יום שישי, 28 ביולי 2023

ואתחנן תשפ"ג

בס"ד


ה"מָפְחֶדֶת". מילה משפחתית לתאור מקום חשוך ברמת מגשימים. מקום די מרכזי, בין הגנים למקלט ציבורי, שאם עוברים אותו, חוסכים קצת זמן בהליכה מבית הורי למגרש הכדורסל. לא תמיד בחרנו לקצר את הדרך…

"אז מה זה בעצם פחד? ולמה אנחנו כל כך מפחדים? במשפט אחד, פחד הוא מנגנון הגנה. פחד הוא מערכת שהאבולוציה שתלה בנו וחיזקה בנו, שהמטרה שלה לחלץ אותנו ממצבים שמסוכנים לנו, ולמנוע אותנו מלהיכנס אליהם... לכן, הברירה הטבעית בררה את מערכת הפחד או החרדה במוח שלנו כך שהיא תעבוד טוב מאוד, אפילו קצת יותר מידי טוב… ללמוד לפחד קל מאוד, ללמוד להתגבר על הפחד הזה קשה מאוד. זה לוקח הרבה זמן, זה לוקח הרבה כוח רצון וכו'..

[יורם יובל, פסיכולוג וחוקר מוח, אתר פסיכולוגיה עברית]


לפסיכולוגים יש הרבה פרנסה ממנגנון הפחד, אבל הפחד משרת גם לא מעט בעלי מקצוע אחרים. מפקדים בצבא, שוטרים, רופאים ויש להודות גם הורים ומורים (עדיין??). את מנגנון ההגנה החזק והחשוב הזה מנצלים אותם בעלי מקצוע בדוגמאות הנ"ל, כדי לשמור על משמעת צבאית, על הסדר הציבורי, ועל הסכמה לפעולות רפואיות וחינוך. 


הבעיה הקשה מתחילה, כמו בהרבה מקרים, כאשר משתמשים במנגנון הזה באופן לא מוסרי. התשתית לכל הסבל שעבר על העם היהודי הוא ביצירה של פחד מפנינו וכשמשהו כל כך מאיים עליך, יורדות העכבות המוסריות ומכאן ועד לפוגרום הדרך קצרה. היהודי הוא קודם כל שונה ומוזר (שזה כבר מפחיד) ואז הוא גם רוצה להשתלט על העולם, מנצל את העמים ואם כבר הגענו לכאן, הדרך להאמין בזה שמצות מכינים עם דם של ילדים נוצרים, כבר לא כל כך ארוכה (קצת לא מסתדר עם המנהג לאכול מצה עם שוקולד, אבל…)... הפחד הוא מנגנון כל כך קמאי, ראשוני, טבוע עמוק בנפש האדם, ולכן הוא משפיע על כולם. פרופסורים, רופאים וטייסים מפחדים ויכולים להיות מובלים על ידי הפחדה, בדיוק כמו כל אחד אחר. 


נראה כאילו שיח הפחד שולט עכשיו. פחד מהממשלה, פחד מבית המשפט, פחד מהשכן שלי. לצערי, אני חושב, שיצרני הפחד עובדים עלינו כבר עשרות שנים. עכשיו הם "רק" קוטפים את הפירות בנחת. מהצד האחד, "כל שינוי בהלכה ובחברה הוא פוסט מודרנה שתביא להתפרקות כל הערכים ועל כן להלחם בכל תופעה החורגת מהגבולות הישנים!!!" ומצד שני, "הדת תחזיר אותנו לעולם ברברי וחשוך שבו אין זכויות לנשים שגם ימתינו בתור לטיפול רפואי אחרי גברים!!!".


 אבל זה לא פוסט נחמד על סימטריה שתקרא את כולנו לשבת, לשלב ידיים ולהפסיק לריב (זה כמובן יהיה לא רע, אבל נהיה מציאותיים). אני חושב שהשימוש בפחד, אמנם נעשה מכל צד אפשרי, אבל הפחדה מגמתית ויצירת תדמית של "שונה" נעשית כבר עשרות שנים כנגד הציבור הימני ובעיקר זה הדתי. הוא התבשל לאט, צחקנו גם אנחנו ב'ארץ נהדרת'. וכמו סוכן רדום שקיבל אות הפעלה הוא קם בכל הכוח. סוחף איתו אנשים מכל שכבות העם האפשריות. ובוודאי שהוא ישפיע רבות בבחירות הקרובות. אז למה לעצור כזה סוכן טוב? 

אני מאוד מקווה שהוא לא יפיל בקרבנו חללים רבים מדי..


