בס"ד

פרשת "וירא" תשע"ז

"רואה את הגופים, מסתכל לנשמה. אפשר להזיז? מותר לשנות? " (לואי שארפ, "המורה").

כן, באמת, מותר? לפני שנים זו בכלל לא הייתה שאלה – ילד, אתה תהיה מה שאני אגיד לך! היו שנים וזרמים בהם המעמד הנפשי של ההורה, המורה, היה (או עדיין) כזה של משקיף, אולי חבר. היום נראה כי הולכת ונבנית תפיסה של דמות הלוקחת אחריות על מתן כר אפשרויות נרחב להתפתחותו של הילד, בנייה והכוונה של יכולות וידע ומתן סביבה המאפשרת גדילה וצמיחה. וכשהזרע נובט וצומח, אתה מתחיל לעזוב ולתת לו לצעוד לבד, הוא מחליק כמעט ואתה כובש את הרצון, את תחושת הצורך להושיט לו יד. ועם זאת, אתה כאן, לידו, הוא יכול להיאחז, להיתמך והוא יכול גם לבחור ליפול.

• יצר הרע גדול מאוד - אני יודע מה טוב בשבילך, תראה כמה טוב לך כאן, תלך לפה, אל תלך לשם, אני אבא שלך! אני המורה! אני יודע!
• יצר הרע גדול לא פחות – אני מאפשר, אני פתוח, תלך בדרך שלך, לך לבד..

חינוך בשתי שורות; אני לוקח אחריות על תהליכי השינוי, יש כיוון כללי ברור, אני מוביל אותך לשם ואני גם מוכן להסתכן בשבילך תוך כדי התהליך. איך אתה, האישיות הספציפית תגיע? אני יכול ללוות, לתמוך, להציע, אבל בדרך הזאת אתה תלך, את הדרך הזאת – אתה תבחר.

אברהם, כך על פי המדרש, מנצל רגע שהוא נשאר בחנות של אביו, חנות האלילים [זאת לא חנות רגילה, כאן מוכרים אלוהים, כאן גר אדם שיודע ליצור אלוהים..] ושובר את כל הפסלים, חוץ מפסל אחד, פסל גדול במיוחד. אברהם לוקח מקל ומניח אותו ביד הפסל הגדול. כאשר אביו והמשפחה מגיעים ורואים את המצב בחנות, הם מאשימים את אברהם, ואברהם תולה את האשמה באותו פסל גדול. דממה. כן, אברהם, אתה צודק, זו ממש שטות לעבוד לפסל מעשה ידי אדם. שבר אמוני גדול עובר על האנושות ויש מצב שהסדר האנושי הולך להתפרק ולחזור לברבריות. אפשר לדמיין את גדולי הדור, שם ועבר, חוששים מכך. אבל אברהם הבין שזוהי שעת חינוך, הגיעה זמנה של האנושות לעלות קומה. הוא לוקח אחריות, הוא לוקח סיכון, אולי באמת, בהעדר אלוהים מוכרים, האנושות תחזור למצב פרימיטיבי ומקולקל ואולי אכן היו נזקים כאלו עקב מעשהו של אברהם, גנבות, רציחות, השתוללות, אבל אברהם מישיר מבט, לוקח אחריות, ולוקח את כל האנושות צעד אחד קדימה.

אברהם פועל במציאות ומוביל תהליך כלל אנושי ענק, העולם הזה הוא זירת הפעולה של התעוררות המעשים מלמטה, של האדם ואברהם מסתובב בכל העולם הידוע ומשנה אותו, אבל "יושב פתח האוהל כחום היום", עם כל החום של האהבה של אברהם, מסביר ה"שפת אמת", הוא יודע שהשפעתו היא רק כפתח קטן באוהל, אדם, בשר ודם, עומד כאוב ובטוח, בפתח האוהל, מחכה לכם...

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "לך לך" תשע"ז

גבירותי ורבותי – מהפך! (או במילים אחרות, שוב התקשורת מופתעת מזה שהיא לא מנהלת את העולם...). נו, אז מה אתם אומרים? אמריקה, נושאת דגל העולם החופשי, תהיה מקום טוב יותר לחיות בו? האם הנשיא החדש, המצהיר על אהבת ישראל, יפרוש עלינו את חסותו? האם הגיע הזמן לחזק את יהדות ארצות הברית? אולי זה הזמן לבסס את הקשר עם המעצמה, לחזק בה שורשים כדי לעזור למדינת ישראל?

נראה כי הנושא הזה של זהות לאומית מול אוניברסליות / קוסמופוליטיות היא אחד הנושאים אשר מעסיקים את העולם היום, אם זה הנשיא החדש של ארצות הברית, המצהיר על חיזוק הלאום, אם זה כל מה שקורה באירופה עם הגעתם של מיליוני פליטים מלאומים שונים אל חיקה של אירופה הלבנה והנוצרית בדרך לשנות אותה ללא הכר ואם זה, לבסוף, מה שקורה אצלנו. למה אנחנו לא יכולים להחליט סוף סוף מי אנחנו? מן ערבוב של אדם בעל תודעה לאומית חזקה, פחד פנימי מפני הגויים ורצון לשלום עולמי...

