הוא האדם שעומד מולי, האם אני יכול לנסח לי את השקפתו לאור מה שהוא אמר? ורק לאחר מכן אני אומר את דעתי מתוך הרצון לתת משהו ממנה לזולת, לא מתוך התנשאות, אלא, מתוך הרצון לתקן (בשפה המקצועית זה נקרא – שיחה אמפתית).

אני מניח שאם עיתון "ידיעות" ואתר YNET היו קיימים במדבר, הכותרת למעשהו של פנחס הייתה צעקנית עוד יותר, נוטפת ארס עוד יותר...

ובאמת, כיצד איש כהונה המצטווה לברך את עמו ישראל באהבה מסוגל למעשה כזה של קנאות עד כדי נטילת חיי אדם?

אז כן, המעשה היה קיצוני, אבל שוב השאלה כיצד פנחס נגש אל המעשה? אומר בעל ה"שפת אמת" - מעיד עליו הכתוב "בקנאו את קנאתי בתוכם", פנחס לא נגש למעשה מתוך תחושה של אני קנאי לה'! אני צדיק וחסיד וכל העם החוטא כאן הוא לא חלק ממני ואני אראה לכם את הדרך! אלא, אני חלק מכם ואני אעזור בתיקון של העם ואראה לקב"ה שלעם יש כוחות מתוכו המסוגלים גם לתקן ולא, אלו לאו דווקא הגדולים והמנהיגים, המנהיגים נתקפו בסוג של חוסר תגובה, ככתוב בסוף פרשת בלק:

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

דווקא פנחס שעל פי הגמרא המובאת בפירוש רש"י היה דמות לא ממש פופולרית, היו מזלזלים בו בגלל פגם בייחוס שלו:

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (סנהדרין פב ב; סוטה מג א) לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל (רש"י).

פנחס, שבגלל שנולד מוקדם מדי לא נמשח לכהונה למרות שהיה מצאצאי אהרון, כך, שוב על פי הגמרא המובאת ברש"י:

"ברית כהנת עולם" - שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן וכן שנינו בזבחים לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי

הנה פנחס מראה שהוא מוכן למסור את נפשו (ואכן היה נהרג על פי המדרש אלמלא ניסים שנעשו לו – או על פי הפשט שהיו דנים אותו כרוצח) למען הצלת עם ישראל מהמגיפה, הנה הוא הראוי באמת להראות שגם יראת ה' מביאה בסופו של דבר לאהבה, לעומת שאר הכהנים שקיבלו את הכהונה כמתנה, פנחס קיבל אותו לפי מעשיו בדין ("בדין שיטול שכרו") להראות שכל מה שאתה עושה או אומר גם אם הוא במופע של דין, אם החיבור שלו הוא לאהבת ישראל הוא זה שעושה את השלום; בין מידת הדין לחסד, בין אדם לחברו ובין אדם לקונו וזכה הוא ובניו אחריו לברך את עמו ישראל באהבה – "...וישם לך שלום" ומתוך כך – "ואני אברכם".

שבת שלום,

איתן

ומי שרוצה להרחיב על הנושא הספציפי שהובא בהתחלה, התייחסות לדיבור בעת הזאת, על קנאה לעומת אהבה ועוד – אשמח ממש...

וכמובן אמירה כללית – לדברים שלי אין זכויות שמורות ומותר, רצוי ואפשר להעביר את הכתובת לכל מי שאתם חפצים.

בלק תשע"ו

בס"ד

פרשת בלק תשע"ו

חזרתי מחמישה ימי מילואים, קוראותי צריכות להבין כי מדובר בתקופה קשה ואינטנסיבית בה הגבר נותן את עצמו למען הכלל וכאשר הוא שב הביתה יש לנהוג בו מנהגי כבוד לפחות במשך חודש. קוראיי הגברים צריכים לא לספר את האמת בקול... ;)