"הם מ-פ-ח-ד-י-ם" הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 99'. הוא צדק. הם מפחדים. ואפשר לרדת עליהם הרבה. וכן, הם מנצלים את הפחד לעשות דברים שלא ייעשו. הכל נכון. השאלה היא איך מפרקים את הפחד הזה. איך כל אחד ואחד ברמתו, עד ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, לוקח אחריות ומנסה לפרק את הפחד ולא להמשיך ולהעצים אותו. בגדול, אפשר לומר כי הטיפול בפחד הוא להעביר את האדם ממצב רגשי למצב שכלי. קל להגיד קשה ליישם. קשה ליישם על ילד שחש שחרב עולמו בגלל מצב חברתי, קשה ליישם על נפגע חרדה בודד אחרי נפילת טיל ובטח שקשה ליישם על ציבורים שלמים. את הפתרון הזה יש להמשיך לעשות ולהשתדל ..


לרב קוק, בספר 'עקבי הצאן' יש פרק המוקדש לנושא הפחד (די קצר, ממליץ לקרוא את כולו, גם אם לא מבינים הכל, המנגינה שם ברורה) והרב פותח ואומר:

"הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי."

כן, עד כדי כך. אנחנו חווים את זה היטב..

בסוף הפרק הוא מנתח את הגורמים לפחד ואת הטיפול בו:

"באחרית הימים בעקבא דמשיחא… הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית, ביחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים, החנונים בשכל טוב, בכשרון של קדושה וצדק, והם הנם היותר נלקים בפחד וחולשה, הדחיפה לזה היא ע"י הכח ההפכי, - כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד; אע"פ שבא מצד השפל, מצד השכרון והמהומה, הרחוק כרחוק שמים מארץ מאותה הגבורה* הבאה מברכת שמים של עושר הנשמה וחזקת צדקתה, מכל מקום הוא פועל בכחו העז לקחת ממנו את החלק הטוב, את נצוצי הקדושה, את הפנים היותר תוכי - מניעת הפחד המחשבי מפני העז המובטח הצפון באוצר חיינו, ואז תקבע הגבורה* במשבצת הקדושה, והמחשבה תפריח. "אל תיראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד" [ישעיהו נ"ד, ד'].


 *במילה " גבורה" הרב רומז לדברי הרמב"ם [שמונה פרקים, פרק ד'] כי הגבורה היא המידה הנכונה בין אדם ללא פחד לאדם המפחד תמיד.


זה אולי יישמע טפשי, אבל ההמלצה למלחמה בפחד, היא… לא לפחד. הרב פונה למנהיגי הקהילות שהובילו את הקהילות בפחד וקיבלו תגובת נגד של חוצפה שלא מפחדת מהם. חוצפה, שבסופו של דבר גרמה לכך שכן יפחדו מאותם מנהיגים, רבנים ומכל מה שהם מייצגים. מורה להם הרב קוק, קודם אתם אל תפחדו. קודם אתם תעברו למצב שכלי. יש לכם הבטחה אלוהית! תהיו בטוחים בדרך, אל תָּרְאוּ פחד, תסתכלו על האחר בלי פחד. תקבלו אותו. התגובה תהיה שהפחד מצד אחד והלוחמנות מצד שני, תביא לגבורה מאוזנת. כל אחד בדרכו.


הרב מטיל את האחריות על המנהיגים. כל אחד מנהיג בעצמו, אפילו אם רק את עצמו. להסתכל על האחר בעיניים ולנסות להפסיק לפחד.


שבת שלום,

איתן.



תוספת למיטיבי לכת:

הרב קוק מביא פסוק מנחמות ישעיהו. השבת נקרא את הראשונה בהפטרות הנחמה שעל שמה נקראת השבת, "נחמו". בהפטרות אלו יש מוטיב של הקריאה לא לפחד. באחד הפסוקים היותר מפורסמים מהפטרה זו, שגם הולחן נכתב:

"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ͏ִם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם" [ישעיהו מ'].

מגיע לך, מתאים לך לעלות על הר גבוה. ומשם, אל תפחדי, להרים את הקול ולספר, וללמד ולקרוא לכולם להצטרף לערכים, לגודל. מנקודת מבט גבוהה, ממצב של חוסר פחד, אפשר לראות איך המאורעות הם גילוי אלוהים.


מ"ש רש"י ז"ל הירא כשמטריחו יותר מדאי מניחו והולך. וקשה הלא ירא. ואיך מניחו. ולפי שכל אנושי נראה שיותר נשמר האדם ע"י היראה. הגם כי לא באנו לאהבה שלימה וא"י להעיד ע"ז. מ"מ אפשר לפרש ברש"י שכשמטריח האדם בתפלותיו ובקשותיו להש"י. כשעובדו מאהבה עושה לו כל רצונו. אבל ביראה מניחו כו' כנ"ל [שפת אמת, ואתחנן, תרל"ד]:


לפי השכל האנושי, אומר ה'שפת אמת' הפחד הוא גורם מניע טוב יותר. לכן, איך יכול להיות שהפחד מהבורא יביא לעזיבתו? עונה ה'שפת אמת' והופך את סדר הדברים. לא האדם הוא זה שיעזוב, אלא, לכאורה הקב"ה יעזוב את מי שעובדו רק מתוך פחד. והנה עוד טיפול או היפוך לפחד, האהבה. כשאתה אוהב מישהו, אז, באופן מפתיע, הוא 'עושה לו כל רצונו'. אפילו עם השוני, אפילו עם כל המורכבות.

