תולדות תשפ"ג

 בס"ד

מזל שיש חוק חינוך חובה. טוב שבסוף הדרך יש בגרות. שיש חוקים, שיש נורמות, כללי התנהגות ששומרים עלינו במסגרת, גם כשפחות בא לנו, שאין כוח, שאנחנו לא מאמינים בקונספט, או, פשוט, לא מתחברים אליו.

או שלא?

או שאולי הם חונקים. החוקים, הכללים. את הטבעיות, את החיבור, את הזיקה אל החיים שלי, אל הרצון שלי באמת. "אם הכל כבר נקבע לי, אז מה אקבע - תנו לי לגלות לבד, תעשו טובה" שרים 'התקווה 6' ומזקקים במשפט אחד את מה שאני שומע יום יום. את מה שבטח כל מי שמקשיב לנוער שומע. הם אומרים את זה. הם מתנהגים את זה. ה'למה' מפעפע מהן בדרכים רבות. 'למה' כמילה שמתחילה אינספור שאלות. למה אני פה? למה צריך את זה? למה מדברים אלי ככה ולא אחרת? מה יוצא לי מזה? ולמה אני לא מצליחה לבטא את מה שאני באמת רוצה לומר???

"קודם גן, יסודי ואז תיכון, צבא..." שתי שורות קודם של 'התקווה 6'. חצי דור - דור אחורה וסדר הדברים הזה ברור. היום זה כבר ברור הרבה פחות. שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת, שינויים חברתיים ו…קורונה. על ההשפעה של כל אחד מהם אפשר לדבר הרבה ובטח עוד יש הרבה לגלות, אבל, התחושה שלי, מה שאני רואה, זה שבדור שבו המוטיבציה החיצונית של הרגלים וסמכות הולכת ומתערערת, קם דור שביודעין או שלא ביודעין מחפש מוטיבציה פנימית. 'כי ככה היה תמיד' כבר לא עובד. יש תלמידות שאני שומע מהן את זה כל כך ברור ויש את אלו שההתנהגות שלהן זועקת את זה. כמובן שיש מקום גם למוטיבציה החיצונית, לסדר והרגלים שלפחות, בהתחלה, יכולים להיות חיצוניים, אבל כאן רציתי לכתוב קצת על שיח של מוטיבציה פנימית.

מוטיבציה. הנעה בעברית. מושג חמקמק. הוא כמובן זכה להגדרה ויקיפדית, אבל כשאני קורא אותה, אני מרגיש שהיא נגלית ונכסית. לא רק ההגדרה עצמה. למצוא בתוכך מוטיבציה, להגדיר אותה עם עצמך, זה לא דבר פשוט. כשהתלמידות נתקלות מול המוטיבציה החיצונית של החיים שלהן (לימודים כגורם מייצג) ונאבקות למצוא את מקומן, אני מנסה לשלוח אותן להתבוננות, לחשיבה, לגילוי של אותה הנעה פנימית. זו משימה קשה. ו'לא יודעת' או 'לא מוצאת' הן התשובות הנפוצות. 

אני חושב שגם כאן, תפקיד המבוגר הוא בבחינת 'את פתח לו'. לזה שלא יודע לשאול גם את עצמו. לאדם שמחפש משמעות מבלי אפילו להיות מודע לזה. אולי אי אפשר לראות את התת מודע מחפש, אבל, את שלל הביטויים המגוונים לחיפוש הזה, אנחנו רואים בבירור. לפתוח להם קודם כל את הפתח המאפשר להם לשאול את השאלה. שיבינו שמגיע להם לשאול את השאלה. שמותר להיות מבולבלים, שמותר אפילו לא להרגיש בנוח עם סממני המוטיבציה החיצונית שסביבם. אפילו זו הדתית המחייבת. ועוד פתח. שמותר להם לקבל את עצמם. שיש להם מקום. וייחודיות. ושבתוך המסגרות המחייבות בחיים יש להם אפשרות למצוא את מקומם. שיש להם מחויבות למצוא את מקומם. כי המקום הזה בטוח להם יותר. הוא יכול לרפא את כל החוליים של הנפש המתייסרת. וכי מתוך המקום הזה הם יוכלו להתעורר (תרתי משמע…) לפעולה. לעשייה. לנתינה.

לנתינה. גם אלינו בחזרה. כי במסע היום יומי הזה אל עבר המוטיבציה שלהם, אני משתכלל בעצמי. אני מחדד את המחשבה שלי, את הרעיונות שלי ואת שיטות ההוראה שלי. יותר מזה, אני מוצא את המוטיבציה הפנימית שלי. מה שמשכלל אותי לסייע להן למצוא את שלהן, מה שעוזר לי בעצמי…. 

ברש"י ז"ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן. ואין מובן. וי"ל כי רצון הש"י בהשפעתו כדי להעלות מזה נחת רוח להש"י ע"י שיוכל האדם לעבוד אותו כשיהיה לו צרכיו. ובפרט השפעה בעבודתו ית' בעצמו. וכשהאדם עושה רצונו חוזרת ההשפעה להש"י ומביא התחדשות. וז"ש יתן ויחזור ויתן כענין שכ' במדרש ויאמר משה לה'. משל ים שנשפך לגומא שאצלו. שאז הי' זה נותן לזה וזה לזה. ומרע"ה הוא כללות ישראל וזה ההפרש בין ישראל לאומות כי הלא כל השפעות התחלתן הוא מטל השמים. רק שלבסוף נתלבשו בטבע גשמיות ונתקלקל אצל האומות עוע"ג. אבל בנ"י מחזירין תמיד הכל להשורש ויתן ויחזור ויתן כנ"ל. דכ' אין כל חדש תחת השמש. אבל בנ"י שמעלין הכל להשורש שהוא למעלה מהשמש מביאין התחדשות תמיד [כמ"ש החודש הזה לכם] כנ"ל [שפת אמת, תולדות, תרל"א]:

רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין (ברש"י, בראשית א', א'). שהדין מאפשר לאדם לזכות בזכות עצמו. ראה שאין העולם יכול להתקיים, כי אם לא יזכה האדם בדין, לא תהיה לו תקומה. עמד ושיתף והקדים את מידת הרחמים למידת הדין. נתן לו זמן. ונתן לו צרכיו. ונתן לו ארכה לתקן ולשוב. והמתנה הגדולה ביותר שנתן הקב"ה לאדם, היא לחזור ולעמוד ולזכות בדין. להביא מעצמו חידוש אל העליונים.