ובכל אופן, מצאתי את עצמי במציאות הישראלית העולה על כל דמיון; אני יושב באמבולנס צבאי גדול, ילדה סורית פצועה בת 3 בזרועותיי כדי לאפשר לאמהּ הסחוטה מעייפות לנקר בדרך מבלי להפיל אותה, לידן נער סורי שבא לביקורת בישראל על פציעה ישנה כאילו נשלח על ידי קופת חולים מקומית ועל האלונקה פצוע שלישי עם פציעה מקליע בשוק והוא מחייך ומאושר (אבל זה כנראה על רקע התרופות שנתתי לו...;) ) וכך העסק מתנהל לו כבר כמה שנים, מלחמה עקובה מדם מתנהלת קילומטרים בודדים ממקום מגורי ובכלל בשכנות לנו כמדינה, אני מראה לחובשים שלי איך הם מגיעים אלינו ממש מבין שדות התירס והאבטיח שלנו...

הרבה שאלות עולות מהסיטואציה הזאת: הנה, תראו אומות העולם, כמה אנחנו מוסריים ואוהבי אדם! איך אתם רואים אותנו ככובשים בלבד? למה באים בתלונות אלינו ולא לרוצחים הנמצאים כה קרוב אלינו ואשר מקרי מוות מזעזעים מתרחשים שם דבר יום ביומו? ומצד שני – למה לנו לטפל באזרחים של מדינת אויב? מה לנו ולהם? למה לבזבז כל כך הרבה כסף עליהם?

אפילו נביא הגויים, בלעם, אמר (דברים כ"ג ט'-י'):

הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל; תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.

אם כך למה באמת להתחשב בגויים? לא בדעות שלהם, ולא לעזור להם?!

אלא, שהביטוי "לא להתחשב" בשפת המאה העשרים ואחת, "לא סופר אותך", אינה באותה משמעות של התורה, כאשר התורה אומרת "ובגויים לא יתחשב" הכוונה היא הפוכה, עם ישראל אינו "נחשב" = אינו נספר בין האומות, האומות, לעומת זאת, נספרות ונחשבות. לעם ישראל תפקיד להוציא את הגויים מבית הכלא של העולם הזה וכידוע "אין אדם מוציא את עצמו מבית האסורים", משמע על עם ישראל להיות קצת לא קשורים לעולם הזה על מנת להצליח להעלות את העולם הזה.

התחלנו קצת לאחרונה לבאר את היחס הזה של ישראל והעמים, היהדות והדתות האחרות, מה חושבים העמים על היכולת "לצאת מהעולם" – מהטבע ומה היחס אליו?

כל תלמיד כיתה א' בבית הספר ביוון העתיקה למד את הסיפור על איקרוס ודדלוס (שכבר הזכרנו בעבר), זוג המהנדסים, אב ובנו, אשר נדרשו לבנות מבוך (העולם) על מנת לכלוא בו את היצור המינוטאור (יצר הרע הפוגע בכל אחד) ומרוב שהם בונים אותו טוב הם בעצמם לא מצליחים לצאת, עד אשר הם בונים לעצמם כנפיים (השכל), אך, כאשר הבן איקרוס מנסה לעלות גבוה מדי, אל השמש יוצא, ממיס את הדבק ששימש להכנת הכנפיים ואיקרוס מוצא את מותו. – נו, ילדודס יקרים, מה המסקנה ממה שסיפרתי? שואלת המורה היווניה - אי אפשר להשתחרר מכבלי העולם הזה, גם אם נדמה לכם שאתם חכמים גדולים, בסופו של דבר הטבע שולט ומכלה את הכל ואנחנו תקועים במבוך הזה לנצח.

הנוצרים – גם הם לא מאמינים ביכולת האדם להתרומם בכוחות עצמו ולכן האלוהים חייב להפוך לאדם, לרדת לעולם הזה ומכאן לכפר על חטאי האדם – לאדם עצמו אין סיכוי לכפרה.

הסיפור הזה דומה מאוד לכמה מקורות שלנו; בתורה – "ואביא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", האלוהים, לא רק שלא הורס לנו את הכנפיים, אלא, נותן לנו את הכנפיים, כדי שנשתף איתו פעולה ובעזרת כנפיים אלו נוכל לפעול בעולם. איך? "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – כלפי אומות העולם, תפקיד עם ישראל הוא קודם כל בהיותנו ציבור, כלל של עם ולאחר מכן תפקידו של העם הוא לרומם את העולם להראות לעמים, שאפשר גם אחרת, האדם יכול להיות משוחרר מכבלי הטבע בעזרת כוח הרצון שלו ולשלוט אפילו ביצרים שנראים הכי בהמיים כמו יצר המין (ברית מילה ועוד) ויצר המאכל (ברכות...).