יום שישי, 21 ביולי 2023

דברים תשפ"ג

 בס"ד


"למידה חברתית-רגשית ( Social Emotional learning– SEL) היא תהליך חינוכי-התפתחותי לקידום עמדות, ידע ומיומנויות חברתיות ורגשיות. למידה רגשית-חברתית מאפשרת לתלמידים ולמורים לפתח חוסן ותחושת משמעות ושייכות ומתוך כך לשגשג ולהצליח. היא מסייעת לפרט להבין את רגשותיו ולנהל אותם, להציב מטרות ולהשיגן, לקבל החלטות אחראיות ואכפתיות, לטפח רגישות לאחר וליצור קשרים חברתיים חיוביים." ( משרד החינוך, אתר שפ"י).


המידע המצטבר ממחקרים ממשיך לחזק את מה שהיה ידוע כבר בעבר הרחוק, נעלם קצת בשנות ה'חינוך של המהפכה התעשייתית, בה גם התלמידים והילדים היו סוג של תעשייה (ועוד לא השתחררנו מזה לגמרי) ונמצא עמוק בתחושות האישיות של כל מי שעוסק בהוראה וחינוך ילדים.  ללא בסיס רגשי - חברתי יציב, לא תתכן למידה. לא בכיתה ולא בבית. סדר הדברים הנכון היה צריך להיות ESL, ויסות הרגש כבסיס למסגרת החברתית ומתוך כך הלימודית, רק, כנראה, יותר קשה להגיד את זה מ-SEL… 🙂.


הנהלת האולפנה החליטה להקדיש יומיים כמעט מלאים בהכנת הצוות לשנת תשפ"ד לטיפול בתחום הרגשי, תוך מתן כלים פיזיים ומחשבתיים לויסות רגשי. בעיניי, זה שינוי תודעה משמעותי ומבורך, שכבר צריך היה לחלחל מזמן לתודעה של המורים. מי שעוד לא הבין את זה במחשבות שלו לקראת לימודי ההוראה, מי שלא ראה את זה בעבודה מול תלמידים, מי שלא נתקל בזה חזיתית בזמן הקורונה ולאחריה ובכלל מי שלא הרהר בשאלה 'למה אני בכלל מורה?' אולי כדאי לו להקדיש לזה מחשבה, במיוחד לאור התקדמות הטכנולוגיה, התפתחות ה-AI (אינטליגנציה מלאכותית) ותכניות משרד החינוך (המבורכות בעיניי) לקדם למידה בפלטפורמות דיגיטליות. השאלה רלוונטית כמו תמיד.


הכל עוד יכול להתפתח ואת העתיד מנבאים הכי טוב סופרי המדע הבדיוני, אבל, בינתיים נראה שגם אם חלקים מהאות 'L', הלמידה, יילקחו מאיתנו, הרי שאת האותיות SE, החלק הרגשי והחברתי, הבסיס ליכולת ללמוד וְלָפְּנִיוּת ללמידה, יהיה קשה לקחת מאיתנו, ההורים, המורים, החברים (להלן 'אנחנו'). אני מרגיש שעם כל השעות שאני מקדיש להכנת שיעורים ולהעברתם, הן לא מגיעות לזמן, הן בהכנה לשיעור והן במהלכו ובין השיעורים, שאני עוסק, במודע ושלא במודע, לפן הרגשי - חברתי. עד כמה אנחנו, קודם כל בעצמנו, מתמודדים (או לא) עם הרגשות שלנו שאיתם אנחנו מגיעים לעבוד בעולם. עד כמה המפגש האנושי מזמן לנו התמודדויות עם תופעות רגשיות במנעד גבוה/נמוך של מעבר בין מערכת עצבים רגועה ופנויה לבין מערכת עצבים במצב הישרדותי אטום לקשר, לחשיבה וללמידה.


אחד הדברים המרכזיים שתפסו אותי ביומיים האלה, הוא השִיוּם (מתן שם) להתמודדות המרכזית, כך נראה לי, בעבודה עם ילדים ובני נוער, בעצם, עם בני אדם בכלל. ההתמודדות מול עיוותי חשיבה. 


עיוותי חשיבה הם הטיות חשיבתיות המאופיינים בנטייה אקראית וסובייקטיבית של בני אדם לתפוס את המציאות או את השלכותיה באופן שגוי (ויקיפדיה). 

החושים קולטים נתונים לכאורה אובייקטיביים מהסביבה, אבל, התפיסה, הפרשנות לנתונים האלה שגויה, מה שמוביל לתפיסות שגויות ולמעשים שלא היו נעשים אילולי התפיסות השגויות. ראיתי כל מיני רשימות של עיוותים, להלן אחת מהן באתר של עומרי שדה, פסיכולוג קליני. קחו למשל את מספר 12, אחד הנפוצים, לדעתי, בעבודה עם ילדים ונוער:

 הצדקה רגשית (Emotional Reasoning)

אנחנו מאמינים שכל מה שאנחנו מרגישים חייב להיות נכון באופן אוטומטי. אם אנחנו מרגישים טיפשים או משעממים – אנחנו כנראה טיפשים ומשעממים. אנחנו מניחים שהרגשות הלא בריאים שלנו משקפים את המציאות, "אם אני מרגיש את זה – זה כנראה נכון".