אלמלא מקרא שכתוב, אם לא היה ה'שפת אמת' אומר זאת, היה קשה לומר. איך האדם מביא איזה חידוש כלפי שמיא. בנה הקב"ה את המציאות בצורה כזאת שהוא "יצטרך נחת רוח" באופן כזה שרק האדם יוכל לעשות אותה. זה הבסיס למציאות האדם על פי היהדות. להבדיל מהנצרות, שם האדם נכשל ואלוהים, במידה והודית בו, מסכים לוותר ולכפר, ולהבדיל מהאסלאם, שפירושו הכנעה, 'אין אלוה מלבד אללא' והאדם כמעט ונטול בחירה (או נטול בכלל על פי הרוב הסוני), היהדות מביאה מהפיכה של שותפות בין שמיים וארץ, בין אלוהים ואדם.

לא משנה את מי באמת יצחק רצה לברך בברכת אברהם על המשכיות הזכות על הארץ, בבואו לברך את הבכור שיוביל את ההיסטוריה הוא טבע בברכה את המנגנון הזה. 'ויתן' (ו' לכאורה מיותרת) - יתן ויחזור ויתן, מעגל של נתינה. בין אלוהים לאדם. בין אדם לאדם.

שבת שלום,

איתן.

חיי שרה תשפ"ג

 בס"ד

פיתחתי יכולת לקרוא בקפה. אני קורא בו את העתיד של התלמידות. אני מסתכל בשאריות של כוס הקפה, כבר לא משנה איזה מספר, ויודע שהן יגדלו. אני מסתכל בשאריות של כוס הקפה וחושב איך היא נגמרה כל כך מהר… אני קורא להן את העתיד, אני גם משתדל לגלות להן אותו. אתן תגדלו, אתן תסיימו תיכון, אתן תהיו נשים בוגרות, אתן צריכות להיות מוכנות לנהל חיים עצמאיים ואתן צריכות לדעת את זה עכשיו. ברגעים כאלו של פיכחון מִשֵּיכָר גיל הנעורים, הן מבינות שאני אזכור איך הן היו בנות 14-18 וקצת מתפדחות על חשבון העתיד, אבל הרגעים האלה, כשהן מצליחות להציץ אל העתיד הזה, הם, בעיניי, משמעותיים מאוד לתהליך החינוכי.

מה אנחנו, הורים ומחנכים, מבקשים לעשות? לעבור איתם את השנים המורכבות האלה יחד. יש שבוחרים לנסות לשאת אותם על כפיים עד יעבור זעם, לצעוד בשבילם. יש שמנסים לנתב, ליישר להם את הדרכים הרצויות, לפתוח להם קו אחד ברור (הקו של המבוגר כמובן). יש המשאירים בידם את כל הבחירה, נמנעים מאמירות מכווינות. יש כאלו שרק הולכים לידם, כי זו העבודה שלי שהביאה אותי לכאן במקרה, מסוגלים לחיות בניתוק בין ההורות או עבודת ההוראה לנפשות שנמצאות במקרה לידם. ויש אפילו, המנסים ממש למנוע, ממה שהנפשות האלה משדרות, לחדור אליהם פנימה.

אני חושב, מאמין, שצריך לצעוד בדרך יחד איתם במין ריקוד מורכב. פעם קדימה. להצביע על מכשולים, ללמד איך להמנע מלשבור עליהם את הראש. פעמיים אחורה. באמונה. הם יכולים להתמודד, הם יכולים עכשיו להוביל. פעם להפנות את המבט שלהם אחורה ולמטה אל העבר, אל המקום הנמוך יותר שהם היו בו ולתת להם לראות במו עיניהם את הדרך למעלה שהם כבר עשו. ופעם, להסתכל איתם קדימה ולמעלה. תמונת עתיד ותקווה. תמונת עתיד לשאוף אליה ותחושות מסוגלות ותקווה שהם אכן יכולים. לעורר התרגשות לקראת העתיד הזה. זה משנה, זה בונה את ההווה.

אפשר גם יותר מזה. לצעוד יחד בדרך, לא רק כמבוגר שיודע יותר, שמאמין, שמלמד ומקווה, אלא, לנסות ולהיות על הדרך הזאת, כאילו אתה בעצמך הילד, הנער. להתחבר למה שאתה רואה, להקשיב היטב למה שאתה שומע, להיזכר במה שעברת ומה שהיית. לשים לרגע את השנים והניסיון בצד ופשוט להיות שוב על אותה הדרך. נכון, זה לא באמת אפשרי. נכון, זה אולי קצת מסוכן, כי ה"אני" שלך עלול לתפוס את הבמה, אתה עלול להיכנס לסחרור של נוסטלגיה, לראות את הכל דרך העיניים שלך ולפספס את הצרכים שלהם. אבל, נדמה לי, ששווה לנסות מדי פעם להלך על החבל הדק הזה. להציף מחדש את הילד, הנער שבך, להיות שם רגע באמת עם הפחדים, הבלבול, התקוות וגם העוצמות. ואז, להוסיף את חכמת השנים והניסיון. אם מצליחים, כך אני מרגיש, מגדילים את ההזדהות איתם, את הקשר ומתוך זה פעולת החינוך מדויקת יותר. נקייה יותר משיקולי אגו. ומן הצד השני, בגלל שהנוער כל כך חד ומזהה שאתה באמת איתו, זה גם מגדיל אצלם את האמון ואת היכולת והרצון להתחבר לתהליך הזה של צעידה משותפת. 

אני ממליץ. זה כמו לשתות ממעיין הנעורים. רק עם טעם של קפה…

ברש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה. י"ל כי דרך אדם הפשוט ע"י שנזקן ונתוסף בו דיעה מיישב אורחותיו ונמצא כי כל מה שנזקן יותר מניח מדות ומעשים רעים שהי' עושה וא"כ אינו נקרא ימי חייו רק רגע האחרונה שהיא בשלימות הראוי אם זוכה לכך. אבל בשרה הצדקת הי' כל ימי' בטוב ובלי קלקול. אף כי ודאי נתעלתה בימי הזקנה. אבל לא ע"י דחיות מעשים הקודמין בימי הנעורים. רק שנתעלתה כפי מה שנבראת שכל ימיו של אדם קצובין לתקן בכל יום דבר מיוחד. ולהתעלות מדריגה אחר מדריגה. אבל לא הי' לה פגם וקלקול לחזור להתנהג בכשרות. וז"ש כולן שוין לטובה. והבן [שפת אמת, חיי שרה, תרל"א]:

שרה, אומר ה'שפת אמת' באמת הייתה מיוחדת במינה. בת 7 בטוב ובלי קלקול, בת 20 טובה יותר, מדויקת יותר, פעילה יותר ובת 100 מנהיגה זקנה עם ניסיון רב בתיקון עולם, בתיקון הנפשות יחד עם אברהם. שרה הייתה יכולה להסתכל אחורה בלי שום חרטה ובמקביל לראות את הדרך העולה שהיא עברה. 