במין טיפול פרואידיאני נחזור אל העבר של האומה, נראה מי הם המייסדים שלה ומהם הכוחות אותם הם שתלו בנו, כוחות הפועלים עד ימינו אלה. לצורך כך אני מביא לכם תמצית של התמצית מפירושו הכולל של הרב שרקי על הפרשיות ומעבר לתוכן, הוא מראה לנו כיצד לומדים תנ"ך באמת [רמז – קוראים את הפסוקים..].

סופה של פרשת נוח מביא את האדם ה"דתי" למבוכה:

ויִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם

כי הרי אנחנו מכירים וחיים על:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

אז מעבר לסתירה בין הפסוקים, מי הדמות שיזמה את ההליכה לארץ כנען, עולה השאלה העקרונית, האם בכלל ההליכה היא בעקבות ציווי אלוהי או שמא תכנון האדם? והמפרשים נדחקו לתרץ תרוצים שונים (ראו ראב"ע). אבל, קודם כל נשאל שאלה בסיסית – למה תרח מחליט לעזוב את אור כשדים מולדתו וללכת דווקא לארץ כנען?

לצורך כך, נלך עוד אחורה, להכיר את משפחת אברהם. לאברהם יש גם שם משפחה:

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי

אם כן, אברהם – שם פרטי, המשפחה – עבר. מיהו עבר? כותב ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, מאמר ראשון, צ"ה:

וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידוֹ וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נֹחַ,

עבר היה ממשיכם של שם ונוח והקים משפחה גדולה שנקראה על שמו "העברים". מה הייתה ארצם של העברים? שוב, נפנה לפשט הפסוקים (בראשית מ', ט"ו):

כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר

יוסף פונה לשר מצרי בכיר ומזכיר כי הוא מגיע מארץ העברים, משמע היה ידוע לכולם כי ארץ כנען היא במקור ארץ העברים, שגלו ממנה והכנעני הולך וכובש אותה. אם כן, משפחת העבריים נמצאת בגולה, באור כשדים, ארץ הכשדים, אור = אש, המדרשים מתארים מה היו עושים לעבריים באור כשדים – שורפים אותם באש. שלושה ממשיכים אחרונים של העם העברי היו לו לתרח, אברהם, נחור והרן. הרן נשרף בשואת אור כשדים, שליש מהאומה... תרח מבין שאי אפשר להמשיך בגלות וחוזה את חזרת העבריים לארץ כנען, ארצם המקורית של העברים (יש לך גם תיעוד ארכיאולוגי – חפשו "עם החבירו"), בניסיון למצוא לשרידי משפחתו מקלט בטוח, תרח, אם כך, הוא ציוני חילוני (בבחינת משיח בן יוסף המביא את הגאולה). בדרך, עוצרים בחרן ותרח מחליט לעצור. מי משכנע אותו? שוב, על פי הקשר הפסוקים - נחור, נחור בוחר להישאר בארם נהריים, שתכונה בהמשך "עיר נחור", נחור סובר כי יש להשליך את הזהות הלאומית העברית ויש להיטמע בישות כללית ארמית. בארם מדברים ארמיקאית, ודעתו היא כי יש להיות מחוברים לגויים טובים ולאמץ את התרבות שלהם.

ולאחר ההתחלה של פעולת הציונות המדינית של תרח, גם אברם רוצה להיות אישיות אוניברסלית – "אברם – אב לארם", הוא אישיות חשובה בחו"ל, יכול להשפיע גם על קהילת העברים וגם על הגויים כולם, זה הזמן להישאר בארמיקה הגדולה והנוחה ולהשפיע על כל הגויים. אלא, שהתוכנית האלוהית לאברם – אברהם שונה, כן, תהיה "אב לעולם כולו", אבל דרך הייחוד שלך כעם (הניגוד הזה בין רצון אברהם לרצון הקב"ה עוד יבוא לידי ביטוי). ועל כן – "לך לך"  ואם כך הרצון  של אברהם לעלות לארץ היא ממוטיבציה אלוהית, התגלות, נבואה.

אז כך התחלנו – משפחה מסובכת שכזאת; האב ציוני חילוני, אחד הבנים נשרף בשואה מה שמשאיר שריד טראומתי אצל כולם, הבן השני רוצה להתנער מזהותו הלאומית והבן השלישי הוא ציוני – דתי עם רצון לתקן את העולם כולו. בדורות הבאים – צאצאים של האחים האלו יתחתנו אחד עם השני, יעברו בירור של הממשיכים עד שתתגבש מחדש הזהות הלאומית – ישראלית.

פלא שאנחנו כאלה מסובכים? ;)

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "נח" תשע"ז

[בסימן "איזה לחץ עוד מעט שבת"]

בעזרת ה', אם ירצה ה', בס"ד, באמסע, בס"ד השני, ביטויים רבים יש לנו כדי לתאר את התמיכה, את התלות שיש לנו בקב"ה בכל מעשה יום – יומי, עד כדי כך שאם אנחנו שומעים איזה איש ציבור אומר "בעזרת ה' " העיתונאים ישר מתחילים לברר עם הוא חוזר בתשובה...

השבוע בזמן שהתלמידות מתכוננות למבחן בביתן, הסבתי את מבטי מקבוצת הוואצאפ של הכיתה לכמה דקות וכשחזרתי גילית כמאה הודעות... (בנות שואלות, בנות עונות – בעיניי זה גדול..) ובתוך אותן מאה הודעות מבליחה מדי פעם הודעה בסגנון "אצליח בעזרת ה' ", " ה' יעזור לי.." וכדומה.