משל דומה מובא במסילת ישרים (פרק ג') על המבוך – "גן המבוכה" שמי שנמצא בו אינו יכול לראות את היציאה, אבל אם אדם נמצא על המרפסת למעלה, הוא מסוגל להנחות את האדם התקוע במבוך אל היציאה.

אם כך שתי גישות נלחמות בעולם:

1.      הגישה הראשונית הבהמית של האדם, המיוצגת על ידי הנחש הקדמוני, המקנא באדם ובחווה המסוגלים לחיות באידאה ולרתום אפילו את יצר המין לקדושה בעוד הוא לא מסוגל, הוא נשלט על ידי כוחות הטבע, כך גם בלעם אשר מגיע אחריו רואה את עם ישראל ומקנא בו. גישה זו אינה סובלת מישהו אחר שמציג גישה הפוכה שבעצם מראה את חולשתו הגדולה.

2.      הגישה של החלק השני באדם "ויהי האדם לנפש חיה" – החלק הנשמתי של האדם המסוגל להיות מנותק מהטבע [לא נכנס כאן להבדל בין נשמת האדם לגוי], חלק זה מופיע בכל אדם מישראל, אבל ההופעה השלמה שלו היא בעם ישראל כציבור. הסיבה היא, שעם ישראל נוצר לא בתהליך טבעי של בני אדם הגרים בארץ מסוימת, אלא, בתהליכים של בחירה – אברהם מסכים לציווי "לך לך", עם ישראל מסכים לצאת ממצרים, עם ישראל מסכים לקריאתו של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה"...

אז האם האדם הוא פשוט חיה משוכללת יותר או אישיות מוסרית? על זה המלחמה הגדולה בעולם ואולי יש כאן התחלה של פענוח הסוד של האנטישמיות בכלל ועל ההתנגדות לכיבוש הישראלי לעומת אי ההתנגדות לכל כיבוש אחר כמעט בפרט, הכיבוש הישראלי תכליתו להקים אומה – אומה שהדגל שלה הוא שליטת המוסר בטבע ולא שליטת האינטרסים הצרים (וזה הנושא של הרש"י הראשון בתורה).

היהודי מניח על ראשו תפילין מרובעות לסמן את הסדר השונה מהטבע. מה מניח על ראשו הגוי? שימו לב מה הניחה האומה התרבותית הראשונה בזמן שעם ישראל הצטווה על התפילין בתמונות למטה.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "חוקת" תשע"ו

נפגשנו לפני 19 שנה בצבא, בטירונות, בחור אילתי חילוני, כן, עם כל הסטיגמות, הדיבור, סוג הבילויים... ואז השיבוץ הזה לשמור ביחד בבונקר, שבעצם לא היה ממש בונקר ואולי גם לא ממש היה צריך שמירה ואם אתה מגיע לשם ביום אתה יכול שעתיים רק לקרוא את הגרפיטי, אבל היה לילה, חשוך, אפלה, אין ירח ואין כוכבים (אין בהמשך רצח או משהו..) ובחושך הזה, שאתה לא מבחין בחור של הנזם והעגילים, מתחילים לדבר ועם הדיבור אתה גם לא מבחין באותו דיבור חיצוני, שטחי ומלוכלך ויוצאת האמת הפנימית, ניצוצות של אמונה ואהבת ישראל גדולה.

נפגשנו לפני שבוע, האיש קיבוצניק, הסתובב במקומות מדהימים בעולם שחסה גוש קטיף לא הגיע לשם... ודיבר על שבטים נידחים וחינוך, נשארתי קצת לדבר אחרי ההרצאה (חנון או לא?) וכזה זרם של להט אמוני בבורא עולם שלא עטוף מאחורי סיסמאות, אלא, אוטנטי וחזק כבר לא שמעתי הרבה זמן.