אתם בטח מהנהנים… אולי כי הרגשתם את זה, אולי כי זו תשדורת שקיבלתם לא אחת מהקרובים אליכם.

אם אנחנו מבינים שהעיוותים הם תוצר של תהליכים אוטומטיים - השרדותיים במוח, אפשר לעבוד עם המוח הקדמי, ה'גבוה', המודע ולחקור, האם מה שאני מרגיש אכן נכון. לשקף מציאות ועובדות שסותרות את ההנחות השליליות, כך שגם אנחנו לא מטפלים רגשיים, נוכל לעזור לנו ולסביבה, אם נכיר את העיוותים האלה ואם נגייס את החשיבה שלנו ואת עולם הערכים שלנו, נוכל לעזור ולחזור לתפיסות נכונות יותר ולבריאות נפשית.


שני מחנות. התנגשות חזיתית. ואין ספור עיוותים קוגניטיביים שמביאים אנשים סופר-אינטליגנטים להתנהגויות שהם לא היו מעלים על דעתם בחלום הכי גרוע שלהם, תוך הצדקות שהם עצמם היו מגחכים עליהם. זו לא תופעה שמצוייה רק במחנה אחד. כולנו נופלים בזה באופן אישי ומחנאי. מאחר ודעתי ידועה, אביא כאן דוגמה מדהימה במובן הפחות טוב של המילה, איך עיוותים קוגניטיביים (וכנראה גם רשעות וניצול כוח) מביא למעשים שלא היו עולים על הדעת בלעדיהם. ההסתדרות הרפואית טוענת שעלול להתקבל חוק בו תהיה אפליה במתן טיפול רפואי אפילו בין גברים לנשים! כמה דעות קדומות והסתה יש בדברים שלהם, מעבר לעובדה הפשוטה שגם לו יצוייר שיעבור חוק כזה (אין סיכוי) וגם אם בג"ץ לא יפסול אותו מאלף סיבות אחרות שאינן עילת הסבירות, לא יהיה מישהו מבין העוסקים ברפואה מכל מגזר שהוא, אכן יקיים אותו…


איך יוצאים מזה? אז אחרי שתרגלנו נשימה מרגיעה, אני מציע סדנה עצמית. לכתוב את המחשבות והרגשות שלנו על נושא מסוים, נגיד 'עילת הסבירות' ועל הצד שכנגד. אחרי שהרשימה מוכנה, ננסה למצוא בה עיוותים קוגניטיביים, לראות איפה אנחנו משבשים, מכלילים, מנסים לנבא, משליכים, מדביקים תוויות, חושבים שאנחנו תמיד צודקים ו… 

נשווה את העיוותים האלה למחשבות הערכיות והאידאולוגיות שלנו ואז, אולי, נבין מה אפשר לעשות, איפה אפשר לתקן ועד כמה ההבדלים לא גדולים ועד כמה, אותם ההבדלים הם, ברובם, תוצאה של שדים דמיוניים ומפחידים…


במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. כי הלשון יש בו כח גדול כמ"ש ז"ל על לשון רע שלישי שמדבר כאן ומזיק מרחוק כו'. ק"ו [קל וחומר] מדה טובה מרובה שיכול כח הלשון מצדיק לעזור מרחוק. ומרע"ה לא רצה לדבר עד שיהי' כח לדיבורו לכנוס בכל איש ישראל כיון שהי' הדעת של כל בנ"י לא הי' יכול לדבר עד שדיבורו יכנוס בכל ישראל. וז"ש לא איש דברים כו' וכאן כתיב אשר דיבר כו' אל כל ישראל כנ"ל. ובזה מובן דברי רש"י ז"ל שנתן טעם שאלו שבשוק יאמרו [לא היינו שם, לא דיברת אלינו, אחרת היינו מוחים] כו'. ולמה לא ידבר לכולם. רק כנ"ל שהמתין עד שיוכל לדבר לכל איש ישראל כנ"ל. והלשון בא מפנימיות האדם ונותן כח להדיבור. כי כל הדברים מהפכין לפי הלשון והתנועה כך מתפרשין. ולזאת מצינו שתיקן מרע"ה בלשונו איכה אשא כו' ולשון זה גם בקינות כמ"ש חז"ל. וכן בכל הדברים אם כח הלשון כראוי יוכל לתקן דברים הנאמרים בלשונו [וע"ז נאמר טוב לשמוע גערת חכם כו'] [שפת אמת, דברים, תרל"ג]:


אלה הדברים. דברים של תוכחה, דברים קשים, שנאמרו מפי אדם שמעיד על עצמו שהוא 'לא איש דברים'. מסביר ה'שפת אמת' את ההבדל. משה הכיר בכוח הלשון. בכוח הדיבור. חיים ומוות ביד הלשון. משה בסנה מבין שיכול להיות לו עיוות קוגניטיבי גדול מול בני ישראל. הוא לא מכיר אותם. הוא עלול לעשות השלכה מהעולם הפנימי שלו, לחשוב שהוא תמיד צודק ולטעות בהנהגה. רק אחרי 40 שנה של הנהגה, בעליות ובמורדות, הוא מרגיש שהוא ש'דיבורו יכול לכנוס בכל ישראל'. שנעשתה עבודה סיזיפית וקשה להביא את העם ליכולת להקשיב, להביא את עצמו ליכולת לדבר אל כולם.


