וישב תשפ"ב

 בס"ד

קשה להוציא. לחשוף. 

פחד גדול לעמוד ערום, 

מול עצמך. 

לפשוט מחסומים. 

להלביש רגשות - 

מילים. 

אם הן ייאמרו, כבר לא אוכל

לשלוט. 

חשיפה. 

מה ישתקף 

במראה. אני. עומד. גלוי. קר.

מי יעשה לי

כתונת פסים.

בֶּגֶד מלשון בגידה. הכיסוי שמסתיר אותי. שמונע לראות את עצמי. את האמת. כמה כיסויים אנחנו שמים על עצמנו במהלך החיים. מסתירים מכולם, כולל מעצמנו, מחשבות, רגשות, רצונות. כיסויים של תרבות, כיסויים של חברה, כיסויים של רגשות וכל מה שעבר עליי… מבלי שנעז ונחשוף קצת מעצמנו, נשאר לכודים בתוך עולם סגור וכל כך מבולבל, כי אפילו אנחנו לא נבין מה עובר עלינו.

וכן, להיחשף זה מפחיד. אפילו שאתה יודע שאתה צריך להחליף כבר את הבגד הזה. הבגד של השקר, בגד של כיסויים שאתה כבר כל כך רוצה להסיר. אתה מרגיש כמה הבגד הזה מגרד, מציק, לא נותן להתקדם. אבל עדיין אין בגד חדש, כי לתפור בגד של שינוי, בגד של רגשות אחרים, ראייה אחרת של עצמי, צריך זמן. צריך תהליך. עוד תפר ועוד תפר. מצב הביניים הזה, שמאפיין את ההתחלה של כל שינוי הוא קשה. חסרה בו יציבות.

על המצב הזה אני חושב שני דברים. שתי אפשרויות שיכולות גם להשתלב. אפשר להסיר כל פעם חלק קטן של הכיסוי, לחשוף משהו אחד, לטפל, באומץ, באור, בבעיה אחת. להסיר חתיכה ולכסות אותה. ואפשר, ונכון, גם אם בתהליך הדרגתי כזה וגם אם בתהליך מהיר יותר, עוצמתי יותר, להשתמש בכתונת פסים שמישהו אחר תפר. להיות מוכנים לשלוט פחות בסיטואציה, לתת למישהו אחר להניח עלינו שמיכה, עד שנגדל מחדש את העור שְהֶשַלְנוּ.

ב"ה בפסוק ויעזוב בגדו כו' וינס ויצא החוצה. פירוש חוץ ממלבוש הגוף כמו ויוצא אותו החוצה כמ"ש במ"א [כמה שכתוב במקום אחר]. והנה כתיב הרכבת אנוש לראשינו. פי' שע"י חטא הראשון נעשה כתנות עור ממשכא דחויא ונתלבש באנושיות וגשמיות [...] שעתה צריכין מקודם לתקן הגוף ע"י יראה ואהבה שמדות אלו הם בהרגשות הגוף. אח"כ זוכין להפנימיות [...] תתן אמת ליעקב. אמת הוא כמו שהי' קודם החטא כי הנחש הביא השקר בעולם. ויוסף נמשך אחר בחי' יעקב כמ"ש תולדות יעקב יוסף. ועשה לו כתונת פסים הוא כתנות אור לכן וינס החוצה התפשטות הגשמיות [שפת אמת, וישב, תרס"ב - תרס"ג]:

חטא אדם הראשון הביא לעולם, על ידי הנחש, את השקר. הכיסוי האולטימטיבי של המציאות. הנחש, הלא הוא האדם עצמו, מאוויו ותאוותיו, משקר ומביא את הכיסוי האולטימטיבי לנשמה ולנפש, הגוף, כתנות העור.

המסע לתיקון צריך לעבור דרך האמת של יעקב. התורה לא מציגה אותו כדמות חפה מכל בעיה. האמת לַפָּנִים. יוסף, מקבל מאביו כתונת פסים. הדרכה מאביו, תמיכה, שהצליחה לשמור עליו 20 שנה כעבד, כאסיר וכמלך. וכשהוא עומד באחד מהניסיונות הקשים הוא החליט לעזוב את הבגד שעליו, את הכיסוי, את השקר ולדבוק באמת שהייתה יכולה גם לעלות לו בחייו. המדרש מתאר כמה הגוף רצה לחטוא, אבל האמת ניצחה ויוסף לבש, כתונת אור.