ושוב, כהרגלי, אני מנסה לברר, עם עצמי ומנסה לעודד כל אחד, לעצור רגע משטף הדיבור ולחשוב – למה בעצם אני מתכוון כשאני אומר ב"ה? ובמיוחד אני מכוון לעניין האחריות. האם כשאני אומר "אני ב"ה אגיע לעבודה בזמן" אומר שאני אשתדל מאוד ואעשה כל מה שאוכל ורק מבקש סיוע או, אולי, אני מטיל את מלוא האחריות על הקב"ה ואם לא אגיע לעבודה בזמן, נו, מה לעשות "רצון ה' הוא..".

אני חושב ומכיר אנשים שהתשובה שלהם מאוד מאוד חדה וברורה, יש כאלו שיגידו – הגעה בזמן לעבודה – זה תלוי בי לחלוטין, בעזרת ה' אני בכלל חי, בעל יכולת להגיע ואם לא יקרה לי שום דבר שהוא בגדר אונס, אני אכן אגיע, לכן אם לא אגיע בזמן לעבודה – זו אשמתי. מצד שני ישנם אנשים שלכל דבר שקורה סביבם, יש הסבר אחד ויחיד – "רצון ה' "... את אלו וגם אלו, אני שואל – מה מקומה של הבחירה החופשית? ואם הבחירה החופשית מלאה, אז למה להגיד ב"ה? אגיד "בעזרתי!" ואז מה? הקב"ה לא משפיע על העולם? נחזור רגע לעניין הבחינות, יש תלמידות הכותבות בראש המבחן " בעזרת ה' ובהשתדלותנו נצליח" – לכאורה סינתזה מנצחת! אבל, עכשיו נשאל – כמה אנחנו משפיעים בתוך המציאות ואיפה? כי לכל השאלות הללו יש נגזרת מאוד חמורה – האחריות. אם אני קובע, אני מחליט, אני בוחר, הרי שאני גם אחראי..

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹח (ו', ט')

מפורסמים מאוד דברי רש"י על הפסוק:

"את האלהים התהלך נח" - ובאברהם הוא אומר (בראשית כד ( אשר התהלכתי לפניו": נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

ההשוואה בין אברהם לנח מתחילה עוד בפירוש רש"י על המילה "בדורותיו" (עיינו שם) וכאן ההשוואה היא ברורה ו"פוסקת" כדעה שאברהם היה גדול מנח; נח לא היה צדיק תמים ללא תמיכת הקב"ה [ואז מדוע דווקא הוא נבחר? ולמה לא קוראים לפרשה "תולדות"??], לעומת אברהם שלא היה צריך את הסיוע הזה כדי להגיע להיות צדיק תמים.

שואל על זה ה"שפת אמת" – אברהם שם את יהבו בקב"ה שהבטיח לו בברית בין הבתרים זרע "ויחשבה לו לצדקה", אם כך גם אברהם האמין שהכל מהקב"ה, אז איך אומר המדרש שאברהם לא היה צריך סעד – סיוע מהקב"ה? ועונה – "שהכל מהקב"ה, רק לפעמים השם יתברך עוזר באופן שיצטרך סעד ולמי שראוי נותן באופן שלא יצטרך סעד.."

תשובה מורכבת מאוד, ואם אנסה לפשט אותה, "הכל בידי שמיים..", הכל = העולם, המסגרת של החיים שלנו, היקום כולו, על חומריו, תכונותיו וחוקיו ניתנו לנו כמסגרת נתונה וקבועה מאת הקב"ה [למעט ניסים – הרחבה בהזדמנות ב"ה..], אבל בתוך המסגרת הזאת ישנו הכוח העצום של הבחירה החופשית, הוא כל כך עצום שהוא כביכול "משפיע" על הקב"ה, אם אני לא אהיה ראוי, הקב"ה יעזור לי בכך שאצטרך את הסיוע ואם אהיה ראוי אוכל לקבל מהעולם, לשנות את העולם, ללכת בדרכי הקב"ה גם בלי סעד. כי "הכל בידי שמיים – חוץ מיראת שמיים", חוץ מעבודה האדם שנקראת יראת שמיים, עבודת האדם תלויה ברצונו ובבחירתו של האדם בלבד. יש כאן יחסי גומלין בין שני ישויות – האדם והקב"ה ויחסי גומלין אלו פותרים לנו את הפרדוקס [עם זה שיש עוד הרבה להבין..]בין הקבלה מלמעלה ולבין עבודתנו מלמטה.

שבת שלום,

איתן

ובשולי הדברים....

פרשת נח גם חותמת את החלק בספר בראשית שנקרא "מעשה בראשית" אותם סתרי תורה של הבריאה, סתרי תורה שגורמים לאנשים לפקפק בכלל התורה בגלל הסתירה שיש לכאורה עם הידיעות המדעיות של ימינו.

אני לא רוצה לערבב נושא נוסף [אלא אם כן יהיו תגובות המעודדות לכך], אבל מי שהנושא מטריד אותו ו/או רוצה ללמוד לעומק, שיכתוב, שישאל או הכי טוב יעיין בפירוש רש"י ויספור כמה פעמים, הפרשן שמנסה ללכת עם הפשט הכי רחוק שאפשר כותב על כך שאת בראשית לא ניתן לפרש כפשוטו...