והלשון בא מפנימיות האדם ונותן כח להדיבור. כי כל הדברים מהפכין לפי הלשון והתנועה כך מתפרשין.


נדמה לי שהכוונה במשפט הזה היא שעולם ה'דיבור' הנגלה, זה שיוצא החוצה אם במילים אם במעשים, מתחיל בתפיסות, במחשבות, באידאות הכי פנימיות שלנו. אבל בין האוויר שנמצא בריאות ועד השפתיים, בין מה שאני חושב כשאני לומד או מהרהר בערכים ועד מה שאני אומר ועושה, יש עוד דרך שיכולה להפוך את הדברים, לעוות אותם, כאילו להתאים אותם למציאות, כאילו אין ברירה, אלא, לעשות אחרת ממה שאני מאמין בו באמת.


את זה מסמלת הלשון שעומדת באמצע הדרך. קצת בפנים קצת בחוץ. לכן המוות והחיים אצלה. כי לא תמיד רלוונטי עד כמה הבפנים טהור, אם הלשון, אם הפרשנות שלנו, אם תפיסות שגויות, עיוותים קוגניטיביים ויצר רע מעוותים אותו. הלשון היא איבר שרירי. ושריר אפשר לאמן. קודם את שלנו. אחר כך, לנסות לעזור לאחרים. תמיד לזכור שאנחנו עדיין קצת 'בסנה', עוד לא ממש מכירים את מה שעובר על הזולת מבפנים, אבל עם זאת, כמו משה, מתגייסים למשימה לויסות רגשי אישי, של הסביבה ושל כל המדינה שצריכה אותו דחוף…


שבת שלום,

איתן.


יום שישי, 14 ביולי 2023

מטות - מסעי תשפ"ג

 בס"ד


אדם הולך בדרך. יודע שתהיה לא פשוטה. וגם אם תכנן וארז, והכין, הצעד הראשון תמיד קשה. גם זה שאחריו. מה הוא חושב בשעה הזאת? אל מי הוא פונה? איך מכינים את הנפש למסע? זה שתכננת או זה שנזרקת אליו. 'זורם' עם המציאות, או מנסה לחשוב על כל פרט בלי להשאיר מקום לגורל? נותן למציאות להוביל או מנסה להכפיף אותה לתכנון שלך?

לא יצא לי לשאול אותם. האמת, שעד עכשיו ממש לא חשבתי על השאלות האלה בהקשר שלהם. שאלנו על המסע, על הדרך, ההתמקמות שאחריה ומה שראינו, ראינו ומה שחווינו איתם, חווינו. אתה חלק משרשרת דורות. עוד חוליה. כל חוליה ייחודית, כל חוליה משפיעה על זאת שאחריה, אבל יש כאלה שבין אם התכוונו לכך ובין אם לא, משנים את המציאות של כל מי שאחריהם בצורה משמעותית.

סבא מסעוד (אשר) בוזגלו וסבא חיים דן שמשוביץ שיום השנה לפטירתם בשבועות אלו, יצאו למסע חוצה מדינות ותרבויות, אל הארץ אשר אראךָּ. אחרי השואה, אחרי צרות אחרות ומתוך חלום. מה שהשאירו מאחור, השאירו. ומה היה בליבם לפני היציאה לדרך? כמה חששות? איך התמודדו עם חוסר הידיעה על מה שהולך לבוא? אשאר עם סימן השאלה, אנסה ללמוד בעצמי.

נדר. התחייבות. קבלה. היא אחת הדרכים להתכונן. למדנו אותה מיעקב אבינו. בקריאה ראשונית, אפשר אולי להבין שיעקב עושה תנאים עם הקב"ה, מעביר אליו את האחריות להצלחתו ולשמירתו, אבל, כך מפרשים, יעקב מתפלל ומדבר אל עצמו, מדבר אל עצמו ומניח מבטחו בשמיים. אני מתחייב שיהיה אלוהים עימדי, אני מתחייב לשמור על הזהות שלי, על הערכים שלי. לשמור על עמוד שדרה בתוך כל השינויים שיבואו, לא להתכחש לעצמי. ובבקשה, עזור לי עם זה. אני חושב שזו דרך שמצד אחד לא מנסה להשתלט על המציאות ולנסות להתכונן לכל דבר, מצד שני, היא שוזרת חוט עקבי של שאיפות וכוונות לחזור אליהן לאורך הדרך.