מה לא היינו נותנים כדי להסתכל אחורה בלי חרטה. אפילו שהתגברנו, אפילו שהתעלנו, העבר רובץ עלינו כמשא כבד. אם רק היינו יכולים לחזור ולתקן… נכון, זה לא אפשרי. אבל, אולי, אם לא 'נדחה את מעשינו הקודמים בימי הנעורים', לא נבטל אותם, נתבייש בהם ונרצה לשכוח, אלא, נשתמש באותן הנפילות, או בסתם אותם דברים קטנים שאז היו נראים כל כך גדולים וחשובים, כאן בהווה, להגדיל את המעשים שלנו, לדייק ולשפר אותם, וגם להבין את הדור הבא ולהוביל אותו מתוך חיבור ומתוך אמונה, נתקן את העבר למפרע. אולי בזה טמון סוד החזרה בתשובה. כי העוונות הופכים לזכויות, אם חוזרים בתשובה - מאהבה.

שבת שלום,

איתן.

וירא תשפ"ג

 בס"ד

"ציניות זה לא מצחיק". אמרה/קבעה אחת התלמידות. "זה לא כמו בדיחה". אז אני, שמואשם לא אחת בציניות, דווקא חושב שכן. זה מצחיק. באופן מיוחד. אז כדי להגן על ההומור הזה (ועל עצמי) החלטתי לברר את המושג. בירור ראשוני בויקיפדיה העלה עד כמה רעה היא הציניות. "אי אמון עמוק לגבי בני אדם מתוך אמונה כי הם אנוכיים מטבעם". הצילו!!! ואז ראיתי את האותיות הקטנות, "לסגנון דיבור עוקצני, המכונה בטעות ציניות, ראו סרקזם". הקלה.. או, בעצם לא ממש.. גם סרקזם, בהגדרתו המילונית - ויקיפדית, מדבר על עלבון, על עקיצה. סרקזם (לעג מר), הוא סגנון דיבור המתאפיין בעלבון חבוי; להבדיל מהבעת עלבון גלוי, סרקזם נאמר במסווה של רצון תמים "להעביר מסר" או "לחנך" את הצד שאליו כוון, אם כי בהגדרה מטרתו להעביר מסר עוקצני. לעיתים קרובות הסרקזם נאמר בצורה הומוריסטית."

הציניות, בהגדרתה המקורית, היא בעיניי, איומה. להסתובב בעולם עם חוסר אמון בבני אדם. להרגיש "אדם לאדם זאב". שכל ההתנהגות שלנו, היא תוצר אבולוציוני של שיקולי כדאיות אישיים. הסרקזם, לעומתה, הוא כלי חזק. האחריות על המשתמש. להרע או להיטיב. ללעוג או לצחוק. סכין סרקסטית שננעצת יכולה לחדור עמוק. יש משהו בסרקזם שיכול, במשפט אחד, להשפיל עד עפר. לבטל את האדם שהציג עכשיו את דעתו, השקפותיו, מחשבותיו, או במצב הגרוע ביותר, את רגשותיו. הסרקזם (שנקרא לו מעכשיו כמו בטעות הנפוצה - ציניות), הוא לא סכין, אלא, מזלג חד בעל שלוש שיניים, שהופך באבחה אחת על פניו, במקצועיות יש לומר, את מה שנאמר על ידי האחר.

"לעיתים קרובות הסרקזם נאמר בצורה הומוריסטית" כה אמרה ויקיפדיה. נרגעתי. כי כשאנו עוברים לתחום של ההומור, אז כבר מדובר בצחוק. "הומור מוגדר מילונית כיכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראייה רחבה ויחס של אהדה סלחנית". אז אם אתה, בתוכך, יוצא מתוך "יחס של אהדה סלחנית", אם מי שמולך מכיר אותך ומרגיש את אותה האהדה, אז הציניות, המזלג החד שיודע להפוך את הסיטואציה ולהציג אותה כמגוכחת, הופך עולמות. הופך מצבי רוח. ציניות כזאת מבטלת מחסומים. יוצרת גשרים בין אנשים. המציאות שבחוץ מגוחכת. אבל כאן, בינינו, יש קשר. יש פתיחות. 

אז נכון, אני ציני. נכון, לא תמיד השתמשתי בה לטובה. ככלי חינוכי היא חייבת לבוא מתוך היכרות והבנה בין המורה לתלמידים. ואז, היא יכולה להפוך עולמות. מעלה חיוך על פניהם המיואשות. מעבירה להם את המסר כי בשבילם, יש מי שמוכן ויכול לעזור לבנות גשר מעל המציאות שנראית עכשיו קשה. אפשר לדלג מעליה. להעביר את התחושה ש"יש סיכוי" וש"לא כל העולם (המבוגר) נגדי" היא, אולי, אחת המתנות הגדולת שאפשר לתת לאדם בכלל ולמתבגר בפרט, כשהם במסע בזמנים הקשים שלהם. אתה לא נועץ את המזלג באדם, אתה נועץ אותו, לטובתם, עמוק בלב הקושי. והופך.

ציניות. זהירות!! חד!! האחריות על המשתמש!! אז אם אתם לא ממש טובים בזה, או, אם אתם לא באים מאהבה, תשאירו את השימוש בה, למומחים בלבד.

מכל מקום, ״צחוק״ מתעורר רק כשמבחינים בדבר נלעג או שלא יתכן במציאות, ואין לך דבר נלעג ובלתי מציאותי יותר מאשר הציפייה שקיימת עתה בלב אברהם [רש"ר הירש, בראשית, י"ז, י"ז].

אם זה לא היה הקב"ה בכבודו ובעצמו שמנבא את אברהם בדבר לידת בן בגילם המופלג של זוג הזקנים, הרי שאפשר היה לקרוא לבשורה על הולדת יצחק, ציניות אכזרית. אבל, הקב"ה בוחר בדרך הצחוק הציני להביא גאולה לעולם. אברהם, המכיר את בוראו ומי שגילה אותו לעולם, מאמין בו - וצוחק. שרה צוחקת. וכשהיא מפחדת ש"תפסו" אותה בצחוק על הבשורה היא מכחישה. תשובת הקב"ה "לא. כי צחקת" יכולה להתפרש כביקורת, אך, הרש"ר הירש, (בחלק שלא הבאתי) הופך את הפשט שהתרגלנו אליו ומפרש את האמירה האלוהית כחיזוק לצחוק של שרה. כן, לידת בן בגילך היא מגוחכת. תצחקי. כל העולם עוד יצחק.

בהמשך מביא הרש"ר הירש את חשיבותו של הצחוק. המשכיותו של אברהם והקיום העברי - יהודי לאורך כל הדורות, הוא ביטוי ציני אחד גדול. איך הם שורדים? איך הקומץ הזה משנה את העולם בכל כך הרבה תחומים של החיים? הפלא המגוחך הזה הוא אנטיתזה לדטרמינזם הנראה שולט בעולם. לחוקיות הקבועה של הטבע שנראה כבלתי ניתנת לניצחון. לשינוי. בא הקיום היהודי "המגוחך" מצד הטבע, לומר - אפשר להפוך את המציאות שנראית קשה, אנחנו נהיה הגשר שלכם. היהודים תמיד הביאו את המסר הזה לעולם. שנאו אותנו עד מוות בגללו וגם העריצו והיללו. "יצחק" בלשון עתיד. אבל לא רק אנחנו נצחק בבחינה לעגנית של "צוחק מי שצוחק אחרון", אלא, "כל השומע יצחק לי". אנחנו מזמינים את כל העולם ליהנות אתנו מהבדיחה. 