ואסיים מתגובה של תלמידה מהשבוע שעבר [אשמח אם תכתבו כתגובה שכולם יראו], התלמידה שולחת ציטוט:

האם היה המפץ הגדול?

"שאלה ללא תשובה אינה חולשה. אל תתפעל ממנה. מקורה הוא בשורשה של הבריאה, בזמן ובנקודה הבלתי מושגים שבהם התחיל האינסוף להתגבש לממשות" [ליקוטי מוהר"ן ס"ד, ב']

מה בעצם אומר ר' נחמן להבנתי? הבריאה היא הפלא האדיר ביותר שקיים, הדבר הבלתי אפשרי על פי חוקי העולם – מאינסוף יוצא משהו סופי, חיצוני לו. ששת ימי הבריאה הם לא רק בלתי מושגים, אלא, הם אפילו לא מגיעים להיות שאלה... לכן האם היו דינוזאורים ואבולוציה שהתחילה מתא אחד שהתפתח גם לבן אדם או שהקב"ה ברא את העולם בבת אחת עם מאובני דינוזאורים? אלו בכלל לא שאלות, איך זה יכול להיות או מה בדיוק קרה, השאלה היחידה שחשובה היא מהו הלקח המוסרי שרצה הקב"ה ללמד אותנו.

שוב, שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת בראשית תשע"ז

"לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית..." מי לא שמע את השיר / הביטוי הזה השבוע לפחות פעם אחת? שאלה טובה.. אבל אני רוצה לשאול שאלה אחרת; מה עושה לכם בנפש הביטוי "להתחיל מבראשית"?

להתחיל מבראשית – הזדמנות גדולה להתחלה חדשה, לפתוח דף חלק, התקדמות לרמה גבוהה יותר, לבוא נקי, אני יכול לשנות!!

או –

להתחיל מבראשית – שוב פעם? הכל מהתחלה? חזרתי אחורה, כל ההתחלות קשות, הכל חוזר על עצמו שוב ושוב, הכל הבל, אין לי שום יכולת להשפיע ולשנות...

נו, איך אתם בהתחלות שלכם? אני מניח שכל אחד חווה קצת משתי ההתחלות האלו ובכלל, גם כשיש לנו תחושה טובה מהתחלה, במיוחד התחלה שבחרנו בה, יש מעט חשש ממנה; איך יהיה? איך נסתדר? נצליח? אבל מה שברור הוא שמתחילים מההתחלה (נשמע משפט מוזר? יש כאלו שזה לא ברור להם – מיד בהמשך...) - בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

רש"י הראשון על התורה, עם כל זה שהוא מפורסם, גם קצת תמוה:

"בְּרֵאשִׁית" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום(תהלים קיא ו( "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"

מה טעם פתח בבראשית??? עד שסוף סוף מישהו כותב ספר כמו שצריך ומתחיל מהתחלה יש על זה שאלה? מה זאת אומרת "מה טעם פתח בבראשית?" כך ההגיון! הרמב"ן מחזק עוד את השאלה הזו: ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", כי הוא שורש האמונה; ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.

זאת אומרת, לא רק שהגיוני יותר להתחיל מבראשית, זה גם נכון יותר מבחינת האמונה שבסיסה הוא, לדעת הרמב"ן (וגם אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם), האמונה שיש בורא לעולם! מה אתה מציע ר' יצחק? שנתחיל מהמצווה הראשונה שנצטוו ישראל? מי אלו בכלל ישראל? ומי זה בכלל האלוהים שמצווה אותם?

אלא, שבבסיס השאלה של ר' יצחק עומדת השאלה של מטרת התורה. מטרת התורה היא לימוד עם ישראל את מצוות הקב"ה, קיום עם החי על פי חוקים אלוהיים וכל "מעשה בראשית" הוא – "סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו (המשך פירוש הרמב"ן שם)". ובכל זאת, יש משהו יותר בסיסי לא פחות מהמצוות, או אפילו הייתי אומר בסיסי בלתת משמעות למצוות וזה בשני אופנים; האופן הראשון, מלמד אותנו ר' יצחק הוא האופי הלאומי. הרי היה יכול לתרץ ולומר – "למה פתח בבראשית? כדי שיידעו שהתורה של ישראל נכונה יותר מעובדי האלילים או הנצרות והאסלם" אבל ר' יצחק מדגיש – ארץ ישראל, או נדייק השליטה של עם ישראל בארץ ישראל, זו לא רק אחת מהמצוות זה הטעם לפתוח את התורה בבראשית, קיום התורה ללא מדינה היא בגדר זיכרון בלבד, אז נכון שעם המדינה מגיעה פוליטיקה והתעסקות מרובה עם חיי היום יום בעוד בגלות אפשר היה לחיות חיים לכאורה יותר רוחניים בלי בחירות ובלי מפלגות וכד', אבל התורה מלמדת אותנו שהופעתה השלמה היא קיום התורה על ידי עם ישראל בארצו.