שבת שלום,

איתן.

וישלח תשפ"ב

 בס"ד

מי אתה בכלל?

אין בי כלום.

לאן נראה לך שאתה הולך?

שום דבר לא ייצא ממני.

מה יהיה איתך בסוף?

לא רואה שאזכה במשהו ואני יודע שאני עוד אחטוף על מה שעשיתי...

מי אתה בכלל?

יש בי חלק.

לאן נראה לך שאתה הולך?

אל ההר, לתת מעצמי, להקריב.

מה יהיה איתך בסוף?

אני אהיה חלק. שייך. אני עם כולם. גם לי מגיעים חסד ותמיכה.

זה לא נגמר בגיל 18. זה לא נגמר נקודה. זמר שלוש השאלות האלה לא מרפה. אם הוא כן נעלם, זה כנראה כי האזניים סתומות, הלב עובד על אוטומט, כבר לא בודק אם הוא חי. שאלות על הערך העצמי שלי, על השייכות, על התפקיד שלי ועל העתיד, המשמעות, התקווה. אני לא חושב שאפשר לשנות את הטקסט של השאלות, גם לא צריך, אני חושב שצריך להשתדל לשנות את המנגינה. 

יש מנגינה דכאונית, נוזפת, דורכת, מורידה, מציבה מראה שחורה, שגורמת לך לענות תשובות חסרות תקווה, ריקות, אפילו אכזריות כלפי עצמך. ויש מנגינה עליזה שדוחפת, מסקרנת, מוותרת, מאפשרת לך לעשות עם עצמך חסד, לתת לעצמך תקווה ולהיות נכון אל העתיד שעוד יבוא עם כל הדברים הטובים שהוא יכול לתת.

איך משנים את המנגינה? קודם כל לדעת שאפשר. להאמין שאפשר. לא לפחד מהשאלות. לתת להן לבוא, להציק ולהטריד ולהיות מוכן להסיט את הכיוון של הדיון עם עצמך לכיוון של תקווה. של עתיד. לדמיין הצלחה, לדמיין את עצמי בעתיד כפי שאני רוצה להיות. וגם, להיות חלק. להשתייך לקבוצה שעושה, שפועלת ולאנשים שאפשר קצת להשען עליהם כדי לשמוע מהם שבכלל קיימת מנגינה שונה.

אא"ז מו"ר ז"ל פי' על פסוק ושאלך למי אתה כו'. כי גם היצה"ר שואל הג' שאלות שבמשנה מאין באת כו' כדי להביא דאגה ועצבות. וצריכין להתחזק ולהשיב אליו לעבדך ליעקב. ע"י הביטול לכלל ישראל שחביבין לפניו ית'. מנחה הוא המעט שבא במסירות נפש חשוב לפניו ית' כמ"ש מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. לאדוני לעשו ע"י עבודה רבה נגד היצה"ר חשוב לפניו ית' כל מה שבנ"י עושין אף מעט כמו הרבה עכ"ד. ויש להוסיף וגם הנה הוא אחרינו קאי על השי"ת שצריך האדם להתחזק בזה כי השי"ת מסייע לאדם כמ"ש לאל גומר עלי והמעט שאדם מתחיל עוזר לו השי"ת שיוכל לגמור הכל כראוי. ונראה כי כל זה עשה אבינו יעקב עבורינו כי הוא לא הי' צריך להשתמש בבחי' עני כי הי' עשיר בזכיותיו. אבל רצה לתקן דרך של עניות לזרעו אחריו כנ"ל [שפת אמת, וישלח, תרל"ה]:

יעקב מנחה את המלאכים שהוא שולח אל עשיו הנחיה רוחנית להתמודדות עם הקושי, עם העשיו שבמציאות. ליעקב עצמו, יש תשובות לשאלות הקיום המכרסמות את הלב, אבל הוא מלמד אותנו את הדרך, מנחה אותנו צעד צעד.