שבת שלום,

איתן.

מוזמנים לקרוא את המשך דברי הרש"ר הירש:

הערנו כבר (לעיל יז, יז) על חשיבותו של ״צחוק״ זה. איננו נפטרים מן ה״צחוק״ בקשר ללידת יצחק; כולם צוחקים! אברהם צוחק, שרה צוחקת, ו״כל השומע יצחק״ – העולם כולו צוחק. צחוק זה יהיה חקוק על לב שרה, כדרך שהיה חקוק על לב אברהם. לכל אורך חינוכו של הילד, יזכרו צחוק זה. שהרי כבר כשהתבשרו לראשונה על הלידה שתבוא, נראה להם עצם הרעיון כבלתי מתקבל על הדעת.

בפסוקנו נרמז אולי הצד הלועג של הצחוק. העולם הרי ידע את שאיפותיהם ומטרותיהם של אברהם ושרה, אותם שני בעלי אישיות בלתי רגילה, שהעזו ללכת נגד רוח הזמן. העולם ידע את תקוותם הגדולה, שיצליחו בסופו של דבר לעצור את הרוח החזקה הזאת, ולהפנות אותה לכיוון אחר. ועתה שאיפה עזה נוספת בלתי מציאותית: להרכיב תקווה זו על נטע רך שניטע באיחור זמן כזה! די במכה אחת חזקה, וכל התקוות תיקברנה לעולמים, בעצם ראשיתן! כלום נתפלא על כך שבני זמנם של אבותינו לא יכלו להמנע מחיוך של לעג, בהביטם אל עריסת העם היהודי?

עד עצם היום הזה, אנשים – אשר בחישוביהם על אירועים הסטוריים ועניינים עולמיים אין מקום לאלוהים – שמים ללעג וקלס את השאיפות החובקות זרועות עולם של העם היהודי, עם עולם. כבר מעצם ההתחלה הועמדנו אנו, היהודים, במצב הזה. בנו היהודי הראשון של אברהם נקרא ״יצחק״, ואנו נמשיך להקרא בשם הזה עד שתתקיימנה התקוות שיסודן בהשגחת ובהבטחות ה׳. ״אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ״ (תהלים קכו, ב), ואז הצחוק האחרון עתיד להיות שלנו, שהרי משמעות השם ״יצחק״ היא: הוא זה ש״יצחק״! וצחוק זה לא יהיה ״צחוק״ אלא ״שחוק״, חיוכה העדין של השמחה [רש"ר הירש, וירא].

לך לך תשפ"ג

 בס"ד

כל כך הרבה מתח השתחרר לאחר פרסום תוצאות הבחירות. כמו קפיץ שנמתח ונמתח והשתחרר פתאום. הוא נמתח עם כל החלטה של הממשלה המסיימת עכשיו את ימיה, עם רוב פסיקות בג"ץ ועם אינספור התבטאויות בתקשורת שעולות מהן צביעות (דוגמה בסוף הפוסט), גזענות והסתה (אחת מהדוגמאות החריפות), שיוצאות או נכתבות בשיא הטבעיות ועוברות להן ככה בפריים - טיים מבלי שיקום נגדן קול זעקה. נכון, זה לא ישתנה כל כך מהר, אבל העם בחר לתת הזדמנות לממשלת שינוי…

כל כך הרבה תסכול התפוצץ לאחר פרסום תוצאות הבחירות. תחושה של חוסר ייצוג. "לא סופרים אותי". אי וודאות גדולה לגבי העתיד (יש עתיד?) שנראה פתאום מפחיד ומאיים. ניסינו לשנות, ניסינו להתחבר, רצינו להביא למדינה עתיד טוב יותר, להצעיד אותה קדימה, לחבר אליה את העולם.. ומה יהיה עכשיו??

האם הגשר אפשרי? אני מאמין שכן. באחריות מי לבנות אותו? באחריות כולם. הקואליציה, האופוזיציה וכל הבוחרים. חברי הממשלה שייבחרו מחויבים לבוחרים שלהם. מחויבים להבטחות שלהם. לההתפוצצות בהצבעה לסמוטריץ' ובן גביר יש רקע במה שקרה פה בשנים האחרונות והם מחויבים להוביל את הקו שלשמו הם נבחרו - 'מה שאתה מצביע, זה מה שאתה מקבל'. אבל הם, והליכוד, לא דיברו רק על מלחמה בפשיעה, בטרור וקידום הבנייה בהתנחלויות. הם דיברו, הם זעקו, על הדרה של ציבור שלם, על דריסה מכוונת שלו. ומבחינתי, גם זו הבטחה שהם צריכים לקיים. אנחנו קודם כל עם ישראל, אחר כך יש לנו גם זהות של קיום (כך וכך) מצוות. יהדות היא לאום. אני מאמין שחלק גדול מעולם הערכים שלהם, במיוחד בתחום הביטחוני, אפילו קידום ההתיישבות, נועד לשפר את מצבם של כל האזרחים, אבל, מעבר למדד ההצלחה בקיום ההבטחות, הם, מבחינתי, יימדדו גם בדרך. בנחישות, אבל גם בהסברת הפנים, בהושטת היד, גם אם היא לא תמצא תמיד יד אחות.

מתוך כל נאומי המפסידים, אלו שלקחו אחריות ואלו שפחות, נגעו בי רק דברי מנסור עבאס. שֵמְסָכֵּן את מעמדו ואת בטחונו כדי להוביל דו-קיום אזרחי שייטיב עם כולם. שמעתי דברים שיוצאים מהלב, כמו שלא שמעתי אצל אף פוליטיקאי יהודי. הושטת היד אליו ואל הציבור הערבי בכלל, הייתה אחד הפספוסים הגדולים בבחירות הקודמות ומבחינתי היא תהיה אחד המבחנים הגדולים של הממשלה הבאה.