ה"שפת אמת" מרחיב את העניין הזה – "אבל השם יתברך רצה לברר כי גם עולם הזה וכל הבריאה גם כן על ידי כח התורה..." כל הפיזיקה של היום הראשון והרביעי, כל הכימיה והביולוגיה של שאר הימים ואיתם כלל החוקים בהם פועל העולם הם גם נבראו, זה מה שמלמדים אותנו ששת הימים הראשונים. ימים בהם הקב"ה הפעיל את כוח הבחירה החופשית שלו לברוא. ביום השביעי הקב"ה, שוב מבחירתו, הפסיק לברוא, הפסיק לשנות את חוקי הטבע, נתן להם להתנהל לפי טבעם ונתן לאדם לפעול בתוך העולם. לא נאמר ביום השביעי "ויהי ערב ויהי בוקר.." כי הוא עוד לא הסתיים עד ימינו אלו. גם שאר ספר בראשית, מעשי האבות, באים ללמד אותנו על היכולת של האדם לבחור (ראו עניין קין והבל – אולי ארחיב בהזדמנות) ולשנות את העולם "כח מעשיו הגיד לעמו" – נתן לנו את היכולת להיות כמוהו, לבחור ולעשות, על זה נאמר ביום השביעי: "אשר ברא אלוהים – לעשות"! אז נחזור לשאלתנו הראשונה – מהי הבראשית שלנו? הבראשית שלנו היא מעגלית, בפרשה האחרונה בתורה מופיעה המילה "ראשית" - "וירא ראשית לו" שנאמר על משה והפרשה הראשונה מתחילה בבראשית, בראשית שהיא התחלה, אבל התחלה שהיא קומה נוספת על מה שכבר עשינו, יש לנו יכולת לחדש את העולם שוב ושוב, על ידי הבחירה החופשית ולקדם אותו דרגה ועוד דרגה, להבדיל מהרבה דתות אחרות, במיוחד במזרח, הממשילים את העולם לנהר זורם שאי אפשר לשנותו.

קריאה כזאת גם ראיתי בפירושו של הרב אבינר על מגילת קהלת (ומאז זה הסטטוס שלי בוואצאפ), במקום לקרוא: מה יתרון לאדם בכל עמלו??  יש לקרוא: "מה יתרון לאדם? – בכל עמלו!.."

חורף גשום וטוב, התחלות חדשות ומעולות,

שבת שלום,

איתן

נ"ב –

יש עוד כל כך הרבה לכתוב על הפרשה הזו, מהי הבריאה, תורה ומדע, אדם וחווה, קין והבל ועוד ועוד, אשתדל להוסיף עוד באמצע השבוע

בס"ד

שבת חול המועד סוכות תשע"ז

מתאהב בחג הזה כל שנה מחדש. סוגר את ספרי הימים הנוראים; הסליחות והמחזורים, בונה מרכיב ומקשט, יוצא לגינה לבדוק את האתרוג, את ההדס (טוב, גם השנה זה ילך לסט של הקטנים..), יוצא מהבית, לאוויר, לפתוח הזה, אחרי כל תקופת ההסתגרות וההתכנסות עמוק פנימה של אלול – תחילת תשרי. ועם כל תחושת הפתיחות, עם כל הקולות ששומעים מכל השכונה (ואנחנו בטח גם משמיעים להם...), אני חש תחושת מוגנות, חש שהגג הפרוץ הזה שמעלי הוא באמת רק סמל למה ולמי שבאמת סוכך עלי את כנפיו לסיומה ולסיכומה של עוד שנה. ובשבילי, תחושת המוגנות עם המשפחה והחברים זו שמחת החג האמתית.

ולא רק המשפחה, אני רוצה לצאת מחג הסוכות עם השמחה בראייה של אחדות עם ישראל כולו "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת" וכן נרמז כל אדם בכל מעלה בארבעת המינים, שכולנו מאוחדים, על אף חילוקי הדעות, יורדות מאליהן הדעות הקדומות והעצמת ההבדלים שאנו מדגישים יותר מדי ביום יום.

לצערי, ראיתי / שמעתי השבוע שני מקרים בהם דווקא הניסיון של האדם לתקן את עולמו הפרטי גורם לו לדרוס את האחר, או יותר נכון את האחרת. בחור ישיבה נכנס לבית של שכניו כדי להעיר על כך שנשים שרות בסוכה שלהן (שמחת מצווה) וזה מפריע לו ללמוד בסוכתו מצד "שירת נשים". מקרה שני, גבר אשר הלך להופעה של זמרים בטבריה, גברים ונשים בקהל והוא מעיר לאשה שאינו מכיר כי היא מפריעה לו בזה שהיא שרה, שוב, מצד שירת נשים (מה שלא מפריע לו להיות באירוע כזה מלכתחילה...). שימו לב, לא מדובר במשהו הלכתי (ואני לא נכנס פה להלכות זה ממש לא העניין), מדובר בבן – אדם לחברו הפשוט ביותר, מדובר בכך שהקדושה וגם הכיף שלי חשוב יותר מזה של חברי ומעבר לזה מדובר בהדרת נשים קלאסית ותחושת עליונות גברית המסיקה שהם בעדיפות ראשונה, אל תפלו לפחים מהסוג הזה! אין שום מצב שההלכה תתיר לפגוע כך בנשים! אל תגענה למצב של רגשי הנחיתות האלה, תעמדו על שלכן!

"...אמרו, כל מי שלא ראה שמחת בית השאובה, לא ראה שמחה מימיו" (משנה, מסכת סוכה, פרק ה', משנה א'). מה היו עושים שם בשמחת בית השואבה, מה היה כל כך שמח שם? מה פירוש הביטוי "מימיו"?

"..היו יורדין לעזרת הנשים, ומתקנים שם תיקון גדול.." (שם ב').

