בס"ד
"נאמר על החיים שלנו שהם רק 10 אחוז מה שקורה לנו ו-90 אחוז איך אנחנו מגיבים על מה שקורה לנו. פחות מוכר לנו הטיעון כי איך שנגיב על מה שקורה לנו נקבע במידה רבה מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו…"
את המשפט הזה מצאתי אצל ד"ר צבי לניר. לניר, איש חיל המודיעין בזמן מלחמת יום כיפור, חקר את הסיבות להפתעה הגדולה של המלחמה. בניגוד למסקנות ועדת אגרנט, הוועדה הממלכתית לבדיקת הנסיבות שהובילו לפריצת המלחמה ולהפתעה המודיעינית, לניר טוען, כי לא המחסור במידע מודיעיני הוא זה שהביא להפתעה (כמו הפתעות צבאיות נוספות בהיסטוריה), אלא, הסיפור שהמודיעין (והצבא, והממשלה, והעם…) סיפר לעצמו. כן, כן, זוהי ה'קונספציה' המשפיעה בכל תחום בחיים האישיים והציבוריים, כולל בצבא, בממשל, במדע, בתרבות ובכלל…
את ההקבלה למלחמה הנוכחית לא צריך להסביר. צריך לבכות על קוצר הראות והתפיסות השגויות של המודיעין, אבל לא פחות מכך, להבין שהקונספציה לא 'חנתה' רק אצל המודיעין, או, אפילו אצל הגורמים המחליטים בממשלה, במשפט ובתקשורת, אלא, אצל חלקים גדולים מהעם, אצל כולנו בעצם. האם את זה יכולה לחקור וועדה ממלכתית? האם היא תמנע את ההפתעה הבאה?? האם יש לנו כוח למנוע את החזרתיות של ההיסטוריה?
את הסיפור הפרטי של כל אחד, מחלק לניר, לשני סוגים עיקריים, על פי תופעה פסיכולוגית ידועה בטיפול רפואי. 'פלצבו' הוא כינוי לתרופות או טיפולים שאין להם ערך פיזיולוגי בפני עצמם, אבל, עצם המחשבה של האדם שקורה לו משהו טוב, כבר גורמת להטבה במנגנונים מוחיים מוסברים יותר או פחות (פלסטר, למשל, פותר כל בעיה אצל ילדים בגילאים 2-4…:). התופעה השנייה היא ה'נוצבו'. אותו דבר, רק בשלילי. תחשוב רע, יהיה רע.
המשימה, כך על פי דבריו, היא להפוך את 'הנוצבו' ל'פלצבו'. לא מעט גורמים פנימיים וסביבתיים משדרים 'נוצבו'. מה אני שווה בעיני עצמי, מה הערך שלי ומה המסרים שאני מקבל מהבית, מהחברה, מהתרבות. לא לחכות להפתעה, מעודד לניר. לא לצפות להתרסקות. לנבואה השלילית, שהנה, באופן מפתיע, הגשימה את עצמה. לקחת פלצבו. מראש.
לגורמים הצבאיים - מדיניים, ממליץ לניר, להפוך את הפירמידה. את הקונספציות, את הפרדיגמות, לא יבחנו רק ראשי הפירמידות, אלא, לאפשר לקולות מלמטה לשאול שאלות, להטיל ספק, להיות חלק מהמנגנון. וגם אנחנו, נדרשים, לחפש את הקולות האחרים. להעז לשמוע קולות מערערים, קשים, שאני לא מכיר, בכל תחום, לבחון את עצמי, לתקן בהתאם. וגם, לאפשר לאותם הקולות, שמאמינים בי ובכוחות שלי, שיהיו ה'פלצבו' שלי. ולשבת, ולכתוב, שוב ושוב, את הסיפור שלי.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פירוש הכתוב כי תאמר כו' רבים הגוים כו'. אף שיאמרו כן יזכרו ביצ"מ [ביציאת מצרים]. וזה לכל איש ישראל אף שיש לו כמה הסתרות צריך להתחזק עצמו לבטוח בהשי"ת [בה' יתברך] ושלא לירא מהם. וזה הבטחה אף למי שיש לו מורך לב כו'. וי"ל עוד פשוט כי תאמר כפשוטו כי מקודם צריך האדם לידע כי מעצמו אין לו זכות וצריך לירא מהם. רק עכ"ז לא יירא מהם ע"י שיזכור מיצ"מ כנ"ל. איכה אוכל להורישם היינו מצד עצמו לא הי' בכחו לולי הקב"ה עוזרו כנ"ל [שפת אמת, עקב, תרל"ב]:
שתי אמירות מופיעות בפרשה. אמירות שהאדם אומר לעצמו. אחת היא 'נוצבו' ברור. 'כי תאמר בלבבך, רבים הגוים האלה, איכה אוכל להורישם?' הסביבה מאיימת. התנאים קשים. שבעה עממים. ערים גדולות ובצורות. בני ענק. איכה אוכל להורישם. ה'שפת אמת' מביא שתי צורות לאמירה הזאת. הצורה האחת היא, כפשוטו, יש לי קושי, אני חלש. וכתשובה לאמירה הזאת, ממשיך פשט הפסוק - אל תדאג. תזכור מה היה במצרים. אתה חלק ממשהו גדול. יהיה בסדר.
הצורה השנייה לאותה האמירה, נותנת טוויסט קטן וכמעט לא מורגש. היא מקבלת את ה'נוצבו'. לא מפחדת להתייצב מולו. זו אכן תמונת המודיעין. אני חלש כרגע, אבל, אני יכול להכין את עצמי, להתכונן, להשתנות, להתחבר, יש לי עוזר, יש לי מושיע ואז.. אני מסוגל.
האמירה השנייה היא 'ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. אמירה שנתפסת כגאווה, 'נוצבו' מסוג אחר. אבל, דווקא, אפשר לקרוא אותה כ'פלצבו'. יש לי כוח, אני מסוגל. ולכן יש עלי חובה לעשות את החיל הזה. מי יעשה אותו אם לא אני?? כדי להמלט ממידת הגאווה, יש את הפסוק הבא 'וזכרת כי ה' אלוהיך הוא הנותן לך לעשות חיל'.
אל מול היראה, אל מול הפחד של 'רבים הגויים האלה', עומדת ההנחיה למצוא בעצמי את 'כוחי ועוצם ידי'. מה שמחבר ביניהם, מה שמוביל מהאחד לשני, היא התפיסה שאני לא לבד. יש לי עם מי לעשות את החיל הזה…