נפגשנו (או אם לדייק סב סב סב... סבנו) עם מלך אדום בדרך להיכנס עוד רגע ממש לארץ המובטחת והנה שביל קיצור דרך ארץ אדום, כן, זה הצאצא של האח שכבר לא נפגשנו איתו 210 שנים בהן רק אנחנו לקחנו חלק בגזירת שנגזרה על זרע סבנו המשותף אברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך...ועבדום וענו אותם", אז אחרי השואה הזאת שעברנו, אנחנו מבקשים רק מדרך כף רגל, רק מעבר. והנה אנחנו באים הן עם האזכרה הזאת לכך שרק אנחנו סבלנו ושים לב, מלך אדום, גם עם ההבטחה שניתנה לנו:

"וישלח משה...אל מלך אדום... כה אמר אחיך ישראל.. התלאה אשר מצאתנו... ונצעק.. וישמע קולנו..." הנה התקיים בנו "הקול קול יעקב" – תזכור, מלך אדום, איך נגמר הסיפור ההוא...

ומלך אדום בהחלט זוכר "ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך.." – גם אני קיבלתי הבטחה מיצחק אבינו שאני מאמין בו וגם אשתמש בה אם תעברו בארצי...

נחשוב רגע מה עובר על מלך אדום, הוא כופר בקב"ה ובהבטחתו ליעקב, אבל מאמין ביצחק! איך אפשרי הרי יצחק הוא עבד ה'! בהכרח אמונה ביצחק אמורה להביא לאמונה בקב"ה!!

שלושה סיפורים, שלוש דוגמאות המביאות לשאלה, איך הפנים שונה מן החוץ? איך אמונה גדולה יכולה לבוא לידי ביטוי במעשים של כפירה או חולשה? אבל באדום יש אדם, כל האדם, כולנו. כולנו יכולים להצהיר על אמונה גדולה, לעצום עיניים ולהתנדנד בתפילה ואפילו לענות נכון על כל שאלה שישאלו אותנו, כן, אני מאמין, כן, צריך לעשות, להתנדב, להתפלל, לנצל את הזמן, צריך, צריך, צריך.... ואסור לבזבז את הזמן, ואסור לאכול בלי לברך ובלי לבדוק ואסור ואסור ואסור....

ואיך נראה היום – יום שלנו? אמונה וכפירה כאילו מעורבים יחד.. אז לפני שאני מתפלא על אנשים שנראים לי חיים באיזו דואליות של אמונה מול כפירה, איך אני שלמד קצת ויודע קצת, איך אני נופל? איך אני נותן לעצמי את ההיתרים? וכל אחד יכול לחשוב בעצמו על אותם היתרים שהוא נותן לעצמו בפועל, איך הוא מדחיק את התחושה שקורה כאן משהו לא נכון.

אני חושב, שהבסיס כדי להמשיך ולנסות להתקדם ולא להתייאש הוא להבין שקודם כל אני בסדר (שזה, אגב, תנאי בסיסי להגדרת האדם הבריא בנפשו), שיש בי את האמונה הפנימית, אבל לפעמים, עולם החומר קצת מטעה ולא שקלתי נכון את הדברים, עוד לא הגעתי להיות מושל ברוחי, כנאמר בהמשך הפרשה -  "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" [ולא, הם לא מתכוונים למועד ב' במתמטיקה עוד יומיים...] הנצי""ב מוסיף – "על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו חשבון, בואו נחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה וכו'", אבל אני אתקדם ואלמד את החשבונות ואוכל ב"ה להתמודד עם עצמי, עם הנחש הפנימי שבתוכי – זו הדרך.

ואין אדם צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואפילו משה הגדול שבאדם לא עשה את החשבון עד הסוף וכעס.. אדם מאבד את אחותו ואת אחיו האהובים בהפרש זמן קצר, ממש באותה הפרשה, מגיעים אנשים לאוהלו – לנחם? לא! לצעוק ולהתלונן!! שימו את עצמכם רגע בסיטואציה המדהימה הזאת, אתם חושבים שמגיע לכם ניחום או חיזוק והנה בוחרים לצעוק עליכם, קשה לחשוב על סטירת לחי קשה מזו, אבל באופן "חשבוני" טהור, זה נכון לצעוק כשאתה צמא ולכן היה אסור על משה לכעוס. ולוואי ונגיע למדרגה זו של משה...

