בס"ד
אז, לפי החלטת בית המשפט בקפריסין נכון לעכשיו, הם לא אנסו אותה. לא משפטית לפחות. אבל הפרשה הזאת לא עוברת הלאה, לא מניחה את הדעת בציבור ואפילו לא בתקשורת שנוטה לשכוח מהר את אירועי האתמול. אין מספיק, לדעתי, עיסוק בענייני מוסר בתקשורת ובמקרה הזה, שהיה עדיף שלא יקרה, התקשורת לא מסתפקת בדיווחי פלילים, אלא, עוסקת רבות בהיבט המוסרי של הפרשה וטוב שכך.
אני בטוח שהיו בחדר ההוא עוצמות גדולות. סמים ואלכוהול מעצימים הכל. ליצר המין כוח גדול וחזק ביותר והאווירה המשוחררת והחברים משלימים את התמונה. עוצמה גדולה הייתה שם, להמית או להחיות. ואף אחד שם לא בחר להחיות. כולם בחרו לפגוע. בנערה ובעצמם (הדיון אם היא הייתה חסידת אומות העולם או לא, לא קשורה בכלל לדיון הזה). ישנם הרבה מקומות ומצבים עם עוצמות גדולות. חברה, שמחה, סיפוק, אוכל, יין, מין… ובכל המקומות והמצבים האלה, עם כל עוצמתם, האדם נמצא בצומת של בחירה כיצד להשתמש באותם הכוחות. כוחות חזקים, אך לא כאלו שלא מאפשרים בחירה. עם כל עוצמתם אפשר להתנגד להם, או יותר טוב, להשתמש בהם להיטיב. על האדם לשאול את עצמו בכל סיטואציה, האם אני משפיע או מושפע? האם הכוחות שמסביבי סוחפים אותי כמו נהר, או שאני מנווט, אני קובע, גם כשצריך לשחות כנגד הזרם. אני חושב שזה חשבון הנפש העיקרי של האדם.
כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה'-אֱלֹהֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ.
הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר, מֵעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.
וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה.
וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: עֵץ וָאֶבֶן--אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ: כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. [דברים, כ"ה, כ"ט]
הפסוקים הללו אמנם שייכים לפרשת השבוע הבא, ואתחנן, אך הם חלק מהקריאה של ט' באב שחל השבת. התורה מזהירה אותנו מפני מצב של "ונושנתם בארץ", מצב בו ישנה התרגלות, ישנו קיבעון מחשבתי ורוחני. המרגלים [הנושא העיקרי בפרשת דברים] כבר זיהו את התכונה הזאת של הארץ. "ארץ אוכלת יושביה". האדם הוא זה שאמור לאכול את הארץ. החל מהמובן הביולוגי של המילה, המינרלים באדמה עוברים לצמחים ומשם בהזנה לאדם ועד למובן הרוחני של האכילה, הפנה פנימה של התכנים. מהי המשמעות שהארץ אוכלת את האדם?
לארץ ישראל, ארץ כנען של אותה התקופה, יש עוצמה רוחנית גדולה, יש אישיות. היא לא ממש דוממת. ומהעוצמות האלה אפשר להגיע לבניין בית המקדש ולהיות אור לגויים ואפשר להגיע לשחיתות המוסרית - ערכית הגדולה ביותר. עמי כנען היו מושחתים מאוד מהבחינות האלה הן במה שקשור לעבודה זרה בעבודת המולך והן בגילוי עריות ושפיכות דמים. המרגלים הבחינו בתכונה הזאת של הארץ והעדיפו להמנע מלהתמודד בגלל הסכנה של "ונושנתם", הארץ תשפיע כל כך, האדם לא יהיה מסוגל להתמודד ואחרי "ונושנתם" יגיע "השמד תשמדון".
אבל התורה מדגישה כי זהו החטא הגדול ביותר במדבר. החטא הזה והבכי של העם לאחריו כשרק קומץ אנשים עומד מול העוצמות האלה הוא הבכייה לדורות. כל המטרה של יציאת מצרים היא להכנס לארץ הזאת [ולא כפי שסוברים לקבל את התורה], לעוצמות החיים האלה, אמנם ישנה סכנה, אבל רק שם אפשר לחזות בשכינה ולתקן את העולם.
אבל בכל זאת, טענת המרגלים טובה וצריכה תשובה. התשובה היא "והפיץ ה' אתכם". הגלות. ממש קצת לפני הגעה לשחיתות מוחלטת, לאטימות הלב, תגיע הגלות, שסתום ביטחון. תצאו לגלות ותחזרו. אמנם היה עדיף להצליח להתגבר על המשיכה לחטאים על ידי "גלויות" קטנות יותר. השביתה בשבת שמזכירה מי ברא את הכל. שנת השמיטה שבה כולם שווים, שמבהירה למי באמת הכל שייך, אבל אם אלו לא עוזרות תבוא הגלות "ותאפס" אותנו.
ט' באב הוא אמנם יום אבל, אבל לטווח הארוך הוא זה שמציל את עם ישראל. עם ישראל, לצערנו הרב, לא מפחד מדרך ארוכה, הוא יודע שהוא נצחי. אבל אולי הגיע הזמן קצת לפחד מהדרך הארוכה הזאת, להכיר בתקופה הזאת כתקופת הגאולה שבה נדע לבחור לנצל נכון את העוצמות של הארץ, את העוצמות שבנו.
שבת שלום,
איתן