גם אנחנו, ההורים, המורים, היינו פעם תלמידים. הבחירות שלנו בחיים הביאו אותנו למה שאנחנו. הגענו לתפקיד אותו אנחנו ממלאים עם קצת פחות דמוקרטיה. ויש לנו כוח. ונכון, אנחנו עושים 'הכל לטובתם', גם אם נראה להם אחרת. לכאורה. ופה המבחן. אם לא שכחנו את הימים שישבנו ב'אופוזיציה'. שנחנקנו, שהיה מעיק. הגיל. ההורמונים. הסערות הפנימיות. לא מבינים אותי. האם אנחנו מסוגלים להרים את המבט מעל כוס הקפה, אל מה שקורה בצד השני של הלוח (ובשביל מה קיבלנו עיניים בגב??), אל מה שקורה במסדרון ובפינות החשוכות. לא רק אם למדנו לזהות את מבטי הקושי, אלא, אם אנחנו מוכנים גם להישיר אליהם את המבט שלנו. לעצור רגע. להשקיע זמן. ולנסות, ולו במעט, להסיט את שטף הבלבול הזה. לתת לו לצאת, לזרום, להיות גלוי יותר, נוכח. רואים אותי. אני כבר לא ממש ב'אופוזיציה'.

והנה אברהם אע"ה הי' בו ב' הענינים כי מקודם היה בכלל בני נח וקירב כל הברואים להשי"ת כפי היכולת כמאמר המדרש אחות לנו שאיחה כל באי עולם להשי"ת. והי' זה בחי' יחוד ה'. אח"כ אמר לו השי"ת לך לך פי' לבחי' המיוחדת לך שהיא אומה הישראלית המיוחדת לה' בכל המעשים והדקדוקים ע"י המצות והיא בחי' התורה שנקראת דרך כמ"ש חז"ל ע"פ אשר לא הלכו בה כו'. ואמת שזה נוהג בכל איש ישראל כמאמר חז"ל מקודם יקבל עליו עמ"ש ואח"כ עול מצות. וכל מצוה צריך לעשות בהתבטלות לכלל ישראל כמו שאומרים בשם כל ישראל כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. וקבלת עומ"ש ויחוד ה' צריך להיות בכלל כל הבריאה לבקש שיתגלה כבודו ית' במהרה להיות ה' אחד ושמו אחד [שפת אמת, לך לך, תרל"ז]:

קודם היה אברהם בכלל בני נוח, אומר ה'שפת אמת'. 'קודם' מציין לוח זמנים. קודם בן נוח, אחר כך קיבל פנייה מהקב"ה לייחוד העם העברי. אפשר לומר שאברהם יצא מגדר בני נוח שהוא היה חלק ממנו בעבר אל העתיד העברי. אבל 'קודם' מתאם גם שכבה בנפש. אני קודם בן נוח. מחובר לכל מי ששונה ממני. לכל מי שיש לו איתי מחלוקת גדולה. מאבק איתנים. הם חלק ממני למרות שאני לא מתבייש לשבור להם את הפסלים, את כל האמונות והערכים שלהם. על הקומה הזאת, אני גם בן לעם העברי, שיש לו ארץ מיוחדת, שפה מיוחדת, תורה מיוחדת.

יש לנו חיוב וייחוד בקבלת עול מלכות שמיים, דקדוקי מצוות וכל אלו בהתבטלות ל'כלל ישראל', כל כלל וקהל ישראל. לאומיות מופגנת. ארץ ישראל השלמה, הר הבית, מקדש, תלמוד תורה. ובתוך זה, אומר ה'שפת אמת' יש לכלול גם את כל הבריאה. להיות חלק מהבריאה היא הקומה הראשונה, הקודמת בזמן והקודמת בנפש לעם ישראל. ולכן השכבה השלישית היא שכבת 'גילוי כבוד ה' להיות אחד ושמו אחד'. וכדי שהשכבה הזאת תתגלה, צריך כבר בזמן ההופעה של שכבת הלאומיות השנייה, להבין מה המטרה. לאן אנחנו חותרים. גיוס כלל ישראל, להבראת כלל העולם.

שבת שלום,

איתן.

קרל פופר, פילוסוף ממוצא יהודי, טבע את הפרדוקס אותו מזכירה נעה לנדאו, עיתונאית ב"הארץ", עיתון לאנשים מנותקים. ב'ציוץ' שלה היא מבטאת: 1. התנשאות. 2. חוסר ידע / או רצון להפגין אותו, במקורות היהודיים "כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על רחמנים" (ר' אלעזר, תנחומא, מצורע) נאמר הרבה לפני פופר. 3. אם אמו של "כל הפוסל במומו פוסל", גם לגבי פתיחת דבריה על עיתונאות לא מאוזנת ימינה (???) וגם, כי פרדוקס פופר הוא הטענה המרכזית כנגד מדיניות השמאל לאורך השנים. 4. חוסר דמוקרטיה - הרי לגיטימציה של מתמודדים לכנסת ניתנת במערכת ה'ארץ'... 5. סתם בכיינות..

נח תשפ"ג

 בס"ד

המסלול המרכזי בחינוך הממלכתי - דתי לבנים, הוא דחיית הגיוס, לימוד בישיבה/מדרשה וגיוס לצה"ל, כאשר שתי התחנות האחרונות יכולות להיות שונות באופי, משך הזמן וכד'.  אני לא בדקתי כמה אחוזים מבוגרי החמ"ד אכן הולכים למסלול הזה ובוודאי ישנם הבדלים בין בתי הספר התיכוניים, ישיבות תיכוניות וכו', אבל, נראה לי שניתן לומר, כי לפחות, זה המסלול שהזרם הזה רואה אותו כ'טבעי', כ'הצלחה' ואליו הוא מחנך את בוגריו.

ומה עם הבנות? מההיכרות שלי, המסר המרכזי הוא יציאה לשנת שירות מיד לאחר התיכון. עניין הגיוס לצה"ל עוד נחשב לנושא רגיש ונע בין אמירות השוללות אותו לגמרי, דרך תמיכה פרטנית (באולפנה שלנו מביאים את עמותת 'אלומה' לטובת הבנות אשר חושבות על גיוס לצה"ל, לא משהו שבעבר היה ברור…) ועד לעידוד הבוגרות להשתלבות בתפקידי מפתח בצבא. גיוס בנות לצה"ל, הוא לא הנושא עליו רציתי לדבר, רק אומר, כי בעיניי, שירות כלשהו (ש"ש/צבא) באורך מלא, הדומה לשירות בנות בציבור הכללי, הוא בעיניי, חובה מוסרית וערכית, כאשר עצם השוויון עם הציבור הכללי, הוא העניין. הדיבור על 'תרומה בהמשך החיים' הוא או קשקוש במקרה פחות טוב, או, פשוט, לא רלוונטי לעניין, במקרה היותר טוב, ואולי בפעם אחרת אכתוב בפירוט.

ומה לגבי מדרשה לבנות לפני השירות? ופה אני אנסה לעשות איזו הפרדה מלאכותית בין העקרונות למציאות המורכבת שנשים (דתיות) חיות בה. ברמה העקרונית, לדעתי, לא צריך להיות הבדל ב'דף המסרים' בציבור הדתי בין בנים לבנות, החל מהרגע בו הוא מתפצל בפועל, קרי, סביב גיל 3. אנחנו מחויבים לחנך את בנינו ובנותינו ללמוד ולהכיר את עולם התורה ולדבקות בדרכי הקב"ה (ע"ע ברמב"ם על המחויבות הכללית ללמוד את 'הוויות אביי ורבא' בהל' יסודי התורה, ד', י"ג) ולעשות הכל על מנת שכל ילדינו ותלמידינו יעסקו בדברי תורה וְשֶאֵלֶה יהיו ערֵבים להם, בדיוק כפי שכתוב בברכות התורה. ופה, דרוש תיקון גדול להסללה המגדרית שאנחנו מעודדים במודע או שלא. הורים, גננות, מורים ומורות, רבנים ורבניות.