לא יודע מה הסבים שלי חשבו. אבל יודע מה הם לקחו על עצמם. איזו דרך הם סללו בעקביות. הלכו בה בדבקות. עשייה ויראת אלוהים. חיפוש של אמת והליכה לאורה, כל אחד בדרכו שלו, במעשיו שלו. אמת ביד אחת, צדקה ביד השנייה. מחויבות לדרך שבחרו, סיוע לאחר לצעוד בדרכו. היה בהם משהו מאוד ברור בדרך הזאת. אני מתקנא לפעמים בבהירות הזאת. לפעמים נדמה לנו שאנחנו יותר מורכבים מהדורות הקודמים, אם כי, נדמה לי, שלרוב, אנחנו יותר מתקשים לצעוד ישר. יש לזה כמובן יתרונות, אבל הבלבול גדול יותר.


נדרתי, התחייבתי, קבעתי יעדים. זה לא תמיד מספיק. כדאי להציב גם תמרורים. אנשים שיוכלו לסייע בהחזרה למסלול. אנשים חיים שיוכלו תמיד להושיט יד, גם כאלו שלא, אבל מספיק להסתכל עליהם, כדי לשוב ולצעוד בדרך.


וידבר משה אל ראשי המטות כו' זה הדבר כו' ובמד' אפילו בָּאֱמֶת אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו וכו' [וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תִהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהֻתַּר לָכֶם לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֲפִלּוּ בֶּאֱמֶת, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ - במדבר רבה כ"ב א'] לכן נמסר הנדרים אל ראשי המטות. דהנה נדר הוא מלשון דירה להיות חל שם שמים על דבר הנדור שעד עתה הי' דבר הרשות וע"י הנדר חל עליו מצות הנדר. ידור נדר לה'. ומצינו נדר הראשון ביעקב אבינו והאבן הזאת כו' יהי' בית אלהים. וכן בדוד המלך ע"ה אשר כו' נדר לאביר יעקב אמרו במדרש שתלה הנדר ביעקב שהוא הי' הראשון. וגם שם הנדר הי' למצוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. וכן איתא בגמ' הנודר כאלו בנה במה. ופי' רש"י בזמן איסור הבמות. אבל אלה אנשים הגדולים בנו בנין קבוע שזהו עיקר החילוק בין בית עולמים לבמה שבמה הוא באקראי. אבל אותן שיש בהם מדות הללו. הסכמתם דבר של קיימא לעולם. וזכו לבנין בית עולמים. רמז לדבר נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר. והעיקר שידור נדר לה' כמ"ש אם ה' לא יבנה בית שוא כו'. וזהו הי' מסירת הנדרים ושבועות שמסר להם מרע"ה בסוף ימיו שיוציאו בנין ביהמ"ק מכח אל הפועל [שפת אמת, מטות, תר"ס]:


ה'שפת אמת' מפרש את הנדר, קבלה עצמית של התחייבות מבלי שהייתה חובה או מצווה לכך, כמשהו מוחשי מאוד. נדר מלשון דירה. אני לוקח רעיון מופשט ונותן לו מקום. נותן לו מציאות. לוקח את דבר הרשות ומממש אותו כמצווה. האבן של יעקב, המשכן שדוד רצה להפוך למקדש, בניית במה. שלושה דברים חשובים, אבל ארעיים במקום ובזמן. 


לבנייה של קבע, מפרש ה'שפת אמת' את המדרש, על ידי נדר צריך שלוש תכונות. אמת, ללמוד אותה, לדעת, להעמיק, לחקור ולדרוש בה. מתוכה נובע המשפט. עשיית הצדק. אלו לבדם, חשובים, אך לא מספיקים. כדי לבנות בניין שלם, של אדם, של חברה, צריכה להגיע צדקה. כזאת שלא סותרת את האמת והמשפט, אלא, מעדנת אותם. 


אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם [זכריה, ח', ט"ז]׃


דווקא פרשה זו נאמרה לראשי המטות, למנהיגים הרשמיים, לאלו שבידם לעשות. למנהיג שבתוכי. למנהיגי משפחתי ולאלו שאבחר לי להיות לי מנהיגים.


שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 7 ביולי 2023

פנחס תשפ"ג

 בס"ד


אני ממשיך לחשוב על אותם הנערים שיצאו לנקמה אחרי הפיגועים האחרונים. אני מנסה לשים רגע בצד את הגינוי וההסתייגות שנהיו לנו אוטומטיים. להסתכל עליהם. להיות מתוסכל יחד איתם. לקנא באש שבוערת בהם, ששמו נפשם בכפם ויצאו, מבחינתם, להגן על הכבוד של דם יהודי שנשפך. שנשפך שוב ושוב. לפני שזורקים אותם אוטומטית מהמחנה, לפני שמרססים את העשבים השוטים מרחוק, מנסים להמנע אפילו מעקירה עם הידיים, שמא נֵחָשֵׁד בהזדהות יתר. לחשוב עליהם. לחשוב עָלַי, שלא קמתי ועשיתי מעשה. כלשהוא. שנעצבתי בליבי, כן, שכעסתי, בוודאי. ושהמשכתי הלאה בחיי.