יעקב ידע את השאלות שיונסחו אלפי שנים אחריו במסכת אבות (ג', א'): עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. יעקב יודע שהשאלות יכולות להשאל במנגינה המקטינה את האדם, שיראה בעצמו אפס, שיתנו לו תחושה שהוא לא יכול להתמודד עם המציאות. לכן, הוא שותל במלאכיו, בנו, מנגינה קצת אחרת, תשובות אחרות.

מי אני? מאין באתי? באמת כשלעצמי, אני לא מושלם, אני מלא בעיות. אני עני. אבל אני משתייך למשהו גדול ממני. יש לי בו חלק. אני שייך "לעבדך יעקב".

לאן אני הולך? לתת מנחת עני. קרבן עני שרק בו נאמר "ונפש כי תקריב.." (ויקרא ב', א'), העני יודע שהוא עני, אבל הוא מקריב את נפשו ונותן את מה שהוא יכול, את מה שיש לו, אפילו שכמעט ואין לו. גם אני אתן את מה שיש בי, אפעל לעשות, אתן מנפשי "מנחה היא שלוחה".

לפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון? איך בכלל אני אוכל לעמוד מול הדין? האם יש לי בכלל תמונת עתיד? כן, אני אוכל, אני אצליח. כי אני לא לבד. הקב"ה מאחורי. יעקב אבינו מאחורי. ויש מאחורי עוד. אני אדאג שיהיו עוד מאחורי. "הנה גם הוא אחרינו".

"וצריכין להתחזק.." אומר ה'שפת אמת'. זה לא פשוט לשנות את המנגינה, זה לא בא ביום אחד. צריך לעבוד על זה כל יום, לשלוח עוד מנחה ועוד מנחה.. עד ש[באחרית הימים], אומר יעקב, "אבוא אל אדוני שעירה", אצליח לתקן את שורש הרע בעצמו. עד אז, צעד, צעד. תו אחרי תו.

שבת שלום,

איתן.

ויצא תשפ"ב

 בס"ד

אם אתם לא יודעים מהו הנושא של חודש ארגון סימן שעברתם את גיל 18 ועדיין אין לכם ילדים בגיל המתאים. שתדעו, שאתם חיים עכשיו במנותק מהאירוע העולמי המרכזי ששיאו הוא מלחמת גואש מטורפת… צחוק בצד, תנועת בני עקיבא (ותנועות נוער אחרות) על הגואש, ערבי השוקולד והצ'ופרים עושים חינוך. גם כשנדמה שמדובר בכיף בלבד, או, לחלופין, לא כיף בכלל כשהחניכים משתוללים ואי אפשר בכלל לדבר, משהו נטמע. משהו מחלחל. ההשתייכות. הערכים. לאט לאט. קמעא, קמעא… רק כשאתה מסתכל אחורה ממרחק השנים, אתה יכול לראות עד כמה ההשתייכות הזאת חשובה, עד כמה קיבלת ערכים.

זה הנושא. "קמעא קמעא". לאט, לאט. המשפט הזה, או שמרגיע אותך, או שמשגע אותך. או שאתה נינוח ולא מפחד מדרך ארוכה, או שאתה כבר רוצה שזה יקרה. למה להתעכב? מה הנחת הזאת? למה לא לפחד מדרך ארוכה???

אנחנו נוהגים לדבר כנגד ה"עכשוויזם" (שלום / משיח) ובוטחים ב"נצחון", בישועה שעוד תבוא, מתי שהוא, אבל בטוח. אם לא היום, אז מחר ואם לא מחר, אז מחרתיים או שנות אלפיים… כמו מעשים רבים וכמו במידות, אני חושב שגם כאן, דרך האמצע, או השילוב, היא הנכונה. אני צריך לעשות הכל כדי שזה יקרה כבר עכשיו. זו ההשתדלות שלי. עם זאת, יש לי ביטחון שגם אם זה יתעכב, זה עוד יבוא. מין תנועה כפולה או תודעה כפולה, שלא פשוט לפתח. מעבר לרמה הלאומית, גם ברמה האישית, נדמה לי שזה יכול לבוא כאשר מתפתחת תחושה של מסוגלות עצמי, של חיוניות. יש לי תפקיד אישי וצריך לעשות אותו כאן ועכשיו. אין לבזבז זמן. וכדי שאני באמת אהיה מסוגל לעשות אותו, אני צריך לעשות עם עצמי תהליך מדורג של התפתחות. כך, שמצד אחד אני מצוי בעשייה מתמדת ומצד שני, אני יכול לסלוח לעצמי שלא הכל מוכן כאן ועכשיו. אני מתפתח, אני גדל קמעא קמעא, כאן ועכשיו.

