משפטים תש"ף

בס"ד

אהבתי. 

את אדוני.

ברחתי - 

לא אצא חופשי.

בחרתי -

לא אצא חופשי.

לא שמעתי, לא אשמע,

רק במשוך היובל -

אל ההר,

אל ההר.

לא תמיד הולך. לא תמיד מצליח. יש נפילות. נפילה קטנה, נפילה גדולה. לוקח זמן עד שאתה מבין שאתה בתוך הבור. בחושך. וכאן, יכול להיות שתתמכר. כן, אפשר להתמכר גם לבור, גם לחושך, גם לתחושה שאין מה לעשות, החיים דטרמינסטיים או נשלטים על ידי כוחות גדולים ממני. האמת, גם יותר קל ככה. פחות בחירה. פחות אחריות. מעביר כרטיס בכניסה של היום, עושה מה שאומרים לי, מה שהוכתב לי, מעביר כרטיס בסוף היום והולך לישון.

אשליה. זו בריחה. יש בחירה. מעידות קורות לכולם, לפעמים צרות נחתות עלינו מבלי שבחרנו בהן ומבלי שהייתה לנו שליטה על כך. עכשיו השאלה מה עושים עם זה. מתמכרים לתחושה שדפקו אותי ואין לי ברירה, או שנאבקים לקום ולהתחיל מחדש. קל זה לא. זה בטוח. רק לא להשלות את עצמנו שאין לנו בחירה. לקום.

טעם הנרצע אחר שש אוזן ששמעה עבדי הם כו'. ולא בשעת המכירה. כי סבור הי' שיכול לקבל העבדות שלא ינתק עי"ז מעבדות של הקב"ה. ואחר שידע טעם עבדות בשר ודם שעל ידי זה פורק עול מלכות שמיים. אין לו לומר אהבתי כו'. אף כי לעיני בשר נראה להקל חומר העבירה ע"י ההרגל שדש בה. אבל באמת צריך להיות שונא יותר מי שיודע ומרגיש גודל החטא. וגם כי המוכר עצמו מפני דוחקו אין עליו חטא רק אם אינו רוצה אח"כ לצאת אף שנתנה לו תורה מקום לצאת בשש. נראה כי התחלת המכירה לא הי' באמת מתוך הדוחק ולכן נענש על התחלת המכירה [שפת אמת, משפטים, תרל"ה]:

אם יש בעיה עם העבדות לבשר ודם, מדוע לא נרצעת האוזן ששמעה בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, מיד עם המכירה? למה רק בסוף שש שנות העבדות הראשונות? עונה ה'שפת אמת' כי בתחילת המכירה העבד לא הכיר עדיין בעוצמת העבדות, עוצמת המשיכה להיות עבד התלוי באדונו, חסר אחריות בעצמו לקיים את העולם, לעבוד ולפעול בו - להיות חסר עול מלכות שמיים.

אחרי שש שנים של אין ברירה, מגיעה הנקודה בה ייבחן העבד העברי מי הוא באמת. האם הוא בן חורין שנקלע לסיטואציה קשה (החליט לגנוב או נאלץ למכור את עצמו בגלל עוני) או שהוא עבד במהותו. אם הוא בוחר בעבדות, בוחר בהסרת יכולת הבחירה, או אז, הוא צריך להרצע. ועל האדון להמשיך בחינוך עד עולם. עד עולמו של היובל. כי אין ביהדות עבדות לנצח.

שבת שלום,

איתן