נכון, זה לא בדיוק דומה, יש הבדלים. זה לא היה ככה. היום זה אחרת ואני לא יכול במסגרת הזאת לעשות עבודה סמינריונית, אבל המחשבות האלו לקחו אותי לפתוח ויקיפדיה על ארגון 'השומר'. שאמר 'די'. לפוגרומים, לפרעות ולאינספור הצקות יומיומיות של גניבות, פרוטקשיין (120 שנה וההיסטוריה משכפלת את עצמה שוב ושוב). על הסיסמה שלו "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". לחשוב מה אומרים היום צאצאיהם של אנשי הארגון והמתיישבים עליהם הגנו בתל עדשים, בית אלפא, והמושבות ה'קטנות' חדרה, ראשון לציון, פתח תקווה ועוד… שיושבים היום על אדמותיהם לבטח (טוב, קצת פרוטקשיין לא יעכיר את השלווה שלנו).


אנחנו עדיין שם. נאבקים על עצם קיומנו. על אותן האדמות שמשנת 1882 עם גל העלייה הראשונה עוד לא מקובל שיהיו בידי יהודים, לא 1967 ולא 1948. על זה שעדיין רואים בנו  כ"ואלד אל מיתה" (ערבית: כמי שדמם מותר), וברכושם – כהפקר (מתוך ערך 'השומר'. ויקיפדיה).


ואנחנו לא שם. כי אחרי כל זה. ואחרי שרציתי להרגיש את זה. אחרי ששוב הדגשתי בפני עצמי מול מה אנחנו נצבים, עכשיו זה הזמן לכתוב שברוך ה' אנחנו נמצאים בעולם אחר. יש לנו מדינה. יש לנו צבא. יש לנו כוחות ביטחון, יש לנו כלכלה וחברה. אנחנו חיים בדור של גאולה. לבעל הנס קשה להכיר בניסו. כי גם אלו שמימין, גם אלו שמשמאל וגם (הרוב?) האדיש חיים כבר בעולם אחר. קשה לחיות בתודעת מלחמת קיום יום יום. ולכן, אנחנו רוצים שהמנהיגים וכוחות הביטחון יחיו בתחושה הזאת, שיטפלו הם בעוולות הבטחוניות והבטחוניות - כלכליות. ושהתחושה היא אחרת, זה קשה מנשוא. קשה, אבל חלק מרכזי מההכרה בתהליכי הגאולה היא לקדש את מלכות ישראל, גם אם קשה לנו עם מה שהיא עושה או לא עושה.


אז המשימה היא להיות קנאים לישראל. לעם, לארץ לתורה. קנאה שורפת ובמה שנשמע כמו פרדוקס, שמביאה שלום. לא רק בגלל שהרתעה היא כלי חזק בהבאת שלום מול אומות העולם (ולא רק…), אלא, רצון להביא שלום וצדק לכולם. זו לא סיסמה נבובה אצלנו. זה מרתיח איך לא רואים את זה אצלנו. במגזר, בעם. ואיך בעם לא רואים את ההקבלה שרואים אותנו במגזר כמו שהגויים רואים את כל היהודים... איך אנחנו נתפסים (או מוצגים) כאלימים וגזענים. יש בזה בוודאי (אוטו)אנטישמיות, אבל עכשיו אני עם המבט פנימה, על דיוק הדרך שלנו ועל האחריות שלנו להראות וללמד אותה.


השבת נקרא על הקנאי, שהרג, אל מול מנגנוני השלטון והבטחון שלא תפקדו וזכה, לא לצל"ש צבאי או למעמד של גיבור מלחמה, אלא, דווקא, לברית של שלום. על הדיוק בכוונה ובתזמון שהפרידו בין דינו להקרא רוצח שיזכה לגזר דין מוות, למעמד של מושיע ישראל.

והפעם, הבאתי, בסוף הדברים, את פירושו של הרש"ר הירש (ההדגשה בקו תחתון שלי) שהיה דווקא נגד לאומיות יהודית, אבל הד דבריו נשמעים באזניי לפי ענייני השעה. כאילו הדברים נכתבו היום, כשמחנה (בארץ ותנועה כלל עולמית) מסוים מדביק לעצמו ומנכס לעצמו את הרצון בשלום והופך את האחר לקנאי, ל'פרא אדם' (פרופסור מסוים ושחצן על השר איתמר בן גביר), לרודף דם ומוציא אותו מחוץ לדיון הלגיטימי.


מבקש לחזק את עצמי בקנאה לכל מה שחשוב לי. לעוול הכי קטן שנעשה לי ובטח למי שחשוב לי, לעוול לאדם, לאומה, לתורה ולארץ. להרגיש את הקנאה, אבל לדייק כל כך בכוונה, בתזמון ובמעשים, כדי לעשות איתה שלום.