הקיץ מביא איתו התמודדויות רבות ומגוונות, לילדים, לנוער ולמנוסים כאחד. והמסר הוא – "בואו חשבון" – בואו נחשב מה טוב לאותו אני פנימי האמיתי שלנו ובואו נחשב ונראה את הטוב שיש בכל אדם.

שבת שלום,

איתן

איך עובר עליכם החופש? איך עושים אותו גדול??

בס"ד

פרשת קרח תשע"ו

אי אפשר להתחיל לכתוב משהו על השבוע הזה מבלי להתייחס למאורעות שקרו השבוע; נערה נרצחת באכזריות במיטתה ובשעות האחרונות אנחנו שוב שומעים על פיגוע אכזרי בו נרצח אב המשפחה ואשתו נפצעה קשה, כל זאת לעיני ילדיהם.. חדשות מזעזעות כאלו מעוררות סוגים שונים של תחושות, רגשות, מחשבות ואולי גם פעולות שונות, אבל אני חושב שאולי אחת השאלות הבסיסיות המנקרות אצל היהודים כבר כ-3,500 שנה, היא פשוט "למה?" מה הם רוצים מאיתנו? ואיך הדבר הזה בכלל יסתיים?

כל השאלות האלו קיבלו משנה תוקף במאה השנים האחרונות שגם נרצחנו בהם וגם נלחמנו וקמנו כמו שלא קרה בכל 2,000 השנים שקדמו להן. ומאז מלחמת ששת הימים החלה מחלוקת עקרונית בעם ישראל ואיתו ההבחנה בין "שמאל" ל-"ימין" (בהקשר המדיני ולא הכלכלי – חברתי של המושגים, מה שגורם הרבה פעמים לטעויות ובלבול), הבחנה שהייתה קיימת גם קודם, אבל קיבלה משנה תוקף מאז הניצחון הגדול וכיבוש השטחים שבא איתו. המחלוקת הזו היא כל כך עקרונית שכמעט כל מערכת בחירות מוכרעת דרכה והיא הרבה פעמים, לצערי, משתיקה הרבה מאוד נושאים חשובים אחרים, כאשר עיקר המחלוקת נוגע בשאלות האלו של מה לעשות עם המצב הזה, איך מתמודדים עם הטרור והשנאה.

אני חושב שכדי להתחיל ולענות הן על שאלת ה"למה" והן על שאלת "איך זה יסתיים" ובעיקר "מה אני יכול לעשות כדי שזה יסתיים", צריך לחזור אחורה להיסטוריה של העמים והדתות – היהדות, הנצרות והאיסלם, להבין את בסיס האמונה שלהן ודרך זה להתחיל להבין מה הולך כאן ואז להתחיל ולגבש עמדה מה תפקידנו כיהודים ומה אחריותנו על המצב הזה, כי להגיד שאנחנו רק הקורבן לא יקדם אותנו. התשובות נמצאות בספר בראשית בסיפורי האבות ובעיקר בסיפור של לקיחת הגר על ידי אברהם והולדת ישמעאל. אני זוכר את עצמי כילד – נער קורא את הפרשה הזו ופשוט מפנה שאלה כלפי מעלה – למה היה צריך את ישמעאל, אם הוא לא היה נולד לא היו לנו את כל הצרות האלו היום!! ועוד הצלתו של ישמעאל על ידי המלאך והברכה להגר!!! אבל, כנראה, שיש תפקיד לכל אחד בעולם, גם לישמעאל ולאסלם. אפשר להמשיך ולברר את התשובות גם בספר הכוזרי הדן באיסלם ובנצרות. אז היום לא נספיק את זה כמובן, אבל ספוילר קטן בכל זאת – התשובה בידינו – אם היהודים יבינו שהם יהודים ואת תפקידם כיהודים ויתנהגו כיהודים (לא רק באופן של קיום המצוות) לא נצטרך להתמודד בסופו של דבר עם הבנה של האלימות המופנית כלפינו היום מהאיסלם והנצרות, אלא, נוכל לעזור להם למלא את תפקידם ולחזור בתשובה כמו שעשה אביהם ישמעאל בסוף ימיו (עיינו רש"י על הפסוק "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו").

