בס"ד
זו בדיוק הנקודה. זה ההבדל. בינינו לבינם. האירוע הזה מספר, בעצם, את כל הסיפור. ומי שעוד לא הפנים, הגיע הזמן. חיים או מוות. במה אתם בוחרים, למה אתם שואפים. אשה בדרך להביא חיים, מחבל לוקח אותם. בפיגוע איום השבוע נרצחה צאלה גז הי"ד [לא רק ה', ביוזמתנו, אם אפשר..] בדרכה לחדר לידה. לא שהיינו צריכים הוכחות ואסור להפוך את הפיגוע הזה לחריג. הוא רק מזקק את הנקודה שצריכה לעמוד לנו נגד העיניים, גם כש"רק" זורקים אבנים, או, שנמנעים פיגועים [משהו כמו 500 מתחילת השנה בשומרון…].
חיילים של מה אנחנו? מחנכים של מה אנחנו? חיים או מוות. צריך לבחור. אין באמצע. אין אבל, אין כוכבית של הסתייגות, אין תנאים ואין קיצורי דרך. חיים או מוות. אפשר, ראוי ורצוי, לדון על הדרך, על היישום. מוסר מלחמה, קהילה בינלאומית, מה אפשר עכשיו, מה כדאי אחר כך, מה בגלוי ומה בנסתר. אבל, לא לאבד את הכיוון. את המצפן. את העיניים הפקוחות. מי בוחר להוסיף חיים, מי מבקש לזרוע מוות.
אם בוחרים בחיים, יש בארגז הכלים חרב פיפיות, חרב דו-להבית. הלהב האחד הוא להלחם ב'אוכלי המוות' בלי פשרות [כלא אזקבאן לא תמיד מספיק]. רק עם שאלת ה'איך', אסור שיהיה פקפוק ב'מה'. אוכלי המוות האנושיים, הדיעות שמוסיפות מוות, הרגשות הפנימיים שקוראים להכנע לטרור, לפחד, לרצון לעצור, להכנע. מול האויב החיצוני, מול זה הפנימי. הלהב השני הוא להוסיף. להוסיף חיים. במובן הכי פיזי של המילה ובעיקר במובן הרוחני, הערכי. הדרך היא להשיב רוח, להשיב משמעות [האדם מחפש משמעות]. הקולות החזקים בתקשורת וברשתות החברתיות לכניעה ולהתנגדות לרוח הגדולה, הם הסערה שלפני השקט, שירת הברבור של התנגדות לרוח ולמוסר יהודיים. לא להרים ידיים, ללמוד ולדבר ערכים, מוסר ורוח, בלי בושה ובלי להתבלבל.
להשיב רוח גדולה לעם. להשיב רוח למי שנמצא לידי וקצת נגמר לו. לסייע במילה ובמעשה כדי שיוכל לקחת אוויר ממצוקה שבנפש, מעומס חיי היום יום. גם ילדים ונערים יכולים לעשות את זה. לפקוח עיניים לחברה שלא בטוב, לאשה מגוייסת ולגבר שהולך לאיבוד…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ימי הספירה [ספירת העומר] נזכרים תוך המועדות שהמה ימים טובים כמו חול המועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיצ"מ [מיציאת מצרים] עד קבלת התורה.[...] והימים הללו מסייעין טהרה כמ"ש [כמה שכתוב] בא לטהר מסייעין אותו. ואחר יצ"מ שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סט"א [סטרא אחרא]. יש לנו לבקש טהרה. לכן הכין לנו הש"י אלה הימים דכתי' וספרתם לכם שהיא מתנה לטובתינו שנוכל לבוא לטהרה. וכל השנה תלוי באלה הימים כמו שגידול כל התבואות בימים אלו כן חיות האדם מתגלה עתה כי הכל רק רמז אל הנהגה הפנימיות ועי' במדרש בפ' העומר [שפת אמת, אמור, תרמ"ב]:
בפרשת קדושים, קראנו את קריאתו של הקב"ה אלינו להיות קדושים. 'קדושה אני מבקש', כתב הרב נריה זצ"ל, להיות מחוברים למה שלמעלה מאיתנו. שהאפשרות הזאת, שרוב הדתות האחרות שוללות, אכן קיימת, כאן, ממש, בעולם הזה. בפרשת אמור, כותב ה'שפת אמת', טהרה אני מבקש. טהרה היא הוספת חיים, להבדיל מטומאה שהיא ירידה של חיים. הטומאה בעלת העוצמה הגדולה ביותר היא טומאת המת וככל שמתרחקים ממנה, ככל שמוסיפים חיים, זו טהרה.
יש חוקים מאוד ברורים כיצד מגיעה טומאה וכיצד הופכים אותה לטהרה. טקסים מדויקים, לא פשוט להבין את כולם. אני חושב שהעיקרון המרכזי מובא בדברי אלעזר הכהן ללוחמים שחזרו ממלחמת מדין - "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" [דברים, ל"א, כ"ג]. יש טומאה, יש מוות, שרק אש, חזקה, מכלה, תוכל ללבן אותו. שאין מולה פשרות, שלא "זורמים" איתה. ויש טומאה שדווקא תוספת של מים חיים, זורמים, מכילים, יכולה להפך אותה ממוות לחיים. ויש גם טומאה של כלי חרס, נקבובי, הטומאה 'חלחלה' פנימה, חדרה עמוק למרכז העצבים, למצפן המוסרי. ל'כלי' כזה אין לו טהרה אלא, בשבירה, 'שבירתן היא טהרתן' [משנה, מסכת כלים, ב', א'].
מעבר לפעולות, לדרכים השונות להלחם בטומאת המוות, מתאר ה'שפת אמת' את הדרך להוספת החיים. המהות של ימי ספירת העומר [ויש לדון מדוע הפכו חלקם לאבל, והאם עוד רלוונטי להיום, אבל, ברור כי מהתורה הם ימי שמחה, שהרי נכללים בסדר המועדים]. התקדמות שלב אחרי שלב, יחד עם השעורה והחיטה הגדלים בימים אלה, המאפשרים לחקלאי להביאם כלפי מעלה ולקדש ולטהר עצמו ולא פחות חשוב, להוסיף חיים למי שקשה לו. באמצע פרשת המועדות, מופיע הציווי על מתנות עניים, לכאורה בלי קשר. הקשר ברור, העלייה בטהרה, בדרגות החיים, לא אפשרית, לא מוסרית, אם את הפיתה שלי, אני אוכל לבד. אם לא ראיתי את העני, ואת 'העני' שלידי…