היו צריכים לרדת, להגיע למקום מקולקל ולתקן אותו. מהו אותו מקום מקולקל? נאמר על חוה "כיוון שנבראה, נברא שטן עמה" (בראשית רבה, י"ז, ו')

קריאה פשטנית של המדרש תראה פגם בבריאת האשה ועלולה להביא למצב של כפירה בטובה, כפי שעשה אדם הראשון. אך, ממדרש זה ניתן ללמוד שני דברים, כותב הרב שרקי (בעוד מועד, עמ' 60) הדבר הראשון שחוה והשטן הם שתי ישויות נפרדות (להוציא מדעת הנוצרים) ודבר שני שהשטן נמצא באיש ולא באשה, כאשר מגיעה האשה, מגיעה ההתמודדות ולהתעוררותו של היצר (עד כאן דבריו). על כן על הגבר לעשות תיקון, תיקון בו ניתן לשמוח עם האשה (ומכאן השמחה הגדולה), עם ההגבלות שצריך בזמן הזה, בבית ראשון היו הגברים והנשים עומדים מעורבים, הרמה הרוחנית הייתה גבוהה ולא היה צריך להקים מחיצות, בבית שני, הקימו מחיצות, כי זו העמדה הרוחנית של אותה התקופה, בבית שלישי ב"ה שוב נחזה ב"תיקון" הגדול, נראה איך ניתן להתגבר על יצר הרע, או להעלותו לקודש באופן מוחלט ("לשחוט את היצר" בלשון חז"ל). ולכן הביטוי "מימיו" – בימי חיים רגילים לא ראית שמחה כזאת, אך לעתיד לבוא כן.

אז אחרי שנתקן את בן אדם לחברו, נבוא לתקן את העולם כולו. נטילת ארבעת המינים, ההושענות, חבטת הערבות (ובמקדש זקיפתן על גבי המזבח) נראה למתבונן מהצד (ולפעמים גם תחושה פנימית כזו) של איזה טקס פאגני, טקס עובדי אלילים קדום. ויש בזה משהו, כמו בעניין הקורבנות, לעובדי העבודה זרה, היו אינטואיציות לכך שעולם הטבע מלא קדושה, שלבכור יש קדושה, שלאדם יש קדושה, הם לקחו זאת בפועל לכיוונים בעיתיים ואף אכזריים של סגידה לטבע ועד כדי הקרבת הבכורות (המולך) וקורבנות אדם. התורה מלמדת אותנו שאכן יש במקומות האלו קדושה וגם מלמדת אותנו כיצד להוציא את הקדושה לפועל באופן נכון, חלק מכך היא נטילת ארבעת המינים, הסוכה, הפגישה עם העולם הטבעי ולהראות שגם הוא חלק מהסדר האלוהי.

הסוכה היא המצווה שהקב"ה יאפשר לגויים לעתיד לבוא לקיים ובכך למחול להם רטרואקטיבית על זה שלא קיימו מצוות אחרות, עכשיו זה גם ברור מדוע, כאשר הגויים יודו שהמציאות הטבעית אינה דטרמיניסטית (קבועה מראש ולא ניתנת לשינוי), אלא, ברואה מכוחו של הקב"ה, הרי בכך הכירו בבריאת העולם ומתוך כך בבחירת ישראל (רש"י ראשון בתורה) שאז יצטרך להראות איך "תורה ועבודה"[1] זה הכל אחד.

אם אתם כבר מול המחשב תעשו בגוגל זכריה פרק י"ד ותראו עד כמה הדבר בולט.

קוראים השבת קהלת – ספר מדהים (משמע, משעמם בבית הכנסת עד שמבינים אותו...:)! אבל זה כבר לפעם אחרת..

שבת שלום ומועדים לשמחה,

איתן

בתמונה – הכישרון הפורץ שלי... :)

---

[1] בהערת שוליים, חייב להוסיף ששמעתי שיעור בו הרב שרקי מספר על כך שהרצה בכנס על תפקידה של היהדות בתיקון העולם ומישהו שאל אותו האם לציונות הדתית יש בזה תפקיד. ענה הרב שלצערו הוא פסימי כי המגזר הולך ומתכנס בתוך עצמו, אפילו מפחדים לדבר עם נשים...

בס"ד

האזינו תשע"ז

מאחר ופסקת הפתיחה שלי היא בדרך כלל מעניינים של השעה או של התחושות האישיות, אי אפשר בשבוע זה לא להתחיל בתאונה המזעזעת בה נספו שני ילדים ושאר המשפחה נפצעה, קשה בכלל לדמיין ולהכיל את עוצמות הכאב.. המקום ינחם אותם וישלח רפואה שלמה לפצועים.

השבוע התארגנה קבוצת אנשים מהגולן לעמוד ולמחות על הקורה בסוריה, על ההרג של אנשים חפים מפשע באכזריות ובשיטתיות, מהסיבה הפשוטה שעל כל הרג ואכזריות יש למחות, במיוחד לאור ההיסטוריה היהודית בשואה בה כפרים שלמים חיו בשלווה ונחת בצמידות למחנות ההשמדה ולעשן העולה מהם בדומה לעשן שאנחנו לפעמים רואים עולה מסוריה. אמנם המדינה משקיעה מיליונים רבים בקליטה ההומניטרית של הפצועים (שאני זוכה להיות לפעמים חלק ממערך זה), אבל גם האזרח הקטן רוצה לעמוד ולזעוק.