להסללה דרכים רבות. אזכיר רק שני שדרים סמויים / גלויים. 'לעסוק ולהעמיק בתורה זה לא בשבילך' ושדר הלחץ, תסיימי מהר שירות וקדימה תואר, חתונה וילדים (ולא תמיד בסוף השירות…). אלו שדרים שמועברים ונטמעים חזק בנפש הבנות ובבואי, בתהליך החינוכי, להפוך אותם, או, לפחות, לרכך אותם מעט, אני נתקל בקושי של הבנות להשתחרר מהם.

אבל אני במסר אופטימי. אני עובד באולפנה, שאמנם יש לי בנושא זה מחלוקות עם חלק מחברות הצוות, אבל, 'מנגינת ההסללה' משתנה. ההנהלה ובתוכה רב האולפנה, מנסים להפוך לאט את התקליט / לשנות דיסקט / להחליף מנגינה בספוטיפיי (תלוי מאיזה דור אתם). לגיטימי ללמוד גמרא, שיעורי עומק במדרשה, זמן ללימוד חברותות רב גילאיות ועוד. עדיין יש הרבה לאן להתקדם (בדגש על הפדגוגיה של הקודש), אנחנו עדיין בהתנהלות פריפריאלית, אבל בתנועה.

בתוך התנועה הזאת, התקיים דיון עם השמיניסטיות, במסגרת 'בית המדרש לחיים' שמוביל הרב שגיא, על נושא המדרשה. על בית המדרש כמקום וזמן של התכנסות פנימה, סגירת הדלת של התיבה, גם אם בחוץ יש מבול, אל מול רוב המקומות והזמנים, ובעיקר זמן השירות, בהם אנחנו פתוחים לעולם ופועלים בו. לצערי, מתוך אותה הסללה, התחושה של הבנות היא שצריך לבחור בין השניים. שלא ניתן להתכנס לשנה - שנתיים ולגדול בתורה ואז לצאת לשירות. זאת תחושה שמאוד קשה להלחם בה, אפילו, שלרוב, המציאות מוכיחה שאין בעיה ואפשר לעשות ולהספיק הכל.

מגיע לכן. מגיע לכן המסר שהתורה, שחיי הרוח, הם שלכן באותה המידה. מגיע לכן להתכנס בתיבה שלכן (הזמן שאחרי התיכון הוא זמן אידאלי להתכנסות, אבל הוא רק תרגול, רק דוגמית, למה שאפשר לעשות כל החיים אחר כך), ללמוד להיות מסוגלות, להפנים שהכל אפשרי. לפעמים, אני מרגיש, אני רואה, שנפתח הפתח. שנפתחות העיניים, שהלב מתרחב. הצמא שמתגלה אז, מפעים אותי, דורש ממני. אל תבזבז להן את הזמן, הן עוד רגע יוצאות מהתיבה, תן להן מה שאתה יכול. אני מאמין, כי המסר לחיים הוא תנועת הרצוא ושוב של היונה. לשכון ולהתמלא מהתיבה. לצאת ממנה, לראות מה אפשר לעשות בחוץ, ולחזור ולהביא אל תוך בית המדרש, את המתוק והמר שמצאנו שם, לבנות בתיבה כלים לתיקון עולם ולצאת ממנה לעשייה.

אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בשם רבותינו נ"ע כי תיבת נח הוא תיבת התורה ותפלה כו' וכן איתא בגמ' התורה קולטת גבי ערי מקלט דכ' וזאת התורה כו' ע"ש. והפי' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהתורה ואף שיש הסתר לפעמים מ"מ ע"י ביטול אמיתי לחיות התורה שיש בכל דבר חוזר להתקשרות ולהמשיך חיות מחדש גלמי ראו עיניך וכו' כאשר נעשה אצל האדם באמת להיות בטל להשי"ת כמו שהי' בבטן אמו ממילא מתחדש החיות שבו כמו מקודם כמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח האדם בקרבו. ואותיות התורה הם ההארות שלמעלה מהשגה כי השגת האותיות הוא ע"י תיבות כשנעשה צירוף תיבה באיזה אותיות יש בהם ציור פשוט ויכולין להשיגם ונמצא התיבה כלי לאור הפנימיות. ובאופן זה כל הדברים הם כלים להאותיות שגנוזים בפנימיותם. בא אל התיבה הוא אותיות הגנוזים בתיבה כנ"ל. נשכח השאר [שפת אמת, נח, תרל"ב]:

עיון בפסוקים מוכיח שהמבול ארך שנה, אבל השנה הזאת לא נספרה בשנות העולם (חידה לשבת - הוכיחו זאת). נח ומשפחתו, נציגי בחירי האנושות והחיות, כוחות הטבע הטבעיים, החייתיים של העולם, עוברים לחיות באופן הכי מנותק שיש, מהעולם שעובר נישול עור מייסר של עוד קליפה בהתקדמות המוסרית שלו. בחוץ מבול ומוות ובפנים, אומר ה'שפת אמת', תורה ותפילה. 

וכמו שהמסר המרכזי מעקידת יצחק, הוא, דווקא, שאסור לעקוד את הבנים, אסור לעבוד עבודה זרה, נראה לי שסיפור המבול וההבטחה שלא יהיה עד אחד כזה, מלמדים אותנו, שאסור לנתק באופן מוחלט בין עולם התורה והתפילה לבין העולם שבחוץ ויהיה בו מה שיהיה. צוהר קטן לא מספיק. המסר להיסטוריה הוא קשר דו סטרי, אחדות ערכים, בין התיבה לעולם. ה'שפת אמת' משווה את התיבה למצב העוברי. שלב חשוב, אבל זה לא יכול לקרות יותר מפעם אחת בחיים. להשאר ברחם זה לוותר על החיים (כמו שאמר תאום א' לתאום ב': לא כדאי לצאת בפתח לכיוון האור, כל מי שיצא אף פעם לא חזר…).

עם זאת, צריך להשתמש בתיבה, שפירושה המילולי הוא מילה. כדי להבין את האותיות, את הפרטים, איך צריך לחיות, צריך לפעמים ללכת צעד אחורה, להתנתק ולנסות לראות את התמונה השלמה. ואז, לא להתקע כמו העורב, אלא, לפרוש כנפיים כיונה.

שבת שלום,

איתן.