והאבן גדולה כו' וגללו כו'. וביעקב כתיב ויגל. כמ"ש בספרים על הכובש את יצרו שהוא גדול יותר ממי שאינו שומע לו. רק הוא כובשו להיות כפוף תחתיו. וכל מי שצריך לשאוב מפי הבאר צריך לגלול זה היצה"ר. אבל הוא לשעה והשיבו למקומו כו' כמ"ש במדרש. אבל ביעקב ויגל לשון גילוי שנתגלה ע"י. כל הפנימיות שיש בהאבן עצמו. הוא היצה"ר. שנהפך לטוב. ובירר שהכל טוב. כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן. וזה החילוק בין וגללו לויגל כנ"ל… [שפת אמת, ויצא, תרל"ה]:

שתי תנועות שונות של הסרת האבן הגדולה מעל פי הבאר. אנשי חרן, צריכים לחכות, להתקבץ, קמעא קמעא, להתאמץ ואז האבן נגללת (ג.ל.ל) מעל פי הבאר וניתן לשתות מים חיים. יעקב, לא מחכה, מיד כשהוא מרגיש את הצורך הוא מגלה (ג.ל.י) את האבן ומשקה את הצאן.

לא רק סיפור ניסי, מסביר ה'שפת אמת', אלא, הדרכה רוחנית להתגבר על קשיים, להתמודד וגם לחנך ולהוביל. פעולה נכונה, מהירה ומדויקת שווה, לפעמים, הרבה יותר מפעולות רבות ואיטיות. היכולת של יעקב (אב הקשיים וההתמודדויות) להבין את הקושי שעומד מולו, לעמוד על השורש שלו, לראות מה שטוב בו, בקושי עצמו, מה שהוא יכול להצמיח והנה, הבעיה נפתרה מעצמה. האבן שנראתה כל כך כבדה, מתגלה פתאום קלה כל כך.

אחרי זה באו עליו עשרים שנות שמחות, קשיים ותהליכים איטיים של הטמעה, גיבוש המשפחה וגיבוש הזהות. עד ששוב, במהלך אחד מהיר בהתמודדות עם שרו של עשיו, הפחד הגדול של העבר שחוזר, יעקב, מצליח, שוב, לגלות גם בפחד הזה את הכוחות הפנימיים הטובים המניעים אותו. הוא מאמץ אותם אליו והופך לישראל.

אחר כך יבואו עליו ועל בניו רגעים של מיד, שנים של קמעא קמעא. הם ימשיכו לא להחמיץ כל רגע לעשות, הגאולה יכולה לבוא בשנייה. הם ימשיכו לעשות את זה שוב ושוב, קמעא, קמעא. אולי זו גם המשמעות של "בְּעִתָּה [בזמנה, לאט לאט] אחישנה [מהר, כאן ועכשיו]".

שבת שלום,

איתן.

תולדות תשפ"א

 בס"ד

חדר מורים הוא, לדעתי, החדר הכי מיותר בבית הספר. לא רק מיותר, מזיק. בית ספר כמו שאני רואה אותו, צריך לשדר הרבה פחות את ההבדלים בין מורים לתלמידים. חדר מורים, לא רק שמשדר את ההבדל הזה, הוא גם הופך את היוצרות. למי נבנה בית הספר? לתלמידים? למורים?

חדר מורים, גם בנִרְאוּת שלו, וגם,לפעמים, לצערי, בשיח של מורים, מהווה "מקום מפלט" למורים בזמן ההפסקה אחרי האימה / המאבק / העומס / הקושי ואפילו אחרי ההצלחות שפקדו אותם במהלך השעה - שעתיים האחרונות.