הדבר עורר תגובות (לפחות אצלנו במייל היישובי, אני מניח שגם במקומות אחרים) הן של הזדהות ותמיכה והן תגובות של הזדעזעות על ההשוואה לשואה ואיך אפשר בכלל להשוות...עדיף להתפלל על יהודים ועד לתגובה של "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון..". נעשה כאן עצירה למחשבה של כל אחד איפה הוא נמצא על הקו הזה...

אם כך, יש כאן שתי שאלות; שאלה אחת, מה זה בכלל מועיל? ושאלה שנייה, האם זה בכלל ראוי לעשות את זה כאשר אויבים שלנו נהרגים ובכלל ההשוואה לשואה.

אתחיל דווקא עם השאלה השנייה, בראש השנה המטרה העיקרית של היום היא המלכת הקדוש ברוך הוא על העולם כולו ("מלוך על כל העולם בכבודך.."), היהדות בכלל, היא דת אוניברסלית מהצד האחדותי, משמע, להכל יש מקור אחד, הכל הגיע מאותו המקום ועל כן בהכל יש קדושה (נכון הוא שלקדושה יש מדריגות), גם באומות העולם בעצם היותם בני אדם יש קדושה ותפקיד ואם תפקידנו להמליך את הקב"ה על כל העולם, אזי עלינו להוביל קו ברור של מוסר אנושי כללי ולא להסתפק בלחשוב כל הזמן רק על היהודים. עכשיו כשיש לנו מדינה משלנו אנחנו כבר יכולים להרים את הראש מעבר לזה.

ונדייק את עצמנו יותר ונדבר על הציבור שלנו, האם הציבור שלנו פתוח לכלל ישראליות ושלא לדבר על הכלל עולמיות? הרי אנחנו מאמינים שאנחנו נוקטים בגישה הנכונה של שילוב הקודש בחול (ובכל), אז איך הציבור שלנו הולך ומתכנס בתוך עצמו? – מישהו תלה אצלנו במשק שלט "שנית עמונה לא תפול" – איפה המזדעקים על ההשוואה?? איך אפשר להשוות את עמונה, עם כל הכאב שבדבר למצדה בה הרגו הרומאים ביהודים?? [גילוי נאות – כך דיברנו על הגולן  בזמנו... לומדים] עם כל חוסר ההסכמה שלנו עם כל ממשלה שהיא אי אפשר כציבור, להתבדל ולעמוד מנגד [מי שרוצה אשלח לו את המאמר של הרב שג"ר – "לא נצחנו בעמונה"]. אנחנו, כציבור המאמין שצריך להיות משולב בכל תחומי החיים, צריך להוריד את הפחד מלהיות קשור לכלל תחומי החיים.

וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

פרשה חזקה פרשת האזינו, בצורה שירית (נסו לקרוא אותה ככה, גם הטעמים עוזרים) מדברת הפרשה על העבר, ההווה והעתיד של עם ישראל, נבואה שנצרכה לדורות, אומר להם הקב"ה אם אתם תקנאוני "בלא אל" – במשהו שהוא לא אלוהים, אם תכעיסוני "בהבליהם" תתעסקו בשטויות שאינם מבניינו של עולם, העונש יהיה דרך משהו שהוא "לא עם", ב"גוי נבל" ואכן אנחנו יכולים לראות בתקופתנו זאת איך קבוצת אנשים שהם "לא עם" הנמצאים בארץ לפתע פתאום הופכים להיות יקירי העולם, המוסריים ביותר, אוהבי הארץ, האדמה ומקום המקדש!

כל מקום שאנו כיהודים לא נכנס אליו, אם לא נמסור עצמנו מספיק על המוסר, על הארץ, על הר הבית, אנחנו נראה איך עם אחר (פלשתינאים במקרה זה) יתפוס לנו את המקום, אין וואקום בעולם.

"השפת אמת" מביא מדרש [אין לי את הספר עם המראה מקומות] "בין יום הכיפורים לסוכות עוסקים במצוות לולב וסוכה ואין עושין עוונות..." וקשה, איך ימי ההכנה יותר גדולים, לכאורה, מהחגים עצמם? ועונה, כי יש הגיון בכך, ההכנה לקיום המצווה בנפש ובגוף ארוכה ולעיתים גם משמעותית הרבה מהמצווה עצמה, לקיים את מצוות ארבעת המינים וסוכה באמת, צריך להכין את הגוף והנפש הרבה יותר מעצם הקיום של המצווה, עצם היגיעה לשמור את עצמי מהבלי העולם הזה ולהתרכז במצווה, ללמוד על כוונת המצווה, לקבל בנפשי באמת את אהבת ישראל הרמוזה במצוות ארבעת המינים, לקבל בנפשי באמת את אהבת כל אדם הרמוזה בסוכה (על כך ב"ה בפעם הבאה) זו עבודה קשה המצריכה הכנה ויגיעה כל השנה ולא רק יומיים לפני החג עם פטיש ומסמר.

ובכך באה על פתרונה גם השאלה השנייה.