בראשית תשפ"ג

 בס"ד

המינונים והסדר של חגי תשרי עושים לי טוב. ימי דין, ימי שמחה. טוב, אולי הייתי מגדיל את המינון של סוכות, אבל לא מתלונן. סוכות. שבוע של מנוחה אמיתית בצל הסוכה (במיוחד אם אתה מורה בחופשה…), אפשר ממש לטעום את ענני הכבוד. הירוק של ארבעת המינים, אוויר בניחוח סתיו והרבה אפשרות לשקט והפניית המבט פנימה. לחשוב, מחוץ לבית, על הדברים החשובים שאתה רוצה שיהיו בתוכו. שני אתגרים מגיעים אחרי 21 הימים הראשונים של תשרי. שמחת תורה ותקופת "אחרי החגים".

שמחת תורה מאתגרת אותי באופן אישי ומאתגרת את הקהילה. באופן אישי, האופן בו אני מרגיש ומבטא את השמחה בתורה, שונה מהאופן בו החג נחגג באופן "רשמי". התורה משמחת אותי בחכמה שלה, בעומק שלה, בהנחיה שלה, באופן שבו היא ממלאת לי את הראש והלב, בדרך שהיא מנחה אותי ובאופן שבו היא מדריכה אותי להנחות אחרים. מתוך הקשיים, מתוך הקושיות, עולים הבירורים הכי משמעותיים שנוגעים ברגעי היום יום וברגעים הגדולים של החיים. על זה שמחתי. ותסלחו לי שאני מחוץ למעגל הרוקדים…

ברמת הקהילה, אותו אופן מסורתי המשלב ריקודים גבריים ותפילה ארוכה, מאתגר את אלו המתקשים לעמוד באורך התפילה ומדירה את רגלי הנשים מהחג שאמור להיות הקצה והשיא של התהליך, אותו העביר אותנו הקב"ה באותם 21 יום שקדמו לו. אפשר לכתוב פוסט ארוך בנושא הזה ופה אני רק רוצה לציין את הקהילות (שהולכות ומתרבות ב"ה) שבחרו לקחת אחריות על עצמן. שבחרו להבין, באמת, 100% מהקהילה שלהם. זה לא שהם "נותנים" מקום לכולם, הם מבינים שאין חלק "שנותן", ש"מאפשר", אלא, בָּנוּ סדירויות וּשְגָרוֹת כדי, שבאופן טבעי, כל אחד ואחת יוכלו להביע את מלוא החיבור והשמחה אל התורה (וכן, במסגרת ההלכה…). סיפור בראשית מלמד אותנו שהאשה קשורה יותר מהאיש למקור, לגן עדן. האדם גורש, האשה לא (תקראו את הפסוקים). מבחינתי, הלימוד הזה, הוא חוויה יום יומית. אני רואה את זה אצל אשתי, נעמה. אני רואה איך חיבור אל התורה יכול להיות כל כך עמוק בנפש, כל כך טבעי וחי. איך עולם התורה במובן הרחב שלו, יכול לרוץ בין גובה השכל לעומק הרגש, להתעלות ולחדור לנימים העמוקים ביותר, בדיוק כפי שצריך להיות. זה (גם) לימוד גדול שלמדתי ממנה. השנה, זכתה גם בתי, רעות, לאחר שהגיעה לשנת בת המצווה שלה, לעלות לתורה ולקרוא בה. אני מאחל לה (ולכן) שהמחסומים שטבעה בה החברה יישברו וגם היא תפנים את עומקה של התורה ותגדל בה.

וקצת על אתגר אחרי החגים. איך אתה חוזר לשגרה. מה אתה מביא אליה. את השמיים ואת הארץ. לפעמים האתגר הוא "שכחת" רוח החגים ושקיעה בארציות, כאילו ארזת יחד עם קישוטי הסוכה את כל ההצהרות הגבוהות מהחגים. הצהרת על השמחה בתורה, איפה חיי הרוח באים לידי ביטוי בלוח הזמנים שלך? תורה, תפילה וצדקה? איך אתה מאמין ומעניק משמעות של תורה ליום העבודה שלך? להתנהלות שלך בבית ובחברה? ולפעמים, דווקא, האתגר הוא הזלזול במעשי היום יום, הרצון להשאר בשמיים. ושוב, מכיוון אחר, אפשר להגיע לניתוק בין חיי הרוח לחיי המעשה, בכל מה שצריך לעשות בבית, במה שצריך לעשות בחיים. וזה הפתח ל"חג" הקרוב, 'ראשינו בעמקי תורתה כפינו ברגבי אדמתה' שרים בבני עקיבא, לחבר שמיים וארץ.

השבח בבריאת שמים וארץ דכתיב ראו מי ברא אלה כו' היא הפלא איך שיוכל להיות מתפשט כח הש"י לדברים גשמיים. וזה לשון בריאה מה שמתגלה ומתפשט לחצונות העולם [שפת אמת, בראשית, תרל"ד]:

בספר ה'כוזרי' מתאר רבי יהודה הלוי כיצד מלך כוזר מזלזל בחכם היהודי כאשר, בהצגת האמונה היהודית, הוא משמיט את העובדה שהקב"ה ברא את העולם. הרי מה יכול להיות שבח גדול מזה?

ר' יצחק אותו מביא רש"י בפירושו על הפסוק הראשון בתורה, שואל 'מה טעם פתח בבראשית?' גם הוא, שֹם בהנחת היסוד של השאלה, שנשמעת מוזרה, הרי למה לא להתחיל מההתחלה??, שבריאת העולם היא לא הדבר המרכזי שיש לנו לספר לעולם.

ה'שפת אמת', לפי הבנתי, גם הוא 'מחפש' פלא לבריאה. כאילו, שיצירת כל הגלקסיה יש מאין היא לא פלא מספיק. הפלא האמיתי, הוא מבאר, הוא 'אחרי החגים'. אנחנו לא יודעים מה הקב"ה עשה 'לפני' הבריאה, אבל בששת ימי המעשה שלו, הוא הטביע בעולם את היכולות לחבר שמיים וארץ, זו המשמעות של המילה 'ברא'. ואת היכולת הזו הוא טבע בעולם, ממש באותו זמן שהוא גם הפריד בין השמיים והארץ, הגדיר אותם כל אחד בנפרד. ואז, ביום השישי, רגע לפני ה'מנוחה' שלו, הוא ברא את האדם והפקיד בידינו את המשימה לחזור ולחבר אותם. בכוחנו ממש. לחבר שמיים וארץ.

שבת שלום,

איתן.