חדר מורים, כך לדעתי, צריך להכיל פינת קפה קטנה ותא. זהו. אז איפה נשב? במסדרון וברחבות השונות. עם מורים אחרים ועם התלמידים. מרתק לשבת במסדרון. תמיד אהבתי להסתובב בו, קופץ מהכסא במשרד לשמע כל רחש… השנה אני ממש שוהה בו, למרות הפיתוי להכנס לספריית מכללת "אוהלו" שמארחת אותנו עד לסיום השיפוץ של האולפנה. מרתק המסדרון. כמה הוא מלמד. כמה אפשרויות הוא מציע.

במסדרון, כשם קוד לכל האזור הבלתי פורמלי שבתוך החינוך הפורמלי, ובכלל לתפיסת עולם מתבוננת, יש לפעמים הזדמנות לבחון דברים עם פחות מָסַכִים. יש החולפים בו בשקט. מבלי להפריע את שלום הציבור. עושים הכל כמו שצריך. אבל מה עם לקום, לעשות ולפעול?

ויש את אלו שמדליקים אותו בסערה, כוכבים נוצצים, חולפים בו, מבלי רגע לעצור, להקשיב, לקבל, להפנים. רצים לארגן את הדבר הבא, רצים לאן?

אני, היושב במסדרון, את אלו רוצה לנער לקום ולעשות, את אלו רוצה רגע לעצור. אוהב את שניהם. לאסוף ולְקָרֶב. תעצרו שנייה לשמוע וקומו לעשות.

גם נראה שבוודאי הי' ברכת יצחק לעשו באופן שהי' עשו מרוחק מהקדושה שעל כל זה יוכל למצוא הארת הקדושה. כי בוודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק. רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה. וברכה זו נטל יעקב והוא לדורות לזרעו שגם שאנחנו רחוקים נוכל למצוא נקודה הקדושה כנ"ל. וז"ש את ברכתי לקח משמע שהי' באמת שייכות לעשו יותר מליעקב רק שיעקב נטלו לדורות לזרעו. ומעין זה נמצא בזוה"ק שיעקב גנזו לזרעו ואמר כי הוא א"צ לכל הברכות אלו ע"ש. והוא כנ"ל [שפת אמת, תולדות, תרל"ב]:

עשיו יודע מה הוא רוצה. עשיו עושה. לא מתלבט.

יצחק אוהב את זה.

עשיו יוצא לשדה, לפני השמש, חוזר בערב עם הציד.

יצחק אוהב את זה.

עשיו מארגן, מפעיל את כולם, מילה שלו זו מילה, אף אחד לא מתנגד.

יצחק אוהב את זה.

עשיו הוא הדמות להוביל, לשנות, לקחת משפחה קטנה, להוביל אותה לעם - לשנות את העולם...

ורבקה - אוהבת את יעקב.

כן, אומר יצחק, עשיו לא מושלם. אבל אם אני צריך לבחור את המתאים למשימת האבות, להקמת האומה, הוא האיש. מה עם הקדושה? מה עם הלימוד? מה עם התוכן? זה, בטוח יצחק, עוד יגיע. עם קצת עזרה מהברכות שלי ובעזרת ה'.

בניגוד לרושם מהגן, יעקב לא מושלם ובטח לא מתאים במצבו הנוכחי למשימה. איך אפשר להקים אומה מישיבה באוהל? מי יפרנס? מי ייצא לצבא? גם הוא צריך את הברכה המקרבת אל המטרה, המציבה יעדים וחורתת אותם בברית לא פחות מעשיו. אולי אפילו יותר.

רבקה, שקיבלה את הנבואה הפרטית, יודעת את זה ופועלת כדי שיעקב ישיג לנו, כפי שאומר ה'שפת אמת' את "ברכת הדרך". היכולת, גם כאשר אנחנו רחוקים, לחזור אל הדרך, אל המטרה, אל הקדושה, שהיא גילוי הקשר עם הקב"ה בעולם הזה. לא עשיו, לא יעקב. ישראל.

שבת שלום,

איתן.