שבת שלום וחג שמח,

איתן

בס"ד

פרשת וילך תשע"ז

שבת ראשונה של שנת תשע"ז. הנוהגים לומר פרק מפרקי אבות בכל שבתות הקיץ סיימו בשבוע שעבר מחזור נוסף של המשנה באבות עד הקיץ הבא. פרקי אבות, עוסקים בעיקר בתורת המוסר, תורת הטוב והרע. הרמב"ם, כתב פירוש והקדמה לפרקי אבות, הקדמה שיצאה כספר הנקרא "שמונה פרקים" (אפשר לנחש למה...), בספר זה הרמב"ם מציג את תורה הנפש שלו. את הספר אני לומד עם מספר בנות באולפנה והשבוע זכינו לסיים את הפרק השלישי! (ב"ה ביום ראשון נתחיל את הרביעי, פרק ה"תכל'ס" בו יסביר הרמב"ם איך לנהוג במידות על פי תכנית "שביל הזהב" המפורסמת) לפני התוכן אני רוצה לומר, שלראות בנות המקדישות את ההפסקות שלהן, מגיעות עם או בלי ארוחת הבוקר ללימוד תורה לשמה (ויש עוד הרבה דוגמאות לכך באולפנה) אותי זה מרגש מאוד. זה באמת לא מובן שאת הרגעים שרוב התלמידות מנצלות (ובצדק) להתאווררות בין השיעורים, ישנן כאלו שמאווררות את הראש בהתעמקות ברמב"ם. גאה בכן!

כל ילד יודע לדקלם בעל פה את משנה א', בפרק א' של פרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע.." משמע משה ממנה את יהושע להעביר את מורשת התורה. לעומת זאת בגמרא במסכת עירובין (נד:) מובאת הברייתא הבאה:

ת"ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה מכאן א"ר אליעזר חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים..

סתירה מוחלטת! לעומת המשנה באבות, הברייתא (ברייתא היא מקור תנאי שר' יהודה הנשיא לא הכניס למשנה) מתארת את העברת התורה דרך הכהנים והזקנים מבלי אפילו להזכיר את יהושע! כדי לנסות ולפתור את הסתירה הזאת נסתכל בפסוקים בפרשה המתארים את מעמד "הקהֶל" אשר התקיים בחג הסוכות במוצאי שנת שמיטה:

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: {ח} וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת: {ט} וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: {י}  רביעי  וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: {יא} בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: {יב} הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

עוד יותר מבלבל... משה קורא ליהושע, נותן את התורה לכוהנים ולזקנים, מצווה אותם - לשון רבים, אבל מצווה "תקרא" – לשון יחיד! [קחו אתגר כמה דקות לחשוב על פתרון..]

אלא, חייבים לומר שיש כאן שתי תורות. תורת המלך (תפקידו של יהושע) ותורת הכוהנים והזקנים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה; התורה שבכתב תפקידה להעביר את רוח הדברים הנובעים מהתורה, ההתנהגות, המוסר.. לפי תורה שבכתב לא פוסקים הלכה! זהו תפקיד התורה שבעל פה, לקבוע הלכות למעשה. שתי דוגמאות: התורה אומרת "עין תחת עין, שן תחת שן.." מבחינה מוסרית אם פגעת בעין או בשן של חברך, יש לפגוע בכך בדיוק באותה מידה! מבחינה הלכתית אם פגעת – תשלם כסף. התורה אומרת "מחלליה מות יומת", מבחינה מוסרית, מי שמחלל שבת מבצע פגיעה כל כך חמורה שאין לו יותר קיום בעולם! מבחינה הלכתית, על גבול הבלתי אפשרי לדון אדם למוות בגין חילול שבת (או בכלל – ואת המקושש הרגו לא על פי דין, אלא, על פי הוראת שעה ישירה של הקב"ה).

תפקידו של המלך לשלוט ולהשליט את המוסר בעם ולכן על המלך ללכת עם שני ספרי תורה והוא זה שקורא את התורה לפני העם במעמד "הקהֶל" ולכן גם ישנה חשיבות ההגעה של כל העם – גברים, נשים ואפילו ילדים. בואו נוכיח את האמירה הזאת:

1.   בפרשת שופטים העם מצווה בנפרד הן על ההקשבה לכוהנים ולשופט - } וְעָשִׂ֗יתָ עַל-פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידוּ לְךָ֔ מִן-הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא. לעומת כמה פסוקים אחר כך בהם מתוארת פרשת המלך המצטווה על כתיבת ספר נוסף - לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִשְׁמֹ֠ר אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את.

משמע, הכוהנים מלמדים הלכות שצריך לעשות ואילו תפקידו של המלך הוא ללמד יראת ה', שימו לב שאלו אותן המילים בפרשת "הקהֶל" למעלה.

2.   התורה שמשה קיבל מסיני ומסרה ליהושע המלך היא תורה שעברה לנביאים שדיברו על המוסר ובכלל כל פרקי אבות הן הדרכות מוסריות.

3.   פרשת "הקהֶל" מגיעה אחרי שנת שמיטה, שנת של ניתוק / "גלות" מהעולם הזה, שנה שתפקידה להתחבר לנשמה הכללית של העם, זה תפקידו של המלך ולכן כולם מגיעים ללא יוצא מן הכלל (לעומת עלייה לרגל, שם מספיקה נציגות של הזכרים במשפחה).

לסיכום, תפקידה של התורה היא הקדושה, גילוי ה' בעולם הזה, מה שיכול להתגלות, רק בעם מוסרי המקיים את מצוותיה.

מוזמנים כולם להצטרף ללימוד, תלמידות האולפנה בהווה וכן כל המעוניין [רק צריך למצוא את הדרך הטכנית לעניין].

שבת שלום,

איתן