יום שישי, 3 במאי 2024

אחרי מות תשפ"ד

 בס"ד



התבגרות. תהליך קשה. מותח את הגבולות. הפנימיים. החיצוניים. משהו רוצה לבקוע, לא תמיד ברור מה. לא תמיד ברור מי. אני? 

נכון, אולי לא כולם עוברים את תהליך ההתבגרות במשבר עמוק ובקרע, לא כולם סובלים, נתקלים בקירות, נתקלים בהורים, מרגישים חנוקים, אבל נראה לי שתחושת חבלי הלידה, הקשיים והבלבול משותפים לכולם, משותפים לכולנו.


הגוף משתנה. אינספור השלכות של דימוי, של דמיון, סקרנות, בהלה. המוח דוהר קדימה, מטיל ספק, שואף גבוה, חוקר גם את המעמקים… נִפרדוּת וקשר, עצמאות וחבל טבור. אינספור מילים לכתוב, שגם הן, בסופו של דבר יתקשו לזקק את הרגש.


היינו שם. חווינו. אבל, גם התרחקנו, התפתחה לנו נקודת המבט. דברים שראינו משם, נראים קצת אחרת מכאן. הזווית השונה והמרחק מאפשרים ראייה כוללת יותר, תמיכה, הבנה, ראיית עתיד, ראו ילדים, עוד תוכלו לעלות מעל הכאן ועכשיו. כל ילד צריך מבוגר, כדי שיוכל להאמין, שיהיה לו חוט מקשר בין שמיים גבוהים ורחוקים, עם בהירות שנראית בלתי מושגת, אל הארץ שלפעמים מלאה בוץ וטיט.


כשהתרחקנו, נרגענו במידת מה. בגרנו. אם כי, נדמה לי, לא מעט פעמים, שאמנם גבהנו, אך, אנחנו שוכחים להביט אל השמיים. או מתעקשים לראות בהם מורכבות מתסכלת, במקום, לפעמים, הכחול, הפשוט והנקי. שמרוב הסתכלות למטה לארץ ממרומי המבט הגבוה, אנחנו נופלים שוב ושוב לראייה צרה ומוגבלת.


כך קרה לי השבוע. דיברתי איתן השבוע על ההתמודדות בין כוחות הגוף לנשמה, על הקושי של הנשמה בכניעתה לכוחות הגוף הדורשים מאוויים כאן ועכשיו. והן לימדו אותי כי הן במקום קצת שונה. הן לא נבהלות מכוחות הגוף - טבע, הן חוששות למאסרהּ של הנשמה. איך עוד אי אפשר לדעת מיהו אלוהים? איך לא מגיעה גאולה? איך אפשר עוד ועוד להגדיל את מקומה של הנשמה בחיים שלי? אני רוצה יותר מזה!


הֶחְזִירוּ אותי אל השמיים, עכשיו, אני יכול יותר, לסייע במשהו, להרים אותם מהארץ.


שבת שלום,

איתן.


במשנה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי [...] וי"ל עוד כי ידוע שיש ג' בחינות עולם שנה נפש. שהוא ענין נפש האדם. וכלל הבריאה. והזמן. והכל תלוי בתיקון נפש האדם [*שעי"ז] הכל מתוקנים. וז"ש אם אין אני לי לתקן נפשי. וכשאני לעצמי כו' כי לא די בזה וצריך (גם) הוא לתקן [*גם] כל הבריאה. וגם הזמן ניתקן ע"י. לכן אם לא עכשיו אימתי כי גם שעה זו צריך לתקן והיא עוברת. לכן כשיחשוב האדם שכל ג' הדברים האלו הם תלוין בו לא יתרשל בעבודת הבורא כנ"ל [שפת אמת, אחרי מות, תרל"ה]:


שבת ראשונה של אחרי פסח, שבת ראשונה של קיץ בה נהגו להתחיל ללמוד את מסכת אבות שבמשנה. מפרש ה'שפת אמת' את המשנה שהפכה להיות גם ביטוי נפוץ. הביטוי מדגיש את חלקה הראשון של המשנה - אם אין אני לי, מי לי? אם אני לא אעשה בשביל עצמי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. לעיתים במקום אחריות אישית, המשפט מביע דווקא בדידות.


ה'שפת אמת' מפרש אותו קצת אחרת. כן, יש לי אחריות אישית לתקן את עצמי, את קומת האדם. אבל, אני אחראי גם על שתי ה'בחינות' האחרות. הזמן והעולם. מול העולם, מול האחר - 'וכשאני לעצמי - מה אני?' אם אני מרוכז רק בעצמי, אז אני 'מה' ולא 'מי'. מנותק, חֵפֶץ בעולם, לא אדם מְתַקְשֵׁר. וגם, אחריות על הזמן, מרחב הפעולה שקיבלתי, 'אם לא עכשיו - אימתי?' עכשיו זה הזמן הנכון, תמיד. הזמן הזה, עכשיו, עובר.


מבדידות, מראיית עצמי במראה בלבד, מלראות את העולם רק דרך העיניים שלי, המשנה רוצה ללמד אותנו את האחריות ההדדית, את המעגל המפרה, את האחריות האישית והכללית לתיקון.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...