סוכות תשפ"ג

 בס"ד

חשוב לישון מספיק. לא צריך להיות מדען גדול כדי להבין את זה (אבל אפשר לקרוא על זה בקצרה באתר של מכון ויצמן). כמה חשוב גם לחלום, בשינה, בהקיץ (על זה צריך לכתוב בהרחבה בנפרד). כולנו מרגישים את ההשפעות הפסיכו-פיזיולוגיות (נפש - גוף) של פחות מדי שעות שינה או שיבושים והפרעות בשינה. את ההשפעות המיטיבות של שינה סדירה הרגשתי כאשר השתחררתי מהצבא וכאשר עברתי מעבודת משמרות במד"א לעבודה בהוראה (וגם כאשר מרשים לטלפון הנייד לנוח בלילה…). העולם נהיה פתאום מסודר יותר, יציב יותר, חד יותר, מחולק ל"ימים אמיתיים", התחלה, אמצע, סוף. 

חשוב להפסיק לישון. לחלום יותר מדי. להעביר שעות, ימים ושנים במצב חצי - מת הזה. בזבוז של זמן. כמה זמן בזבזנו בשינה. תחשבו על הדברים שגורמים לכם לא לישון. לא מתוך בזבוז של זמן, אלא, בגלל אותם מצבי נפש קיצוניים. בצד אחד נמצאות הדאגות, נכון. אבל, בצד השני, גם התרגשויות, שמחות, רעיונות שמפוצצים את הראש, תכניות שרצות במוח. ועשייה. למי יש זמן לישון? יש כל כך הרבה מה להספיק… כאשר התקדמתי, מבחינת הבנה וחיבור פנימי, בעבודת ההוראה, הבנתי כמה ישנתי. כמה, זמן, אפילו כשעשיתי דברים חשובים, העברתי בשינה.

כן, ערבבתי כאן, בכוונה, בין השינה הפיזיולוגית, הטבעית, למצב של "שינה" כמצב נפשי של חוסר חשק, חוסר עשייה, של 'מעבירים את הזמן'. מתקיימים. אחת השאלות הפילוסופיות הבסיסיות היא האם, בכלל, הקיום שלנו אמיתי, או שאחנו חיים בחלום מתמיד. הפילוסוף רנה דקארט, פתר אותה, לכאורה, בהוכחת ה"קוגיטו" שלו. 'אני חושב (או, מטיל ספק), משמע, אני קיים'. האם זה משכנע? אחרי הסרט 'המטריקס' אני לא כל כך בטוח (ומי שעוד לא ראה, זה הזמן). אבל, בסופו של דבר, זה לא ממש משנה. לכולנו, תחושה פנימית חזקה של חיים ומי שמטיל בזה ספק, מגלגלים אליו עיניים במקרה הטוב, מאשפזים אותו בכפייה, במקרה הפחות טוב.

אז אחרי שפתרנו את שאלת הקיום האנושי, נשאר "רק" לבחור איך אנחנו חיים. כמה מתוך החיים אנחנו מעבירים ב'שינה' וכמה במצב של עוררות, של עשייה. מה אנחנו בוחרים שיגרום לנו לחוסר שינה, עם או בלי מרכאות. כמה חלומות אנחנו מעבירים למצב המודע שלנו וכמה אנחנו משאירים לחלומות בהקיץ. השונות בין אנשים בהקשר הזה היא לא גנטית. אנחנו בוחרים מהיכן לשאוב את השמחה שלנו. את מה שמדליק לנו את העיניים, את הנשמה ואנחנו בוחרים מה והאם לעשות עם זה. אני חושב, שאולי, זה תפקידו היחיד של איש החינוך. להגיד להם (באינסוף דרכים) 'קומו. פקחו את העיניים. תתעוררו. מצאו את הבאר ממנה תשאבו את הכוחות לממש את החלומות שלכם'. ו…"זהו". ואז נשאר רק להתפלל שהם לא יחזרו לישון.

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש כי השמחה הוא כלי לשאוב מים חיים והוא רוח הקודש דכתיב ויפח באפיו נשמת כו'. וכפי שאדם מתדבק בעיקר החיות שיש לו מהשי"ת מתפשט החיים בכל איבריו. ואיתא לא ראינו שינה כדאיתא במד' על משה רע"ה שכל מ' יום שהיה בשמים לא הי' יכול לישון שידע שאין שיעור מה שיכול לקבל בכל שעה ושעה. וכן כתיב שבעת ימים בשנה על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים. שעיקר הארת השנה תלוי' בז' ימים אלו. והכלי לקבל הוא השמחה [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:

הקב"ה הוא המשכים הראשון. עורר את "גוש האדמה", את גוף האדם הביולוגי. ההשכמה של היהודי מִשְּנָתּוֹ מתחילה בהודיה על אותו מעשה שהתחיל לפני אלפי שנים ומתרחש בכל יום. בהשכמה הזאת נתן לנו אלוהים את צלם האלוהים שבנו. את הדמיון שבין הבורא לאדם. הבחירה החופשית. היא 'נעלמת' כשאנחנו עוצמים את העיניים ואנחנו מתעוררים איתה בכל בוקר. 

היא המאפשרת לנו לבחור האם לישון או לחיות. בעזרת כוחות השכל והרגש אנחנו יכולים להכיר את החלומות שלנו, את מי שאנחנו ואז לא לישון. להיות ערים לכוחות האלה, לתכנן מה לעשות איתם. להיות ערים ומודעים למה שאנחנו יכולים ללמוד ולקבל, איך אנחנו מתמלאים. ועם הכוחות האלה, עם החלומות, לקום ולעשות. 

ה'שפת אמת' מביא כדוגמה את משה רבינו. בעלותו לשמיים הוא לא נרדם. איך אפשר? יש לי 40 יום וכל שנייה חשובה! זה תפקיד חיי! זו המשימה שלי! ממשיך ה'שפת אמת' ומדייק בפסוקים לחג הסוכות - "שבעת ימים תחוג לי בשנה" - שבעה ימים מלאים, אל תבזבז בהם שנייה, קח מהם כל מה שאתה יכול, רגע לפני ימי החול, שלא תכנס לשנת חורף. תשתמש בכלי של השמחה שהחג הזה מביא איתו. ואולי, גם הפוך, כשתהיה ער באמת - זאת הדרך להיות שמח.

הרבה לפני דקארט, שלמה המלך, כתב ספר פילוסופיה מורכב. מגילת 'קהלת' אותה נקרא ב"ה מחר (לפחות אחינו האשכנזים) בה מופיעות שאלות הקיום האנושי הנדונות בה מכמה היבטים. במבט שטחי הוא נראה פסימי, אבל לכל אורכו, הוא מעביר את המסר האופטימי:

כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא (קהלת, ה',ו').

במילים של ימינו - תפסיק להתפלסף, תפסיק לתת לעצמך תירוצים של עצלן המאפשרים לו ללכת לישון, תתאמץ ותגיע ליראת אלוהים.

מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם (?) בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (!).

מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה (?) בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל (!).

את הניקוד - פירוש הזה קראתי בספרו של הרב אבינר על המגילה. ומאז, אני משתדל, זה הסטטוס…

שבת שלום ומועדים לשמחה,

איתן.