כאשר אנחנו מדברים על "בחירה" במושגים שלנו, אלו פעולות שאני עושה ויכולתי גם שלא ואם אני רוצה לחזור בי ולעשות פעולות אחרות, אני יכול לבחור לשנות את דעתי. זה אכן נכון, ברמת הפרט האנושי, לעומת זאת ישנן בחירות שהן קיומיות ומהן לא ניתן להימלט. הקב"ה בחר בעם ישראל להיות העם אשר יגלה אותו בעולם הזה, לכן הבחירה של הפרט בקיום הייעוד הזה היא העונה לקריטריון "ובחרת בחיים", באופן דומה, הקב"ה בחר במשה ואהרון להנהיג את העם, גם אם לכאורה, יש כאן חשד למינויים פוליטיים ולמרות חלקו של אהרון במעשה העגל, אין כאן היגיון, יש כאן בחירה עצמותית של הקב"ה שאינה ניתנת לערעור. בתוך המסגרת הזו יש לפרט בחירה חופשית על מעשיו ובמעשים ובהנהגות האדם יכולה להיות מחלוקת – מה לעשות ואיך? וזו יכולה להיות מחלוקת לשם שמיים כי הכל בידי שמיים (= הטבע, ההכרח הנברא), חוץ מיראת שמיים (=מעשה האדם) ולכן בניהול העולם כל עוד שומרים על כוונה טהורה – המחלוקת היא לשם שמיים כמחלוקת הלל ושמאי, אבל בתפקידים השונים אותם קבע הקב"ה שם לא יכולה להיות מחלוקת ואם היא קיימת היא "לא לשם שמיים – מחלוקת קורח ועדתו".

דבר זה גם נרמז בעונש שקיבל קורח, מה שהרג אותו היא בריאה שנבראה בערב שבת בין השמשות, בזמן שבין ששת ימי הבריאה המסמלים את קביעתו המוחלטת של הקב"ה במציאות לבין היום השביעי הנמשך עד ימינו בהם הקב"ה נח והאדם עובד ומשפיע. שים לב קורח לזמן הנכון של תפקיד האדם ולגבולות שלו.

נשים לב אנחנו גם בימים קשים אלו, מתי המחלוקות שלנו הן לשם שמיים ומתי לא ולתת לכל אחד ולכל דיעה את המקום שלה, גם אם צריך להלחם בה בכוח ויהי רצון שבזכות אחדות כזאת שבתוכה יש מחלוקות לשם שמיים נזכה להמשיך ולקדם את הגאולה.

תנחומים למשפחה ורפואה שלמה מן השמיים, רפואת הנפש ורפואת הגוף לחולים חווה בת איילת השחר, פדיה מנחם בן חווה, רחל תהילה ברכה בת חווה ורחל זלדה בת חווה בתוך שאר כל פצועי וחולי עם ישראל.

שבת שלום,

איתן

נ"ב

תמיד רציתי לשמוע את התגובות שלכם על הכתוב, הן בצד התוכני והן בהתרשמות שלכם, מה מתאים לכם יותר ומה פחות. אמרה לי אחת הקוראות, כי אני לא משאיר שאלות בסוף לדיון, אז קשה להמשיך דיון, אז קודם כל אני אשמח לשמוע באופן כללי פשוט למה התחברתם ולמה לא, מה היה חידוש וכד' וכן אשתדל לדייק את הדיון.

אז אולי מי שירצה יתייחס לשאלה האדירה הזו של מקור השנאה לעם ישראל.

ואולי מי שירצה יתייחס לשאלת המחלוקת; מה מקומה של המחלוקת? מה זאת אומרת "מחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים? מה אנחנו רוצים שמחלוקת תתקיים?

שבת שלום שוב,

איתן