שבת שלום,

איתן.


פינחס – ביו״ד זעירא. ייתכן ששמו המקורי היה ״פנחס״, אך לאחר מעשה גבורתו נתווספה יו״⁠ ⁠׳ד לשמו, ומאז והלאה הוא נקרא ״פי נחס״ – ״נחס״ היינו ״נחץ״ (עיין שמואל א׳ כא, ט) – כדי לבאר ש״פי [היינו פי ה׳] נחץ [דחף] אותו לכך״, הוא היה ״נחוץ״ [נדחף] למעשה על ידי פי ה׳. שכן הקנאות לדבר ה׳ היא לבדה הייתה הסיבה למעשהו: ״בקנאו את קנאתי״.

בְּקַנְאוֹ … ״קַנֵּא״ בבניין פיעל פירושו: לתבוע את דינו של דבר שאדם קיבל על עצמו לדאוג לקיומו. ״קָנָא״ בבניין קל מבטא בעיקר הלך רוח פנימי: אדם מקבל בלבו לעמוד לימינו של פלוני ולראות את עניינו כאילו הוא שלו.

ניקוד זה של בניין קל מרמז כאן, שמעשה פינחס לא היה רק הצגה כלפי חוץ, אלא נבע מרגש פנימי עמוק, שכן הבגידה בדבר ה׳ הייתה לו כבגידה בעניינו שלו.

בקנאו וגו׳ בתוכם ולא כליתי וגו׳ – פינחס תבע את זכויותי, וכפה את קיומן בקרב העם, ובכך הציל את האומה כולה מהכליה שהייתה פוקדת אותה אילו נאלצתי לתבוע את זכויותי בעצמי.

חברה שאין בה מי שמוסר נפשו למען דבר ה׳, הרי היא אבודה לה׳, ובכך אבודה גם לעצמה ולעתידה; שכן נשתכחו ממנה זכויותיו של ה׳ עליה (השווה פירוש, שמות לב, יד). הדבר נכון במיוחד לגבי חברה יהודית, בישראל, אשר עצם קיומה תלוי בתיבת ״לי״, שאותה אמר ה׳ על ישראל, ובכך הקדיש כל אחד ואחד מישראל, ואת כל בחינות קיומו של ישראל, להיות שלו. לנצח נצחים יתבע ה׳ את זכות קניינו בישראל. ישראל הוא ״של ה׳⁠ ⁠״ – או שהוא חדל מלהתקיים.

פינחס לא היה אלא אדם אחד, והמעשה אשר עשה לא היה אלא מעשה אחד של איש חיל; ואף על פי שהיה יחיד בקרב עמו – הציל את כל האומה.

(יב) לכן אמר וגו׳ – לא ״אמר לו״ או ״אליו״, אלא הכרז זאת בדרך כלל, כדי שכולם יידעו וישיבו אל לבם: ״הנני נתן לו את בריתי שלום״!

…כאן הפקיד ה׳ את קיום ההרמוניה העליונה של השלום דווקא בידי אותה רוח ואותה פעילות, אשר אנשים חסרי מחשבה – הדואגים לעטוף את חוסר־המעש והזנחת החובה שלהם באיצטלא של ״אהבת השלום״ – רגילים להוקיע ולגנות כ״הפרעת השלום״. שלום הוא דבר יקר, שהאדם מחויב להקריב למענו את הכל, את כל זכויותיו וקנייניו; אך לעולם אסור להקריב עבורו את זכויותיהם של האחרים, ואת מה שה׳ הכריז עליו שהוא הטוב והאמת. שלום אמיתי בין אנשים ייתכן רק אם כולם בשלום עם ה׳. המעז להיאבק באויבֵי מה שהוא הטוב והאמת בעיני ה׳, הרי שעל ידי עצם מאבק זה הוא אחד הלוחמים למען ״ברית השלום״ בארץ. לעומת זאת, מי ש״מוותר על כל נכסיו״ ללא מחאה, למען מה שנראה בדמיונו כשלום עם הבריות, ומאפשר להן לעורר מדנים עם ה׳, הרי שעל ידי עצם אהבתו את השלום הוא פועל בשותפות עם אויבי ״ברית השלום״ בארץ. מה שהציל את העם לא היה חוסר האכפתיות של ההמונים, ואף לא דמעות הצער שזלגו מעיני אותם שעמדו מנגד בפתח אוהל מועד. היה זה מעשהו האמיץ של פינחס שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה׳ ותורתו, ובכך השיב את היסוד לשלום אמיתי.

…אולם הוי״ו של ״שלום״ היא ״וי״ו קטיעא״ – לרוב הדעות, היינו וי״ו שבורה. שכן הברית של פינחס היא שלום שהושב לשלמותו. במקום שנדרשת קנאותו של פינחס, השלום נשבר. ומאבקו של פינחס מכוון להשבת השלום האמיתי; הוא נלחם כדי שה״שלום״ שוב יהיה ״שלם״.


אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...